על האהדה שלי מעל שלושה עשורים כבר להפועל ת"א בכדורסל כתבתי פה כבר בכמה הזדמנויות שונות. תארתי וספרתי איך הכל התחיל כילד בן 9 אי שם בעונת 92/93 המופלאה שגם הייתה האחרונה בה הקבוצה זכתה בתואר מקומי עד כה . את הבמה הפעם אנצל כדי לכתוב על שחקן, קפטן הקבוצה ובעיניי עד היום עדיין הסמל הכי גדול עבורי של הקבוצה שמהר מאוד עם האהדה להפועל כילד הפך עבורי לגיבור ילדותי – שמעון אמסלם.

כשראיתי אותו על הפארקט כשחקן בעיקר בעשור של שנות ה-90 אמסלם נראה הכל חוץ מדמות הגיבור הקלאסי, הוא לא היה שחקן שנתפס כעילוי (למרות שהיה הרבה יותר מוכשר ממה שנתפס), האמת שאפילו בקבוצות של הפועל הגדולות במחצית הראשונה של שנות ה-90 היו מוכשרים ממנו כמו שטיינהאור שותפו מתחת לסלים, עמוס פרישמן, זרים מופלאים כמו דובראש או תרדק'יל. הוא לא השחקן המוביל אף פעם בקבוצה או זה שהכדור האחרון ילך אליו ובטח לא איזה סקורר חסר תקנה.

אז מה בעצם מביא ילד בן 9 שמגיע פעם ראשונה לאוסישקין עם אחיו הבכור באחת העונות הכי גדולות של הפועל ת"א אי פעם להמשך ולהתפס דווקא לדמות של שמעון אמסלם? הסיבה העיקרית האמת היא שהוא פשוט היה קפטן הקבוצה ואהוב הקהל , זה מייד משך אותי כילד אחריו או בניתוח פסיכולוגי בשקל – "אפקט העדר", כמו רבים מילדים בגילאים הללו אתה במקרים רבים בוחר ללכת אחרי הרוב, גם אני אחרי ביקור ראשון באוסישקין הבנתי בדיוק מה הלך הרוח בנוגע לאיש והלכתי אחריו.

הסיבה המשנית שככל שבגרתי בעצם הפכה להיות הראשית הגיע בשנות הילדות הבאות ואחר כך הנעורים וכבר מתקשרות הרבה יותר לאופי המיוחד של אמסלם בעיניי והיכולת שלי להתחבר ולהזדהות עם דמותו על המגרש. מה שייחד אותו מאחרים בהפועל יותר מכל בעיניי הם שלושה דברים:

1. נכונות לעשות כל תפקיד שנדרש ממנו בשביל הצלחת הקבוצה– גם אם מדובר בדברים ששחקנים לא מעטים פחות אוהבים לעשות על המגרש , כמו הגנה , ריבאונד , מאבקים באנשים גדולים ממך בצבע (ד"ש מקווין מגי המנוח) אמסלם תמיד היה שם לעשות אותם וכל זה תוך שהוא באופן יחסי לשחקן במעמדו מאוד נטול אגו.

2. מנהיגות על המגרש – למרות שלא היה מבחינת יכולת כדורסל נטו לדעתי אף פעם השחקן הבכיר בהפועל הוא כבר בתחילת שנות העשרים שלו מונה לקפטן הקבוצה, היה לאמסלם את היכולת לאגד את השחקנים סביבו , לדחוף אותם ובעיקר לגרום להם לקבל את מקומו כקפטן הקבוצה וללכת אחריו. עוד יותר מכך הוא ידע לסחוף את האוהדים אחריו ותמיד לא משנה באיזה מצבי משבר הייתה הקבוצה לגרום להם להאמין שיהיה בסדר.

3. מקצוענות ונאמנות – הרגע שבעיניי הכי מייצג את המקצוענות של אמסלם כשחקן הוא גם הרגע בו גיבור ילדותי גרם לי כאוהד שברון לב. בעונת 96/97 הפועל ת"א פוגשת את אילת למשחק של להיות או לחדול עבורה מבחינת הסיכוי שלה להשאר בליגה הראשונה. רצה הגורל ודווקא מי שהיה שחקן הקבוצה 11 שנים והקפטן שלה עומד כשחקן אילת על הקו, קולע שתי זריקות עונשין מכריעות ומוריד את הפועל לראשונה בהיסטוריה שלה ליגה. את הדמעות שירדו לנער בן ה-13 באותו ערב ששמע את שידור המשחק ברדיו לקח כמה ימים טובים לנגב. מצד שני בסיום אותה עונה גם חוויתי את הנאמנות של אמסלם להפועל ת"א שבחר לחזור אליה בליגה השנייה ולהעלות את הקבוצה חזרה לליגה הראשונה. האיש שיחק בשלוש קדנציות שונות בהפועל ת"א וסך הכל 14 עונות במדיה . פעמיים עזב קבוצות בליגה הראשונה (אילת ב-97 וגבעת שמואל ב-2001) לטובת הפועל בליגה השנייה והחזיר אותה למקומה הטבעי בליגה הראשונה , לא חושב שיש הרבה דוגמאות לנאמנות ספורטיבית למועדון וקבוצת הכדורסל שלו כמו זו.

עבור הילד בן ה-9 ובהמשך הנער המתבגר ששיחק כדורסל (והאמת צריכה להאמר פה בפה מלא היה שחקן קצה רוטציה עם הרבה רצון טוב, הגנה ולחימה אבל הרבה פחות כשרון..) שמעון אמסלם היה הפטנזיה והמודל לשאוף אליו. ההוכחה שלפעמים גם לשחקנים ואנשים שלא הכי מוכשרים בתחום שלהם אבל מוכנים להוריד מהאגו שלהם ויש להם תכונות אופי המייחדות אותם על המגרש יש את היכולת להיות מנהיגים , ההוכחה שגם אם אתה נראה על פניו הכי אנטי גיבור ספורטיבי אתה יכול להיות גיבור ספורטיבי עבור לא מעט אנשים.