קבוצת 1975

מימין – נימי דרייפוס, רוני שניידר,  צביק'ה שרף, יוג'ין דושטו, 'הטורקי' (שכחתי את שמו), פיליפ פדייה. כורעים קרלוס קרלינג, רוני אטנזיו, צ'רלי או'דונל, תומי לנג, ברני רוליג (חסר טוני פרסקוט)

******************

כמה מילים על משחק הגמר של 1974, המשחק הידוע בתור "הנצחון המושלג".

המשחק היה נגד אונ' סיאטל פסיפיק המצויינת. קבוצה המרכבת רובה ככולה מאנגלים/קנדים, ומאמן אנגלי שהיגר לקנדה.

המשחק היה באיצטדיון סנט לואיס יוניברסיטי ותחנות מזג האוויר ניבאו סערת שלג גדולה. ה-NCAA פנתה לשתי הקבוצות אם אנחנו מוכנים לוותר על המשחק ולהתחלק באליפות.

מיד הגבתי: "OVER MY DEAD BODY! לא יורד שלג עכשיו. נתחיל לשחק ונראה מה קורה!". סיאטל פסיפיק הסכימה לביטול.

השמיים היו שחורים, אבל בינתיים לא ירדה טיפה משמיים.

המשחק החל. צ'ארלי או'דונל – האירי שלי – כבש שער נפלא ראשון מבעיטת פצצה מ-30 מטר כשהכדור מטר באוויר וטס אופקית ישר לשער מבלי לאבד סנטימטר גובה. פגז כזה לא זכור לי. ללא ספק אחד השערים המיוחדים ביותר שראיתי בחיי. אני לא זוכר בדיוק את שני השערים הנוספים של צ'ארלי.

חצי. 0-3. לבי פועם. אני מחכה לרגע זה כבר 7 שנים המורגשות כ-70 שנה – כל כך הרבה עבר עלי אישית ועל הקבוצות שלי. האם נהיה אלופים? ידעתי שרק סערת שלג תוכל לנו.

אבל רגע…קרל מקדונלד הג'מאייקאי שלי מוסר כדור לשוער יוג'ין דושטו, כדור חלש מדי, וחלוץ סיאטל קובע 1-3. לא נעים אבל לא נורא.

כמה דקות אחרי עוד אסון: קרן לסיאטל, יוג'ין הודף, פיטר ריטר בטעות בועט אחורנית, ובמערבולת פתאום 2-3. הלב מתחיל לפעום בקצב…ואז מתחיל השלג.

השלג יורד בצרורות. דקה 80. כל המגרש לבן ולא רואים את קווי המגרש. מאמן סיאטל צורח לשופט שזה לא כדורגל, זה סקי שלג וחייבים להפסיק. אח"כ הוא צורח שאם תהיה פציעה קשה הוא תובע את השופט.  השופט לא שומע, לא מקשיב, או עושה את עצמו. בחמש הדקות האחרונות סערת השלג היתה כה פראית ואכזרית שממקומי על קו החוץ באמצע המגרש לא ראיתי את יוג'ין או את השער שלנו. עוד שתי דקות. השופט מחליט לתת למשחק להיגמר. הכדור נאבד בשלג. מצידי? שיהיה מוחבא בדקותיים האחרונות…

שריקת סיום. אנחנו אלופים!!!

אלופי המכללות…שטפון של אושר ממלא אותי. לפתע אני אמרגיש מין ריקנות לכמה שניות. כאילו 'מה עכשיו'? – כמו ברגע השחרור מהצבא.

השחקנים יורדים מכוסים שלג הבפנים ובשערות. כולנו חוגגים, וגייל באמצע עם כולנו מנשקת כל שחקן ומנקה את השלג משערותיהם.

טיסה פנטסטית הביתה. כיף לטוס כשאתה "אלוף המכללות של ארה"ב"!!!

********

באוף סיסון אני פותח את פי הגדול (אתפ מתפלאים, נכון?). אני טוען שה-NCAA חייבת לערוך פלייאוף בין אלופות שתי הדיביזיות "כי אנחנו טובים יותר מהאלופה האווארד, וכל מה שאנחנו צריכים זו הזדמנות להראות זאת".

למזלי מאמן האוורד הוא ג'מאייקאי שבמקרה…מאמן גם את נבחרת ג'מאייקה. שכחתי את שמו. הוא היה גם שחקן מקצועני בעל-שם. הוא מודיע בעתונים שהוא "שמח לקבל את האתגר – CHALLENGE – של 'אדלפי' וכל מה שאני מבקש היא הזדמנות ללמד את אלופי הדיביזיה ה-II לקח, ו-"לסתום לדוקטור הישראלי את הפה". אלה מילים שהופיעו בוושינגטון פוסט.

ה-NCAA מיד הודיעה לשני ה-A.D'S (אתלטיק דיטרקטורס) של שתי האוניברסיטאות לרדת מהשטויות הללו, ושאין כל כוונה למשחק בין האלופות. אבל הצ'לנג' שלי צבר תאוצה. מה שהחלטנו מאמן האווארד ואני הוא למשחק 'פרה-סיסון' שאמנם לא יהיה רשמי, אבל עבורינו הוא 'רשמי'.

קבענו.

ואז ברוקפורט סטייט, אלופת דיביזיה III טענה שהיא טובה גם מהאוורד וגם מאדלפי, וגם היא רוצה להיות חלק. ואז 'קווינסי קולג' מאילינוי, אלופת ה-NAIA (ארגון מתחרה ל-NCAA שחברות בו אוניברסיטאות שלא מוכנות להיות חלק מה-NCAA בגלל חוקיו הנוקשים – בד"כ אוניברסיטאות לא מפורסמות ולא 'כשרות' במאה האחוזים) אמרה "אנחנו טובים מכולכם".

קבענו "טורניר אליפות האלופות" בהאוורד, בעיר הבירה, כשכל המשחקים נחשבים כמשחקי פרה-סיסון.

***********

ידעתי שעלי לחזק את הקבוצה. כשניצחנו ב-1974 היו לנו כמה חורים רציניים (לא אזכיר שמות אפילו שהם אינם קוראים עברית, אבל כולם תרמו לאליפות ואני לא עומד להוריד מערכו של אף אחד!). חור גדול בהגנה שעלי למלא, מחליף למני מטוס, וכן תחמושת בהתקפה.

את החור בהגנה מלאתי עם שחקן מצויין שהגיע אלי ישר מהפועל כפר סבא, בלם הקבוצה רוני שניידר. הוא הפך משך השנים לחבר יקר. היום הוא מנהל בי"ס המאמנים של מכון וינגייט. כמחליף למטוס מצאתי יהלום מקוסטה ריקה – קרלוס קרלינג. שחקן נמוך, אך בעל השליטה בכדור הטובה מכל השחקנים שהיו לי – כולל רובי יאנג. ואז ברגע האחרון סיפרו לי על שחקן רזה בשם טוני פרסקוט, צעיר שחור בן 21 המסתובב בברוקלין איפה שהוא.

לקח לי חודש ימים לאתר את טוני פרסקוט, ועד היום אני לא בטוח – בדיעבד – אם היה כדאי להביאו לאדלפי או לא. הצרות והבעיות שעשה לי – שלא נדע, כולל מרד השחקנים השחורים נגד "הישראלים" ו-"מאמנם הגזען דוקטור לס".. אבל זה רק עוד שנתיים ונושא הפוסט ביום ששי.

פרסקוט היה שחקן נבחרת האי ברבדוס, וסיפרו עליו נפלאות. מצאתי אותו באיזה שהוא פארק בבדפורד סטייבסון, השכונה הקשה ביותר בברוקלין. מסתבר שהוא סיים מוסד אקדמאי בריטי באי ברבדוס, והיתה לו את כל הניירת הדרושה.

הוא נתן לי רק משחק אחד גדול, וכשאני אומר 'גדול', אני מתכוון להכי גדול. זה היה המשחק הראשון – והאחרון שלו – בו הוא שיחק במלוא המוטיבציה. בשאר המשחקים? או שהיה חצי מסומם, או שרצה בכוונה להפריע, או שפשוט הוא איבד את הקסם שהיה לו. אבל את המשחק הראשון שהוא נתן עבור אדלפי – אפילו שהיה זה משחק פרה-סיסון – לא אשכח לעולם (אם לא שכחתי 39 שנה, בוודאי אזכור עוד כמה שנים…).

הגענו לעיר הבירה וושינגטון לטורניר האלופות. במשחקים הראשונים ביום ששי האווארד ניצחה את קווינסי 0-7. אנחנו ניצחנו את ברוקפורט 1-4. פרסקוט לא שיחק. הוא ביקש "לנוח" לקראת האווארד. משחק הגמר ניקבע ליום ראשון, שמשום מה הועבר לג'ורג' מייסון יוניברסיטי.

האווארד היתה מרכבת מ-8 שחקני נבחרת ג'מאייקה, והשאר מאיי ארובה, סיינט מרטין, הרפובליקה הדומיניקנית,  ובנט קרוז – כולם בינלאומיים. כשהגענו למגרש שהיה מוקף בג'מאייקאים עם תופים ומוסיקת 'רגיי', דגלים, ועשן מרחואנה שריחו הורגש בברור, יולת לחשוב שאנחנו בקינגסטון, ג'מאייקה, ולא באוניברסיטת ג'ורג' מייסון.

היילי סליסה מאיתיופיה – אלוהי הרסטפריאנס

לא חלמנו על דבר כזה. כאילו הגענו למלחמת עולם. כולם עמדו – איש לא ישב ביציעים – וכמה מאות ג'מאייקאים עמדו על קו המגרש וסרבו לבקשה לעלות ליציעים. היו אפילו שניפנפו בסכינים כלפינו. כמה מהם אחזו קלובים קטנים ובהם מין חיות שאחר כך הוסבר לי שהן  JAMAICAN HUTIA שהם מכנים "CONEY". מין דרקונים קטנים כאלה מפחידים שהראו לי שיניים. הלב ירד לי למכנסיים. אם הם פותחים את הקלוב ומשחררים אחד – אני גמור.

לא הבנתי את כל הבלגאן. האם הם מטורפים?

רק אחרי המשחק התברר לי מה היתה הסיבה. במשחק לפני שנה או משהו כזה בין ג'מאייקה לברבדוס, טוני פרסקוט כבש שער א-לה מרדונה, ספק ברגלו, ספק בזרועו, ואז עוד הראה אצבע אמצעית לקהל. אחרי המשחק היתה מהומה וטוני פרסקוט הוברח מהמגרש. הם באו הפעם לשגע אותו.

אבל מה? טוני פרסקוט היה בטרוף. הוא עשה בהם שמות. שיחקנו משחק נהדר. הם הובילו 0-1. לפני סיום המחצית טוני הישווה ל-1-1. בדקה ה-80 הוא עלה לכדור קרן כשהוא גוף מעל כל שאר השחקנים והבקיע שער עליון ממש בראשו.

ניצחנו 2-1. אנחנו "אלופי האלופות". מאומה לא רשמי, אבל העתונים עשו מזה מטעמים.

לטוני פרסקוט נתתי ציון "10". אחרי כל משחק הייתי נותן לשחקני ציונים ומציב את דף ה-EVALUATION שלי בחדר ההלבשה. אף פעם לפני זה, ואף פעם אחרי זה, לא היה "10". צ'ארלי קיבל פעם "9" (אחרי משחק הנצחון על סיאטל פסיפיק"), ונימי דרייפוס קיבל "9" (אחרי שכבש 5 שערים במשחק על מקום שלישי באליפות המכללות של 1975 נגד ויסקונסין), אבל 10? אף פעם.

עלי להוסיף כאן שמאז – ושלושת השנים הבאות – הוא אף פעם לא קיבל מעל "6". אולי הוא לא היה מסומם כל הזמן ב-3 השנים הבאות, אבל שיחק ככמסומם, ובמשך 3 שנים לא דיבר איתי יותר מ-50 מילים.

אוניברסיטת האווארד 1975? יותר נכון "נבחרת הקריביים"!

*********

את עונת 1975 סיימנו עם 16 נצחונות, 2 הפסדים, ו-2 תיקו. שיחקנו בדיביזיה II אבל לפחות חצי מהקבוצות נגדן שיחקנו היו קבוצות חזקות מהדיביזיה הראשונה.  העונה התחילה עם משחק רשמי נגד האווארד, הפעם בבית. הובלנו כבר 1-3 אבל הם הישוו בעשר הדקות האחרונות ל-3-3. קבוצות אחרות מהדיביזיה הראשונה שניצחנו היו ג'יימס מדיסון מוירג'יניה 0-4, NYU ב-0-2, LIU עם נצחון חוץ מצויין 1-3, סן פרנציס המצויינת (מלאה בשחקנים מאיטליה) 1-4, ו-FAU עם 1-4. אבל נצחון העונה היה על הארטוויק, בהארטוויק, בתוצאה 0-2 שאחריו ניכתב בעתון של העיר המקומית אוניאנטה, "BEST COLLEGE TEAM OF 1975".

המשחק הידוע מכולם באותה עונה היה נגד קווינס קולג', משחק שסבלתי מספיק בגללו. במחצית הובלנו 0-11. בד"כ במכללות משחקים עם סגל של 16, אלא אם כן המאמנים מסכימים על "UNLIMITED". בהפסקה בקשתי ממאמן קווינס לשחק UNLIMITED. היו לי כמה נגרים בקבוצה וחשבתי שאם אכניס 6 מהם, התוצאה תישאר נורמלית. אבל הוא – בטפשותו – סרב. "OH NO. אתם יותר מדי טובים". ניסיתי להסביר לו שרק ה-16 באמת טובים, אבל הוא לא קיבל את הסברי.

המשחק נימשך. 0-15…0-16…מה עלי לעשות? לומר לשחקנים להחטיא בכוונה? הרי יותר מעליב להגיע לשער ריק ולבעוט החוצה, מאשר לתקוע עוד שערים. בקשתי מהשחקנים "TO TAKE IT EASY", אבל בדקות האחרונות אני רואה שלהיפך, הם מנסים יותר ויותר. לא הבנתי.

רק בסיום המשחק שהסתיים בשיא שערים למכללות – 0-21 – הבנתי.

בהפסקת המשחק מנהל הקבוצה שלי, סטודנט כמובן בשם קלי ברנדט,  התקשר ללא רשותי ל-NCAA לשאול מה הוא שיא השערים במשחק כדורגל. נאמר לו "0-19". במחצית השנייה כשהשערים המשיכו לגדול במספרם הוא החל להראות לשחקנים בידיו "20", ע"י שתי תנועות ידיים עם כל האצבעות פתוחות. כולם הבינו. "20". ולכן הלחץ לא הופסק עד השער ה-20 בדקה ה-82. איך ה-21 ניכנס כבר אינני זוכר.

בסיום המשחק מאמן קווינס קולג' סרב ללחוץ את ידי. העתונים כתבו על "אדלפי, החזירה  הראוותנית". בספורטס אילוסטרייטד כתבו ב-"מאורעות השבוע" ש-"אדלפי ניצחה בכדורגל את קווינס קולג' 'עם שלושה טאצ'דאונים', כשה-0-21 מהווה שיא מכללות חדש".

היה לי מאד לא נעים. קלי חטף אותה ממני, אבל הוא היה עוזר כזה נאמן שלא יכולתי לזרוק אותו מהקבוצה.

את משחקי הפלייאוף ניצחנו בקלות עד הגמר: 0-2 על אונ' בנטלי, 0-6 על 'לה-מוין' מצפון מדינת ניו יורק והקנדים הרבים שלה, ואז משחק הגמר, שוב נגד סיאטל פסיפיק.

טורניר הגמר ניקבע בביתם, ולמזלפ הם הגיעו לגמר. להם משחק ביתי. לנו משחק אחרי טיסה של 7 שעות יום לפני והפרש 3 שעות. אנחנו לא הסלטיקס או הניקס הרגילים לזה. אנחנו היינו בג'ט לג רציני.

כבר לפני המשחק לא הרגשתי טוב. השחקנים היו באובר-בטחון. בערב לפני המשחק היתה לנו ארוחת 'חג ההודיה' ללא נמרוד דרייפוס וצביקה שביקשו שאשחרר אותם כי היו להם חברים לבקר בסיאטל, ואני שגיתי, ונתתי להם רשות.

סיאטל פסיפיק עם 3-4 שחקנים מהנבחרת הלאומית של קנדה ניצחו אותנו 3-2, באותה תוצאה שאנחנו ניצחנו אותם שנה לפני. הנצחון הגיע להם. הם היו טובים יותר, ואנחנו היינו FLAT.

במשחק על המקום השלישי ניצחנו את אוניברסיטת ויסקונסין 1-9, עם שיא שערים שנידמה לי עומד עד היום למשחקי פלייאוף. נימי – מגן ימני – כבש חמישה שערים.

אנחנו מקום שלישי בין כל מאות המכללות בארה"ב בדיביזיה השנייה – מבצע לא רע כלל וכלל, ועדיין הטיסה חזרה היתה טיסת דכאון. הרגשנו שאנחנו קבוצת הכדורגל מס' 1 בארה"ב בכל הדיביזיות וכל 3,450 המכללות, וניכשלנו בסוף.