קבוצת 1976 – הטובה ביותר שהיתה לי

עומדים מימין לשמאל: פיליפ פדילה, ישראל גולדשטיין (הפועל ת"א), רוני שניידר (הפועל כ"ס), שי פרויליק (בני יהודה), נמרוד דרייפוס (הפועל ת"א), והשוער בילי פיליפס.

כורעים מימין: מרואן אסד (בני נצרת), רוני אטנזיו, תומי לנג, ברני רוליג, צ'ארלי או'דונל

************************

עונת 1976: חזרה ל-DIV I…תיקו 1-1 נגד הקוסמוס…"לס הוא גזען"

עונת 1976 התחילה רע מאד עבורי, אפילו שהיתה לי את הקבוצה הטובה מכולן. סיפור שהטריד אותי שנים, ורק השבת הקרובה יבוא לו סוף. סוף טוב.

שמעו סיפור, וטעות של מאמן שהטרידה אותו שנים על גבי שנים.

ב-1972 הבאתי לאדלפי את יוג'ין דושטו השוער, שהפך לשוער מס' 1 במכללות. כפי שציינתי, היתה לו אח"כ קריירה טובה במקצוענים.

ב-1973 התקשר אלי צעיר יהודי נחמד בשם אנדי הרטיג ואמר שהוא מעוניין ללמוד ולשחק באדלפי. אמרתי לו 'וולקאם', אבל ציינתי שהשוער שלי הוא יוג'ין, בס"ה סופומור, ויהיה כמעט בלתי אפשרי לתפוס את מקומו.

"אני יודע הכל על יוג'ין. אני לא ברמה שלו, אבל אני שוער טוב. לא איכפת לי להיות שוער שני וללמוד מהמאסטר. לפחות אוכל לשחק בשנת הסניור שלי כשוער ראשון".

כמובן שעניתי שמאומה לא מובטח, אבל מצד שני גם הישארותו של יוג'ין באדלפי אינה מובטחת. "רק המוות מובטח לנו" אמרתי לו.

"I KNOW", הוא הגיב. "I"LL TAKE MY CHANCES!".

אנדי בא ממשפחה יהודית די אמידה, והוא היה מין שוער שלמד הכל בקייטנות כדורגל ומאמנים פרטיים. הוא היה שוער עם כל המכניקה הדרושה, אבל הוא היה מעט כבד, לא אתלטי במיוחד, אבל בעיקר חסר 'חוש' כדורגל. 'חוש' הוא לא דבר הניתן ללימוד.

הוא היה אחד השחקנים הפופולריים בחדר ההלבשה, תמיד עם בדיחות, תמיד מחמיא, מחבק שחקן, וזורק מילה טובה. הכנסתי אותו לדי הרבה משחקים כי ברובם הובלנו בשלושה שערים ומעלה בעשרים הדקות האחרונות. בשנת 1974 אפילו נתתי לו רבע סטפנדיית כדורגל למרות שהוריו לא היו זקוקים לכך – סתם להראות לו את הערכתי על התמדתו, נאמנותו לקבוצה, ותרומתו החברתית.

כל מה שהוא חיכה לה היתה עונת 1976 אחרי שיוג'ין יעזוב, והוא יהיה השוער של אדלפי הגדולה.

משך כל השנים הבהרתי לו שכשיוג'ין עוזב, אני מחפש שוער אחר על הסטפנדיה שלו, ומאומה לא מובטח לו.

"I KNOW THE STORY", הוא תמיד ענה לי. "I"LL BEAT ANY GOALKEEPER THAT YOU BRING!".

 

לאנדי היה הכל: מכניקה טובה, אומץ, חוש הומור. חסר לו רק דבר אחד: חוש לכדורגל

 

לרעת מזלו של אנדי, בנסאו קומיוניטי קולג' השכנה לאדלפי, כיכב שוער בשם בילי פיליפס, שהיה גם רץ מייל מהטובים בג'וניור קולג'ים עם זמן של 4:06 דק' למייל. פעם, כשהעונה כבר החלה, נסענו לאיזה משחק בניו ג'רסי בשני וואנים. כשהגענו ל-CROSS BRONX EXPRESSWAY ניכנסנו לפקק תנועה. הוואן בו נהגתי היה לפני הוואן השני שנהג נהג מהאוניברסיטה. מסתבר שבילי התערב עם השחקנים בוואן שהוא מגיע ליציאה הבאה – מייל וחצי מהיציאה בה ערכו את ההתערבות – לפני הוואן. אילו הפסיד בהתערבות, השוער של הקבוצה היה "שוער שנאבד בדרך". אנדי היה בוואן שלי.

הדבר נודע לי רק בסיום העונה.

טוב. נחזור לעניינינו.

ב-1974, אחרי האליפות, שמי התפרסם בלונג איילנד והחלטתי לנצל זאת ולפתוח קייטנות כדורגל כדי להוריד מגייל וממני את מועקת החובות. מי היו מאמני בקייטנות? שחקני הכדורגל שלי כמובן. קייטנות הכדורגל גם סיפקו עבודה טובה ומכניסה לשחקני הכדורגל שלי (תמיד הייתי מאד לארג' במשכורות; אחרת הייתי היום אדם יותר עשיר!), וגם דאגתי לערוך להם כל שבוע 'משחק ראווה' כדי שילדי הקייטנה יחזו במשחק אמיתי על רמה, ולי זה נתן 8 משחקי אימון לפני שה-NCAA הירשתה לפתוח את הפרה-סיסון.

האם מותר היה לי לשכור את שחקני כעובדי? לא שאלתי ולא רציתי לדעת (אסור היה לי, אבל הרבה מאמנים עשו אותו דבר בקייטנות כדורסל וספורטים אחרים, ובעבר התעוררו בעיות בנידון). כמעט כל שחקני הכדורגל שלי  עבדו אצלי מלבד אנדי, שעבד בעסק של אביו, ומלבד 'השחורים' טוני פרסקוט, פיליפ פדיילה, וג'ימי וילסון שלא הסכימו לעבוד אצלי ("לא נהיה עבדים שלו" – הם אמרו. 'עבדים' שהשתכרו $300 לשבוע, סכום פי 2-3 מששילמה כל קייטנת כדורגל אחרת, והם – שחקני השחורים – לא השתכרו $300 כל הקיץ במה שעבדו, אם בכלל עבדו).

שני בלוקים ממני גר חבר טוב מאד שלי, גורדון בראדלי. במקרה הוא גם היה שחקן הקוסמוס לשעבר, והיום (אז כמובן) מאמן הקבוצה. הוא בא להרבה משחקי אדלפי, והיה די בעל השפעה שלקריירה של ארבעה משחקני בקבוצה (רובי יאנג, אנג'לו אנסטזיו, קרלוס סקוט, ורוני אטנזיו) היה המשך מוצלח בקוסמוס. אגב, 14 משחקני המשיכו לשחק כמקצוענים בארה"ב, וכן בילי פיליפס באירלנד, ומבין הישראלים נימרוד דרייפוס ויזהר נוז'יק שהמשיכו לשחק בליגת העל בישראל אחרי אדלפי (נימי בהפועל ת"א ונוז'יק בבני יהודה.

יום אחד, באמצע הקייטנה, גורדון מופיע.

-"מל, אני צריך משחק אימון!"

-"נגד מי?"

-"שב על הכסא. אני צריך שתסדר לי את המגרש באדלפי למשחק אימון נגד…נגד…נגד 'נבחרת העולם'!"

בלעתי את רוקי.

-"קראת שפלה חתם עם הקוסמוס ונבחרת 'שאר העולם' באה למשחק ראווה, משחק פתיחה לפלה. הוא ישחק מחצית אחת עבור הקוסמוס, ומחצית אחת עבור 'העולם'. הם צריכים אימון, ואז משחק חימום קל…הנבחרת שלך באדלפי שעובדת אצלך בקייטנה תהיה יריב מצויין למין משחק אימון"…

מנחם לס הקטן מבת גלים משחק נגד נבחרת העולם. ימים טובים הגיעו לעפולה!

קבענו יום ושעה למשחק.

כל ערב אחרי שהילדים הלכו לישון קיימתי אסיפת מאמנים ב-10 בלאונג' של בניין המגורים (אני שכרתי בקיץ 'את כל אדלפי' כולל 3 בנייני מגורים שהיו ריקים מסטודנטים בקיץ).

אני שואל אותם אם הם מוכנים למשחק אימון 'נגד נבחרת העולם'.

אחרי כמה צחוקים אני מסביר להם שאני לא מתבדח, שזאת האמת לאמיתה. בקנבאוור ואחרים רוצים לשחק משחק אימון נגד 'נבחרת לונד איילנד סוקר קמפ' של דוקטור לס.

כולם קופצים בהתלהבות. "WE CAN BEAT THESE GUYS" אומר – מי לא? – רוני אטנזיו.

ואז נימרוד דרייפוס אומר לי (כולם שומעים): "מל. אל תגלה לאנדי".

(לעולם לא אאשים את נימי בזאת; כל שחקן אחר חשב בדיוק כמוהו, כולל אני שהמחשבה קפצה גם במוחי)

בילי פיליפס עבד אצלי, והוא היה שוער לא רק טוב יותר מאנדי. נימי ואחרים (כולל אני) מאמינים שהוא היה טוב יותר מיוג'ין דושטו. טוב יותר או לא – אחרי אדלפי הוא שיחק כמה שנים באירלנד, ואז בדאלאס ב-NASL, אותה הוא גם אימן!

כולם עם נימי: "אתה לא יכול לגלות לאנדי. זה משחק אימון. הוא לעולם לא יידע!".

כולם יודעים את ההבטחה שנתתי לאנדי: "אתה השוער מס' 1 של אדלפי עד שמישהו לוקח ממך את הג'וב!".

אז מה אני עושה עכשיו? נותן את המפתח לבילי, לפני שאנדי קיבל צ'אנס??

"קוץ'", אומר לי צ'ארלי או'דונל, שהפך להיות 'איש המצפון' של הקבוצה. "ההצדקה היחידה היא שאנחנו לא משחקים כאוניברסיטת אדלפי אלא כנבחרת מאמני קייטנת הכדורגל".

גם הוא וגם אני – וכולם – יודעים שזה תרוץ עלוב. (גם ישראל גולדשטיין לא עבד אצלי, והיה ברור שבלעדיו אנחנו לא יכולים, ואותו כן הזמנתי!).

עם כל העיסוקים של הרצת קייטנה של 400 ילדים עם שינה, לא חשבתי יותר על אנדי.

יומיים אחרי גורדון מצלצל. התכנית השתנתה, נבחרת העולם נפגשת במיאמי במקום בניו יורק, תתאמן ותשהה שם עד יום לפני המשחק נגד הקוסמוס, אבל הוא עדיין רוצה את משחק האימון, אבל נגד הקוסמוס (שהתאמנו באוניברסיטת הופסטרה הסמוכה לאדלפי).

כשבקוסמוס ישחקו פלה עצמו, אלפרדו למאס האורוגוואי, מרדכי שפיגלר הישראלי, דויד פרימו הישראלי, בריאן ראוון הסקוטי, ג'ורג'י קינליה האיטלקי, די הברזילאי, דלגדו מאקוודור, והלניו הררה הספרדי (ועוד איזה 12 שחקנים ששכחתי את שצמם) עבורינו לא משנה 'נבחרת העולם' או הקוסמוס.

המשחק היה אמור להיות סוד כמוס, אבל כבר ב-5 מתחילים לבוא צופים מכל חור. מה קורה כאן? משחק אימון נגד הקייטנה, לא יותר, ולפני שאני אומר "הייתי חייב להזמין את אנדי", האיצטדיון של אדלפי כבר מלא צופים.

נשבע לכם שהיה ממש משחק. אנחנו משחקים ממש כמו המקצוענים. בתחילה עם יראת כבוד, אבל אז נימי ניכנס בקינליה או באחד הכוכבים האחרים, וזה נתן את האות לכולם שזה משחק כדורגל, ולא הצגה למקצוענים.ילדי הקייטנה יוצאים מדעתם (מלבד שחקני אדלפי היו לי עוד כעשרים מאמנים ועוזרי מאמנים  ששמרו על הילדים משך המשחק).

קשה להאמין, אבל משחק של 90 דקות עם שופט ושופטי קווים נגד הניו יורק קוסמוס הגדולה שהחלה לפרסם את עצמה כ-"קבוצת הכדורגל מס' 1 בעולם" , ושריקת הסיום מוצאת אותנו עם 1-1! – והכל ללא בונקר. ממש שיחקנו אותה!

בילי פיליפס היה לא יאומן ממש. הוא הציל לפחות שלושה שערים בטוחים. בסיום המשחק פלה ניגש אל כל השחקנים ולחץ את ידם. לי הוא אמר שהוא לא היה מאמין שקבוצת אוניברסיטה יכולה לשחק ככה. "אצלנו אין כדורגל כזה באוניברסיטה", הוא אמר לי באנגלית לא רעה.

 

פרנץ בקנבאוור שבא לשחק עם 'נבחרת העולם' במשחק חגיגי נגד הקוסמוס. מימין – דוב מרכוס שכבר כתבתי עליו – כוכב כדורגל אמריקאי/ישראלי שאיש בישראל לא שמע עליו!

חוזרים למגורים. מתקלחים.

פתאום גייל ניכנסת לחדר ואומרת, "מל, אמא של אנדי כאן!".

לעולם לא אשכח את הפגישה עם האם היהודיה הזאת. היו אלה עשר דקות מזוויעות. בסוף היא מטיחה, "איזה אדם אתה? איזה יהודי אתה? תתבייש לך!", ויוצאת.

אני כמעט בטוח שאחד משחקני הקבוצה צילצל לאנדי. שונאים תמיד יהיו לך, לא חשוב כמה טוב אתה כמאמן ומעביד (או ,לפחות,  אתה חושב שאתה טוב).

***********

TO MAKE A LONG STORY SHORT, מחנה האימון לקראת עונת 1976 החל. אנדי לא מדבר אלי, לא מסתכל עלי, פשוט פועל כרובוט ועושה כל מה שאני מבקש. הוא השוער מס' 1 ובילי פיליפס השוער השני. כולם יודעים שזאת בדיחה, אבל עלי לתת לאנדי צ'אנס. כך היה ההסבר וכך היה הסידור.

משחק אימון ראשון נגד אוניברסיטת רוטגרס. אנחנו שולטים אבל לא מבקיעים.

פתאום כדור גבוה לעבר השער שלנו ואנדי יוצא לכדור, ואז מתחרט וחוזר חזרה, ובזמן שהוא מבולבל, החלוץ של רוטגרס משתלט על הכדור ו-0-1. שגיאה חמורה ביותר של אנדי. זאת תמיד היתה בעייתו: חולשה ב'הרגשת' המשחק.

כעבור עשר דקות רוטגרס בועטת מ-20 מטרים, אנדי מנסה לתפוס את הכדור שפוגע בחזהו, מקפץ חזרה לעבר מרכז הרחבה, ו-0-2 בעוד שגיאה חמורה של אנדי. כעבור דקה התנגשות של אנדי עם חלוץ רוטגרס והוא מחזיק את חזהו.

אני מחליט לתת לו עוד עשר דקות במחצית השנייה, אבל הוא מחזיק בביטנו ומבקש ממני לא להיכנס למחצית השנייה. אני בטוח שהוא כה מתוסכל ומיואש שאין לו חשק להמשיך. אולי הוא אפילו מתבייש להמשיך.

המשחק היה ברוטגרס שבניו ג'רסי, והגענו לשם בשני וואנים. אנחנו חזרנו לדיביזיה ה-I לבקשתי, והובטח לי אוטובוס עם כל האביזרים כשהעונה תתחיל. עד אז היינו מגיעים בשני וואנים ארוכים ודפוקים מכל הצדדים שבצידם היה כתוב עדיין "שרות מהיר לשדה התעופה 'איידלוויילד" (השם הישן של JFK). היינו מגיעים כחבורת 'הומלסים' ולא קבוצת דיביזיה ראשונה. רק הכדורגל שלנו היה מצויין. אני הבטחתי לשחקנים שאני כבר נתתי אולטימטום לאדלפי 'או ש…או ש…" והובטחו לי הרים וגבעות לקראת חזרתנו ל-DIV I.

אני לא זוכר כיצד נגמר המשחק, וזה גם לא חשוב.

בחצות מצלצל הטלפון. אמו של אנדי.

-"האם אתה יודע שאנדי בטיפול נמרץ בבית החולים 'מרסי'?".

-אני לא מבין. מי, מה? כשהמשחק הסתיים התקלחנו, ניכנסנו לשני הוואנים, ונסענו חזרה הביתה לאוניברסיטה.

כן, זה מה שעשה הוואן שאני נהגתי.

אבל בשני, אנדי החל להקיא דם. זה קרה על 'סאות'רן סטייט פרקוויי', והנהג מיד פנה לבית החולים 'מרסי', כרבע שעה לפני ה-EXIT לאוניברסיטה. מסתבר שבהתנגשות עם שחקן רוטגרס, ברך פגעה בביטנו, וניגרם שטף דם לבלוטת הטחול (ועוד נזקים), והוא התבייש להתלונן כי חשש שזה ייראה כתרוץ על שתי הפאשלות שהסתיימו בשני שערים נגדנו.

"לא היה לי מושג. אנדי לא אמר לי מילה אחרי המשחק ולא התלונן".

טוב, הפעם באמת שלא היתה לי סיבה להרגיש אשמה.

אנדי חזר לשחק אחרי חודשיים. אז בילי פיליפס כבר היה השוער, ואנדי אפילו לא ניסה להתחרות איתו על החולצה.

 

**************

היתה זו עונה נפלאה שהסתיימה ברקורד של 11 נצחונות, 2 הפסדים, ו-3 תיקו, נגד הטובות שבמכללות בדיביזיה הראשונה. הנצחון הגדול ביותר היה על אונ' וירג'יניה המצויינת שבשורותיה היו 6 שחקני נבחרת ארה"ב. את האוורד 'הקריבית' ניצחנו 0-2, את LIU בתוצאה 0-1, ואת NYU הרסנו 0-6. עם אוניברסיטת הרטוויק יצאנו בתיקו אפס. הפסדנו ללויולה במשחק שעליו לבד הייתי יכול לכתוב 5,000 מילה. לויולה היא אוניברסיטה קתולית, והשופט היה, לא פחות ולא יותר, כומר במקצועו. הוא ביטל לישראל גולדשטיין שני שערים חוקיים בהחלט. הוא נתן להם 3 פנדלים שלא היו ולא נבראו. סיימנו את המשחק עם 7 שחקנים – כל השאר – כולל המאמן – ניזרקו מהמגרש.

הפסד אמיתי סבלנו נגד FDU המצויינית 2-1.

אבל אנחנו בפלייאוף כאחת מארבע נציגות המזרח של הדיביזיה הראשונה. היריבה היתה סנט פרנציס מברוקלין, 'הקבוצה האיטלקית' שמשך העונה ניצחנו 1-2. שתי האחרות היו כמדומני הרטוויק ויוקון.

******************

לקראת סיום העונה החלו בעיות רציניות בקבוצה. השחקנים השחורים שלי פנו לרקטור האוניברסיטה שאני מעדיף את הישראלים בכל מיני צורות, ונותן להם לשחק בשעה שווילסון, וולקר, ואחרים יושבים על הספסל. "אפילו לטוני פרסקוט 'השחקן הטוב בקבוצה' (הכי טוב MY ASS. בפוטנציאל? כשרונו היה בשמיים. אבל הוא הפך לפרימדונה שעשה טובה שהוא מתלבש בכלל; טיפוס מיליטנטי שלילי לחלוטין עם רגשי נחיתות שלא הצלחתי לדובב משך שלוש שנים תמימות!) הוא לא נותן לעלות בהרכב הראשון".

יומיים לפני משחק הפלייאוף הראשון, אני מקבל צלצול מד"ר רון פיינגולד, חברי למחלקה שהגיע לאוניברסיטה מוקדם.

"מל. אתה לא תאמין מה עשו לך ב-'אדלפיאן'. מוטב שתגיע מהר!".

אני מגיע לאוניברסיטה תוך כמה דקות. עתון הסטודנטים שלנו, "ADELPHIAN", יוצא עם כותרת ראשית לכל רוחב העמוד, ושליש מגובהו. עורך העתון וצוות עורכיו היו מיליטנטים שחורים שהאוניברסיטה ליקקה להם, כי אז אדלפי זכתה בנתח כספי פדרלי גדול על 'REMEDIAL PROGRAM FOR DISADVANTAGEOUS STUDENTS' – או במילים אחרות, כמה מיליונים טובים להבאת סטודנטים שחורים לאוניברסיטה הפרטית שהיתה בעיקרה לבנה, ומאחר וביתה בלונג איילנד, כ-40% מאוכלוסיית הסטודנטים היו יהודים שלא הצליחו להתקבל להרווארד וליאל.

ומה היתה הכותרת?

 

LESS IS A RACIST!

 

לא שאלו אותי, לא ראיינו אותי, ומילאו מאמר שלם של 2,000 מילה בשטויות ושקרים של טוני פרסקוט, פיליפ פדילה, ושאר השחורים בקבוצה. היו אפילו שני שחקני ספסל לבנים שלא סימפטו אותי במיוחד (אחד מהם ישראלי!) שהצדיקו את טענות המתלוננים ש"דוקטור לס מעדיף את הלבנים בקבוצה, ובמיוחד את הישראלים, על האחרים". למרואן אסאד, הערבי מנצרת, "לא היתה דיעה".

כשאתה קורא זאת ויודע שתוך שעתיים-שלוש מעל 10,000 סטודנטים יקראו זאת, ביניהם GRADUATE STUDENTS שלך שבקושי יודעים שאתה מאמן בכלל, וכן פקולטה של 250, זה לא נעים. מלבדם עוד כמה עשרות אלפים מהבוגרים של האוניברסיטה בת כמעט 100 השנה המקבלים אותו שבועית בחינם בדואר. ביניהם כמה מאות שהיו סטודנטים שלי. אתה גם יודע שהטבלואידים של ניו יורק, וכן העתון של לונג איילנד NEWSDAY, יאכלו את זה.

למיפגש הבא בפסח אדאג שנמרוד דרייפוס, רוני שניידר, ועוד שחקני אדלפי לשעבר המתגוררים בישראל יבואו למיפגש. עם כל הפוסטים שלי הם כבר חלק מקהילת 'הופס'. תוכלו לשאול אותם איזה מין 'גזען' הייתי…

מה לא עשיתי עבור פרסקוט הדפוק הזה? הצלתי אותו מבתי מעצר ומאסרים. אין טעם להיכנס לזה. הרבה מכם הרי מכירים אותי ויודעים כמה 'שונא' אני את דוויין ווייד, כריס בוש, או ריי אלן. לברון? את לברון אתם יכולים לקחת ממני. פעם – אחרי סיפור 'הגזען' הפרסקוט הזה הגיע אלי למשרד ואמר לי שאין לו כסף לרכבת לברוקלין. זרקתי לעברו $20 ואמרתי לו לא להופיע יותר במשרדי עד העונה הבאה, האחרונה שלו ושלי.

אין לי מושג אם הוא סיים את הלימודים או לא, אבל מה שאני כן יודע זה שבשנת 2004 הוא נהג מונית בברוקלין.

ההיפך בדיוק היא האמת. דווקא לשחורים נתתי הנחות (זאת היתה שגיאה!) גם באימונים, וגם בעזרה בלימודים. אבל ידעתי שזה מקרה אבוד. היתה זו תקופה רעה של 'לבנים-שחורים' והתמזל מזלי ששני שחקנים שלי על מילגות היו סופר-מיליטנטים ושונאי לבנים.

*******************

עשיתי שגיאה שבמחצית נגד סנט פרנציס העליתי את טוני פרסקוט. גם פיליפ פדילה שהיה שחקן מצויין שיחק ללא כל התלהבות. היה קטע שנימי כמעט בעט בו.

היה 1-1. פנדל לטובתינו. רוני אטנזיו שלא החמיץ בעיטת-11 אחת משך שלוש שנים, בועט בעיטה משוגעת בכל כוחו שעברה בשלושה מטרים את הקורה מלמעלה.

בדקה ה-88 הם תקעו לנו גול. הפסדנו 2-1 בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

הייתי כל כך PISSED OFF ומבואס על מה שקרה בקבוצה עם 'המרד' והכל שממש לא היה איכפת לי.

הרגשתי שזאת התחלת הסוף. להתפטר עתה, או לתת צ'אנס לעוד שנה אחת?

************

כמה מילים על אנדי:

הוא שיחק עבורי גם בשנה שאחריה, שנת 1977, אבל שוב, כשוער שני שהכנסתי רק כשהנצחון היה מובטח. לא היה לנו כל הפסד בו היינו מחוץ למשחק, ולכן לא הכנסתי אותו במשחקי הפסד.

משך שנתיים הוא נמנע מכל מגע איתי. דיבר רק כשהיה חייב.

ה-1-1 נגד הקוסמוס לא היה שווה את זה.

אנדי היה אחלה של בחור, ואיבדתי אותו בגלל שטות של מאמן שההצלחה היתה חשובה לו יותר מנאמנות.

כמה וכמה פעמים ניסיתי ליצור קשר עם אנדי, ותמיד הוא סרב בהגינות, אבל גם בתוקף.

הפעם כתבתי לו מכתב, ובקשתי ממנו לבוא בשבת. הוא הרי היה חלק מהקבוצה, ומהאליפות, והוא אפילו שיחק בשני משחקים מוקדמים כמה דקות.

לפני כמה ימים קבלתי ממנו תשובה:

"דוק, כמובן שאני מגיע. הכל נישכח. היום אני מאמן כדורגל בתיכון (בחלק משרה; הוא איש ביטוח) , ויש לי משהו לומר לך – – אני בכלל לא מאשים אותך. אני הייתי נוהג בדיוק כמוך!".

 

 אנדי הרטיג היום!