אתה לא אמיתי / הגולש פוטנציאל לא ממומש

אתה לא אמיתי / הגולש פוטנציאל לא ממומש

פוטנציאל לא ממומש הוא סטודנט למשפטים ולמדעי המדינה, בן 27, נשוי ואב לילד (בקרוב שניים). לברון ג'יימס הוא שחקן כדורסל, בן 39 בעוד שמונה ימים, נשוי ואב לשלושה.

בתקופת בית הספר התיכון למד איתי בחור אחד, די סטנדרטי וחביב, בסך הכל טיפוס חיובי. יום אחד הגיע הבחור למסקנה כי כדי להיות מגניב הוא צריך לאמץ לעצמו מנהגים חדשים – עליו לדבר כמה שיותר על הצבא, ולעשות זאת בקול נמוך במיוחד. כך, חשב לעצמו, יחשבו שאני גבר גברי ורציני. אולם למרבה הפתעתו, מרגע שאימץ לעצמו את הגינונים הללו, מעמדו החברתי נפגע באופן משמעותי – הכל הרגיש זיוף אחד גדול, חוסר הטבעיות זעק לשמיים, והחברה לא לקחה אותו ברצינות מאז השינוי.

לא מזמן פרסם פה Stockton2Malone פוסט מעניין הכולל שאלות פילוסופיות בנוגע ל-NBA, ביניהן השאלה האם יש לתת משקל לסוגיות כמו אופי והתנהלות בדיון סביב זהות ה-GOAT. לפי הפוסט, אכן הרוב המוחלט סבורים כי מייקל ג'ורדן היה הכדורסלן הגדול והטוב מכולם (או לפחות טוב יותר מלברון, המתחרה הישיר על התואר בשנים האחרונות), אולם הפער בין אורח החיים של שניהם עשוי להוות שיקול לטובת לברון.

לשם המחשה, נשרטט שני סוגים של טיפוסים: האחד מהמר כבד, תחרותי ברמה קיצונית, מעשן סיגרים ושותה אלכוהול למכביר, בעוד השני הינו איש משפחה למופת, משקיע בילדיו, תורם לקהילה, ונמנע מבילויים מוגזמים ומאורח חיים הרסני וממכר. אכן, ניתן יהיה בכנות לטעון כי אורח החיים של השני חיובי משל הראשון, ויש מקום להתלבט האם יש לדבר השלכות על שאלת הכדורסלן הגדול מכולם בתור אדם שמהווה מודל לחיקוי.

אולם כאן אנחנו מגיעים לסוגיה, שהיא בעיניי הבעיה האמיתית של לברון: שום דבר בהתנהגות שלו לא מרגיש אותנטי. בדומה לאותו בחור מהתיכון, המעשים של לברון מרגישים לא טבעיים, כאילו הם נעשים ממקום של "ככה צריך להתנהג".

אין ספק שלברון שחקן גדול, מוכשר מאוד, בעל איכויות כדורסל מרשימות. אבל המסר הזה, של הרצון לשמור על איזושהי תדמית, האובר-מודעות לזה שכל העיניים עליו ולכן צריך להתנהג בצורה מסוימת, מונע מאיתנו לראות את לברון האמיתי, האנושי – אנחנו חווים רק דימוי של מישהו שמנסה להיות דמות מיוחדת ומרשימה. ואנחנו לא קונים את זה.

למה היעדר האותנטיות משפיע עלינו ככה? למה אנחנו, במובן מסוים, מעדיפים טיפוסים קשים ובעייתיים אבל "אמיתיים" על פני טיפוסים חיוביים אבל "מזויפים"? למה מישהו מאבד אצלנו נקודות כאשר הוא מתנהג בצורה לא טבעית? זו אכן שאלה קשה, אבל אני חושב שזה משהו עמוק יותר מהמסר הכללי של התרבות המודרנית שתובעת ללא הרף "תהיה אתה". כאשר אנו חשים שהאדם שעומד מולנו מזייף התנהגות, אנחנו מרגישים שאנחנו לא פוגשים אותו באמת. הניסיון להציג תדמית חוסם אותנו מלחוות את האדם כמו שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו, ולבחון אותו בהתאם לאישיותו האמיתית. המפגש עם הזהות "הבחירית" שהוא מנסה להציג מייצר חוויה חלולה וריקה, של מפגש עם עטיפה ולא עם בן אדם.

כמובן שיש עוד הרבה מאוד היבטים לדיון בנושא אותנטיות: באופן טבעי הדברים אינם דיכוטומיים, ג'ורדן לא 100% אותנטי ולברון לא 100% מזויף, ואצל כולם יש איזשהו תמהיל בין תדמית לאותנטיות; לא כל אותנטיות נתפסת בעינינו כחיובית – לדוגמה, דריימונד גרין מרביץ בצורה אותנטית מאוד, וזה לא לגיטימי בשום צורה; ולמרות תחושת הקרבה וההיכרות עם הדמויות על המסך, אנחנו לא באמת מכירים אותם ויכולים לעמוד על אופיים האמיתי (עוד על כך במאמר הקודם שלי כאן).

עם זאת, אני עדיין חושב שיש מידה מסוימת של אותנטיות שניתן לחוש בה אצל אדם אחר, על אף מגבלות המרחק והמדיה. הדוגמה הבולטת שעולה לראש היא ההתנהגות של יוקיץ', שמתנהל באיזו נונשלנטיות שקשה מאוד לזייף. כפרפרזה לביטוי המפורסם של שופט העליון האמריקאי סטיוארט – קשה לנו להגדיר אותנטיות, אבל אנחנו יודעים לזהות אותה כשאנחנו רואים אותה.

לטעמי, לברון לא חוצה את רף הטבעיות המשכנעת, והתחושה שנותרת אצלנו לאחר צפייה בו היא תחושה שנעדרת את הממד האנושי האותנטי, של מפגש עם אדם אחר. התחושה היא שלברון מתנהל "כי ככה צריך לעשות", "כי אני רוצה שיחשבו עליי כך וכך". יש כאן תדמית, שמושקעים מאמצים אדירים לתחזק אותה.

למרות האמור, חשוב לי לסייג ולומר כי הביקורת אינה על לברון האדם, שבחר להתנהג בצורה כזו או אחרת – אין לי מושג איך זה לחיות חיים בפרופיל כל כך גבוה, אין לי שום דרך לדעת אילו מנגנונים מתפתחים בנפש במהלך חיים ייחודי כמו שלו (המעבר מילד שגדל בלי אבא בשכונת עוני לשחקן מפורסם מאוד בגיל צעיר במיוחד, עם כל העומסים והציפיות הכרוכים בכך). ככל הנראה, צורת החשיבה התדמיתית הזו מאפשרת לו לתפקד ולהתנהל כמו שהוא מתנהל ולייצר קריירה ספורטיבית מהמרשימות שנראו אי פעם.

עם זאת ולמרות ההסתייגות, עדיין ניתן להצביע על החסרונות של ההתנהלות הזו. לדעתי, קשה להסביר אחרת את השנאה שלברון גורר אחריו (באתר זה ובכלל) – הוא עושה הכל נכון, ועדיין נתפס בעיני רבים כבלתי נסבל. אני חושב שבגלל היעדר האותנטיות, הניסיון העקשני לייצר ולשמר תדמית, והרצון להשפיע באופן ישיר ומודע על איך הוא נתפס בעיני אחרים (באמצעות ביטויים כמו "המלך", "הנבחר" וכד'), קשה מאוד להתחבר אליו כאדם. ועד כמה שאנחנו אוהבים כדורסל, בסוף אנחנו מתחברים לבני אדם.

מישהו אמר לי פעם "אתה יודע מה ההבדל בין לברון לג'ורדן? אם לברון היה משחק 1 על 1 עם זקנה בת 90, הוא היה מרים אותה לסל כדי שתוכל לקלוע, מצלם ומעלה לטוויטר בליווי סופרלטיבים. אם ג'ורדן היה משחק 1 על 1 עם זקנה בת 90, הוא היה מטביע לה על הראש". אולי בזה מתמצה העניין – הכדורסל של לברון לא מרגיש כמו מטרה בפני עצמה, הוא מרגיש כמו אמצעי. התדמית – היא המטרה האמיתית.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תודה . פוסט נהדר. התחברתי ממש לפסקה על הג'וקר . מהבודדים בליגה בטח בין הכוכבים שאת האותנטיות שלו באמת אי אפשר לזייף.

  2. פוסט מעולה
    הג'וקר באמת הכי אותנטי בליגה, אין מה לומר. גם ווסטברוק קצת בעייני, אולי זו הסיבה דאני אוהב אותו.
    לזכותו של לברון יאמר שהיום התקשורת, הרשתות החברתיות ובכללי החשיפה היא הרבה יותר גדולה מימי מייקל. מייקל היה צריך רק לנצח משחקים ולמכור נעליים.
    ובקשר לסגנונות החיים שהזכרת….. אף סיפור טוב לא התחיל בכוס חלב
    🤣

  3. תודה רבה על מאמר מעניין.
    אני חושב שבעניין ג'ורדן אתה מבלבל בין קילריות על המגרש לבין אותנטיות. ג'ורדן היה מאוד מחושב וצבוע (גם רפובליקאים קונים נעליים).
    לברון? לא דומה למייקל בשום דבר. הוא בא מבית הרוס, עד היום הוא לא בקשר עם אביו שנטש אותו. אימו היתה בת 16 כשהוא נולד, והם נדדו בין דירות, לפעמים שהו בהן רק 6 חודשים לפני שנבעטו לרחוב. לברון "אומץ" על ידי מאמני כדורסל וחי אצלם. זה נראה כאילו לברון קיבל החלטה שבחייו הוא יעשה דברים במאמץ גדול, בין אם בכדורסל ובין אם בתקשורת. הוא מחפש את האהבה שהוא לא קיבל בילדות וזה מנחה אותו (ספוילר – לא תוכל לפצות על מה שלא קיבלת בגיל צעיר. ד"ש מיוקיץ').
    מבחינת כדורסל הם שני שחקנים שונים לגמרי, שניהם ה GOAT כל אחד בדדרכו.

  4. תודה רבה פל"מ
    נהנתי מאוד לקרוא
    ניסחת את הסיבה המרכזית אצלי לחוסר החיבור שלי עם ג'יימס. זאת גם הסיבה למה אני מתחבר לשחקנים כמו סטף הילדותי לפרקים וראס שפשוט משחק מאהבת המשחק.
    בקיצור, אנחנו מתחברים לאנשים ולא לדמויות, לא משנה כמה מושלמות הן יכולות להיראות.

  5. האמת שאני מאוד מבין את לברון ממקום אחר. יש לי ocd ואני נורא מודע למה קורה מסביבי אבל לאו דווקא מפרש את המציאות נכון ובו בזמן ההתנהלות שלי משתנה מתוקף תפיסת המציאות שלי.
    עכשיו אני לא בא לנתח את לברון אי לטעון שיש לו ocd אבל ברור לי שלברון של הבית הוא לא לברון של החברים שהוא לא לברון של המגרש ותמיד יש אלמנט של בחירת זהות והתנהלות כלשהי ואני לא שופט אותו על זה

  6. מצויין. נהניתי מהכל, כולל השפה השוטפת שכיף לקרוא אותה. הנקודה היחידה שברצוני להעיר עליה היא בקשר לשתייה של מייקל. אני הכרתי אותו די טוב (כולל ישיבה באולסטאר בשולחן של אמו והוא בא להצטרף אלינו לאיזה 20 דקות). אני לא ראיתי את מייקל אף פעם עם יותר מכוסית שמפניה. ומייקל הוא ה-GOAT. תודה פוטנציאל

  7. כמי שכתב את הדברים בנוגע ללברון, אני חולק על המסקנות.
    אנשים לא יודעים לזהות זיוף. אנשים קונים את הזיוף בקלות.
    בנימין נתניהו הוא הדוגמה המובהקת לזיוף מוחלט שהוא א' אשר מציג את עצמו כ-ב', ובכל זאת איקס מצביעים בטוחים שהוא הדבר האמיתי.
    לברון לא מזויף בכלום. החיים שלו מסוקרים 24/7. אין בו שום דבר מזויף.
    ו"אתם" שונאים אותו דווקא בגלל זה. לא בגלל הזיוף אלא בגלל האותנטיות.
    כשהוא הלך לטלוויזיה ועשה מופע "החלטתי לקחת את "הכישרון שלי" לסאותביץ'" זה לא היה זיוף, זה היה אותנטי. לדייק – זה היה אמיתי, שחצני, מכוער ומטומטם, בלי גרם אחד של זיוף. זה היה אמיתי. לכן אנשים שונאים אותו. מאותו רגע הוא הפך למוקד של שנאה.
    אדגיש – גם בעיני זה היה אקט מטומטם, של בחור צעיר, שאם היה מתייעץ לפני כן עם מישהו שרוצה להציג אותו כ"איש משפחה צנוע" לא היה עושה אותו. הוא היה מתנהג כמו דאנקן או כמו קוואי, ולא בשחצנות.
    וכן, יש בו שחצנות יהירה. מה זה אם לא המופע עם הפודרה שהוא היה עושה לפני כל משחק? שואו, שחצנות. מה זה ה"טאקו צ'וזדיי" האותנטי והביתי, שהוא הפך לשואו? מה זה המחוות השחצניות האלה של "לחבוש כתר" שהוא עושה מדי פעם? וגם ברור בלי להציג ראיות שהוא שולט בקבוצות שהוא משחק בהן מרמת הניהול דרך רמת המגבות בחדר ההלבשה. שכולם יעשו ויתנהגו איך הוא רוצה.
    הכל נכון, הוא בהחלט שחצן, וזה גורם לשנאה נגדו גם אם לשחצנות שלו יש גיבוי בתוצאות והישגים. אף אחד לא אוהב שחצנים. כל המשחק שלו מביע שחצנות – האמר דאנקינג – הכוח המתפרץ. זה לא בן אנוש רגיל, אנחנו, אני, לא מסוגל לכזו עוצמה. לג'ורדן לא הייתה כזו עוצמה. ג'ורדן היה חתול, לברון הוא גורילה. זה מעצבן את האנשים שהוא כל כך חזק ומדגיש את זה בהטבעות כוחניות כאלה.
    כל אלו יחד גורמים לאנשים לא לאהוב אותו. הרי אף אחד לא אוהב את גוליית. כולם אוהבים את ג'ורדן למרות שהוא טיפוס בלתי נסבל והיה שנוא על כל מי ששיחק איתו או תחתיו.
    אז למה בכל זאת לברון לא זיוף? כי הוא לא מסתיר את כל אלו. והוא איש משפחה למופת לא כי כך הוא מציג, אלא כי כך הוא באמת. הולך לכל משחק של הילדים, מכין להם אוכל בבית, חי עם אותה אישה מאז ומתמיד, ומעולם לא היו סביבו שערוריות מיניות. זה האיש, זו לא הצגה. אז כן, הוא שחצן ולכן לא אוהבים אותו, אבל הוא אדם שלם ולא זיוף.
    כך אני רואה אותו בכל אופן.
    לדעתי הוא הכי גדול, לפני ג'ורדן. ועדיין הייתי לוקח את מג'יק ובירד לפני שניהם. כי בעיני גם בירד יותר גדול מג'ורדן. לכו תבדקו אם אני טועה – ג'ורדן מעולם לא ניצח את בירד (אם אני טועה אז אולי זה קרה פעם אחת, אבל נדמה לי שלא). לברון לקח אליפות עם דלבדובה, קיירי עם הראש השטוח, קווין לאב ועם מאמן מצחיק שלברון סידר לעצמו במקום בלאט. מספרים לילדים שג'ורדן ניצח 6 מ-6 סדרות גמר, אבל שוכחים לספר כמה פעמים הוא הפסיד סדרות לדטרויט ולסלטיקס. שוכחים גם לספר שג'ורדן לא השיג כלום לפני שפיפן הגיע ולפני שבירד, מג'יק ואייזיה תומס הזדקנו ופינו את הבמה. כל זמן שהם שיחקו בשיא הוא הודח. חיכה שכולם ירדו מהבמה והתחיל לנצח סדרות נגד קבוצות סוג ב' שכל אחת מהסלטיקס או לייקרס הייתה דורסת בלי להסתכל אחורה.

  8. תודה.
    אני אמשיך להחזיק בדעה שמופע "ההחלטה" של לברון היה הדבר הנכון ביותר לעשות.
    מיקסם וקיבל תרומה של 3 מליון דולר (!!) של רשת תקשורת, שהלכו לילדים נזקקים

  9. בס"ד
    תודה רבה.
    יש משהו בענין הזה.
    הענין שהדור הזה בא עם חשיפה מטורפת. ומפורסמים מנסים להגן על עצמם ומשפחתם בכל מיני צורות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט