צירוף האותיות פ ו ר י ם מופיע פעמיים בלוח השנה העברי: בתשרי ובאדר, ולא יכול להיות הבדל גדול יותר בין שני המופעים.
פורים הוא החג בו מצווה להשתטות עד דלא ידע, וכיפורים הוא החג בו יש לדעת. לדעת את עצמך לדעת את הסובבים אותך, לדעת לבקש סליחה, ואולי חשוב מכל: לדעת למחול ולסלוח.

יש משהו בספורט, למרות היותו בסופו של דבר משחק, יש משהו בספורט שהופך אותו לייצרי ורציני להחריד, משהו שגורם לספורטאי ולאוהד הספורט סוג של צריבה בנשמה. זכורה וידועה אמירתו האגדית של ביל שאנקלי, המנג'ר המצליח של ליברפול, שאמר: "יש אנשים שמאמינים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות. אני מאוכזב מאוד מהגישה הזו. אני יכול להבטיח לכם שהוא הרבה הרבה יותר חשוב מזה". (Some people believe football is a matter of life and death, I am very disappointed with that attitude. I can assure you it is much, much more important than that).

אז בישראל, לפחות כך אני מאמין, רוב הגברים מאמינים שיום הכיפורים חשוב יותר מכדורגל ומספורט, אבל גם אני מודה שלרובנו אין עוד הרבה דברים אחרים כאלו. והשנה, יום הכיפורים מגיע אלינו לאחר שנה של שסע ופילוג בעם, ובדיוק כמו במגרשי הספורט: כל צד רוצה לנצח, ורצוי תוך כדי הבסת היריב.

רק שנרצה או לא נרצה, כולנו משפחה, משפחת העם היהודי, וזה אומר – בהשוואה גסה לעולם הספורט – שהמחלוקת שיש לנו בתוך העם שלנו, אינה סתם משחק, אלא היא ד ר ב י! ולדרבי, כמו שכולם נוהגים לומר, יש חוקים משלו.

אז זהו. שלא!

על דרבי חלים בדיוק אותם חוקים שחלים על שאר המשחקים: על הכדור להיכנס לתוך החישוק במלוא היקפו כדי שהנקודה תיחשב. כרטיס אדום או חמש עבירות יגרמו לכך שתצא מהמשחק בדרבי בדיוק כמו במשחק אחר. עליך לקלוע לסל עם היד ולא עם הרגל ולהבקיע שער עם הרגל ולא עם היד – בדיוק כמו בכל משחק שאינו דרבי, ויודעים מה, הקהל מקלל את השופט בדיוק כמו במשחק אחר ואם שחקן יקלל את השופט על הפארקט/המגרש, הוא יעוף מהמגרש ללא קשר אם זה דרבי או לא, וימצא את עצמו מול וועדת משמעת בשבוע שאחרי.

אבל ספורט כן יכול ללמד אותנו משהו על החיים, ויודעים מה, אני מאמין שבסופו של דבר, הוא מלמד אותנו בדיוק את אותו משהו שיום הכיפורים מלמד אותנו: שניהם מלמדים אותנו פרופורציה וגבולות.

בזמן המשחק התווכחת, כיסחת, צרחת, הכשלת… אך בסוף המשחק, כמו בסוף השנה, עליך לשים את כל הרוע בצד ולהשלים עם חברים ויריבים.

המנהג האהוב עלי ביהדות הוא מנהג של יהדות אשכנז, מנהג בשם "תשליך". בראש השנה עליך לרוקן את כיסיך למקווה מים זורמים ובכך להשליך באופן סמלי את חטאיך שלך הרחק ממך. וכמה ימים אחרי, גם יום הכיפורים הוא הזדמנות להשלכת חטאים, אבל הפעם כבר לא מדובר רק בחטאים שלך, אלא כעת מדובר על חטאים שחטאת כלפי אנשים אחרים!

חבר דתי אמר לי אתמול: "סליחה אם פגעתי בך בלי כוונה וסליחה אם פגעתי בך בכוונה." בהתחלה חייכתי על החלק השני של המשפט, אבל אז חשבתי וחשבתי עוד והבנתי שיש בזה משהו: כי הרי כשאתה כועס ומלא יצרים, אתה עושה דברים שלא היית עושה בראש שקול יותר – ואתה עושה אותם ומתכוון אליהם! בדקות של יצרים לוהטים שחקני הקבוצה השנייה הופכים מיריבים לאויבים! אוהדי הקבוצה השנייה מפסיקים להיות "אנחנו" גם אם חבירך לפלוגת המילואים והופכים להיות "הם"! כי יצרים עוצמתיים מטשטשים אצל כולנו את הגבולות במקרה הטוב, או שהופכים אותנו לחסרי גבולות במקרה הגרוע.

כבר כתבתי בסדרה שלי "על ספורט ומהויותיו" ש"הספורט הוא המקום היחיד בו מותר באופן חוקי לעבור על החוק", אני לא רק מדבר על קללות מצד הקהל, אלא מדבר על זה שזה לא מופרח ששחקן ישים רגל לשחקן אחר, יפיל אותו ארצה, ינגח בו, יקרע את חולצתו, יחפון את אשכיו, ייתן לו אגרוף, ינשך את אוזנו או אפילו ישבור לו עצם או שתיים. כל אלו ואחרים הם לא מחזה נדיר על כר הדשא או על רצפת הפארקט. אז כן, יש לכל אלו עונש מקביל בעולם הספורט, אבל מדובר בבתי דין שהם מחוץ למסגרת המשפטית של המדינה.

ובסוף, כמו לשבת, לכל משחק יש את מוצאי המשחק. ובסוף, בכל שנה יש יום הכיפורים. בסופה של תחרות ספורט, הגבולות שהיטשטשו חוזרים להיות ברורים, והלוואי וביום הכיפורים הזה, הגבולות יחזרו להיות ברורים גם במדינה שלנו.

ואז תגיע הסליחה.

אז מבקש סליחה אם פגעתי במי מכם שלא בכוונה
ומבקש גם סליחה אם פגעתי במי מכם בכוונה
ובמיוחד, אני מבטיח השנה ללמוד מהספורט ומהרוח הספורטיבית ולנסות להימנע ממצב בו הדם יעלה לי לראש ויצריי ישתלטו על שיקול הדעת שלי וגבולותיי ייטשטשו.

ויודעים מה? הלוואי שכך יהיה אצל כולנו.

חתימה טובה וגמר חתימה טובה ובעיקר: רק בריאות לכולנו.