אין לי הרבה זיכרונות מהילדות. נולדתי ברעננה לבית נטול אבא (ההורים התגרשו כשהייתי בן שנה וחצי), ועד שעברנו לתל אביב, כשהייתי בן שמונה, הזיכרונות שלי מעטים מאוד. אבל יש זיכרון אחד שברור לי מאוד: את אחי נתי, שגדול ממני בעשר שנים, יושב מולי ומתרגל איתי: הוא אמר את השם הפרטי של שחקני מכבי תל אביב (בני?), ואני את שם המשפחה (טבק!).

פחות או יותר מאז, נתי הוא עמוד הענן שלי, בהרבה מאוד תחומים. אבל לפני הכל – בספורט. הוא קבע לי בגיל אפס שאני מכביסט, וזה לא משנה באיזה ענף. אם יש משחק אליפות בקליעה למטרה – אנחנו מוציאים את הצעיפים ואת החיצים. ובהמשך החיים – הוא הדביק אותי בחיידק הבייסבול בכלל, והיאנקיז בפרט.

מ.י.ק.י.

הזיכרון השני שלי שקשור לספורט הגיע, איך לא, עם נתי. ב-11 בדצמבר 1986, כשאני בן עשר וקצת, קיבלתי את הביקור הראשון שלי בהיכל הספורט. מכבי ת"א של קווין מגי ומיקי ברקוביץ', ארחה את טרסר מילאנו של דינו מנגין ומייק דאנטוני. הגודל, המגרש, העוצמה של ההיכל, רפי גינת, והכל מוקף בביטחון שקיבלתי מאחי החייל, שכמובן קנה לי צעיף.

זה נגמר ב-97:79 מביך, עם 27 נקודות של מגי ז"ל, שבאותו הערב התאהבתי בו לראשונה. אך מה שאני בעיקר זוכר, זה את נתי מסביר לי את כל מה שהטלויזיה לא יכולה לעשות כשאנחנו במגרש. שלוש שנים מאוחר יותר, כמתנת בר מצווה, הוא קנה לי ולו מנוי עונתי לכדורסל, מנוי שחידתי במשך 20 שנה ברציפות (1989-2009), וכשאחי הגדול העביר את חייו לניו יורק – אחי הקטן החליף אותו לצידי בהיכל…

חוגגים יום הולדת עם גביע

בהמשך עוד הספקנו ללוות את מכבי לפיינל פור בפריז ב-2001, כשחגגנו לנתי יום הולדת בדיוק ביום שבין הניצחון בחצי הגמר על צסק"א, לניצחון על פנאתינייקוס בגמר, בארוחה מפנקת במונמארט. והיה עוד פיינל פור משותף אחד, בפראג 2006, כשנתי מגיע מניו יורק ואני מהארץ. זו היתה פחות או יותר שירת הברבור בחיבור שלי עם מכבי כדורסל, אולי, זה היה נראה אחרת אם הוא היה עדיין בארץ. אין לדעת…

וכמו שנכתב בשיר של עלי מוהר ויוני רכטר, "וגם בכדורגל, תהיה לו יד ורגל". נתי הפך אותי למכביסט למרות שמדובר היה בשנות ה-80 הקשות (מי אמר 10:0 למכבי חיפה ולא קיבל?). מכבי זכתה באליפות ב-1979, כשהייתי בן שלוש, ומאז ועד כיתה י' לא ראיתי אליפות אחת לרפואה. אך הוא היה שם, מוודא שלרגע אני לא חושב אחרת ונוטש את הסירה הרעועה.

"אוללה אוללה מכבי האלופה"

ועד היום, כשהוא בארץ, אנחנו מקשטים ביחד את בלומפילד, כמו בימים הטובים, כשהוא מקפיד לשיר את שירי שנות ה-70, דוגמת: "אוללה אוללה מכבי האלופה". ואני? מקפיד להתחבא, שלא יחברו אותי עם הקולות המוזרים האלה…

אך על האהדה הגדולה ביותר שלי, לבייסבול וליאנקיז, חתום נתי יותר מכל אחד אחר. ביולי 1998 עוד לא ידעתי מה זה הענף הזה. הגעתי לאחי לניו יורק, לקראת טיול מחוף לחוף אחרי הצבא. אני זוכר שביום הראשון הלכנו למיני גולף, והיה שם בחור עם חולצה של דרק ג'יטר. הוא היה דומה יותר לשאקיל אוניל מאשר לג'יטר, ולאורך לא מעט זמן, עד שהכרתי את ג'יטר ממש טוב, נתקע לי בראש שככה דרק נראה. זה נותן לכם תמונה עד כמה (לא) הכרתי את היאנקיז.

סוסה? מגוואייר? נתי!

אז נכון, במהלך הטיול עצמו התחלתי להכיר את המשחק. זו היתה העונה שסאמי סוסה ומארק מגוואייר התחרו על שיא 61 ההום ראנס של רוג'ר מאריס מ-1961, ולכל מקום שהגעת, כל מה ששמעת היה: מה עשה סוסה, מה עשה מגוואייר. ועדיין, לא זה מה שגרם לי ליפול בשבי.

חזרנו לניו יורק בסיום הטיול, לקראת סוף אוקטובר. אז עוד לא ידעתי עד כמה אוקטובר הופך להיות, ספורטיבית, חודש חשוב עבורי. בשבת, ה-17 באוקטובר, לא היו לי ולחבר הכי טוב שלי תכניות. זה היה ערב גיים 1 של הוורלד סירייס. היאנקיז בתום עונה היסטורית של 114 ניצחונות, ארחו את הסן דייגו פאדרס בסטדיום. עד אחה"צ, אני כמובן לא ידעתי על קיומו של המשחק הזה בכלל.

נפלתי בשבי

ואז אחי הציע: "אקח אותכם ל-אפלביז, זה ספורטס בר ממש פה ליד. תראו את המשחק, אחלה אווירה". ואכן, חווייה כזו לא חוויתי בחיים. זה היה היום בו התאהבתי בספורט הזה. הפאדרס הובילו 2:5 באינינג השביעי. ואז, 3 ראן הום ראן של צ'אק נבלאק, וגראנד סלאם של טינו מרטינז הפכו הכל. גם את הבר. וואו, מה שהלך שם. זה היה הרגע. אני יאנקי לנצח. תודה, נתי.

חזרתי לארץ, והשנים הן טרום מילניום, עדיין לא היה פה בייסבול מה-MLB זמין לצפיה. אך ב-18 ביולי, בסביבות 23:00, כשאני כבר מנמנם בדירתי במתחם באזל, פתאום – שיחת טלפון מפתיעה. נתי על הקו. ""דייויד קון זורק! אורלנדו קאבררה חובט", הוא אומר. ואני עדיין לא מבין מה הוא רוצה. "בול וואן. סטרייק וואן", הוא ממשיך. בשלב הזה אני כבר לא במיטה…

שלמות

"פאפ אפ… לכיוון הבסיס השלשי, סקוט ברושס מתחת לכדור….. זהו!!! פרפקט גיים לדייויד קון!!!!", ממש הרגשתי שהוא מכניס אותי לתוך ההיסטוריה, איזה רגע בלתי נשכח. אחד הזיכרונות המתוקים ביותר שיש לי מהדירה ביהושע בן נון, והיו לא מעט כאלה…

חודשיים לאחר מכן כבר הייתי שוב אצלו, הפעם ביחד עם אחי הקטן ניל, האיש אליו תפקידי להעביר את השרביט. ב-10 בספטמבר 1999, בדיוק שנתיים ויום לפני אסון התאומים, היה הביקור הראשון שלי ביאנקי סטדיום. ובכלל, באצטדיון בייסבול. ואיזה משחק זה היה…

אני והאח הגדול, באצטדיון הגדול

נתי לקח אותנו לראות את מי שיהפוך להיות אהוב ליבי, אנדי פטיט (אנדרו יוג'ין פטיט בשבילכם), זורק נגד שנואי ליבי (גם את זה עוד לא ידעתי), הרד סוקס מבוסטון, ששלחו למאונד את פדרו מרטינז. הגענו באיחור, כיאה לאחי הגדול (משהו אחד לא טוב אני חייב לתת עליו), ולכן הוא שלח אותנו להיכנס לבד (לא ברור לי איך מצאנו את המקום בלי לטעות), והלך להחנות את הרכב.

מייד כשנכנסנו, לא אשכח את מראה הזרקורים, הדשא הירוק, ו-55,239 הצופים (לפי בייסבול רפרנס, לא ספרתי) שמילאו כל פינה. קופי. פייסט. מראה שלא אשכח לעולם. אחרי פחות מחמש דקות ירה צ'ילי דייויס טיל קרקע יציע, לי זה הרגיש כאילו הכדור יצא מתחומי המגרש. ההום ראן הראשון בחיי, 0:1 ניו יורק. זה גם היה ההיט האחרון של היאנקיז באותו משחק.

מוריד את הגרביים בפני פדרו

כי הערב הזה, עם כל הכבוד לפטיט וצ'ילי, היה של פדרו. ואז, כאוהד צעיר שלא מבין מספיק, לא ידעתי להעריך מה אני רואה שם. שימו לב לשורה הסטטיסטית שלו: תשעה אינינגים, ריצה אחת, היט אחד, ו-17 סטרייק אאוטס. וואו. הגרביים ניצחו 1:3, ואני ואחיי ראינו ערב היסטורי.

את משחק העלייה לוורלד סירייס ב-2000, גיים 6 נגד סיאטל, עם ההום ראן של דייויד ג'אסטיס והקריאה הבלתי נשכחת של מייקל קיי לקראת הסדרה מול המטס על התואר (Get Your Tokens Ready), ראינו ביחד, בסלון שלו, כשנתי צורח כאילו הוא בברונקס. את סיום הוורלד סירייס שובר הלב מ-2001 עשינו ביחד, בטלפון. ומכאן, מאות משחקים ועדכונים, החתמות ופציעות, הכל ביחד. המון אכזבות, פה ושם שמחות.

היפ היפ – חורחה!

ואז הגיעה 2009. אחרי עונה קשה בלי פלייאוף, נפתח לו הבית החדש שלנו, ה-יאנקי סטדיום החדש. היה לי ברור שאני צריך להיות שם כשזה קורה. אז סידרנו לכל המשפחה פסח בניו יורק, וב-16 באפריל צעדנו כל האחים ביחד לרגע שלא יישכח בחיים. נתי סידור לנו אחלה כרטיסים, וישבנו לנו ביחד ארבעה אחים, צופים בהיסטוריה לנגד עינינו.

חורחה פוסאדה התכבד בהום ראן הראשון באצטדיון החדש (תרשמו לכם, זו אחלה חידת טריוויה), חוזה וראס בהפסד הראשון (סי.סי סבאת'יה פתח והוחלף) לקליף לי וקליבלנד אינדיאנס (זוכרים? היתה פעם קבוצה כזו) 10:2. בקליף לי ננקום בתום אותה העונה, כשהוא יפסיד ליאנקיז במדי הפיליס בוורלד סירייס – התואר האחרון שלנו עד היום.

אז כן, גם על הרגע הזה חתום נתי, אותו נתי שלימד אותי מי זה בני טבק, מי זה מ.י.ק.י. ברקוביץ', ושדרק ג'יטר לא דומה לשאקיל אוניל. והיום, ממש היום, יש לו יום הולדת. אז מזל טוב ענק, ניית', בלעדיך הייתי כנראה מישהו כל כך כל כך שונה. שנזכה לעוד הרבה תארים, ואם נמשיך לחלום, אולי יום אחד נראה אליפות של הניקס. טוב, כנראה נסחפתי (: