יש משהו רומנטי במשחק על מקומות שלוש-ארבע במונדיאל. מקום שלישי במונדיאל אינו כמו מדליית ארד באולימפיאדה! לפחות בתחושת הקהל זה נחשב למשחק מיותר שלא מעניין אף אחד, אך לדעתי הוא בעל פוטנציאל להיות משחק טוב, ובמידה מסוימת לפחות – אכן כך היה.

הפעם המשחק על המקום השלישי הוא בין זוג ההפתעות של הטורניר. מרוקו וקרואטיה, שתי נבחרות שאך מעטים נתנו להם סיכוי להגיע לחצי הגמר ושהמשותף ביניהן הוא הנחישות האין סופית של שחקניהן.

שעה לפני המשחק שאלו אותי למה אני בכלל מתכוון לראות אותו? עצרתי דקה לחשוב ועניתי שזה כי יהיה משחק מגניב. תשובתי נסמכה על כך ששתי הנבחרות רוצות: מרוקו כדי לעשות (עוד) היסטוריה, וקרואטיה גם כדי להוכיח לעולם שממעיט בערכם מאז תחילת המונדיאל ומגנה אותם על הכדורגל הפחות מושך שלהם, אבל הרבה יותר כי מבחינתם אין דבר כזה לוותר על שום משחק.

מאוחר יותר חשבתי לעצמי שלמרות הרצונות המתנגשים, בעצם זה משחק שאפשר להגיע אליו משוחררים ממתח כי בשל הפיחות במעמד המקום השלישי, בעצם אין בו לכאורה כל כך הרבה מה להפסיד אלא אם כן אתה עושה היסטוריה כמרוקו או משחק עם אגו פגוע כקרואטיה.

ואכן, שתי הנבחרות שהיו ידועות משך המונדיאל כולו בהגנת הברזל שלהן, באו למשחק הזה כדי לשחק כדורגל, ואיזה כדורגל!

בדקה השביעית תרגיל מושלם של הקרואטים מבעיות עונשין לצד הנגדי, נגיחה למרכז וגבארדיול, הבלם הקרואטי, מתעופף כמו חלוץ רחבה ונוגח את הכדור לחיבורים, למקום היחיד בשער אליו בונו, שוער מרוקו הנפלא, לא הצליח להגיע.

לא עוברות שתי דקות ומרוקו משווה אחרי טעות בהגנה הקרואטית. ובכלל, מרוקו מפתיעה אותי. יש לה סגנון משלה. שמתם לב, למשל, שבעוד ששחקני שאר הנבחרות מעדיפים להחזיר כדור אחורה או להחליף כיוון כשלוחצים אותם, שחקני מרוקו מנסים משחק מסירות על עשרה מטרים רבועים, בדיוק במקום בו נעשה הלחץ, ורק אם לא מצליחים בו, מעבירים למרכז, לאחור או לצד השני. המדהים הוא שכתוצאה מכך היו להם כמה פסים קצרים שביתרו מספר פעמים בקלות מדהימה את ההגנה הקרואטית.

הקרואטים, מצד שני, לא מפסיקים ללחוץ על שחקני מרוקו ולהצליח שוב ושוב לחלץ מהם כדורים, כולל על סף הרחבה של מרוקו. ובדיוק כך, בעזרת חטיפה שכזו על סף הרחבה, הגיע השער השני של קרואטיה:
שני סנטימטר. שני סנטימטר הפרידו בין בונו לכדור המופלא שסיבב אורשיץ מצד אחד לצד שני בדקה ה-42. שני סנטימטר של נגיעה של השוער שהצליחו לגרום לכדור לפגוע בקורה הרחוקה ו… להיכנס. אני בטוח שעוד שתי סנטימטר של יד היו הופכים שער מופלא ביופיו להצלה מדהימה ביופייה.

רוב במחצית השנייה היתה פחות טובה למרות שהיו מספר הזדמנויות לכל נבחרת, אבל דווקא השורה התחתונה, חצי דקה לפני סיום שש דקות ההארכה, היתה נגיחה של אל-נאסירי שבניגוד לנגיחה של גבארדיול הקרואטי, היתה אמנם יפה אבל פחות מדויקת ומרוקו ירדה מנוצחת.

ומחר, מחר בחמש, צרפת מול ארגנטינה. אישית אני לא אוהב את ארגנטינה (זוכר לה את גמר 78 מול הולנד), ובטח שחושב שצרפת טובה יותר, אבל מאחר ואני משוגע על מסי שהעניק לי כל כך הרבה רגעי כדורגל מפעימים, אז הפעם אשמח יותר אם ארגנטינה תזכה.