היריבויות הגדולות (1): מיאמי היט נגד סן אנטוניו ספרס 2013-4 / רועי ויינברג

גאה לפתוח את פרוייקט הקיץ השנתי של האתר עם אחת היריבויות הגדולות של השנים האחרונות, ואחת שתועדה גם בבלוגים חיים כאן בהופס ב-2013 ו-2014, מיאמי היט נגד סן אנטוניו ספרס. יריבות שאולי הייתה קצרת ימים כאחת היריבויות הגדולות בליגה, בהתחשב בכך שהקבוצות נפגשו פעמיים בגמר בשנתיים ולא עשו זאת לפני כן או לאחר מכן, ובעיקר בגלל שזאת אחת היריבויות המעניינות ביותר.

מפגשים בפלייאוף: גמר 2013 (3:4 למיאמי), גמר 2014 (1:4 לסן אנטוניו).

משחקים בולטים: משחקים 3, 6 ו-7 בגמר 2013. משחקים 1 ו-3 בגמר 2014.

שחקנים מרכזיים: לברון ג'יימס, טים דאנקן, קוואי לנארד, דווין ווייד, טוני פארקר.

מאמנים: גרג פופוביץ', אריק ספולסטרה.

לא הייתה יריבות גדולה מדי בין מיאמי לסן אנטוניו עד 2013. ההיט הגיעו לגמר הליגה ב-2006, שנה בה הספרס הודחה בסדרה נפלאה ונשכחת מול דאלאס שהפסידה לדווין ווייד ולקו העונשין בגמר, אך ב-2007 כשהספרס הגיעו לגמר ההיט הודחו בסיבוב הראשון, אחרי עונה מאכזבת של 44 ניצחונות.

ב-2012 היינו אמורים לראות את הגמר הראשון בין מיאמי לסן אנטוניו, אחרי עונה בה הספרס ניצחו 50 משחקים מ-66 והגיעו למקום הראשון במערב. אוקלהומה סיטי ת'אנדר קלקלה להם את התוכניות עם 2:4 מרשים בגמר המערב, כל הדרך להפסד מול מיאמי של ווייד, בוש ולברון. למרות זאת, ההיט והספרס היו אולי שתי הקבוצות הטובות בליגה לפני 2012/13.

במובן מסויים, הקרב בין מיאמי וסן אנטוניו הפך לקרב תרבותי. הספרס היו ארגון הספורט המוצלח ביותר בארצות הברית, קבוצה שנבנתה באופן אורגני עם בחירות דראפט מדויקות, מאמן אגדי ואחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה (טים דאנקן). הם היו הקבוצה שקל לאהוב: ותיקה, קשוחה, הגנתית וקבוצתית. פשוט קבוצה. רוב האוהדים הנייטרלים, באופן טבעי, הלכו לצד שלהם.

מיאמי, לעומתם, היו קבוצת אינטסנט. לברון ג'יימס וכריס בוש הצטרפו לדווין ווייד ב-2010 ויצרו "סופרטים" משלהם, אחת שחטפה הרבה ביקורת על המעבר של לברון והשחצנות הכללית. ג'יימס הרי הבטיח 8 אליפויות למיאמי עם הגיעו לקבוצה (ונטש אחרי ארבע שנים) והגישה הכללית הובילה להרבה מאוד שונאים, במידה לא מבוטלת של צדק. אם הספרס היו קבוצה במובן הטוב של המילה, ההיט היו קבוצה במובן הרע שלה: אוסף שחקנים עם סטאר שחצן ויומרות לקבוע סדרי עולם חדשים.

המפגש הראשון בין התרבויות האלה היה אמור לצאת לדרך ב-30 בנובמבר 2012. זה היה משחק מבטיח במיוחד ששודר מחוף לחוף, מה שמשך הרבה עניין מהצד של מיאמי ושל האוהדים הנייטרלים. גרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו, החליט לתת לדאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי באותו המשחק. ההיט ניצחו, הספרס נקנסו ברבע מיליון דולר. במשחק השני באותה העונה, עם דאנקן, פארקר ומאנו, הם הפסידו 86:88.

שתי הקבוצות היו הטובות בליגה. ההיט ניצחו 27 משחקים רצופים ולא התקשו בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף (0:4 על מילווקי, 1:4 על שיקגו), הספרס ניצחו 58 והרשימו גם הם בפוסט סיזן (0:4 על הלייקרס, 2:4 על גולדן סטייט, 0:4 על ממפיס). מיאמי הייתה צריכה שבעה משחקים בשביל לעבור את אינדיאנה ההיא של פול ג'ורג' ורוי היברט, אבל שתיהן נפגשו בגמר מצופה במיוחד.

בפינה הימנית לברון ג'יימס שמחפש ריפיט ואליפות שנייה בקריירה, בפינה השמאלית המכונה של הספרס עם קוואי לנארד הצעיר ורצון לאליפות ראשונה מאז 2007. הייתה כאן סגירת מעגל מסוימת, בהתחשב בזה שהאליפות הקודמת של הספרס הגיעה אחרי 0:4 על לברון וקליבלנד חלשה מדי באותה השנה.

הספרס גנבו את הביתיות במשחק הראשון עם 88:92 במיאמי. ההיט חזרו לעצמם עם 84:103 במשחק השני, ואז הגיע המשחק השלישי המדהים של הספרס.

דני גרין וגארי ניל קלעו שלשה אחרי שלשה והספרס התפוצצו עם 77:113. זה הרגיש כאילו הם רמה אחת מעל מיאמי, וביתרון 1:2 עם הביתיות אולי בדרך לאליפות. ההיט התאוששו עם 93:109 במשחק רביעי גדול, כולל 65 נקודות משותפות של דווין ווייד ולברון ג'יימס.

המשחק החמישי נערך בסן אנטוניו, בשנה בה פורמט הגמר היה 2-3-2 ולא 2-2-1-1-1. הספרס ניצלו את הביתיות בשביל 104:114. מיאמי חזרה לסאות' ביץ' בפיגור של 3:2 מול אחת הקבוצות המנוסות ביותר בליגה. הלחץ היה על מיאמי היט ועל אחד, לברון ג'יימס, שרצה להמנע ממאזן של 3:1 בגמרים לרעתו. שנים לאחר מכן ג'יימס יהפוך למזוהה עם 3:1 בהקשר אחר לגמרי.

הספרס סיימו את הרבע השלישי ביתרון 63:75. רצף נקודות מדהים של לברון ג'יימס וליי-אפ של ריי אלן הוביל את ההיט ל-82:85 משלהם, ריצת 7:22.

הספרס נשארו במשחק. סלים גדולים של טוני פארקר וקליעות עונשין של ג'ינובילי קבעו 89:94 28 שניות לסיום, אוהדי מיאמי התחילו ללכת הביתה.

אריק ספולסטרה לקח פסק זמן. מייק מילר עלה במקום כריס בוש, בוריס דיאו במקום טים דאנקן. לברון זרק שלשה, מייק מילר לקח את הריבאונד ומסר לו מחדש. קינג ג'יימס קלע והוריד ל-92:94. ההיט עשו עבירה ושלחו את קוואי לנארד, שחקן של 82.5% מהעונשין בעונה הסדירה הקודמת, לקו. אם הוא קולע פעמיים המשחק גמור.

קוואי החטיא את הזריקה הראשונה וקלע את השנייה. בתווך כריס בוש עלה למגרש, דאנקן עלה וירד בין פסקי זמן. לברון לקח שלשה נוספת והחטיא, כריס בוש ניצל את המיס-מאץ' בצבע ולקח את הריבאונד. ריי אלן חתך לפינה, קיבל את הכדור מבוש ורק רשת. 95:95, המשחק הולך להארכה.

הרגע הזה היה אחד הרגעים האייקונים ביותר של ה-NBA ב-75 השנים בהן היא קיימת, ואולי הרגע האייקוני ביותר ביריבות הזאת. היתרון המנטלי נשאר עם מיאמי גם בהארכה, וההיט הצליחו לחזור ל-3:3.

המשחק השביעי התחיל ב-4:11 של הספרס, אבל ג'יימס וההיט השתלטו עליו לאחר מכן ושמרו על יתרון קטן. הם הגיעו לרבע האחרון ב-71:72 שהפך ל-79:85, עליו שמרו עד לסיום. ג'יימס קלע 37 נקודות וסיים עם אליפות על הראש של הספרס, שראו איך מצב של 89:94 עם חצי דקה לסיום ו-2:3 לזכותם בסדרה נגמר בהפסד כואב במיוחד, הפסד הגמר הראשון והיחיד של טים דאנקן בקריירה.

אוהדי מיאמי, כמו הח"מ, שמחו באופן טבעי. רוב האוהדים הנייטרלים ואוהדי הספרס היו עצובים אחרי סדרה שכללה קאמבק מדהים, אבל נגמרה בניצחון של "הרעים". ב-2014, לשמחתם, הגיע מפגש מחודש. הליגה שינתה את פורמט הביתיות בגמר ל-2-2-1-1-1, הספרס הגיעה עם כוחות מחודשים ואחרי 62 ניצחונות. גרג פופוביץ' תלה את צילום הזריקה של אלן מחוץ למשרדו. מיאמי סבלה מפציעות ומשחיקה, ניצחה 54 משחקים והגיעה גם היא לגמר, בפעם הרביעית ברציפות. ג'יימס, וויד ובוש רצו להיות הראשונים מאז שאקיל אוניל וקובי בראיינט שעושים טריפיט, סן אנטוניו רצתה נקמה.

המשחק הראשון הלך לכיוון של מיאמי. ההיט הובילו 79:86 ברבע האחרון, אך לקראת סיומו התקלקל המזגן ב-AT&T Center. אם המשחקים במיאמי בסוף גמר 2013 הדגישו את יתרון הביתיות ברמה הרוחנית, המטאפיזית, המשחק בסן אנטוניו הדגיש את יתרון הביתיות ברמה הפיזית. לברון ג'יימס התמודד עם התכווצויות שרירים בעקבות החום בטקסס ולא הצליח להמשיך לשחק, ובשלב מסויים מצא את עצמו על הספסל.

הספרס, בלעדיו, לא התקשו מול מיאמי. הכדורסל הקבוצתי שלהם הוביל אותם ל-95:110 גדול (ריצת 9:31 בסיום המשחק) ול-0:1 בבית. התקלה תוקנה עד למשחק השני, בו לברון קלע 35 נקודות ב-63% מהשדה והשווה ל-1:1. הסדרה חזרה למיאמי במצב טוב עבור ההיט, על הנייר, ואז עולם הכדורסל השתנה.

פופוביץ' בחר להוציא את טיאגו ספליטר מהחמישייה ולהכניס את בוריס דיאו, מעין "פייק 5" ואחד המוסרים הכי פחות מוערכים באן.בי.איי. ההתקפה של הספרס, שנשארו עם גבוה קלאסי בדמות טים דאנקן, התפוצצה. מחצית ראשונה מדהימה שלהם הובילה אותם ל-30:55 ולתוצאת מחצית הזויה של 50:71. מיאמי לא ידעה מה פגע בה.

ג'יימס וההיט ניסו להגיב והצליחו להוריד ל-74:81, כולל ריצת 0:10 מדהימה נגד המכונה ההיא של סן אנטוניו. מרקו בלינלי, בשלשה גדולה, החזיר את הספרס ליתרון דו ספרתי והם שייטו לניצחון. הם פשוט היו מהירים מדי וטובים מדי בשביל מיאמי העייפה ההיא, הביסו במשחקים שנשארו וזכו בגמר אחרי 1:4. אחת מקבוצות הכדורסל הקבוצתיות והגדולות ביותר שה-NBA ראתה קיבלה את האליפות החמישית שלה.

כאן, פחות או יותר, הסתיימה היריבות. ג'יימס בחר לעבור לקליבלנד, מיאמי נכנסה לסחרור של מספר שנים עד להגעת ג'ימי באטלר, סן אנטוניו לא שבה לגמר מאז וככל הנראה לא תעשה זאת שוב בשנים הקרובות. שני המפגשים בין הכוכבים ממיאמי למכונה של הספרס הובילו לשני גמרים גדולים. באופן מעניין, מאז 2014 זה מרגיש שמיאמי הפכה לגרסה המזרחית של סן אנטוניו.

ההיט, במצבם הנוכחי, מתבססים על מאמן ותיק ומוערך (אריק ספולסטרה) ועל הרבה שחקנים שגדלים בתוך הקבוצה, במודל דומה לזה של הספרס בין 2007 ל-2014: תמיד תחרותיים, אוספים כשרונות צעירים ואיפשהו בצמרת הליגה, גם אם לא פייבוריטים מובהקים לאליפות. אפילו יש למיאמי שחקן בשם דאנקן רובינסון.

היריבות הזאת הייתה קצרת ימים, אך ההשפעות שלה ניכרות עד היום. לא מעט מבחינה טקטית, עם המעבר של דיאו לחמישייה שסלל את הדרך להצבתו של דריימונד גרין כסנטר בגמר 2015 ולסמול-בול שהפך לכדורסל הרגיל ב-NBA, וגם מבחינת שינוי שיטת הביתיות בגמר מ-2-3-2 ל-2-2-1-1-1. זה נגמר באליפות אחת לכל קבוצה והרבה רגעים גדולים. אחד מהם, זה שאיתו פתחנו את הפוסט, הוא אולי הגדול מכולם.

נשארו עדיין כמה כתבות פנויות בפרויקט. ניתן להירשם כאן:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1aU7LZR6nTGf4NBIybvZBwbGWmRn1_z5TQQ1gwY2wJZg/edit?usp=sharing

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. אהרון שדה

    4 יול 2022 08:34:17

    תודה רועי שאפו על הפרויקט
    בוא מגיד ככה
    בפרויקט השני שלך של הגמרים הגדולים בכל הזמנים
    תתפוס הסדרה של 2013 מקום של כבוד
    הרבה יותר מהיריבות החד פעמית הזו
    קשה לי שלא להכניס את אלן לשחקנים הבולטים שכן מבחינה היסטורית הוא האיש הראשון שיזכרו מגמר 13
    זה כמו שאני אדבר על נס קובנה על השחקנים הבולטים ולא אציין את שארפ
    ( זה אולי נכון ללפני הסדרה /משחק אך בטח לא לאחר מכן ) .

  2. asaf

    4 יול 2022 09:12:04

    תודה רועי. כתוב נהדר. הסדרה של 2014 הייתה נקמה מושלמת שמוגשת קרה. הספרס של הפלייאוף הזה פשוט היו קבוצת הכדורסל המושלמת שראיתי בחיי, כדורסל קבוצתי אדיר. תמיד תוהה אם מקומו ההיסטורי של דאנקן קופץ עוד קדימה ללא הסל של אלן ושהוא עם 6 מתוך 6 בגמרים…
    מהסדרה של 2013 כולם זוכרים את הסל של אלן ולי חקוקה דווקא החטאה מכריעה של דאנקן לקראת סוף משחק 7 שאחריה דפק בעצבים על הפארקט והביע רגש כמו שאף פעם לא ראית ממנו תוך כדי משחק.

  3. יהלי אולמר

    4 יול 2022 09:27:42

    נהדר רועי
    אין כמו ההרגשה להיזכר בימים היפים באמת, בכדורסל היפה ביותר שראיתי ובכמה שהחבורה שלנו אהבה לשחק כדורסל יחד. הייתם יריב ראוי ב2013 אבל שנה אחר כך קיבלתם את מה שהגיע לכם, בסופו של דבר. הקארמה הולכת עם הטובים.

  4. NFS

    4 יול 2022 10:11:40

    פוסט מעולה תודה רבה.
    ההפסד במשחק 6 היה אחד ההפסדים הכואבים בהיסטוריה. על משחק 7 על אף שהיה צמוד, כבר היה כתוב מיאמי.
    להשאיר את דאנקן על הספסל בפוזשן ההגנתי האחרון היתה טעות היסטורית של פופ.
    בשנה לאחר מכן הספארס התפוצצו עם 70% מהשדה באותו משחק במיאמי- כשאגב, מבחינתי מאנו לגמרי ברשימת השחקנים המרכזיים..

  5. עמיחי קטן

    4 יול 2022 10:35:37

    תודה רועי. תמיד כיף לקרוא אותך, כאן או במקומות אחרים. המחצית הראשונה של משחק 3 ב-2014 היא הטובה ביותר ששוחקה על ידי קבוצת כדורסל אי פעם, ואילו למיאמי יש את הסל של ריי אלן שיכול לקבל מעמד שקרוב לזה בקרב זריקות קלאץ'.

      2. עמיחי קטן

        8 יול 2022 18:56:06

        זו לפחות אחת המועמדות. 16 הדקות הראשונות של משחק 3 ב-2014 הן רצף הדקות עם הכדורסל היפה ביותר אי פעם לדעתי, אבל אם מסתכלים עליהם במכלול של עונה, או אפילו סדרה, יש כמה מתחרות ראויות

  7. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    4 יול 2022 16:52:53

    אבחנה יפה מאד – שהכדורסל השתנה אחרי המשחק השלישי בגמר, ולדעתי גם נכונה. לטעמי גם יוגופלסטיקה שיחקה ככה, אבל זה היה רבע מאה לפני זה, ביבשת אחרת, עם שחקנים פחות אתלטים, ואני לא יכול להוכיח שהייתה זיקה בין הדברים.
    .
    גם הניתוח התרבותי מאד מעניין וקולע, וגם ה"ספרסיזציה" של מיאמי מאז – לא חשבתי על זה ככה אף פעם, וזה בול בפוני לדעתי.
    .
    פוסט מצוין שמצליח לחדש על סדרות שנותחו לעייפה בעבר – אתה טוב בזה, שקלת להפוך את זה למקצוע כשתגדל?

  8. Berch

    4 יול 2022 16:56:39

    אחלה פרוייקט וסקירת סדרה נהדרת.
    גם הייתי בעד הספרס בזריקה ההיא של ריי אלן.
    הסיבה שלא קיללתי אותו בלב זה בגלל שהוא היה חבר של שפר וגם שיחק עם דנזל האליל בסרט שאהבתי, נדמה לי He got game
    אבל ליבי כאב. מאוד.
    השמחה בשנה אחרי הייתה פרייסלס
    😍

  10. מנחם לס

    4 יול 2022 20:12:21

    כשאני קורא אותך עכשיו אני מרגיש גאווה גדולה. כתוב נהדר. מעלה נשכחות. אני עדיין זוכר את הזריקה ואת העובדה שטוני פרקר לא ניתר לנסות לחסום.
    תודה

  11. Jonathan

    4 יול 2022 22:37:50

    לריי אלן היה הג'אמפשוט הכי יפה בהיסטוריה של המשחק.
    יחד עם טימי הארדוויי (הקרוסאובר, הג'אמפשוט… איזה שחקן, אבל פחות קשור כאן).
    חוצמזה, גם אני העדפתי את הספרס.

  12. ברבור שחור

    5 יול 2022 09:56:53

    יש קרב קשה מאוד בין הכדורסל של הספרס ב 2014 לכדורסל הנוצץ של הווריורס ב 2015 וזאזא פצוליה אחת ששינה את ההיסטוריה של הליגה… הוא עצר את הקאמבק המטורף של הספרס ושלח את קוואי השבור לנדודים ברחבי הליגה

  13. אחד העם

    5 יול 2022 16:27:17

    היה שווה להפסיד ב13 בשביל לקבל את המכונה של 14, מעבר להישג זו הייתה חוויה מדהימה לעיניים, אני זוכר את עצמי יושב מתוח כמו קפיץ כל הסדרה ומיד כשהיא נגמרה צופה בשידור חוזר רק כדי לקלוט כמו שצריך את המהלכים ואת הנעת הכדור העילאית.
    וזה המקום להזכיר גם את בורקס דיאו עם ההבלחות הגדולות

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט