סדרות הגמר הגדולות של כל הזמנים – 4 / עמיחי קטן

הסדרות שהעפילו לשלב הבא מהכתבה הראשונה בסדרה הן זו של הספרס נגד ההיט ב-2014 שזכתה ל-103 מתוך 347 הקולות (29.86%) וזו של הבולס נגד הלייקרס ב-1991 שזכתה ל-72 קולות (20.75%).

בשלב הראשון של הפרויקט, בכל כתבה יופיעו 9-10 סדרות גמר ובסיום סקר שבו תוכלו לבחור את המועדפות עליכם (אפשר לבחור אחת או יותר), כאשר 2 הראשונות מכל כתבה יעלו ל-16 האחרונות, ומשם יתחילו קרבות ראש בראש. על אף שהחלוקה נקבעה לפי הגרלה ולא לפי סדר כרונולוגי, סדר הסדרות בכל אחת מהכתבות יהיה כרונולוגי.

1956: פילדלפיה ווריורס – פורט ווין פיסטונס (4- 1):

פיינלס MVP: לא היה.

משחק 1: הפיסטונס פתחו טוב את הסדרה והובילו 49- 40 במחצית, אבל הווריורס קלעו 33 נקודות ברבע השלישי מול 15 של הפיסטונס ועלו ליתרון 9 משלהם בסיומו. הפיסטונס צמצמו ברבע האחרון בהובלת ג'ורג' יארדלי שקלע 27 נקודות עם 15 ריבאונדים, אבל פול אריזין הוביל את הווריורס עם 28 נקודות וקיבל סיוע מפתיע מארני בק, שחקן של 5.2 נקודות למשחק בעונה הסדירה שקפץ ל-8.4 בפלייאוף, שקלע 23 נקודות ב-10/13 מהשדה. יחד הם שמרו על היתרון של פילדלפיה שניצחו 98- 94.

משחק 2: הסדרה עברה לפורט ווין למשחק 2, באחד משני המקרים היחידים שבהם סדרת הגמר החליפה ביתיות בכל משחק (השני היה ב-1971), ומי שניצלו את זה היו בעיקר יארדלי, שרשם 30 נקודות עם 19 ריבאונדים, ולארי פאוסט שקלע 23. בצד השני היה זה אריזין שהוביל את קלעי הווריורס עם 27, אבל הפיסטונס שלטו בריבאונד והלכו יותר לקו, כך שגם היתרון של הווריורס בתחום איבודי הכדור לא הספיק להם, ובסיומו של משחק צמוד הפיסטונס הצליחו להשיג ניצחון 84- 83 ולקבוע שוויון 1 בסדרה.

משחק 3: בדומה למשחק הראשון בסדרה, גם הפעם היה זה רבע שלישי טוב של הווריורס שמחק יתרון קטן של הפיסטונס, והפעם היה זה רבע של 25- 14 שהעלה את פילדלפיה ליתרון 73- 65. יארדלי תפס הפעם יום חלש של 4/21 מהשדה, בעוד אריזין שמר על המספרים הקבועים שלו עם 27 נקודות ב-12/22 מהשדה, אך גם אחרי שהוא יצא בעבירות הווריורס הצליחו להסתדר ולשמור על היתרון בדרך לניצחון 100- 96.

משחק 4: משחק 4 היה עם סקור מאוד גבוה ביחס לתקופה, הרבה מזה בגלל ריבוי עבירות וזריקות עונשין, כששתי הקבוצות גם דייקו באחוזים טובים – הפיסטונס עם 29/33 והווריורס עם 39/46. רבע שני טוב של הפיסטונס סידר להם יתרון 56- 50 במחצית, אבל הווריורס צמצמו את הפער בהמשך והשלימו מהפך ברבע האחרון. הפיסטונס החמיצו כמה הזדמנויות לחזור למשחק, ובסופו של דבר הווריורס השיגו את ניצחון החוץ 107- 105 ועלו ליתרון 3- 1 בסדרה כשאריזין הוביל אותם עם 30 נקודות.

משחק 5: אחרי משחק 4 שבו האחוזים היו גבוהים, במשחק 5 ראינו בעיקר החטאות כשהווריורס הגיעו ל-42/112 מהשדה (37.5%) לעומת 30/92 של הפיסטונס (32.6%) כשבריבאונד היתרון של פילדלפיה היה 73- 70. הווריורס הובילו 44- 43 בסיומה של מחצית צמודה, אבל שוב היה זה הרבע השלישי שהאיר פנים לווריורס שסיימו אותו ביתרון 72- 63, והפעם הם הצליחו גם להגדיל קצת את הפער בדרך לניצחון 99- 88 במשחק ו-4- 1 בסדרה. ג'ו גראבוסקי קלע 29 עם 16 ריבאונדים עבור הווריורס ואריזין הוסיף 26 ו-13 במשחק, כשבסך הכל בסדרה היו לו ממוצעים של 27.6 נקודות ו-8 ריבאונדים ב-42.6% מהשדה ו-87.5% מהקו.

1963: בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס (4- 2):

פיינלס MVP: לא היה.

משחק 1: הלייקרס פתחו טוב את הסדרה וסגרו את הרבע הראשון ביתרון 9, אבל השליטה של בוסטון בריבאונד החלה לבוא לידי ביטוי ברבע השני, והמחצית הסתיימה ביתרון 55- 54 של הסלטיקס. הלייקרס לקחו את היתרון בסיום הרבע השלישי, בעיקר בזכות משחק טוב של ביילור שקלע 33 עם 10 ריבאונדים, אבל סם ג'ונס עם 29 נקודות הוביל את בוסטון ברבע האחרון, יחד עם ראסל שקלע 25 עם 29 ריבאונדים, וניצחון 77- 55 בריבאונד אפשר לבוסטון לשמור על הביתיות ולהשיג ניצחון 117- 114.

משחק 2: כמו במשחק הקודם, הלייקרס פתחו טוב והובילו בסיום הרבע הראשון, אבל שוב השליטה של הסלטיקס בריבאונד אפשרה להם להתגבר על היתרון של הלייקרס באחוזים ולהשיג את היתרון, הפעם 50- 46 במחצית ו-81- 70 בסיום הרבע הראשון. ביילור שוב הוביל את הלייקרס, הפעם עם 30 ו-10, וניסה להחזיר אותם למשחק, אבל ג'ונס קלע 27, טום היינסון קלע 26 וראסל קלע 16 עם 6 אסיסטים, וגם 38 ריבאונדים, כך שבוסטון הצליחו לשמור על היתרון ולנצח 113- 106.

משחק 3: המעבר ללוס אנג'לס סייע ללייקרס להשתלט לחלוטין על נושא הריבאונד, שהיה הבעיה העיקרית ב-2 המשחקים הראשונה, והפעם הם ניצחו במאבק 65- 42, כשביילור ניצח את ראסל 23- 19 בקרב האישי. הרבע השלישי הסתיים ביתרון 83- 80 של הקבוצה הביתית, ונראה היה שיהיה שוב רבע אחרון צמוד, אבל הלייקרס ניצחו 36- 19 את הרבע האחרון והשיגו ניצחון 119- 99 כשווסט קלע 42 נקודות וביילור רשם 38, 23 ו-8 אסיסטים.

משחק 4: אחרי 3 משחקים עם יתרון משמעותי בריבאונד לאחת הקבוצות, הפעם קיבלנו שוויון 54 בתחום הזה, כשגם בין ראסל לביילור נשמר השוויון, במקרה שלהם על 19. עם זאת, היינסון להט במשחק הזה וקלע בו 35 נקודות שסייעו לסלטיקס לעלות ליתרון 85- 70 בסיום הרבע השלישי. הלייקרס לא אמרו נואש וביילור, שקלע במשחק 31, הוביל קאמבק של הקבוצה הביתית, אבל זה לא הספיק למהפך ובוסטון ניצחו 108- 105.

משחק 5: עם הגב אל הקיר, אלג'ין ביילור הוביל את הלייקרס במשחק 5 עם 43 נקודות ו-20 ריבאונדים כשווסט עזר לו עם 32 נקודות. אצל הסלטיקס היו אלה ג'ונס עם 36 נקודות וראסל עם 24 ו-27 שהובילו אותם ליתרון 92- 90 בסיום הרבע השלישי, אבל הלייקרס השתלטו על הרבע האחרון בדרך לניצחון 126- 119 ששלח את הקבוצות לטיסה נוספת ללוס אנג'לס.

משחק 6: רבע המפתח מבחינת בוסטון הפעם היה הרבע השני, אותו הם ניצחו 33- 17 בדרך ליתרון 66- 52 במחצית. כמו במשחקים קודמים, גם הפעם הלייקרס עשו את רוב הקאמבק ברבע האחרון, בעיקר אודות ל-32 נקודות ו-9 אסיסטים של ווסט יחד עם 28, 8 ו-8 של ביילור, אך היינסון עם 22 וראסל עם 12, 24 ו-9 אסיסטים הצליחו לשמור על היתרון של בוסטון שניצחו בחוץ 112- 109 והשלימו 4- 2 בסדרה. ג'ונס הוביל את קלעי בוסטון עם 24.7 למשחק, היינסון קלע 23.3 עם 9.2 ריבאונדים וראסל קלע 20 למשחק עם 26 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים. אצל הלייקרס השחקן המוביל היה ביילור עם 33.8 נקודות ו-15 ריבאונדים למשחק כשווסט הוסיף 29.5 נקודות לערב בסדרה הזאת.

1967: פילדלפיה סבנטי סיקסרס – סן-פרנסיסקו ווריורס (4- 2):

פיינלס MVP: לא היה.

משחק 1: הסדרה נפתחה בעיקר עם התפוצצות התקפית של הסיקסרס, כשהם הובילו 43- 30 בסיום הרבע הראשון ו-107- 93 בסיום הרבע השלישי. עם זאת, הווריורס לא ויתרו וריק בארי, שקלע 37 עם 8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, הוביל קאמבק והווריורס הצליחו לכפות שוויון 128 והארכה. בתוספת הזמן הסיקסרס כבר היו עדיפים והשיגו ניצחון 141- 135 כשהאל גריר עם 32 נקודות, וולי ג'ונס, ואילו ווילט צ'מברליין קלע 16 עם 33 ריבאונדים ו-10 אסיסטים.

משחק 2: אחרי משחק 1 ההתקפי מאוד, במשחק 2 הווריורס נתקעו על 29.5% מהשדה בזמן שפילדלפיה ברחו ליתרון 85- 66 בסיום הרבע השלישי. בניגוד למשחק הקודם, הפעם היתרון של הסיקסרס רק צמח עוד יותר בזמן הרבע האחרון, כש-30, 12 ו-9 של גריר, 28 נקודות של בילי קנינגהם ו-10 נקודות, 10 אסיסטים ו-38 ריבאונדים של ווילט הובילו אותם נגד 30 נקודות של ריק בארי, והתוצאה הסופית הייתה 126- 95 לזכות הקבוצה הביתית.

משחק 3: הסדרה נדדה לסן-פרנסיסקו, והפעם קיבלנו משחק שבו הדמות הדומיננטית הייתה ריק בארי. הפורוורד של הווריורס הצליח לשמור על יתרון קטן של הקבוצה הביתית לאורך כל המשחק בהופעת שיא שבה הוא קלע ב-22/48 מהשדה ו-11/19 מקו העונשין, כשהוא משווה את שיא הפלייאוף בזריקות מהשדה, וגם על הדרך קולע 55 נקודות, 6 פחות משיא הפלייאוף דאז. ג'ים קינג עזר לו עם 28 נקודות, כשאת הסיקסרס הוביל ווילט עם דאבל 26 ו-5 אסיסטים, אבל זה לא מנע מסן-פרנסיסקו לנצח 130- 124 ולצמצם ל-2- 1.

משחק 4: בדומה למשחק 2, פילדלפיה הידקו את ההגנה אחרי משחק בו הם ספגו 130 נקודות, כשבארי אמנם קלע 43 ב-41 זריקות מהשדה, אבל נייט ת'ורמונד קלע 8 בלבד ב-4/18 מהשדה וכקבוצה הווריורס עמדו על 35.2% מהשדה. אצל פילדלפיה לעומת זאת, גריר קלע 38 וצ'ט ווקר קלע 33 עם 11 ריבאונדים, בזמן שצ'מברליין לא היה צריך לקלוע כמו במשחק הקודם, והסתפק ב-10 נקודות עם 27 ריבאונדים ו-8 אסיסטים. הפעם ההפרש לא היה מאוד גדול, אבל היתרון של פילי היה דו-ספרתי לאורך כל המחצית השנייה, והם השיגו ניצחון 122- 108.

משחק 5: הסיקסרס הגיעו הביתה במטרה לסגור עניין, ורבע שלישי טוב שם אותם בעמדה מצוינת כשהם עלו ליתרון 96- 84. אולם, עם האפשרות לקחת אליפות, פילדלפיה קרסו לחלוטין התקפית ברבע אחרון שבו הם קלעו 13 נקודות בלבד, ואילו הווריורס וריק בארי ניצלו את ההזדמנות והצליחו להפוך את התוצאה בדרך לניצחון 117- 109. בארי קלע 36 עם 10 ריבאונדים ודאג להחזיר את הסדרה לסן-פרנסיסקו.

משחק 6: הרבע הראשון קבע שיא של הכי הרבה נקודות משותפות ברבע של משחק פלייאוף עם 84 (מאז, רק פעם אחת הגיעו ליותר ברבע של פלייאוף – רבע רביעי של ספרס-ווריורס ב-1991 – ועוד כמה פעמים השוו את השיא הזה ברבע הראשון), אבל אחרי יתרון 43- 41 של הסיקסרס אחרי 12 דקות, הווריורס הצליחו לקחת את היתרון שהגיע ל-102- 96 בסיום הרבע השלישי. פילי לקחו את היתרון ברבע האחרון, והווריורס קיבלו כדור אחרון בפיגור 123- 122, אבל הפעם בארי החטיא ונשאר עם 44 נקודות במשחק, בזמן שהסיקסרס השיגו ניצחון 125- 122 ואליפות כשצ'מברליין מסיים עם 24 ו-23. בסך הכל בסדרה, גריר הוביל את קלעי פילי עם 26 למשחק בזמן שצ'מברליין קלע 17.7 עם 28.5 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים. אצל הווריורס, בארי קלע 40.8 למשחק, כולל 47.3 נקודות בממוצע למשחקי הבית של סן-פרנסיסקו.

1968: בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס (4- 2):

פיינלס MVP: לא היה.

משחק 1: אחרי שנה הפסקה של שתי הקבוצות, שוב הסלטיקס נגד הלייקרס בגמר ה-NBA, כשהפעם ביל ראסל על הקווים בתור המאמן שנותן לעצמו את כל הדקות האפשריות. הלייקרס פתחו פער ברבע השני ועלו ליתרון 61- 48 במחצית, אבל ווסט וביילור נקלעו שניהם ליום של אחוזים רעים מהשד עם 7/24 ו-11/31 מהשדה בהתאמה, והסלטיקס ניצלו את זה כשביילי האוול הוביל את הקלעים שלהם עם 20 וג'ון האבליצ'ק, ג'ונס וראסל (25 ריבאונדים) קלעו 19 כל אחד, מה שהספיק לסלטיקס כדי לנצח 107- 101.

משחק 2: הפעם המחצית הראשונה הסתיימה בשוויון 54, כשהלייקרס, ובעיקר ג'רי ווסט, הצליחו הפעם לשמור את התחמושת שלהם לחצי השני. ווסט סיים את המשחק עם 35 נקודות ב-50% מהשדה בזמן שהוא מוביל את הלייקרס לבריחה ברבע השלישי ויתרון 9 בסיומו. בוסטון ניסו קצת להתקרב ברבע האחרון, אבל גם 24 נקודות של האבליצ'ק לא הספיקו להם, והלייקרס השוו את הסדרה עם ניצחון 123- 113.

משחק 3: במשחק 3, דווקא עם המעבר של הסדרה ללוס אנג'לס, הסלטיקס שלטו מהרגע הראשון. היתרון שלהם עמד על 7 במחצית, אבל גדל לדו-ספרתי בשלב מוקדם של החצי השני, והלייקרס בהנהגת ווסט שקלע הפעם 33 הצליחו קצת לצמצם, אבל לא למנוע את ה-127- 119 של האבליצ'ק, שהוביל את הקלעים של בוסטון עם 27, והאחרים. לארי זיגפריד קלע 26 וראסל הוסיף 25 עם 16 ריבאונדים ו-9 אסיסטים.

משחק 4: במשחק 4 הלייקרס היו אלה שהשיגו שליטה בריבאונדים עם יתרון 58- 43, בעיקר בזכות 20 כדורים חוזרים של הסנטר דארל אימהוף. ווסט קלע 38 וביילור הוסיף 30, וביחד הם הובילו את הלייקרס ליתרון בכל שלבי המשחק. את הרבע השלישי הלייקרס סיימו ביתרון 80- 75, אבל הם הצליחו לייצר בריחה ברבע האחרון בדרך לניצחון 118- 105 ושוויון 2 בסדרה עם החזרה לבוסטון.

משחק 5: משחק 5 היה משחק של ריצות. הסלטיקס היו הראשונים עם רבע ראשון של 34- 20, אבל הלייקרס הגיבו ברבע שני כמעט זהה בהיבט התוצאה, ובמחצית היתרון של בוסטון היה 56- 54. הקבוצה הביתית שוב ברחה ברבע השלישי, אותו היא סיימה ביתרון 86- 72, אבל ווסט עם 35 נקודות וביילור עם 24 ו-15 החזירו את הלייקרס לתמונה והצליחו לכפות הארכה. עם זאת, האבליצ'ק, שסיים עם 31, 10 ו-8, הוביל את הסלטיקס לניצחון 120- 117 בהארכה, יחד עם ראסל שקלע 22 עם 25 ריבאונדים.

משחק 6: משחק 6 כבר היה בדומיננטיות של בוסטון בכלל והאבליצ'ק בפרט מהרגע הראשון, כשיתרון 70- 50 סגר עניין מוקדם, וביל ראסל המאמן אפילו הוציא את ביל ראסל השחקן כשהיתרון היה בטוח דקה לסיום. בסיום, 124- 109 לסלטיקס כשהאבליצ'ק עם 40 נקודות, 10 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. בסך הכל בסדרה, האבליצ'ק קלע 27.3 נקודות עם 8.7 ריבאונדים ו-6.7 אסיסטים, האוול קלע 21 למשחק וראסל רשם 17.3, 21.8 ו-5.7 בממוצע.

1975: גולדן סטייט ווריורס – וושינגטון בולטס (4- 0):

פיינלס MVP: ריק בארי.

משחק 1: אלווין הייז הוביל את הבולטס הביתיים ליתרון 54- 40 במחצית, אבל ריק בארי והמחליף פיל סמית הובילו את הקאמבק של הווריורס שסגרו את הרבע השלישי בפיגור נקודה ולקחו את היתרון ברבע האחרון. 24 נקודות של בארי ו-20 של סמית גברו על 29 נקודות ו-16 ריבאונדים של הייז, והווריורס הצליחו להשיג ניצחון חוץ בתוצאה 101- 95, לקראת שני המשחקים הבאים אותם הם אירחו, כשהשיטה באותה עונה הייתה 1-2-2-1-1, כלומר הקבוצה עם הביתיות מארחת את משחקים 1, 4, 5 ו-7.

משחק 2: המעבר לאוקלנד לא מנע מהבולטס שוב לפתוח טוב יותר ולהוביל ב-13 בשלב מוקדם של המשחק, אבל שוב הווריורס חזרו לתמונה, הפעם בזכות 36 נקודות של בארי, והם לקחו את היתרון ברבע האחרון. כ-5 דקות לסיום, הווריורס הובילו 90- 84, אבל מאז הם לא פגעו במשך כמה דקות ופיל צ'ניר הוביל קאמבק של וושינגטון שהגיע לשיא כשדקה לסיום הם עלו ליתרון 91- 90. 23 שניות לסיום, בארי נשלח לקו לצמד זריקות סבתא מדויקות והבולטס החטיאו את ההזדמנות האחרונה, כך שגולדן סטייט ניצחו 92- 91.

משחק 3: בארי שיפר את היכולת האישית עוד קצת במשחק 3 והגיע ל-38 נקודות, והפעם הווריורס גם שלטו בריבאונד, אבל איבדו 36 כדורים כך שוושינגטון נשארו קרובים. יחד עם ה-38 של בארי, דרק דיקי קלע 14 ועוד 4 שחקנים שונים של גולדן סטייט הגיעו ל-10 נקודות, כך שהם הצליחו לשמור על יתרון ולהשיג ניצחון 109- 101 שהחזיר את הסדרה לוושינגטון כשהווריורס ביתרון 3- 0.

משחק 4: הבולטס פתחו טוב את משחק 4 ועלו ליתרון 14 מוקדם, ואירוע מעניין התרחש ברבע הראשון כשעבירה אגרסיבית במיוחד של מייק ריורדן על בארי גרמה לו להגיב בדחיפה, אז מאמן הווריורס אל אטלס, שחשש מכך שבארי עלול להיות מורחק, הלך להרביץ בעצמו לריורדן והורחק בעצמו, אך בארי נרגע והמשיך לשחק, וגם הוביל את קלעי הווריורס עם 20. על אף הפיגור המוקדם, שוב הווריורס חזרו למשחק ומצאו את עצמם קרובים. היתרון של וושינגטון עוד היה 92- 84 בשלב מתקדם של הרבע האחרון, אך ג'מאל ווילקס הוביל ריצה שקבעה שוויון 92. הייז דייק פעם אחת מהקו ובוץ' בירד השלים מהפך ואחרי זה גם היה זה שהכריע את הסדרה מהקו וקבע 96- 95 בסיום. בסדרה כולה, ריק בארי נבחר ל-MVP עם 29.5 נקודות למשחק ב-44.4% מהשדה ו-93.8% מהקו.

1978: וושינגטון בולטס – סיאטל סופרסוניקס (4- 3):

פיינלס MVP: ווס אנסלד.

משחק 1: הבולטס שלטו במשחק והובילו במחצית 58- 49 ואחר כך 84- 73 בסיום הרבע השלישי, אבל סיאטל פתחו את הרבע האחרון בריצה שסגרה את הפער. קווין גריבי, שהוביל את קלעי וושינגטון עם 27, החזיר לאורחים את היתרון, והם הובילו 102- 99 כשנותרו 2 דקות לסיום. דניס ג'ונסון השלים מהפך מהקו ופרד בראון, שקלע 30 במשחק ו-12 ברבע האחרון, העלה את הפער ל-3, 14 שניות לסיום, ותוצאת הסיום הייתה 106- 102 לסיאטל.

משחק 2: גם הגמר הזה התקיים בשיטת ביתיות של 1-2-2-1-1, והבולטס ניצלו את זה עם פתיחה חזקה שסידרה להם יתרון 29- 16 בסיום הרבע הראשון. ההפרש ירד ל-4 בלבד במחצית, אבל בובי דאנדרידג', שקלע 34 נקודות עבור וושינגטון, הצליח לדאוג לכך שהם ישמרו על היתרון בדרך לניצחון 106- 98 שקבע שוויון 1 בסדרה.

משחק 3: משחק 3 היה צמוד מאוד כשאף קבוצה לא הצליחה לפתוח פער גדול, אבל גם יתרון מינימלי של 3 נקודות היה שווה אז פער של יותר ממהלך אחד בעידן טרם השלשות. 10 שניות לסיום, סיאטל הובילו ב-3 עם הכדור אצלם ונדמה היה שזה גמור, אבל טום הנדרסון חטף את הוצאת הכדור וצמצם לנקודה, ומיד אחריו פול סילאס איבד הוצאת כדור נוספת, והבולטס קיבלו אפשרות למהפך דרמטי, אבל דאנדרידג' החטיא וסיאטל השיגו ניצחון חוץ 93- 92, כשמרווין וובסטר וגאס וויליאמס עם 20 נקודות כל אחד מובילים את סיאטל ואלווין הייז עם 29 ו-20 מוביל את וושינגטון.

משחק 4: דניס ג'ונסון הוביל את סיאטל עם 33 נקודות במשחק 4, והם הובילו ב-15 כשנותרו 2 דקות לרבע השלישי, אבל לוושינגטון היו 7 קלעים בדאבל-פיגרס בראשות דאנדרידג' עם 23 ו-7 אסיסטים והייז עם 20 ו-13 ריבאונדים, והם השלימו מהפך כ-3 דקות לסיום. דאנדרידג' קבע 106- 104, אבל דניס ג'ונסון השווה וחסם את הניסיון הבא של דאנדרידג' כדי לכפות הארכה, אולם בה הגיבור של וושינגטון היה צ'ארלס ג'ונסון שסידר להם יתרון בדרך לניצחון 120- 116 ושוויון 2 בסדרה.

משחק 5: אחרי רבע ראשון צמוד, היה זה הרבע השני שהקפיץ את סיאטל ליתרון 52- 41 במחצית. וושינגטון הצליחו לחזור למשחק ולצמצם ל-2 בלבד בדקות הסיום, אבל אחוזי העונשין הרעים שלהם, שעמדו על 9/20 במחצית השנייה, היו בעוכריהם וסיאטל הצליחו לשמור על היתרון, בעיקר בזכות 26 נקודות של בראון ו-24 של דניס ג'ונסון, ולעלות ליתרון 3- 2 בסדרה עם ניצחון 98- 94.

משחק 6: לאור היתרון של סיאטל בקו האחורי לאורך הסדרה, החליט דיק מוטה, המאמן של הבולטס, לבצע שינוי ברוטציה והוציא את גריבי אחרי 6 דקות, בזמן שגרג בלארד נכנס לעמדת הסמול פורוורד ודאנדרידג' הוסט לעמדת הגארד. לפחות במשחק 6, השינוי הזה הוציא את סיאטל מתכנית המשחק שלהם, וזה אפשר לאלווין הייז עם 21 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 חסימות להוביל את וושינגטון לניצחון 117- 82 קליל.

משחק 7: אין כמו משחק 7 כדי לקבוע שיאים, ודניס ג'ונסון השווה שיא ותיק מאוד של צ'יק רייזר מ-1948 – הכי הרבה זריקות מהשדה במשחק פלייאוף ללא אף קליעה. ג'ונסון עמד על 0/14, מספר שאף אחד לא הגיע אליו בפלייאוף, ובלי הקליעה שלו, הסופרסוניקס מצאו את עצמם בפיגור לאורך כל המשחק. וובסטר הוביל את סיאטל עם 27 נקודות, 19 ריבאונדים ו-4 חסימות, והם הצליחו לצמצם ל-4 בדקות הסיום, אבל מיץ' קופצ'אק עם מהלך 3 נקודות הגדיל את הפער בדרך לניצחון 105- 99 שבו דאנדרידג' וצ'ארלס ג'ונסון הובילו את האורחים לניצחון עם 19 נקודות כל אחד. 6 שחקנים שונים של וושינגטון רשמו ממוצע נקודות דו-ספרתי בסדרה, ובראשם הייז עם 20.7 נקודות, 11.9 ריבאונדים ו-2 חסימות ודאנדרידג' עם 20.4 נקודות למשחק, אבל מי שנבחר ל-MVP היה ווס אנסלד, המנהיג ההגנתי של הבולטס, שקלע 9 נקודות בממוצע למשחק, והוסיף להן 11.7 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים.

1987: לוס אנג'לס לייקרס – בוסטון סלטיקס (4- 2):

פיינלס MVP: מג'יק ג'ונסון.

משחק 1: הלייקרס שלטו בקצב וכפו סגנון משחק מהיר, מה שסידר להם יתרון 69- 54 במחצית. בוסטון הגיעו אחרי סדרה מפרכת שנכתב עליה בהרחבה כמה פעמים בפרויקט הקודם, בעוד שהלייקרס הגיעו רעננים אחרי סוויפ על סיאטל והמשיכו בקצב המהיר בדרך לניצחון 126- 113. ג'יימס וורת'י הוביל את קלעי הלייקרס עם 33 נקודות, 9 ריבאונדים ו-10 אסיסטים בעוד שמג'יק קלע 29 עם 13 אסיסטים.

משחק 2: משחק 2 היה משחק שבו כל מטאטא של הלייקרס ירה. מייקל קופר קלע 6 שלשות מ-7 ניסיונות, סיים עם 21 נקודות, וקבע שיא פלייאוף דאז, קארים קלע 23 ב-10/13 מהשדה, ביירון סקוט היה הקלעי המוביל עם 24, וורת'י קלע 23 ומג'יק בכלל חגג עם 22 נקודות ו-20 אסיסטים. הלייקרס קלעו 30 לפחות בכל אחד מהרבעים, והרבע השני בו הם עצרו את בוסטון על 22 הספיק להם כדי לעלות ל-2- 0 בסדרה עם ניצחון 141- 122.

משחק 3: במשחק 3 בוסטון מאסו באופן לא רשמי בספסל, כשלמעט הסנטר המחליף גרג קייט, אחד שמוכר בעיקר מרצף הגמרים שבהם שיחק מישהו שהיה יחד עם שאק בקבוצה מתישהו, יתר שחקני הספסל קיבלו גם יחד 20 דקות. הלייקרס באמת ניצחו 25- 4 בנקודות המחליפים, אבל לארי בירד קלע 30, דניס ג'ונסון קלע 26, ורבע שני של 17/21 מהשדה סידר לבוסטון יתרון בדרך לניצחון 109- 103.

משחק 4: בוסטון פתחו טוב יותר את המשחק ועלו ליתרון 55- 47 במחצית, אבל הלייקרס חזרו ברבע האחרון וקבעו שוויון 95. המומנטום שוב עבר לבוסטון שעלו ל-103- 95, אבל קארים ומייקל תומפסון צמצמו מהקו ושלשה של קופר צמצמה ל-103- 100 לפני שוורת'י צמצם לנקודה את הפער, דקה לסיום. בירד החטיא מחצי מרחק ומג'יק הרים את קארים לאלי-הופ שהשלים מהפך, אבל בירד הגיב עם שלשה שהעלתה את בוסטון ליתרון 2. הכדור הלך לקארים שסחט עבירה ודייק רק פעם אחת, אבל הריבאונד יצא לחוץ לזכות הלייקרס. את הכדור האחרון מג'יק לקח וסיים בסל הניצחון כשבירד עוד הספיק להחטיא בצד השני. בסיום – 107- 106 ללייקרס כשמג'יק מוביל את הלייקרס עם 29 נקודות.

משחק 5: הרבע השני היה זה שהכריע את משחק 5 כש-38 נקודות של בוסטון לעומת 23 של הלייקרס ברבע קבעו יתרון 63- 48 לקבוצה הביתית, עליו הם הצליחו לשמור עד לניצחון 123- 108 בסיום. דניס ג'ונסון עם 25 נקודות ו-11 אסיסטים ובירד עם 23 נקודות ו-12 ריבאונדים הובילו חמישייה שבה כולם קלעו יותר מ-20 נקודות, בעוד שמג'יק חילק 12 מ-16 האסיסטים של הלייקרס במשחק וקלע גם 29 נקודות.

משחק 6: בוסטון פתחו טוב את משחק 6 ב-LA, בזמן שדניס ניצח את מג'יק ג'ונסון 18- 4 בנקודות בחצי הראשון והסלטיקס הובילו 56- 51, אבל הלייקרס השתלטו על המשחק ברבע השלישי, שבו הם קלעו 30 לעומת 12 בלבד של הסלטיקס, ולא הביטו לאחור. קארים קלע 32 עם 4 חסימות ומג'יק קלע 16 עם 19 אסיסטים כשהלייקרס חתמו את האליפות עם ניצחון 106- 93. בסך הכל בסדרה, מג'יק היה ה-MVP עם 26.2 נקודות ב-54.1% מהשדה, 50% לשלוש (1/2) ו-96% מהקו, יחד עם 8 ריבאונדים, 13 אסיסטים ו-2.3 חטיפות למשחק.

1988: לוס אנג'לס לייקרס – דטרויט פיסטונס (4- 3):

פיינלס MVP: ג'יימס וורת'י.

משחק 1: הפיסטונס פתחו טוב יותר את הסדרה ועלו ליתרון דו-ספרתי במהלך הרבע השני, והמחצית הסתיימה כשביל ליימביר קלע שלשה כמה שניות לסיום המחצית וקארים הוציא כדור ארוך כדי שהלייקרס יספיקו לעשות משהו, אבל דווקא אייזאה תומאס היה זה שהשתלט על הכדור וסגר את המחצית עם שלשה נוספת שקבעה 57- 40 לאורחים במחצית. עד לסיום לא הרבה השתנה, כשאדריאן דנטלי קלע 34 ב-14/16 מהשדה והוביל את דטרויט לניצחון 105- 93.

משחק 2: משחק 2 הלך לאותו כיוון לא צמוד, אבל לטובת הצד האחר הפעם, כשהלייקרס הובילו 49- 39 במחצית ודאגו להבטיח את היתרון ברבע האחרון, בדרך לניצחון 108- 96. וורת'י הוביל את הלייקרס עם 26, 10 ו-6, ביירון סקוט קלע 24 ומג'יק קלע 23 עם 11 אסיסטים, בזמן שאצל דטרויט תומאס הסתבך בבעיית עבירות ודנטלי שוב היה הקלעי המוביל שלהם, אבל הפעם עם 19 נקודות בלבד.

משחק 3: הפעם קיבלנו מחצית ראשונה צמודה שהסתיימה ביתרון 47- 46 של האורחים מלוס אנג'לס, אבל הם רק חיכו לרבע השלישי כדי להשתלט על המשחק, ואותו הם סיימו ביתרון 78- 64. וורת'י שוב הוביל את הלייקרס עם 24 נקודות, איי סי גרין קלע 21 ומג'יק קלע 18 עם 14 אסיסטים, כך שגם משחק של 28 נקודות ו-9 אסיסטים מאייזאה לא מנע מהלייקרס לנצח 99- 86.

משחק 4: מג'יק סבל מבעיית עבירות מוקדם ואילו וורת'י היה ביום חלש של 7 נקודות, ודטרויט ניצלו את זה עד הסוף כשדנטלי ניצל היטב את הניסיונות של הלייקרס לשלוח שמירות כפולות לאייזאה, וכך יצא שדנטלי היה הקלעי המוביל עם 27 נקודות ואייזאה חילק 12 אסיסטים לעומת 11 של הלייקרס כקבוצה. במחצית זה עוד היה 58- 49 לדטרויט, אבל בשלב מוקדם של המחצית השנייה הם העמיקו את הפער בדרך לניצחון 111- 86.

משחק 5: הפעם היה זה מג'יק שנקלע ליום קליעה רע של 15 נקודות ב-4/15 מהשדה, אבל הוא גם חילק 17 אסיסטים, הרבה מהם לקארים שקלע 26 ב-12/21 מהשדה והוביל את הלייקרס ליתרון 12- 0 בפתיחה. את דטרויט הוביל דנטלי עם 25 נקודות, 19 מהן במחצית הראשונה, והם התאוששו מהפתיחה הרעה והובילו 59- 50 במחצית. הלייקרס קצת צמצמו ברבע השלישי, אבל דטרויט דאגו ברבע האחרון להגדיל שוב את הפער ולהשיג ניצחון 104- 94 ויתרון 3- 2 בסדרה עם החזרה ל-LA.

משחק 6: דטרויט פתחו טוב יותר, אבל במחצית הלייקרס הובילו 53- 46. בשלב מוקדם של הרבע השלישי, כשהתוצאה ברבע הייתה 3- 2 ללייקרס, אייזאה התחיל בפעולה וקלע את 14 הנקודות הבאות של דטרויט. דומארס עצר את הרצף של תומאס ובמהלך הבא תומאס סובב את הקרסול בהתקפה מתפרצת. הלייקרס הגדילו את היתרון ל-74- 66 כשאייזאה היה על הספסל, ואז הוא חזר וקלע 11 מתוך ה-15 האחרונות של הפיסטונס ברבע. בסך הכל זה יוצא שיא למשחק גמר של 25 נקודות ב-11/13 מהשדה לאייזאה ברבע ויתרון 81- 79 של דטרויט בסיום הרבע השלישי. תומאס המשיך בשלו ברבע האחרון, וכשהוא הגיע ל-43 נקודות הוא העניק לאורחים יתרון 100- 99, דקה וחצי לסיום. הכדור הלך לוורת'י שנחסם על ידי דניס רודמן ובצד השני דומארס הגדיל את הפער ל-3. מייקל קופר הגיב ב-2 מהירות, אייזאה החטיא בצד השני וקארים סחט עבירה ונשלח לקו. הסנטר בן ה-41 אמנם עמד על 3/14 מהשדה, אבל גם 8/8 מהקו, כולל ה-2 האלה שהעניקו ללייקרס יתרון נקודה, 14 שניות לסיום. הפעם דומארס היה זה שלקח את הזריקה והחטיא וקופר סחט עבירה והחטיא פעמיים, אבל לדטרויט לא נשארו פסקי זמן והלייקרס השיגו ניצחון 103- 102. וורת'י קלע 28 ומג'יק קלע 22 עם 19 אסיסטים, ואילו אייזאה הוביל את דטרויט עם 43 נקודות ו-8 אסיסטים.

משחק 7: דטרויט הובילו 52- 47 בסיומה של מחצית ראשונה צמודה, אבל הפציעה של אייזאה ממשחק 6 השפיעה והוא מיעט לשחק במחצית השנייה, מה שאפשר ללייקרס, ובעיקר "ביג גיים ג'יימס" וורת'י להשתלט על המשחק ולעלות ליתרון 90- 75 במהלך הרבע האחרון. צ'אק דיילי, המאמן של הפיסטונס, עבר להרכב מהיר יותר עם רודמן וג'ון סאלי בקו הקדמי והפיסטונס חזרו לתמונה כשהמומנטום שלהם הוביל לכך שהפער ירד ל-102- 100 בלבד. מג'יק וסקוט הגיבו מקו העונשין והגדילו את הפער ל-5. דומארס צמצם מתחת לסל ובצד השני וורת'י קלע 1/2 מהקו, ו-14 שניות לסיום נותרו כשהלייקרס הובילו ב-4. ליימביר ענה בשלשה ואיי סי גרין הגיב בליי-אפ, אבל השאיר לפיסטונס 2 שניות בפיגור 3. הקהל של הלייקרס כבר החל לפרוץ למגרש מתחת לסל אליו גרין קלע, תוך כדי התעלמות מהעובדה שהמשחק עוד לא נגמר וכדור ארוך נשלח אל עבר אייזאה שתפס את הכדור ונתקל במג'יק, כך שהכדור ברח לו וכך נגמרה הסדרה. בסיום – 108- 105 ללייקרס כשוורת'י מסיים עם טריפל-דאבל של 36, 10 ו-10 וזוכה לכינוי "ביג גיים ג'יימס". בסך הכל בסדרה, וורת'י נבחר ל-MVP עם 22 נקודות ו-7.4 ריבאונדים למשחק, בעוד שמג'יק קלע 21.1 למשחק עם 13 אסיסטים.

1998: שיקגו בולס – יוטה ג'אז (4- 2):

פיינלס MVP: מייקל ג'ורדן.

משחק 1: אחרי רבע ראשון שהסתיים בשוויון 17, יוטה היו אלה שלקחו את היתרון ברבע השני בזמן שמייקל ג'ורדן קלע 15 ברבע ושמר על המשחק צמוד יחסית. סקוטי פיפן ולוק לונגלי באו לעזור ברבע השלישי, אבל יוטה שמרו על היתרון שעמד על 67- 59 בסיום הרבע השלישי. 5 דקות ברבע האחרון בהן יוטה לא קלעו אפשרו לשיקגו לחזור למשחק, ושלשה של פיפן קבעה שוויון עם 2 וחצי דקות לסיום. קארל מאלון הגיב עם 4 רצופות, אבל פיפן ולונגלי שוב השוו והחטאה של ג'ון סטוקטון קבעה הארכה. מאלון וסטוקטון העלו את יוטה ליתרון 5, ג'ורדן צמצם ל-2 וסטוקטון שוב הגדיל את הפער ל-4 עם 9 שניות לסיום ההארכה. טוני קוקוץ' תפר שלשה מהירה, סטוקטון דייק פעמיים מהקו ופיפן החטיא את הניסיון האחרון. בסיום, 88- 85 ליוטה אותם סטוקטון הוביל עם 24 נקודות ו-8 אסיסטים.

משחק 2: קוקוץ' תפס את מקומו של דניס רודמן בחמישייה עוד בגמר המזרח נגד אינדיאנה, אבל הפעם הוא גם נתן מחצית ראשונה טובה עם 13 נקודות, יחד עם 13 של פיפן ו-14 של ג'ורדן, ושיקגו הובילו 50- 46 במחצית. ברבע השלישי פיפן וקוקוץ' נתקעו וקלעו יחד 2 נקודות ב-0/4 מהשדה, ואילו ג'ף הורנסק והווארד אייסלי הובילו את יוטה ליתרון 3 בסיום הרבע. שיקגו השתלטו על הרבע האחרון, בעיקר בזכות 13 נקודות של ג'ורדן ברבע, אבל ריצת 7- 0 של יוטה החזירה להם יתרון נקודה, 1:46 לסיום. אחרי דקה ללא נקודות ג'ורדן הפך את התוצאה, מאלון החטיא מתחת לסל את ההזדמנות להשוות וסטיב קר חבר לג'ורדן בסגירת העניין מהקו. בסיום – 93- 88 כשג'ורדן מוביל את שיקגו עם 37.

משחק 3: מאלון קלע 12 מתוך ה-14 של יוטה ברבע הראשון והתוצאה הייתה 17- 14 די צמוד בסוף הרבע, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שהמילה צמוד נאמרה בהקשר של המשחק הזה ללא מילת שלילה. יוטה לא תפקדו התקפית וסיימו עם 21/70 מהשדה ו-26 איבודי כדור, כשהתוצאה הסופית הייתה 96- 54 לשיקגו – ההפרש הגבוה ביותר אי פעם במשחק גמר. ג'ורדן הוביל את שיקגו עם 24 כשמאלון קלע 22 מתוך ה-54 של יוטה.

משחק 4: משחק 4 דווקא כן היה משחק צמוד שבו היתרון החליף צד 15 פעמים, כשיוטה קיבלו קצת עזרה למאלון הפעם בדמות 13 אסיסטים של סטוקטון ו-7 שחקנים שונים שקלעו 6-10 נקודות לצד ה-21 ו-14 של מאלון. בצד השני, ג'ורדן קלע 34 ופיפן 28 וכל היתר קלעו 20 נקודות ב-6/28 מהשדה, אך הבולס היו אלה שהחזיקו ביתרון קטן רוב המשחק. בדקות האחרונות ההגנה של שיקגו העלתה הילוך וג'ורדן העלה אותם ל-84- 77, ואמנם מאלון קלע 2 וביירון ראסל קלע שלשה עם הבאזר, אבל זה הוביל רק לצמצום של התוצאה ל-86- 82 שהעלה את שיקגו ליתרון 3- 1.

משחק 5: יוטה המשיכה למצוא את עצמה עם מעט מאוד קליעה מסביב למאלון, אבל הפעם ה-MVP של העונה שלפני והעונה שאחרי קלע 39 ב-17/27 מהשדה, כולל 17 נקודות ברבע השלישי שהובילו את יוטה ליתרון 59- 55 אחרי פיגור 36- 30 במחצית. פיפן לא פגע בכלום וסיים את המשחק עם 6 נקודות ב-2/16 מהשדה, יחד עם 11 ריבאונדים ואסיסטים, אבל קר קלע 2 שלשות שהשאירו את שיקגו קרובים וקוקוץ' נתן משחק נהדר של 30 נקודות ב-11/13 מהשדה, כולל 2 שלשות שצמצמו לנקודה בלבד. הורנסק קבע 83- 81 עם 1/2 מהקו והשאיר לשיקגו שנייה אחרונה עם פסק זמן וכדור אחרון, אבל סטוקטון הצליח להגיע לכדור ולהשאיר רק 3 עשיריות בהוצאת החוץ הבאה. ג'ורדן ניסה שלשה קשה, אבל החטיא ויוטה השיגו את הניצחון שהחזיר להם את יתרון הביתיות.

משחק 6: עם פיפן שסבל מפציעת גב והחזיק רק 7 דקות במחצית הראשונה ו-25 בסך הכל במשחק, ג'ורדן שיחק את כל 48 הדקות ולקח 35 מתוך 67 הזריקות של שיקגו מהשדה. בצד השני, מאלון שמר על היכולת הטובה שלו עם 31, 11 ו-7 כשהורנסק הוסיף 17 נקודות וסטוקטון הגיע ל-10 לראשונה מאז משחק 1. יוטה החזיקו ביתרון קל לאורך רוב המשחק, ודקה לסיום ג'ורדן קבע שוויון 83. מאלון מצא את סטוקטון לשלשה פנויה ומדויקת שהעלתה את יוטה ליתרון 3, אבל ג'ורדן הגיב עם 2 מהירות. הכדור הלך למאלון שלא ראה את השמירה הכפולה של ג'ורדן שהגיח מאחור וחטף לו את הכדור. ג'ורדן הוריד את השעון ועלה לזריקה מדויקת מחצי מרחק שקבעה 87- 86 לשיקגו עם 5.2 שניות לסיום, והכדור האחרון הלך לסטוקטון שהחטיא שלשה. ג'ורדן קלע 45 ב-15/35 מהשדה, 12/15 מהקו ו-4 חטיפות, ובסך הכל בסדרה הוא רשם 33.5 נקודות ב-42.7% מהשדה, 30.8% לשלוש ו-81.4% מהקו שזיכו אותו בתואר ה-MVP.

2012: מיאמי היט – אוקלהומה סיטי ת'אנדר (4- 1):

פיינלס MVP: לברון ג'יימס.

משחק 1: מיאמי פתחו טוב עם רבע ראשון של 5/6 לשלוש, כלומר 3/3 של שיין באטייה ו-2/3 של מריו צ'אלמרס, ואת הרבע הם סיימו ביתרון 29- 22. היתרון של ההיט נשמר עד השלבים האחרונים של הרבע השלישי, אז קווין דוראנט וראסל ווסטברוק הובילו ריצת 9- 0 שנמשכה לרבע האחרון והביאה לת'אנדר יתרון. דוראנט להט ברבע האחרון עם 17 נקודות מתוך ה-36 שלו במשחק בזמן שווסטברוק הוסיף 27 עם 11 אסיסטים, והיתרון של הקבוצה הביתית הלך וגדל עד לניצחון 105- 94.

משחק 2: מיאמי פתחו את משחק 2 עם יתרון 18- 2 אחרי כ-7 דקות כשהעלייה של ג'יימס הארדן מהספסל הכניסה חיים לאוקלהומה בזמן שהוא קלע 10 מה-15 שלהם ברבע הראשון. יתרון 27- 15 של האורחים בסיום הרבע הראשון הלך והצטמצם, והתהליך הזה הגיע לשיאו בדקה האחרונה כש-5 רצופות של דוראנט, כולל חטיפה של דרק פישר, קבעו 98- 96 בלבד למיאמי. לברון החטיא שלשה ודוראנט קיבל הזדמנות להשוות והלך לסל על השמירה של לברון, אבל החטיא במהלך שהיה בו הרבה מגע ולברון סגר את המשחק מהקו עם ניצחון 100- 96 ושוויון 32 בנקודות בין לברון לדוראנט.

משחק 3: מיאמי שוב היו טובים יותר ברבע הראשון, אבל הת'אנדר סגרו את הפערים עוד ברבע השני והיתרון של ההיט היה 47- 46 במחצית. אוקלהומה השתלטו על החלק הראשון של הרבע השלישי ועלו ליתרון 10, אבל ההיט סגרו את הרבע בריצת 15- 3 ולקחו את היתרון שעלה ל-7 במהלך הרבע האחרון. שוב אוקלהומה צמצמו, אבל החטאות של ווסטברוק ודוראנט אפשרו למיאמי לשמור על ניצחון 91- 85 כשלברון מוביל אותם עם 29 ו-14 והפעם דוראנט נעצר על 25.

משחק 4: הפעם היה זה תור אוקלהומה לפתוח חזק והם סגרו את הרבע הראשון ביתרון 33- 19, אבל לברון קלע 6 עם 5 אסיסטים ברבע השני והוביל צמצום ל-49- 46 במחצית. וויד ולברון קלעו 10 כל אחד ברבע השלישי והעלו את מיאמי ליתרון, אך שוב הת'אנדר חזרו למשחק ברבע האחרון. ריצת 7- 0 של מיאמי החזירה להם את היתרון ות'אבו ספלושה החטיא שלשת שוויון פוטנציאלית דקה לסיום, ומשם ההיט לא הביטו לאחור בדרך לניצחון 104- 98. לברון רשם 26, 9 ו-12 וצ'אלמרס את וויד קלעו 25 כל אחד, בזמן שאצל אוקלהומה ווסטברוק קלע 43 ב-20/32 מהשדה ודוראנט קלע 28.

משחק 5: אחרי 4 משחקים צמודים ברמה כזאת או אחרת, משחק 5 היה המשחק שבו השלשות של מיאמי צללו פנימה, ובעיקר אלו של מייק מילר שקלע 7/8 מחוץ לקשת. לברון רשם טריפל-דאבל של 26, 11 ו-13, וההיט השיגו יתרון 95- 71 בסיום הרבע השלישי בדרך לניצחון 121- 106 קליל. בסך הכל בסדרה, לברון קלע 28.6 נקודות ב-47.2% מהשדה, 18.8% לשלוש ו-82.6% מהקו, יחד עם 10.2 ריבאונדים, 7.4 אסיסטים ו-1.6 חטיפות וזכה ב-MVP, בעוד שבצד השני דוראנט קלע 30.6 למשחק ב-54.8% מהשדה, 39.4% לשלוש ו-83.9% מהקו.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. לגבי גמר 75', הביתית אירחה את משחקי 1, 4-3 ו-7: משחק ראשון בבית בעלת יתרון הביתיות, משחק שני בבית היריבה, משחקים 4-3 בבית בעלת יתרון הביתיות, משחקים 6-5 אצל היריבה אם נדרש, משחק שביעי אצל בעלת יתרון הביתיות אם נדרש.

    1. A Sports Illustrated article about the series reported that Washington, which held home court advantage, was given the option of a 1-2-2-1-1 scheduling format due to Golden State's problems or, if they wished, opening on the road and then having Games 2, 3, and 4 at home. Washington opted for the 1-2-2-1-1 format not out of a sense of fairness, but because they wanted to open the series at home.
      משחקים 1 ו-4 (ו-5 ו-7 אם היו מתקיימים) היו בוושינגטון, ואילו משחקים 2-3 (ומשחק 6 אם היה מתקיים) היו באוקלנד.

      1. יאפ, זה שבפרק הקודם גמר 1970 (משחק 7, ויליס ריד עולה עם פציעה) נדחק למקום החמישי מרמז שיש לנו הטייה חזקה מאוד לשנים האחרונות.

          1. זה די עולמי ממה שאני רואה. אפשר לחשוב על הסברים, אבל מה שמעניין זה שגם העשור הראשון של ה-2000 קצת פחות מרגש את רוב האנשים (לתחושתי לפחות).

            1. זה די קונצנזוס ששנות ה-80 וה-90 זה דור הזהב של הכדורסל. לא רק באתר.

            2. זה די מתקשר למופע המחצית שלך.
              נגיד, הרבה אנשים יגידו שסקייטבורדינג היה הכי מוצלח בשנות התשעים. אבל אז הוא רק התפוצץ לבמה המרכזית, ומאז מי שמכיר (לא אני) טוען שהכל השתפר באופן דרסטי, אבל זה לא מגיע למיינסטרים באותה מידה.

            3. לא יודע איך זה מתקשר לכלכלת סופרסטארים אבל אני מסכים.
              אני חושב ש"הבמה המרכזית" זה הסבר מעניין כי באמת כבר אין כזו מאז האינטרנט. זה מאוד תקף במוסיקה וסרטים שאתה כבר לא צורך רק מערוצים מסחריים. אין כבר מדורת שבט והדברים מהפעם האחרונה שהייתה זה הקלאסיקות הכי קרובות אלינו. לפחות ככה אני רואה את זה.
              .
              לא בטוח שריבוי הערוצים מתקשר למה שקרה בכדורסל. אולי פשוט בשנות ה-2000 אנשים חשו יותר אנטגוניזם ללייקרס, ואיזשהו חוסר עניין בספרס (מצטער) וגם הישגי הנבחרות האולימפיות הלכו ונשחקו – אז התקופה הזו פחות זוהרת לNBA ממה שבא לפניה ואחריה.

    1. בעיקר כי דואגים שג'ורדן יקבל ייחצון כמו שאף אחד לא קיבל.
      יוטה זה של 98 זה השאריות של סטוקטון ומלון שהוא טוב אבל לא שחקן מדהים כלל.
      כל הגמרים של ג'ורדן היו בשליטה של שיקגו והיא תמיד הייתה פייבוריטית גם בגלל הכוכב כמובן, אבל גם בזכות הכוכב משני וסגל עדיף בהרבה.(כל שנות ה90 היריבות הרציניות של ג'ורדן במזרח היו בעיקר יואינג והניקס וקצת שאק ופני, השאר בינוניות במקרה הטוב).

      1. צודק. האמת שעכשיו אחרי כמעט 20 שנה עשו בדיקת מעבדה בקיימברידג' שבאנגליה על הוידאו של כל המשחקים של הגמר ב 1998. הבדיקה נקראת high resulotion public
        relation super estimation או בקיצור
        HRPRSE.
        החברה שפיתחה את הבדיקה זה Agilnet זו חברה שכל הציוד בדיקה הכי מתקדם ורגיש בעולם מפותח על ידה או בשותפות איתה.
        התברר בבדיקה שלאורך כל סדרת הגמר הזאת מייקל ג'ורדן החזיק בכיס של המכנסיים יחצן מיניאטורי ושכל פעם שהיה צריך לזרוק לסל היחצן הקטן הזה הוא זה שהכניס את הכדור לסל. חם מהתנור אני אומר לךשכנראה זה משהו שנמשך לאורך כל הקריירה שלו. עכשיו בודקים גם את סדרות הגמר הישנות יותר וזה לא לפרסום אבל כנראה שהיחצן המיניאטורי הזה היה בכיס שלו לאורך כל הקריירה.

        1. אני בסך הכל אומר אמירה פשוטה:
          כל הגמרים(אולי למעט פיניקס), שיקגו הגיעו די פייבוריטים וניצחו בצדק כמובן.
          העובדה ששיקגו לא נזקקה למשחק 7 באף גמר מצד אחד מראה על עליונותה, ומצד שני מראה שהיריבות לא היו ברמה גבוהה מדי בטח ביחס לקבוצות שהגיעו לגמר בעבר ובעתיד.
          אוקלהומה 12,בוסטון-לייקרס-דטרויט של שנות ה80, שושלת גולדן העכשווית, הספרס 13,14, בוסטון שנות ה60 ועוד ועוד.
          כל סדרות הגמר של ג'ורדן לא ראויות להיכנס לרבע הגמר מן הטעם הפשוט שהיריבה לא הייתה באותה רמת כישרון ועוצמה למול שיקגו.
          מגיע למייקל ריספקט עצום על 6 מ6 אבל צריך לזכור ששיקגו נכנסה לוואקום שאימפריות שנות ה80 נפלו וניצלו זאת עד תום.

  2. תודה עמיחי. גם הלכתי עם פיסטונס-לייקרס, למרות שגם לסדרות לייקרס-בוסטון מהסיקסטיז יש מה להגיד בעניין.
    רק מצפייה בסרטונים ישנים, ביילור היה חתיכת מפלצת והלוגו היה חתיכת סקורר..

  3. תודה רבה פרק נהדר
    הסדרה של 78 לא כ"כ מוכרת אבל הייתה צמודה צמודה
    הסדרה של 88 היא השנייה שלי ילד בן 13 שקם בשקט בחשיכה לסלון לצפות לפנות בוקר לבדו לא יכול לשכוח את הסדרה הנהדרת הזו
    אגב שכחת לרשום תוצאה בסוף משחק 2 כדאי לרשום לדעתי כי זה פרויקט נהדר שראוי לכך .

    לא אוכל לשכוח גם את הסדרה הנהדרת של 1988
    מייקל קלע שם 33.5 נק מתוך כ 88 נק למשחק שקלעה שיקגו
    שזה מעל 38 אחוז
    אני בספק כמה פעמים השחקן המוביל הגיע ל 38 אחוז או מעל שליש
    אשמח אם מישהו יודע
    אני אומר זאת כי לקלוע 33.5 בעידן של 90 נק לערב זה קצת יותר קשה מהעידן של 105 לערב
    מה שקורה להבנתי היום .

    1. ראינו את אותה סדרה ב1998? סדרה משעממת וחד צדדית שלא עומדת ברף. לא היה בה מתח, לא היילייטס מי יודע מה והיא הייתה צפויה להחריד.

      בכל האחרות פגעת בול.

  4. וואו איזה סדרות יש לנו כאן.
    פרויקט משובח ומלמד – חושף אותנו לגדולים מהעבר.
    בארי מדהים, ממש לארי בירד, סקורר אבסולוטי וגם איזה חוכמת משחק.
    ג'רי ווסט סקורר על, לא הרבה מאחוריו.
    סם ג'ונס, הבליצ'ק, וביילור ממש טובים.
    ווילט וראסל עם דומיננטיות מרשימה בצבע (ווילט עם הפינגר-רולס המיוחדים שלו).
    מגניב לראות! היו מנגבים גם היום, אולי אפילו יותר.

  5. הסדרה של 88 הייתה אדירה.
    דם, יזע לדמעות. מצד 2 הקבוצות.
    .
    הסדרה הפכה לכזו שיקומה בפנתיאון במשחק 6,
    אז לא משנה מה תומאס עשה, הלייקרס סרבו להפסיד.
    דקה לסיום אחרי עוד פוזשין הגנתי מצוין, הפיסטונס עולים.ליתרון של 3,
    והתחושה היא שה-"רפיט" הלך.
    אבל הלייקרס הראו מה זה אופי של אלופים –
    עצרו את הפיסטונס, ושיחקו את המשחק הרגיל שלהם.
    לקראת שריקת הסיום בפיגור נקודה, הלייקרס מרווחים את המשחק והולכים על הסנטר בן ה-31 לאחד על אחד מול אדוארדס בצד ימין.
    עבירה של אדוארדס,
    וקארים שכבר ראה הכל הולך לקו העונשין.
    בקור רוח של HOF הוא קובר את 2 הזריקות,
    ובסדרה הולכת למשחק 7.
    משחק 7 נראה היה גמור כאשר הלייקרס אחרי סקיי הוק של קארים עולים ליתרון דו ספרתי 7 דקות לסיום,
    אבל הפעם אלו דטרויט הראה שגם להם לא חסר אופי ובהובלת המיקרוגל ג'ונסון חותכים בהפרש ומצמצמים למרחק פוזשין בודד.
    הפעם לוורת'י היתה הזדמנות לסגור סיפור עם 2 ניסיונות מהעונשין ביתרון 3 חצי דקה לסיום,
    אבל הוא קולע אחת, ושלושה של ליימביר הופכת את המשחק למעניין שניות בודדות לסיום.
    הבעיה של דטרויט היא שלא היו להם עוד פסקי זמן,
    ועם מעט "עזרה" של הקהל המשולהב הלייקרס מצליחים לזכות באליפות חמישית בעידן מג'יק/קארים.
    .
    כל בלבול המוח (שדי חוזר על מה שעמיחי כבר כתב…) הנ"ל מטרתו לספר מדוע פיינלס זה ראוי לבחירה במקום הראשון (לדעתי) במקצה זה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט