לרגל יובל ה-75 שנה של ה-NBA, איזה עשור היה 'הטוב' ביותר? / מנחם לס

 

איזה עשור הציע לנו את הכדורסל 'הטוב' מכולם

 

 

פוסט זה נתן מבט על תוצאות שאלון שניתן לקוראי האינסיידר, אבל כמובן שאני מסתמך על דעתי המבוססת על ראיית כדורסל פיזית מהמגרשים, פלוס כמובן טיווי, והעשור השני של המאה העשרים בו ראיתי פחות משחקים פיזית, ודעתי מבוססת יותר על טיווי. השאלה 'איזה עשור נתן לנו את הכדורסל 'הטוב' ביותר' .

אני מחלק את 'הטוב'  לחמש קטגוריות:

1. משחק קבוצתי

2. תחרותיות

3. סטאר פאוור

4. אתלטיות

5. בידור

העשורים  הם שנות ה-60, ה-70, ה-80, ה-90, עשור ה-2000, ועשור ה-2010.

בעיית הניקוד:

החלטתי לעבור בקצרה על כל עשור ולדרגו כפי שאני חזיתי בו והתרשמתי ממנו כשהניקוד הוא 10 לטוב ביותר, ו-1 הוא הנחות ביותר. הבעיה בניקוד היא שאני מנסה לדרגו לפי הסטנדרטים של היום. למשל האתלטיות מקבלת ניקוד של 6 אבל אז האתלטים של שנות ה-60 היו הטובים בנמצא.

שנות ה-60

1. משחק קבוצתי (9)

כמובן שאני מדרג את המשחק הקבוצתי ביחס להיום. .המשחק של שנות ה-60 היה תערובת מוזרה של שחקנים ענקים ומצויינים בסנטר ושחקנים נמוכים ולא מהירים במיוחד כמעט בכל שאר העמדות. לא היה עשור אחר עם סנטרים מעולים וגבוהים כמו בעשור ה-60': וויין אמברי. ג'וני "רד" קר. קלייד לובלוט. וויליס ריד. נייט "THE GREAT" ת'רמונד. ג'רי לוקאס (שבניקס עם וויליס ריד עבר לשחק פאור-פורוורד), ווילט "BELLS" בלמי. ביל ראסל. ווילט צ'מברליין. המשחק אז היה הרבה יותר 'קבוצתי' מאשר היום בעיקר לפני שניכנס חוק 24 השניות. נגד אישית שיחקו 'שמיניות'. הפיק-אנד-רול היה אז המצאה חדשה שבוב קוזי עם ביל ראסל הפכו לאומנות. הפוינט גארדים של אז – בוב קוזי, סלטר מרטין, נייט ארצ'יבלד וכל האחרים – ידעו שתפקידם להכניס כדור לסנטר כאופציה ראשונה, אחרי סידרת תרגילים. זה היה משחק הרבה יותר פיזי ואלים מהיום  (ג'רי ווסט שבר אפו 7 פעמים בכניסות לסל!) בגלל החוקים המתירים של אז, אבל המסירות והתרגילים היו הרבה יותר קרובים לכדורסל האירופאי שאתם מכירים, ולעין הבוחנת המשחק נראה מתוכנן ומתוכנת הרבה יותר מהיום. זה היה משחק של 'תרגילים' כשכל שחקן היה חייב לדעת עשרים תרגילים ויותר, כשלפעמים תרגיל 18 שונה מ-17 רק בזה שאחרי 4 מסירות ושינויי מקום, הסנטר מוסר לפורוורד הפורץ משמאל, ולא לזה שפורץ מימין.

2. תחרותיות (1)

בשנות ה-60 הייתה קבוצה אחת: הסלטיקס.  היא זכתה באותו עשור ב-9 אליפויות, דבר שהיום נשמע כסיפור דמיוני. הקבוצה עם בוב קוזי, פארנק רמזי, קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, ג'ים לושקטוף, ביל ראסל, והאחרים, ובחצי השני של העשור נוספו להם ג'ון הבליצ'ק, לארי סיגפריד, סאץ' סנדרס, דון נלסון, וויין אמברי, ביילי האוול. והיה שם אפילו אחד משלנו – ריק וייצמן. יריבתה היחידה הייתה הפילדלפיה סיקסרס עם ווילט צ'מברליין שאכן זכתה באליפות היחידה ב-1967 עם צ'מברליין, בילי קנינגהאם, האל גריר, צ'ט וולקר, לושיוס ג'קסון, וואלי ג'ונס.  רבים מעכברי ה-NBA הזקנים שראו וחוו הכול יישבעו לכם עד הסנט האחרון שלהם שזאת הייתה הקבוצה הגדולה ביותר שאי-פעם עלתה על הפארקט. אני חזיתי בה כמה פעמים, והזקנים הללו (אני עדיין צעיר!) אולי צודקים: ווילט היה בשיאו; קנינגהאם היה לפנתר הלבן החדש. צ'ט וולקר היה באותה עונה המייקל ג'ורדן של הליגה, לושיוס ג'קסון – לא היה אז טוב ממנו, והאל גריר וואלי ג'ונס היו שני הפוינט גארדים השחורים החדשים עם מהירות, חדירה, ושכל בראש, מהשטאנצה של אייזיה תומאס. זאת היתה קבוצה אידיאלית שבעונה הבאה כבר הובילה 3-1 בגמר נגד הסלטיקס, וכשהסלטיקס בראשות ביל ראסל עשו קאם-בק לא יאומן, זאת היתה מכת מוות ל-PSYCHIC של הקבוצה והיא לא הצליחה להשתקם ממנה. שנה אח"כ בא הטרייד של צ'מברליין ללייקרס, וכך כמו שקבוצת 1967 עלתה ופרחה לשיא השיאים, כך היא נעלמה והתפרקה לגורמים שנתיים אחרי שנת האליפות.

3. סטאר פאוור (9)

היה זה עשור עם  כוכבי-על – סופרסטארים – כביל ראסל, צ'מברליין, ג'רי ווסט, אוסקאר רוברטסון, גייל גודריץ', בוב פטיט, אלג'ין ביילור, ביילי האוול, סם וקייסי ג'ונס, וויליס ריד, נייט ארצ'יבלד, ג'ון הבליצ'ק, בוב קוזי, פרנק רמזי, לני וילקינס, וולט בלמי, ועוד. כמה מהם יכולים היו לשחק היום – כפי שהיו אז – כל הסנטרים. כל הגארדים. למעשה כולם מלבד אולי פרנק רמזי. כל מה שהם היו צריכים ללמוד זה לשחק מהר יותר (מהירות גרידא הייתה להם. עד היום לא היה מהיר מנייט ארצ'יבלד), ולעבור איזה חודש אימונים לזריקות מה-3. ג'רי ווסט…גייל גודריץ'…אוסקאר רוברטסון היה למד זאת ביומיים.

4. אתלטיות (2)

מכל כוכבי-העל שציינתי את שמותם ב-3, היו למעשה רק ארבעה  אתלטי על – צ'מברלין , אלג'ין ביילור, ארצ'יבלד, ואוסקאר "ביג O" רוברטסון. בימים ההם "יכולת כדורסלנית" ו-"ידע" היו חשובים לא פחות מאתלטיות, וזה היה עשור כזה, מלא כוכבים כשרמן,  בוב קוזי, בוב פטיט, ביילי האוול, תום היינסון, דון נלסון, ארצ'י גוארין – שהיו כוכבי כדורסל של ממש אבל אתלטים בינוניים לחלוטין, אולי גם בגלל שכה רבים היו לבנים.

5. בידור (4)

כמה מבדר ללכת למדיסון סקוור גארדן 'הישן' ולראות את הסלטיקס מנצחת את הניקס בעוד 20 הפרש? המשחק הראשון שלי שם היה כזה בידור ושוק עבורי שלא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב התרגשות והתפעלות, במיוחד אחרי שסיימתי לכתוב את מאמר הכדורסל הראשון שלי לעיתון 'חדשות הספורט' (מבלי שהתבקשתי ומבלי שהם ידעו מי אני) תחת הכותרת "חזיתי הערב בכדורסל מעולם אחר", שיצר את הניבון 'כדורסל מעולם אחר'. אבל אחרי שניים או שלושה משחקים העסק החל להפוך לשעמום, ומשחק בין הניקס לסנט לואיס רויאלס למשל היה שעמום אחד גדול, מלבד ההזדמנות לחזות בבוב פטיט הגדול, אולי הפאור פורוורד הגדול מכולם.

ס"ה ניקוד לעשור: 25

מנחם לס

בעל האתר, ומנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. תודה על המעורב מנחם.
    אני לא יכול להגיב על שנות השישים והשבעים כי זה לפני זמני. התחלתי לעקוב ברצינות בתחילת התשעים (בעקבות כתבה על הפרישה של מג'יק).
    אם הייתי מדרג בשביל עצמי את מה שאני יכול להתייחס אליו: העשור הקודם, אחריו האייטיז (שלא ראיתי בלייב אבל רוב הכוכבים שלו עוד שיחקו כשהתחלתי להתעניין), ניינטיז ובמקום האחרון העשור הראשון של ה2000.

  2. תחת אורן הבוהק של נורות הנוסטלגיה,
    הבחירה שלי היא שנות ה-80'.
    הן נופלת מחלק מהעשורים האחרים בסעיף האתלטיות,
    אבל,
    תחרות –
    מקום ראשון (לייקרס – סלטיקס, צריך להרחיב?)
    כוכבים –
    מקום ראשון (כאשר רואים את דרים טים 92, שהיא למעשה אוסף כוכבי שנות ה-80, מבינים)
    בידור – מקום ראשון, ובהפרש.
    השילוב של השואוטיים לייקרס עם המסורת של הסלטיקס ושחקנים צעירים דוגמת ג'ורדן ואלאג'ואן שהקפיצו את הליגה לגבהים חדשים הם שהפכו את הליגה לכל כך פופולרית ברחבי העולם.
    .
    תודה, מנחם.
    שבת שלום.

  3. אני תוהה… אולי הניינטיז היו כל כך שונות מהאייטיז בגלל ההרחבה המהירה של הליגה (נוספו 6 קבוצות תוך כמה שנים).
    פתאום היו בעיקר קבוצות עם כוכב התקפי אחד גדול ועוד כמה קבוצות כמעט נטולות כוכבים… אז קצת נשאר בעיקר לשחק הגנה ולהרביץ.
    (השערה, מוזמנים לסתור – לא אתווכח).

  4. נדמה לי שעשיתי בדיקה לפני כמה שנים, לגבי כמה עונות של 60+ ניצחונות היו בכל עשור (זה רף שקבעתי למושג קונטנדרית רצינית, כי לא היו הרבה עונות כאלה בהיסטוריה). זה נעשה כדי לבדוק את הטענה לפיה לשיקגו בשנות ה 90 לא היו מתחרות אמיתיות. המסקנה היתה שבאופן מובהק בשנות ה 90 היו הכי הרבה עונות של 60+ ניצחונות – כלומר תחרותיות ואיכות גבוהות מאוד

    1. תחרות משוכללת בכלכלה מוגדרת דווקא כמצב שבו אף אחד לא משיג רווח עורף.
      יכול להיות שהבדיקה צריכה להיות הפוכה. באילו עונות היו הכי פחות קבוצות עם המון נצחונות. למשל – באילו עונות הייתה סטיית התקן הכי נמוכה בכמות הנצחונות בקרב הקבוצות.

      1. זה תלוי לדעתי בפונקציית המטרה.
        אם המטרה היא מקום ראשון בלבד (אליפות), צריך לספור קונטנדריות משמעותיות.
        אם המטרה היא להרוויח כסף (מתוך משחק סכום אפס), אז הגיוני לראות כמה נמצאים מעל חמישים אחוז

        1. מה קשור כסף? אם המטרה היא למדוד תחרותיות אז אתה רוצה שתהיה כמה שיותר קירבה בין כלל המתחרים. כשקבוצות משחקות אחת מול השניה עד 4 משחקים בעונה, ואולי בכלל לא ייפגשו בפלייאוף (ג"ס וסן אנטוניו ב2016 למשל), אין משמעות תחרותית ברורה לקבוצות עם 60 נצחונות ומעלה.
          כן יש לזה משמעות לא תחרותית יותר ברורה…

          1. ניסוח ה"מה קשור?" יצא קצת אגרסיבי. מילה כתובה לא מעבירה טון.
            אם זה בגלל הקישור לכלכלה – כלכלה לא בודקת רק כסף. ההגדרה לתחרות מוגברת היא כשפרטים מתקשים להתבלט מעל המתחרים שלהם – לא כשיש פרט אחר שחזק מכולם, זה בדיוק ההיפך.

            1. לא מסכים בכלל.
              אין סיטואציה של יותר מ 4 או 5 מועמדות רציניות לאליפות בכל שנה.
              קבוצה שמשיגה אחוז ניצחונות כה גבוה (60+ נצחונות בעונה או אחוז מתאים בעונה מקוצרת) – קבוצה כזו בהחלט עונה לקריטריון "קונטנדרית".
              אם בכל עונה היתה רק קבוצה אחת עם 60+, והבאות אחריה היו עם 48 נצחונות או פחות – זו בוודאות ההגדרה לאנטי תחרותיות. אין לקבוצה המובילה שום מתמודדת באותו איזור חיוג כמו שלה. אבל כשלווריורס ההיסטוריים היה את הספרס עם 67 נצחונות או משהו דומה – זו בהחלט תחרות.
              ההקשר הוא שיש רק אלופה אחת. כלומר מה שחשוב זה כמה קבוצות קרובות באופן סביר למאזן של הקבוצה המובילה. הדוגמה לגבי כלכלה באה להסביר (אולי לא באופן המיטבי) את העובדה שהצלחה בעולם העיסקי היא לאו דווקא "מקום ראשון" מבין כל המתמודדים (כמו בכדורסל), ויכול להיות טווח רחב של המונח "הצלחה", אפילו אם אתה רק בעשירון השלישי או הרביעי באוכלוסייה. באן בי איי, אם אתה לא אלוף זו לא נחשבת הצלחה, ולכן זה מסגרת הייחוס

            2. הצלחה בעולם העסקי היא בהחלט להיות בהפרש מעל השוק. כלומר להיות מונופול. המשמעות של להיכנס חשוק תחרותי מידי היא פחות כסף, לא יותר.
              אם הקבוצות המובילות הן עם משמעותית פחות מ60 נצחונות והגרועות הן עם יותר מ20 זו תחרות הרבה יותר חזקה מקבוצה או שתיים או שלוש עם 60 ומעלה.אליפות מול קבוצה שניצחה המון זה מרשים אבל יש 3 סיבובים נוספים לצלוח בדרך. אז ההצלחה של קבוצה שהייתה צריכה לצלוח כמה סיבובים מול קבוצות שפחות או יותר שוות לה באה ביותר קושי מזו שניצחה 65 ופגשה קבוצה שניצחה 60 בגמר. בקיצור – יותר קבוצות שוות, פחות ודאות לגבי הקונטנדריות = יותר תחרות. בכל תחום.

  5. איזה כיף לחזור לעשור של הסלטיקס, עוזר קצת לשכוח מהמצב הנוכחי שלה. באופן אישי, העשור הראשון שאני זוכר הוא שנות השמונים, שהיה אחלה עשור להתחיל להתעניין בליגה הזו. שילוב של סטאר פאואר, תחרותיות וקבוצות גדולות, ולארי בירד אחד ויחיד.
    תודה רבה על המעורב ושבת שלום

  6. יופי של הסתכלות ודירוג. מחכה להמשכים (וכבר נותן את ההימור שלי – האייטיז מנצחים על הבאזר את הניינטיז).

  7. העשור מקבל 25 מתוך מקסימום של 50, יפה.
    לגבי תחרותיות, 1 נראה לי קצת מחמיר כי היו הרבה קבוצות שהביאו את הסלטיקס למשחק שבע בפלייאוף.
    הסלטיקס ניצחו את משחקי שבע הללו בזכות הגדולה של ביל ראסל כמנהיג לדעתי, ולאו דווקא בגלל שהתחרות היתה חלשה בהרבה מהם

    1. מנחם כבר עשה כתבה נהדרת כזאת לפני כמה שנים, וברור שהאייטיז מקום ראשון. אבל האמת שהעשור הקודם, שלא היה אז בכתבה של מנחם, יוכל לתת פייט מעניין. עשור מרתק. עם 5 גמרים של הלוחמים ו3 תארים, עם 9 גמרים של לברון ו4 תארים, 3 גמרים לקאווי ו2 תארים, והאליפות הנפלאה של נוביצקי. סיפורים וקרבות וסטאר פאוור, תחרתיות ובידור, משחק קבוצתי, למרות כל הקיטורים שלנו, ברמה עילאית תכלס.
      אני לא חושב שזה יותר מלארי ומג'יק, אבל זה כנראה יותר טוב מהניינטיז.

  8. כמו שכתבו, רק אתה מוסמך לדבר על עשור זה. לאחרונה לאחר פרויקטים מהממים שהפכו סרטונים מתחילת שנות ה-60 לקצב אמיתי עם 60fps, אפשר למדוד סוף סוף אתלטיות כמו מהירות ניתור וכו'. ואני חייב לומר שהופתעתי לטובה עד כמה הליגה היתה אז אתלטית. זה לא דומה להיום (בטח לא בגארדים) ורואים שאם רק היה להם נעליים טובות היו מנתרים גבוה בהרבה. אבל זה עדיין מרשים. מהפוטג' שקיים דווקא שנות ה60 המאוחרות ושנות ה-70 נראים פיזיים יותר כאשר בשנות ה-60 הכדור טסמעל המגרש מיד ליד

    הנה דוגמא
    https://youtu.be/tmY_zQ7lxr8

כתיבת תגובה

סגירת תפריט