נבחרת לכל קבוצה – 29 – בוסטון סלטיקס / עמיחי קטן

המצטיין בכתבה על גולדן סטייט הוא סטף קרי שזכה ב-245 מתוך 292 הקולות, שהם 83.9%. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". *בניגוד לכתבות שהתפרסמו בפגרה הקודמת או באמצע העונה הנוכחית, גם הנתונים מעונת 2021 ייכנסו לכאן*

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם עם הקמת הליגה לפני עונת 1947 שהייתה הראשונה ובשנים הראשונות היה מהפחות מוצלחים בליגה כשהניצחון הראשון בסדרת פלייאוף היה אחרי 4 הארכות בסירקיוז ב-1953, אבל יחד עם 1955, היו אלה המקרים היחידים שהסלטיקס עברו את הסיבוב הראשון של הפלייאוף, ובאף אחד מהם לא הגיעו מעבר לזה.

דראפט 1956 בו בוסטון השיגו את הבחירה ה-2 בטרייד והשתמשו בה כדי לבחור בביל ראסל, יחד עם הבחירה הטריטוריאלית בטום היינסון שהיה רוקי העונה והבחירה בקיי סי ג'ונס בבחירה המקורית שלהם, היה נקודת מפנה משמעותית עבור בוסטון. הסלטיקס הפסידו בגמר של 1958 לסנט לואיס ובגמר המזרח של 1967 לפילדלפיה, ובשאר העונות שעד 1969, כלומר עד פרישת ביל ראסל, הם זכו באליפויות.

לא הרבה פרישת ביל ראסל הגיע הדור הבא שחזר לגמר המזרח ב-1972 ושנתיים אחר כך כבר לקח אליפות ראשונה מתוך 2 בעשור, כאשר השנייה הגיעה ב-1976. לארי בירד שהצטרף לקראת עונת 1980 סייע להביא 3 אליפויות נוספות, אבל מאמצע שנות ה-80 החלה בצורת הצלחות של בוסטון, כאשר למשך 14 שנים הם אפילו לא הגיעו לגמר המזרח.

פול פירס, שהוביל את בוסטון לאורך העשור הראשון של המילניום, קיבל בקיץ 2007 את קווין גארנט וריי אלן ככוכבים לידו, והצירוף שלהם הביא לאליפות ב-2008 והופעה בגמר של 2010. בקיץ 2013 פירס וגארנט עברו לברוקלין בטרייד שהביא לבוסטון את בחירות הדראפט שסייעו להם לבנות מחדש ולחזור לגמר המזרח ב-3 מתוך 5 העונות האחרונות.

כמעט נכנסו:

סדריק מקסוול – 8 עונות, 13.7 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 55.9% אפקטיבי, 78.3% מהקו, 2 אליפויות, זכייה אחת בפיינלס MVP.

פורוורד ששיחק בעיקר בצבע ואפשר לסלטיקס לשלוט בצבע עם בירד ופאריש או מקהייל לידו או עם מקהייל במקום אחד מהם בהרכב במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-80. מקסוול הצטיין בעיקר ב-2 סדרות הגמר בהן הוא זכה באליפויות, ולאור הירידה בממוצעים של לארי בירד בגמר נגד יוסטון ב-1981 הוא גם זכה בפיינלס MVP של אותה עונה.

דניס ג'ונסון – 7 עונות, 12.6 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 44.9% אפקטיבי, 84% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

רוב שנות השיא האישיות של ג'ונסון היו אמנם לפני שהוא הגיע לבוסטון, אבל לפחות בשנים הראשונות שלו שם הוא היה עדיין גארד מהמובילים בליגה, וגם אחר כך היה לו חלק משמעותי בבוסטון של המחצית השנייה של שנות ה-80, בעיקר מבחינה הגנתית, וגם אותו סל ניצחון נגד דטרויט אחרי החטיפה המפורסמת של בירד.

ראג'ון רונדו – 9 עונות, 11 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 8.5 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 48.3% אפקטיבי, 61.4% מהקו, אליפות אחת, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הבחירה ה-21 בדראפט 2006 הפך לשחקן משמעותי בהתקפה של בוסטון כשהיו לו הרבה מטרות איכותיות למסירה, אבל בפלייאוף של 2009 הוא עשה קפיצת מדרגה והפך לשחקן שמניע את הסלטיקס של אותן שנים, לפחות עד שההרכב הזה התפרק ב-2013 והוא עצמו נפצע ולא חזר ליכולת השיא האתלטית שקדמה לפציעה.

המחליפים:

קווין גארנט – 6 עונות, 15.7 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 1.2 חטיפות, חסימה, 52.1% אפקטיבי, 82.7% מהקו, אליפות אחת, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן ההגנה.

הגיע לבוסטון בקיץ 2007 ובעונה הראשונה הוביל את השיפור הכי גדול של קבוצה אי פעם, בעיקר בהגנה, מה שהוביל לכך שהוא זכה בתואר שחקן ההגנה. פציעה שלו ב-2009 סגרה את הסיכוי לריפיט וצמצמה משמעותית את היכולות האתלטיות שלו, אבל עדיין מדובר היה בפורוורד מוביל בליגה במהלך רוב מוחלט של שנותיו בבוסטון.

ביל שרמן – 10 עונות, 18.1 נקודות, 3.9 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 42.8% אפקטיבי, 88.3% מהקו, 4 אליפויות, 8 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

הגיע בטרייד לבוסטון בקיץ 1951 אחרי עונת רוקי בוושינגטון והפך במהרה לסקורר המוביל של הקבוצה במהלך שנות ה-50, כאשר במחצית השנייה של העשור זה גם החל להיות מלווה בתארים בזכות המצטרפים החדשים. שרמן היה אחד קלעי העונשין הטוב בעשורים הראשונים של הליגה והאחוזים שלו היו גבוהים יותר מממוצעי התקופה כל הזמן, מה שהפך אותו לאחד מהגארדים המובילים של התקופה וחבר קבוע בחמישיית העונה לתקופה קצרה.

טום היינסון – 9 עונות, 18.6 נקודות, 8.8 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 40.5% אפקטיבי, 79% מהקו, 8 אליפויות, 6 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישייה השנייה, רוקי העונה.

הבחירה הטריטוריאלית של דראפט 1956 היה זה שזכה בתואר רוקי העונה, למרות שביל ראסל היה גם כן רוקי באותה עונה, והוא אף רשם 37 נקודות במשחק 7 בעל 2 ההארכות של הגמר הראשון והאליפות הראשונה של הסלטיקס. היינסון היה סקורר מעמדת הפאוור פורוורד בזמן שרוב הגבוהים האחרים של בוסטון היו הגנתיים יותר, וזה העניק לו הרבה כדורים וכפועל יוצא מזה גם אפשרות לקלוע הרבה.

ג'ו ג'ו וויט – 10 עונות, 18.4 נקודות, 4.3 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 44.2% אפקטיבי, 83.3% מהקו, 2 אליפויות, בחירה אחת לפיינלס MVP, 7 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

וויט נבחר על ידי בוסטון בדראפט 1969 והפך מיד לרכז שהוביל את בוסטון בשנות ה-70, כולל כמה עונות שיא באמצע העשור שהביאו ל-2 אליפויות ו-2 בחירות שלו לחמישיית העונה השנייה, כולל בחירה אחת כמצטיין של הגמר ב-1976. וויט היה מוסר פחות טוב מרכזים אחרים, אבל היה קלעי טוב וחודר מצוין, ושמר על המורשת ההגנתית של קודמיו היטב.

סם ג'ונס – 12 עונות, 17.7 נקודות, 4.9 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 45.6% אפקטיבי, 80.3% מהקו, 10 אליפויות, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה.

ג'ונס הגיע שנה אחרי ביל ראסל ופרש יחד איתו, מה שהופך אותו לאחד משני השחקנים היחידים בהיסטוריה שממלא 2 ידיים עם טבעות אליפות כשחקן. ג'ונס היה הסקורר המוביל בשנות השיא של בוסטון, אלו בהן ברוב הסדרות הסלטיקס ניצחו הרבה לפני משחק 7, ובזמן שביל ראסל הנהיג את ההתקפה, ג'ונס היה הסקורר המוביל באמצע שנות ה-60 וקצת לפני.

קווין מקהייל – 13 עונות, 17.9 נקודות, 7.3 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים, 1.7 חסימות, 55.5% אפקטיבי, 79.8% מהקו, 3 אליפויות, 7 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, 2 בחירות לשחקן השישי, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה ה-3 בדראפט של 1980 החל כמחליף של בירד ומקסוול עד שהאחרון נפצע במהלך עונת 1985. מקהייל אמנם זכה בתואר השחקן השישי למרות שכבר עלה מהחמישייה לקראת סוף העונה, אבל הפך בהמשך לאולסטאר קבוע ואף נבחר לחמישיית העונה ב-1987. גם בשנים הבאות מקהייל היה שחקן משמעותי בבוסטון שניסתה להישאר מועמדת לאליפות גם בדור שאחרי בירד, אבל הוא פרש שנה אחריו, בדיוק כמו שהצטרף לליגה שנה אחריו.

רוברט פאריש – 14 עונות, 16.5 נקודות, 10 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 1.5 חסימות, 55.2% אפקטיבי, 73% מהקו, 3 אליפויות, 9 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הגיע בטרייד בקיץ 1980 והפך מיד לצלע מרכזית אצל הסלטיקס בשני צידי המגרש. פאריש התמודד היטב עם מיטב גבוהי הליגה משני צידי המגרש והקל משמעותית על חיי חבריו בקו הקדמי שנהנו מכך שלרוב הגבוהים לא יכלו לעזור בהגנה עליהם. בניגוד לבירד שהגיע שנה לפניו ומקהייל שהגיע לבוסטון יחד איתו, ועוד באותו טרייד, פאריש המשיך לנדוד בליגה אחרי התפרקות החבורה הזאת בבוסטון, ולקח אליפות בעונתו ה-21 בליגה, הישג יוצא דופן. קשה למצוא מי עוד יכול לומר שהוא שיחק עם 2 שחקנים שונים שקלעו 40 נקודות בממוצע לסדרת גמר בעברם (ריק בארי ומייקל ג'ורדן במקרה של פאריש).

דייב קאונס – 10 עונות, 18.2 נקודות, 14 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 1.2 חטיפות, חסימה, 46% אפקטיבי, 78.2% מהקו, 2 אליפויות, 8 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, בחירה אחת ל-MVP.

הסנטר שבוסטון בחרו בדראפט 1970 על מנת לרשת את ביל ראסל היה דווקא שחקן מוכשר יותר התקפית וגם ההגנה שלו הייתה טובה, אבל קאונס תמיד היה צעד אחד מאחורי קארים ואחרים בשאלת הסנטר הטוב בליגה בשנות ה-70 וגם כשהוביל את בוסטון פעם אחת למאזן הטוב בליגה וזכה ב-MVP, זה נגמר בהפסד לניקס בגמר המזרח. עם זאת, קאונס היה חלק חשוב ב-2 האליפויות של בוסטון בתקופה, על אף שבשני המקרים אחרים זכו בפרס האישי.

החמישייה:

גארד 1 – בוב קוזי – 13 עונות, 18.5 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 7.6 אסיסטים, 37.5% אפקטיבי, 80.3% מהקו, 6 אליפויות, 13 בחירות לאולסטאר, 10 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות ל-MVP של האולסטאר, בחירה אחת ל-MVP.

בוסטון, שהחזיקו בבחירה הראשונה בדראפט 1950, דווקא בחרו מישהו אחר וקוזי הגיע לבוסטון בהגרלה אחרי שהקבוצה שלו התפרקה, ולמרות שהם העדיפו את האפשרויות האחרות. עם זאת, קוזי הוכיח עד מהרה את הטעות כשנבחר לאולסטאר הראשון כבר כרוקי, והיה חבר קבוע שם בכל העונות שלו בבוסטון, כולל עונת שיא אחת שהניבה לו את תואר ה-MVP ולבוסטון את האליפות הראשונה, עונה שבמקרה גם הייתה הראשונה של ביל ראסל.

גארד 2 – ג'ון האבליצ'ק – 16 עונות, 20.8 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 43.9% אפקטיבי, 81.5% מהקו, 8 אליפויות, בחירה אחת לפיינלס MVP, 13 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישיית העונה, 7 בחירות לחמישייה השנייה, 5 בחירות לחמישיית ההגנה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הגיע לבוסטון בדראפט 1962 והתחיל כמחליף של סם ג'ונס, אבל מהר מאוד התברר שהאבליצ'ק שווה חמישייה והחל מעונתו הרביעית בליגה הוא נבחר לאולסטאר ברציפות עד לפרישתו. האבליצ'ק היה הסקורר המוביל של בוסטון באותן שנים, עדיין הקלעי המוביל של הסלטיקס בכל הזמנים, וזה בלי לקחת בחשבון את ההתעלויות שלו בפלייאוף והשיפור הקבוע בממוצעים שלו בשלב הזה של העונה.

פורוורד 1 – פול פירס – 15 עונות, 21.8 נקודות, 6 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 49.9% אפקטיבי, 37% לשלוש, 80.6% מהקו, אליפות אחת, בחירה אחת לפיינלס MVP, ו-10 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה ה-10 בדראפט 1998 היה זה שהוביל לשבירת כמה מהבצורות של בוסטון, כמו העפלה לגמר המזרח ב-2002, אבל הוא היה צריך לחכות להצטרפות של גארנט וריי אלן כדי לזכות בטבעת היחידה שלו, כאשר הוא היה זה שהתעלה ברגעים מכריעים, כמו ברוב סדרת הגמר ובמשחק 7 נגד קליבלנד עוד קודם לכן, בו הוא קלע 41 נקודות.

פורוורד 2 – לארי בירד – 13 עונות, 24.3 נקודות, 10 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 51.4% אפקטיבי, 37.6% לשלוש, 88.6% מהקו, 3 אליפויות, 2 בחירות לפיינלס MVP, ו-12 בחירות לאולסטאר, 9 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, 3 בחירות ל-MVP, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה ה-6 בדראפט 1978 חיכה עוד שנה כדי להתחיל לשחק וכבר כרוקי הוביל את בוסטון למקום הראשון במזרח בעונה הסדירה ועונה אחרי זה לאליפות ראשונה. שנות השיא שלו היו באמצע שנות ה-80 עם 3 זכיות רצופות ב-MVP ו-2 האליפויות הנוספות, אבל בשנים הבאות הגב החל להכביד, מה שגרם לכך שהשנים האחרונות של בירד היו בסימן שאלה סביב הבריאות שלו והוא הרבה להפסיד משחקים, מה שהקשה על בוסטון להישאר מועמדים לאליפות.

סנטר – ביל ראסל – 13 עונות, 15.1 נקודות, 22.5 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 44% אפקטיבי, 56.1% מהקו, 11 אליפויות, 12 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 8 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, 5 בחירות ל-MVP.

הבחירה ה-2 בדראפט 1956 אחראי לנתון יוצא דופן של יותר ריבאונדים מנקודות בכל אחת מעונותיו בליגה, כולל כל אחד מהפלייאופים, אבל זה הוכיח את עצמו בהשפעה של ראסל על בוסטון שהפכה לקבוצה הטובה בליגה והליגה עצמה ידעה להעריך את זה והוא זכה ב-5 תארי MVP, על אף שבחלק מהמקרים הוא הפסיד לווילט צ'מברליין בבחירות לעמדת הסנטר בחמישיית העונה. ב-3 השנים האחרונות הוא גם שימש כמאמן של הסלטיקס במקביל, ועדיין הוביל את הקבוצה ל-2 אליפויות מהעמדה הכפולה כשהוא כבר אחרי שיאו.

מאמן: רד אאורבך – 16 עונות, 9 אליפויות, בחירה אחת למאמן העונה, מאזן 795- 397 (66.9% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 90- 58 (60.8% הצלחה) בפלייאוף.

החל לאמן את המועדון כבר ב-1950 ואפשר לומר שהוא פיתח את כל השחקנים המובילים של בוסטון לאורך שנות ה-50 וה-60 כמאמן, עד לפרישתו ב-1966, ואחר כך כחבר הנהלה, מקבל החלטות ואחר כך יועץ של הסלטיקס גם עד שנות ה-80 ויותר.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 132 תגובות

  1. עם כל ההערכה למה שפירס נתן לירוקים אין מצב שהוא נכנס לחמישייה על חשבון מקהייל שבשיאו היה אחד הפאור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה ובעל סט תנועות והטעיות בצבע שנחשב שני רק לאלאג'ואן.

    1. לא יפה, בן אדם קורא את הפוסט, מתמלא בהתלהבות לומר את ההסתייגות שלו, ומקבל אותה לפרצוף כבר בתגובה הראשונה… או במילים אחרות +מיליון. מקהייל, כמו פיפן וורתי, הוא שחקן ענק שהעובדה ששיחק עם שחקן עוד יותר ענק ממנו, פשוט גורמת לו להראות פחות ממה שהיה.

  2. חחח, מספיק להסתכל על מי שנשאר בחוץ כדי להבין שאני לא הולך להתווכח כאן עם אף בחירה – זה פשוט בלתי אפשרי במועדון כזה.
    מניח שתהיה גם תחרות מעניינת על הmvp.

          1. הסנטר של הסלטיקס ב-1950-6. היה אולסטאר קבוע וחבר בחמישייה השנייה ב-54. הועבר בטרייד להוקס יחד עם הזכויות על קליף האגאן (נכנס לנבחרת של ההוקס) עבור הבחירה ה-2 בדראפט של 1956

            1. אחת ההחתמות הראשונות של רד אורבך והשחקן שחימם בהצלחה את תפקיד הסנטר עד שביל ראסל הגיע ישירות במקומו.

            2. שחקנים שאפילו מנחם לא ראה בזמן אמת – סלחתי לעצמי על חוסר הידיעה.

  3. פול פירס בחיים לא בחמישייה. לארי בירד 3 במקומו וטום הייסון ה4 הטוב ביותר של הסלטיקס. רק שתבינו כמה הסלטיקס היו טובים בלי שום קשר לביל ראסל טום הייסון נבחר בדראפט באותה עונה עם ביל ראסל הוא נבחר לאולסטאר כרוקי וסביר להניח שהיה נבחר לmvp של הגמר גם בגלל 37 נקודות מדהימות במשחק 7 . סם ג'ונס יותר טוב מגון אבליציק לדעתי אבל זה נתון לוויכוח . שחקן שהוביל את הסלטיקס הגדולה ברוב שנותיו כסקורר אדיר

    1. ה 4 הטוב ביותר של הסלטיקס הוא מקהייל שנבחר (רשמית) ל50 הגדולים בהיסטוריה. הוא גם נחשב ה4 הרביעי הכי טוב בהיסטוריה אחריי דאנקן, מלון, ובארקלי. יאניס ידחק לרשימה הזאת בעתיד.

      1. הדירוג שנתת אינו מוסכם על הכל.
        גם לגבי הטוב ביותר יש כמוני השמים את בארקלי למרות המחסור האליפויות רטוב ביותר כי היה פאוור אדיר בגובה של גארדן ואף שהיה נמוך מדאנקן בכ-15 ס"מ היה ריבאונדר טוב יותר וקלעי גדול יותר וחכם לא פחות ומסר טוב לא פחות.
        וכן בפאוור הטוב ביותר של בסלטיקס הוא גארנט (ובכל מקרה בשיאו עולה בבירור על מקהייל)
        הדירוג שלי: בארקלי, דאנקן, גארנט, פטיט, הייז, ק' מלון, ג'רי לוקאס, מקהייל, דה בושר, נוביצקי. (יש לא מעט המשרדים את נוביצקי בצמרת הגבוהה בגלל היכולת ההתקפות הנדירות שלו לגובה ולעמדה, אך אני מעדיף פאוור קלאסי עם ריבאונד והגנה חזקים וגם התקפה משובחת וחכמת משחק)

        1. למה בארקלי לפני מלון למשל רק בגלל שהיה נמוך יותר ?
          באיזה מדד איכות משחקו טובה יותר ?
          שואל ברצינות
          הדוור היה סגן מלך הסלים בכל הזמנים
          היה עם מספרים טובים יותר
          יציב יותר
          יותר פעמים בגמר
          יותר אם וי פי.
          יותר פעמים אולסטאר וחמישיות העונה
          בקיצור מדוע האציל מקום 1
          והדוור מקום 6 ?

          1. בארקלי היה ריבאונד גדול יותר למרות המחיצות בגובה והיה גם קלעי גדול יותר ומוסר גדול לא פחות וחכם לא פחות.

            1. *ריבאונדר
              *המחיצות.

        2. אין כזה דבר שהשחקן הטוב ביותר אי פעם בתפקידו לא זכה באליפות.
          בשביל זה הם על המגרש.
          בארקלי ומלון שניהם פסולים.

          1. בוודאי שיש דבר כזה, כי האליפות לא תלויה רק בשחקנים, גדולים ככל שיהיו. זה תלוי בצוות סביב הכוכב הגדול של הקבוצה, באיכות היריבות. האציל ומלון לא אשמים שהם היומקבילים למייקל. ואם בשנתיים שמייקל היה בבייסבול הם היו זוכים האליפויות ולא החלום, זה לא היה מוריד מיכולתו של החלום וזה שהחלטתם זכה ולבן אין אליפות לא יוריד מיכולתם (מייקל חזר במהלך העונה השנייה, אך עדיין לא היה בכושר משחק מלא והפסיד בפלייאוף ובשלוש העונות המלאות הבאות זכה שוב באליפות).

            1. *וזה שהחלום זכה ולהם אין אליפות (שורה 11 – אני כתבתי נכון אך היו שינויים אוטומטיים כפי שראיתי בתגובה זו).

      2. ה 4 הטוב ביותר של בוסטון הוא גארנט.
        אפשר להתווכח שאחרים נתנו לקבוצה יותר לאורך זמן, אבל מבחינת איכות זה קל גארנט.
        (ואני אוהד שרוף של מקהייל תאמינו או לא).
        ומה זה השטות הזאת של בחירה ל 50 הגדולים – לפני 25 שנה ?
        מה זה אמור להגיד על השוואה לשחקנים שעוד לא היו אז בליגה ?
        כלום.

    2. לגבי ג'ונס מול האבליצ'ק, העדפתי את האבליצ'ק מ-2 סיבות. הראשונה היא שהוא לקח גם 2 אליפויות בלי ראסל, והיה גם ה-MVP באחת מהן, והשנייה היא שהוא קלע קצת יותר והגיע להישגים אישיים קצת יותר מרשימים, למרות שחלק מזה גם תוצאה של המיקום הקבוע של ווסט ורוברטסון בחמישיית העונה.

    3. ג'ונס בכל מצב ועולם לא טוב מהבליצ'ק. אמנם יכול להיות שהיה קלעי טוב יותר, אך הבליצ'ק היה מעולה בשני צדי המגרש, מוסר משובח וריבאונדר נהדרמוגם הוא היה וינר גדול וגם מנהיג מה שג'ונס לא היה. רק הקליעה לסאם היה יכול להיות יתרון. ועדיין הונדו היה ברמה גבוהה גם בהתקפה. בכל השאר וכמובן שבסך הגדול הבליצ'ק טוב יותר, חוץ מוינריות שבזה סאם היה לא פחות.

      1. *רק בקליעה לסאם… (היה שינוי אוטומטי מ"בקליעה" ל"הקליעה" – לא מבין מדוע יש שינוי אוטומטי מבי"ת השימוש לה"א הידיעה).
        *חוץ מבווינריות

  4. הכי אוהב את לארי בירד אבל האם וי פי שבחרתי? אובייקטיבית בחרתי בראסל מכמה סיבות כשהחשובה שבהן היא האופי שהוא הביא לפרנצ'יז. החיבור שהוא עשה שם שם את הסלטיקס על המפה. השילוב שלו עם רד ואחרי זה עם שאר הכוכבים יותר גדול ממה שבא אחרי זמנו. אפילו לארי קווין ורוברט שאותם הערצתי. כמו שמייק אמר, ראסל הוא הGOAT האמיתי, ואם אלוהים אמר, אז מי אני שאשבור לו את המילה?

      1. הוא לא באמת נכנס לויכוח על ה-MVP. הכלל שקבעתי לאורך סדרת הכתבות הזאת הוא שבסקר אני מכניס את כל מי שנכנס לחמישייה, ואם תסתכל על סקרים קודמים תראה שבכל אחד מהם רק חלק מהשמות באמת היו בדיון על ה-MVP.

      1. גון ושחר, זו לא רק האליפויות. כל מי שנכנס לגארדן ומסתכל למעלה רואה שתור הזהב של הסלטיקס בגארדן המיתולוגי זה ראסל.
        כל שחקן שמגיע לבוסטון מסתכל ומבין איזו אחריות זה להיות סלטיק וזה מגיע קודם כל מביל ורק אחרי כן לארי. אם הייתי בוחר מהלב אז כמובן שהייתי לוקח את לארי שהרי בזכותו אני אוהד סלטיקס קצת יותר מ 40 שנה.

        1. מסכים לגמרי,
          איפה מוצאים שחקן שמנהיג קבוצה ל 11 אליפויות, בלי בעיות אגו ובלגנים שונים בקבוצה.
          יש לו גם 10 מתוך 10 במשחקי 7 בפלייאופים

  5. תודה רבה עמיחי
    היו רבים רבים שבכלל לא הוזכרו וזה מעיד על העומק הנהדר.
    גם אני מעדיף את מקהיל על פירס
    אבל השאלה הגדולה ראסל /בירד
    במבט על ראסל
    כשמעמיקים יש שאלה
    ראשית בגלל העידן האחר והפרו היסטורי של ראסל לא באמת ניתן להשוות את שנות ה 50-60 עם שנות ה 80
    שנית גם כאן רואים שלראסל היו יותר סייענים גדולים ( 2 שחקני חמישיית עמיחי לעומת 0 לבירד )

    ושלישית אני משוחד את לארי ראיתי את ראסל לא .

    1. תשים לב לכך שקוזי והאבליצ'ק שיחקו ביחד רק בעונת 1963 (עונת הפרישה של קוזי והרוקי של האבליצ'ק, שניהם לא היו בשיאם באותה עונה), ולכן אפשר להגיד שהיה לראסל "סייען" אחד. גם במקרה של בירד, אם אתה מכניס את מקהייל לחמישייה אז יש לו "סייען" אחד.

  6. הייתי מעדיף את מקהייל ב4, אבל בהחלט מבין את הבחירה בפירס, שהיה הסקורר המוביל והפנים של המועדון במשך עשור.
    בחרתי בלארי על פני ראסל, למרות שברור שראסל ספורטאי ווינר ומצליח יותר, וכזה שהשיג הכי הרבה למועדון, אבל בירד הפך את המועדון לכזה המזוהה איתו, עם הצווארון הכחול והמעמד העובד. שחקן שלא היה כמותו.

  7. תודה לכולם.
    ההתלבטות העיקרית שהייתה לי בחמישייה הייתה בעמדת הפורוורד השני. הנחת המוצא שלי הייתה מקהייל, אבל אחרי שעברתי על הנתונים בצורה מסודרת היה נדמה לי שפירס עדיף במעט (ונזכיר שמקהייל היה מחליף ב-2 מתוך 3 האליפויות שלו, באחת מהן כשחקן השישי של הליגה ובאחרת קצת יותר בעומק הרוטציה). היינסון זאת בהחלט אפשרות מעניינת, אבל בסופו של דבר בחרתי בפירס, בעיקר מכיוון שהוא היחיד מביניהם שהיה הכוכב המוביל של בוסטון בשלב מסוים.

  8. תודה.
    נהדר.
    האם האבליצ'ק לא שיחק פורוורד בחלק ניכר מהזמן? אם כן אפשר אולי להכניס את סם ג'ונס לחמישייה.

    1. בזמן אמת היה לי ברור שהוא גארד, על אף שאתה צודק והוא באמת היה פורוורד אפילו מעט יותר מאשר גארד. עם זאת, הוא עמד בקריטריונים שלי ל-2 העמדות, ואני מעדיף אותו כגארד בגלל עדיפות קלה להכנסת עוד פורוורד.

            1. שלום, אני אדם בוגר בגיל "לא חושב שהגיע הזמן שיהיו לנו כבר נכדים לפני שיהיה מאוחר מדי? אז מה אם אתה לא רוצה", ולא ראיתי את לארי בירד משחק חי. גם בקושי ראיתי את ג'ורדן משחק חי. הם פרה-היסטוריה רחוקה.

            2. במה צפית בזמן הזה? מכבי היו בבצורת בשנים האלו. היו צריכים שג'ורדן ייפרוש כדי להחזיר את העניין אליהם.

            3. אני חושב שבעיקר בצבי הנינג'ה.

            4. לרגע חשבתי שאתה אומר לילדים שלך שאתה מחכה לילדים.
              כי אני אדם בוגר ואומר לילדים שלו שהגיע הזמן שהם יעשו שיעורי בית וזה היה שם אותך די הרבה שנים מעליי.
              אבל עכשיו הבנתי.
              אתה עדיין לא כזה בוגר. תמשיך ככה. 🙂

  9. האמ וי פי שלי כאן הוא ראסל. בלעדיו אין למועדון הזה את המורשת שיש היום. שחקן אנדרייטד מאוד בהגנה

            1. אך אם זה רק למען ההטרלה, אז זה אומר שמבחינה אמתית אתה כן מסכים וזה כן כולם…

        1. אמרתי לפני כן אחד הגדולים ביותר, ואני מניח שאתה מחשיב אותו כאחד השחקנים ההגנה הגדולים מכולם, גם אם לא הגדול ביותר.

    1. קוזי היה קוסם 30-20 שנים לפני מג'יק (נכנס לליגה 29 שנים לפניו) כשבתווך מרביץ' (עשה את מה שעשה למען ההצגה ולא הניצחון לעומת שני האחרים).
      על כן כונה "הודיני של המגרש". סרטון בן דקה וחצי של מה שעשה בידיו עם הכדור הספיקו לי כדי לדרגו כרכז השלישי בטיבו בכל הזמנים.

  10. מעניין לראות את דפוס ההצבעה של אנשים צעירים ל-MVP כאן. קצת יגרום לנו להבין את ההבדל בין להעריך את מי שראית אותו לעומת מי ששמעת עליו.
    לי די ברור שרוב בני גילי יצביעו לבירד, כי ראו את הפלא הבלתי מוסבר הזה עושה קסמים במו עיניהם. נוכל גם להסביר לעצמנו את הבחירה, בזה שהתחרות בעידן ראסל היתה פחות חזקה (או כל מה שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו).
    ועדיין – אם נשאל את מי שלא ראה אותו משחק – ההשוואה של הנתונים היבשים נוטה באופן ברור לכיוון ראסל, ולכן נראה שהוא יקבל את הבחירה של מי שהיה צעיר מכדי לראות את שניהם.

    1. נקודה טובה. מעניין במי מנחם – היחיד שיש לו את הפרספקטיבה המלאה – יבחר. יש לי הרגשה שגם הוא הולך עם בירד.

  11. מה אם ריי אלן??? אין מצב שהוא לא מוזכר לפחות ב"כמעט נכנסו". חוץ מהבליצ'ק, הוא טוב יותר מכל אלו שנכנסו כגארדים. וכן אי אפשר שלא לאזכר את מרביץ' שבניגוד לשאר הוא לא היה ביכולת שולית בסלטיקס.
    אם בוחרים רק לפי יכולת המשחק ולא מחשבים באורך הקריירה ובתארים החמישייה היא:
    קוזי, מרביץ', בירד, גארנט, ראסל.
    אם מתחשבים רק ביכולת השיא ללא קשר ליכולת בסלטיקס, אז החמישייה יכולה להיות: קוזי, בירד, גארנט, ראסל, שאק.

    1. שמע היכולת שלך לזרוק שטויות מוחלטות בכזה ביטחון לא מפסיקה להרשים. מה מרביץ'? איזה יכולת לא שולית הוא גילה בסלטיקס? גם על זה קראת איפשהו?

      1. במשחקים ששיחק בעונה הסדירה שהם כשליש עונה גילה היכולת לא שולית כלל. אז זה לא מספיק כדי להיות בחמישייה הקבוצה אי פעם וגם לא בין המחליפים, אך בעל מקרה כשמתייחסים רק ליכולת השיא ללא קשר ליכולת בקבוצה, אז יש לא מקום בחמישייהוהטא יכול להיחשב בין חמשת השחקנים הטובים ביותר ששיחקו בסלטיקס.

        1. איך מ"יכולת לא שולית" בזמן יחסית קצר ניתן להגיע לחמישיית כל הזמנים של ארגון כל כך מעוטר?
          גם אמיר בינו גילה "יכולת לא שולית" לאורך חלק מעונת 89-90 במכבי רמת גן. האם גם הוא בחמישיית כל הזמנים (כלשהי) של הקבוצה?

          1. חמישיית כל הזמנים של השחקנים הטובים ביותר ששיחקו בקבוצה ללא קשר ליכולתם בשנים בקבוצה.
            אך בחמישייה של השחקנים הטובים ביותר ביכולתם בסלטיקס כמובן שאין לו מקום.

            1. אם אמיר בינו הוא בין חמשת השחקנים הטובים ביותר ששיחקו בקבוצה אז יש לו מקום בחמישייהכזו אך בכל מקרה לא בחמישייה טובה ביותר לפי יכולתם בקבוצה.

            2. לפני רגע שמת את מרביץ' בחמישיה של הקבוצה לפי יכולתו בקבוצה.

            3. *הטובה ביותר

            4. מה קרה לקוזי, בירד, גארנט, ראסל,שאק…?

            5. עידו, אני חושב שכוונתו היא לחלק בין איכות הקריירה הכללית (גם מחוץ לבוסטון) לבין גובה הפיק (שוב, גם מחוץ לבוסטון).
              למרות שהבחירה במרביץ' בעיניי קצת יותר הגיונית בחמישיית הפיק (התשובה של טרנטינו לג'קסון פייב?) מאשר בחמישיית הקריירה..
              כנראה שקראנו עליו באתרים שונים…

            6. חייגו את מרבית לא שמתי לפי יכולתו בקבוצה אלא לפי היותו מהשחקנים הטובים ביותר ששיחקו בקבוצה ללא קשר ליכולתם בקבוצה.

            7. *לעידו, את מרביץ'…

    2. מה הוא עשה בסלטיקס ? היה כינור רביעי לפירס גראנט ורונדו ? זה מועדון שזכה ב17 אליפיות והוא שיחק בקבוצה האלופה הכי חלשה של המועדון

      1. 🤦🏻
        אלן כינור רביעי, אחרי רונדו.
        הבן אדם היה הmvp של הגמר באליפות שלהם אלמלא סנטימנטליזציה שעבדה עבור פירס כי הוא היה בסלטיקס כבר שנים ואלן רק הגיע.

      2. 1.היא ממש לא הייתה האלופה החלשה ביותר של המועדון ולא פחות טובה מזו של שנות השבעים.
        2. רונדו היה הכינור הרביעי. "השלישייה הגדולה" של הקבוצה כפי שהיא מופיעה בכל מקום היא גארנט-פירס-אלן. רונדו לא נחשבבכל מקום שהוא לאחד מהשלושה המובילים של הקבוצה.

  12. אני משוחד. לגמרי. לטעמי האישי, הסלטיקס מודל 86' הם קבוצת הכדורסל הגדולה (והמפחידה) ביותר שעלו לשחק כדורסל (במסגרת מועדונים).
    וזה,
    מציב את בירד ומקהייל בחמישייה.
    צריך להוסיף מילה על מקהייל –
    הוא היה מגדולי הסקוררים ששיחקו בעמדה 4. זה לא "כמה", אלא יותר "איך". היכולת שלו בפוסט מזכירה במשהו את היכולת של קרי בזריקה מטווח השלוש –
    effortless
    .
    מי ה-mvp?
    וואו, זה קשה.
    כאמור, אני משוחד.
    סטטיסטיקה לא מסבירה עד כמה בירד שחקן אדיר.
    סקורר בחסד.
    מנהל משחק בחסד.
    ואת תכונות אלו הוא הביא לפרקט מהרגע בו עלה לשחק לראשונה ב-nba
    אגדה.
    .
    תודה, עמיחי.
    תענוג להתעסק בנוסטלגיה בצהרי ערב חג …

  13. כמו שאמר גיא הסטטיסטיקה לא מסבירה עד כמה הוא היה אדיר, אך עדיין מראה שהוא היה אחד הגדולים ביותר. הוא היחיד עם ממוצע קריירה של לפחות 20, 10, 5(, 1.5) ולמעשה מדובר ב-24, 10, 6(, 1.7), והיחיד בשלב מסוים בקריירה שהיו לו ממוצעים של 25, 10, 5 כפי שהיו לבירד לאחר 9 עונות וללא פציעות כנראה שהיה מגיע לזה בקריירה.

  14. הבעיה עם הסלטיקס היא שרוב רובם של המועמדים פרשו הרבה לפני שרוב הכותבים כאן נולדו, וכמות הפרה-היסטוריים (ז"א אלו שרק מנחם יכול באמת להגיד מה הם שווים) היא פשוט עצומה. בקבוצות אחרות הפרה-היסטוריים מקשטים את הסגלים, כאן בירד הוא התינוק שבחבורה. איך מתמודדים? לא יודע, יש מצב שפשוט היה צריך לדלג על הקבוצה הזאת.

  15. תודה עמיחי.
    בחרתי ראסל. בעיני לארי יותר גדול, משפיע ומעניין… בטח שגם ראיתי ממנו יותר. אבל בשביל הסלטיקס ולא באופן כללי – זה ראסל והאליפויות שהביא.
    איזה דיסוננס…

  16. חמישיית כל הזמנים של הסלטיקס היא ללא ספק קוזי סם ג'ונס בירד הייסון ראסל . בית ראסל לא היה מעל הליגה כמו מייקל ג'ורדן לדוגמא אז למה הסלטיקס בכל זאת זכו ב11 אליפיות ? בגלל בחמישייה האדירה שלהם טום הייסון שנבחר לאולסטאר בעונות הראשונה בליגה לרוקי העונה ( נבחר באותו דראפט כמו ראסל כן ) והיה כנראה הmvp של הגמר עם 37 נקודות במשחק 7 וסדרה נפלאה . קוזי היה mvp סם ג'ונס היה ספק הנקודות העיקרי של הסלטיקס ההיא כולל 47 נקודות במשחק 7 מול פילידלפיה של ווילט ( ווילט אמר שהוא השחקן הטוב בסלטיקס ) . ראסל היה שחקן ענק אבל ממש ממש לא רמה מעל הליגה היו שחקנים טובים ממנו כמו ווילט צ'מברליין ואולי אוסקר רובטסון ולא בטוח שהוא היה השחקן הטוב בקבוצה שלו אפילו. ג'ון אבליציק היה שם שחקן שישי כן ? הוא אחר כך זכה בmvp של הגמר והוביל את הסלטיקס עם 28 נקודות בממוצע בגמר לאליפות . בו נעשה סדר הרכס הגדול ביותר בתולדות הסלטיקס זה קוזי על זה אין ויכוח . בעמדה 2 לדעתי סם ג'ונס טוב מאבליציק אבל אפשר להבין בחירה גם בו . בעמדה 3 בירד ( העמדה האמיתית שלו רוב הקריירה ) הרבה יותר טוב מכל השאר כמובן כאשר אבליציק ללא ספק נותן תחרות על עמדות 2 ו3 אבל לא נכנס לחמישייה . פול פירס ? אוי נו באמת הוא בקושי בספסל. עמדה 4? הייסון ראשון מקהייל שני גראנט שלישי גראנט לא מתקרב למקהייל והייסון . הסנטר כמובן שביל ראסל האגדי . חברה 11 אליפיות ב13 עונות כאשר אחת הם מפסידים בגלל פציעה של ראסל במשחק 7 דרמטי והשנייה לפילדלפיה של ווילט שיש שאומרים שזו הקבוצה הכי טובה אולי ששיחקה את המשחק ( יכולת לעונה בודדת ) . ללא ספק הסלטיקס שנות ה60 ראויים ל4 שחקני חמישייה ולארי בירד כמובן .

    1. זה ממש לא ללא ספק. כי גארנט שחקן עליון על היינסון סך הכל והיה השחקן החשוב ביותר של הקבוצה ומשני המנהיגים לצד פירס. וגם לא בקוטר שסאם ג'ונס לפני ריי אלן או הבליצ'יק אם בוחרים בו כגארד.

      1. בטוח לכל הדעות שראסל היה השחקן הטוב ביותר בסלטיקס. כל השחקנים מהסלטיקס שהזכרת זכו יחד ב-mvp אחד של העונה הסדירה אוסקאר זכה באחד כשראסל זכה בחמישה, יותר גם מווילט שזכה בארבעה.
        כך שברור שראסל היה השחקן הבכיר של הסלטיקס למרות שלא היה הבכיר בהתקפה ויחד עם ווילט הם היו מעל הליגה.

  17. תודה רבה. PP לא מרגיש שייך ללבל הזה. שחקן נהדר, אבל יחסית לשמות האגדיים ששם הוא רמה פחות.

    אני בחרתי את ראסל, בעיניי לא בוחרים את השחקן הכי טוב ששיחק במועדון, אלא מי שהכי השפיע.

    בלי ראסל הסלטיקס היו מועדון פחות מפואר.

    מזכיר קצת די סטפנו וריאל מדריד, דינוזאורים ששינו מועדון.

    תודה רבה, ואחרון חביב המועדון המפואר ביותר מבחינת סגל.

    1. לא מפואר יותר מהסלטיקס!!! אמנם מפואר יותר בעמדת הסנטר אך הסלטיקס מפוארים משמעותית יותר בעמדות הפורוורד. בעמדות הגארד יתרון לייקרס בגלל שלושת הטובים ביותר, אך אין יותר עומק, וסה"כ הסגל של הסלטיקס ברמה דומה.

      1. קוזי, ארצ'יבלד, דניס, וייט, קייסי ג'ונס, רונדו; אלן, סם ג'ונס, שרמן, איינג', רג'י לואיס; בירד, הבליצ'ק, פירס, מקסוול, ווקר; גארנט, מקהייל, היינסון, האוול; ראסל, קאונס, פאריש, מקאולי.

        1. שכחתי את סילאס, כמו שאר הגולשים וכמו כותב המאמר, שיחד עם קאונס היו צמד שחקנים פנים הגנתי מהטובים ביותר שהיו

  18. לארי בירד הוא אולי הgoat ההשפעה שלו על המשחק הייתה כל כך גדולה . הסלטיקס לפניו לא התקרבו לפלייאוף בכלל ואז תוך שנה זכו באליפות. לא ברור איך חושבים שמגיק טוב ממנו אבל בסדר . את ראסל לא ראיתי אז לא יודע אם לבחור בו או בבירד בגלל 11 האליפות שלו למרות שבחלקם הוא לא היה השחקן הטוב בקבוצה ( קוזי היה mvp) באליפויות האחרונות סם ג'ונס אבליציק וכל השאר תרמו יותר ממנו והוא בכלל היה שחקן מאמן וכמובן הסגל האגדי שלו . רד אורבך הוא ללא ספק המאמן הטוב בהיסטוריה בנה את הסלטיקס של שנות ה60 לקח 11 אליפיות אחר כך בנה את הקבוצה של שנות ה70 עם שתי אליפויות ואחר כך את של שנות ה80 עם שלוש אליפיות. ברגע שנפטר הסלטיקס איבדו את זה . מקהייל היה שחקן שהביא ממוצע של 28 נקודות למשחק בעונת 87 ללא ספק היה גדול מגראנט ובפער ענק .

    1. ממש לא גדול מגארנט בפער ענק כי גארנט היה השחקן החשוב ביותר של הקבוצה והמנהיג השני לצד פירס ושחקן גדול יותר סך הכל עם יותר יכולות.

  19. כל הכבוד לעמיחי על הפרוייקט …
    "נאלצתי" לבחור בראסל ל MVP למרות שראיתי את בירד והוא מדהים בעיני,
    ראסל קבע את ה DNA של המועדון, ויש לו 11 אליפויות …
    מקהייל היה ענק ולפני פירס לדעתי (למרות שפירס הוביל את הקבוצה ומקהייל היה השני/ שלישי) אבל זא כבר העדפה אישית

    חג שמח

  20. ממש מעולה עמיחי, וזאת למרות שזו ממש משימה בלתי אפשרית לקבוע את ההרכב של הסלטיקס, תודה רבה.
    .
    לדעתי הרכב שמבוסס רק על מחליפים ברשימה הזו גובר ללא קושי על לפחות 20 מהחמישיות הראשונות של המועדונים האחרים שהופיעו בסדרה הזו. מטורף למדי.
    .
    ואין שאלה בכלל שמקהייל לפני פירס בכלל וגם בחמישיה. מקהייל מול היינסון אני לא יודע, לא ממש מכיר את היינסון.
    .
    סתם רעיון לקינוח הסדרה – אפשר לעשות סקר בין הגולשים לדרג את הקבוצות השונות, ואת האמ.ווי.פיז השונים.

  21. טוב אני חושב שכולנו יודעים מי הגולש היחיד שהצביע לפול פירס.
    הבחור מובטל כבר חצי שנה, מה כבר יש לו לעשות…

  22. נא להזיז את האבליצ'ק לפורוורד ולהכניס לאלתר את סם ג'ונס במקום פול פירס, אין כאן בכלל מה להשוות. לדוגמה, רק העונה קווין דוראנט שבר שיא עתיק של ג'ונס, כשקלע 48 נק' במשחק 7 (ג'ונס אחז בשיא עם 47).
    שמות שראויים לאזכור כאן בתגובות, גם מפאת עומק המועדון: פרנק ראמזי (הראשון ששימש כ"שחקן השישי", תפקיד שאאורבך המציא עבורו בעצם), אד מקאולי (במרומי האולם של הסלטיקס, בין כל הגופיות המופרשות, יש שני שחקנים בלבד שגופייתם נתלתה ללא זכייה באליפות – מקאולי ורג'י לואיס), קיי סי ג'ונס (מי שהיה המחליף של קוזי, 8 טבעות מתוך 9 עונות ששיחק, ואימן את הסלטיקס באליפויות של שנות ה-80), ביילי האוול שהיה הפורוורד הפותח באליפויות עם ראסל כמאמן שחקן…איזה עומק של מועדון.
    ה-MVP שלי הוא ראסל, בהצבעה שאינה שלמה לחלוטין לאור נוכחותו של הציפור, אבל לראסל יש גם את ההשפעה החברתית האדירה (הסלטיקס היו הקבוצה הראשונה שהעמידה חמישייה שחורה לחלוטין). להגיד על בירד שמישהו היה מנהיג ו-ווינר ממנו זה כמעט בלתי אפשרי, ראסל אולי היחיד שניתן לומר זאת עליו ביחס לבירד בלי להתבייש.
    תודה על הפוסט

    1. וכן יש לאזכר את אנטואן ווקר שהיה פורוורד נהדר אף אם זרק יותר מדי מהשלוש והשחקן השני בחשיבותו בקבוצה לאחר פירס והיה שותף בכיר להגעה לגמר המזרח.

  23. כפי שאמר המגיב ב-27.1, ארצ'יבלד שווהאזכור ואף יכול היות בין המחליפים כי היה הרכז המוביל של הסלטיקס ברוב שנותיו בקבוצה (6-5 שנים) ושותף בכיר באליפות של 81'.

  24. קוזי היה קוסם 30-20 שנים לפני מג'יק (נכנס לליגה 29 שנים לפניו). על כן כונה "הודיני של המגרש". בתווך היה את מרביץ' שהיה קוסם בזכות עצמו שלעומת שני האחרים עשה את קסמיו למען ההצגה ולא למען הניצחון.
    מאמר עליו באתר לפני 7 שנים:
    https://hoops.co.il/?p=35838
    המאמר של הפרופדוק הבלתי נלאה, מנחם לס, במסגרת "פרוייקט אגדות": https://hoops.co.il/?p=35838

    1. לא הוזכר פול סילאס, כשהוא וקאונס היו צמד שחקנים פנים הגנתי מהטובים ביותר שעשו מה שהיה צריך גם בהתקפה.

  25. חמישייה: קוזי, אלן, בירד, גארנט, ראסל.
    מחליפים: ארצ'יבלד, דניס, סם ג'ונס, הבליצ'ק, פירס, מקהייל, קאונס, פאריש.
    יצאו בחוץ: וייט, קייסי ג'ונס, שרמן, איינג', מקסוול, ווקר, סילאס, מקאולי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט