לבחור מחדש: דראפט 2003 / אבי טרכטמן

לבחור מחדש: דראפט 2003 / אבי טרכטמן

להתנדב לפרויקט הנפלא הזה רציתי, אבל גם רציתי לעשות דראפט היסטורי – ובואו נהיה הוגנים. אין הרבה כאלה. יש את 1984, את 1996 ואת 2003. אלו הדראפטים ההיסטוריים באמת, והנה לקחתי אחד מהם.

ולפני שנתחיל, וכהרגל חבריי בקודש – כמה שמות אירופאים בולטים: בייבי שאק סופוקוליס שחורציאניטיס שעזר למכבי לקחת אליפות אירופה ואני בטוח שממשיך להשמין לו בנחת גם היום. מריו אוסטין שהיה אחד הגבוהים הבולטים של הפועל ירושלים בשנות האלפיים, סאני בצ׳ירוביץ׳, קרלוס דלפינו הנהדר ומצ׳איי לאמפה שנדמה לי שגם שיחק קצת בצהוב.

המתודולוגיה שצריכה להיות כאן באמת היא פשוטה – עד כמה שחקן שנבחר תרם לקבוצה שבחרה אותו, ולכן המקום הראשון שייך לדווין וייד. כלומר, בכל דרך שהיא, נדמה לי שווייד תרם להיסטוריה של מיאמי (שלוש אליפויות, אחת מהן סולו), יותר מאשר לברון תרם להיסטוריה של קליבלנד (רק גמר אחד דרך הדראפט , כן היו עוד 4 גמרים ואליפות דרך הפרי אייג׳נסי, אבל זה לא אותו דבר). במהות האמיתית של הרידראפט – הנבחר מס׳ 1 צריך להיות דווין וויד. זאת האמת.

ויותר מכך – תארו לכם שוויד היה נבחר ראשון, קליבלנד היתה קצת פחות טובה מאשר עם לברון, ולכן כנראה היתה לוקחת שחקנים קצת יותר טובים משהם באמת לקחו בדראפט, ובונה את עצמה כקבוצת אמצע-צמרת במזרח. ואז ב 2011, במקום ללכת למיאמי, לברון היה הולך למקום הכי טבעי – עיר מולדתו אקרון עם חברו הטוב דווין וויד. והנה, פוף, לאותה קליבלנד שלקחה מאז 2003 ועד היום רק אליפות אחת, כנראה היו לפחות 2-3…

אבל אתם יודעים מה – יש גבול גם לי, ואני לא באמת יכול לומר שהשחקן מס׳ 2 בכל הזמנים, הוא לא הנבחר הראשון בדראפט הזה, אז נתחיל.

1. קליבלנד קאבס – לברון ג׳יימס (1)

בחירה מקורית – נו באמת.

טוב, אמרנו כבר, השחקן הטוב בדורו, וככל הנראה אחד משני השחקנים הגדולים בכל הזמנים. גם אם יעשו את הדראפט הזה עוד אלף פעם, לברון תמיד יהיה במקום הראשון, ומי שלא יבחר בו יזכה ללעג וקלס משל היה סם בואי. זה נון בריינר מוחלט.

או אתם יודעים, בדיוק כפי שאמרתי בהקדמה שלי שזה לגמרי לגמרי בריינר. אבל אתם יודעים מה – מהמקום הבא, נתחיל עם המתודולוגיה הקודמת. כי אתם יודעים, בריינר.

2. דטרויט פיסטונס – דווין וויד (5)

בחירה מקורית: דרקו מיליצ׳יץ׳

הנה מה שהיה קורה לדטרויט לו וויד היה נבחר בה. היא לא היתה לוקחת אליפות ב 2004, והסיבה היא שלא היתה סיבה לשחק עם טיישואן פרינס יותר מדי – כי וויד היה טוב מדי לא להיות בחמישייה, והוא היה מצטרף שם להמילטון ולבילאפס. ואם היו פחות דקות לפרינס, כנראה שלא היה מי שיעצור את קובי בדרך לאליפות רביעית בחמש שנים ללייקרס. במקום, דטרויט היו עולים לגמר 4 עונות רצופות, וווייד עדיין היה לוקח אליפות מול דאלאס ב 2006, רק הפעם במדי הפיסטונס. הוא היה הופך להיות הסמל של העיר, בתור מישהו שהביא לה במשך 16 עונות קריירה, 2 אליפויות והרבה מאד פלייאופים.

3. דנבר נאגטס – כרמלו אנתוני (3)

בחירה מקורית: אותו מלו

ואת ההמשך כולנו כבר יודעים, כי זה בדיוק מה שקרה. אציין רק שבניגוד לרוב העולם (ואשתו), אני דווקא מחובבי הסוליסט, יש בו משהו אולד סקולי שמאד עושה לי את זה, ונדמה לי שזה לא יהיה הוגן לומר שהוא לא אחד משלושת השחקנים הטובים בדראפט הזה. ואם יש בכל זאת תהיות מול בוש – תדעו שפרט לעונה אחת בה טורונטו ניצחה 2 משחקים יותר מאשר דנבר, בכל שאר העונות החופפות של השניים בקבוצות המקוריות שבחרו אותם, דנבר היתה טובה יותר, לפעמים בהרבה, ובמערב החזק יותר. איי רסט מיי קייס.

4. טורונטו רפטורס – כריס בוש (4)

בחירה מקורית – אותו בוש

לכאורה בדיוק כמו במקרה של לברון ומלו, כולנו יודעים מה ההמשך. אבל האמת היא שנדמה לי שהפעם דווקא לא – כי אני חושב שהוא עדיין היה עוזב את טורונטו מתישהו, אבל אולי לא למיאמי אלא דווקא לאותו דווין וויד בדטרויט. עכשיו, אתם זוכרים שבשפיל הקטן שכתבתי על וויד, אמרתי שהוא היה מסיים את הקריירה עם שתי אליפויות – אז זהו, שהשניה היתה בשנת 2011 מול אותה דאלאס אותה וויד ניצח ב 2006, רק שהפעם עם בוש. איפה לברון אתם שואלים? לברון הגיע לאורלנדו בכלל בתרחיש הזה, וחבר ליופי של פוטנציאל קבוצתי עם דוויט האוורד, לפני שהתגלה שהשני הוא לא השחקן הכה גדול שעשו ממנו.

5. מיאמי היט – דייויד ווסט (18)

בחירה מקורית: -ווייד

אז כן, ווסט היה נבחר 13 מקומות לפני שהוא באמת נבחר, אבל אתם יודעים מה – הקריירה שלו היתה נדפקת קצת, כי לא היה לו את כריס פול לידו שירים אותו ויהפוך אותו לאחד הפאוור פורוורדים הטובים בעולם (אם כי לעולם לא בשורה הראשונה של העמדה). מדובר בסופו של דבר בשחקן שקלע בעונת הרוקי שלו בניו אורלינס 4 נק׳, ו 4 ריב׳ למשחק. אבל אתם יודעים מה – התחושה שלי היא שהוא היה מוצא לעצמו מקום בחמישייה ליד אודום ובמקום בריאן גרנט ואיכשהו עושה את מה שהוא עשה כל החיים שזה לחצוב לעצמו מקום של ממש בנ.ב.א. חמישי חמישי, אבל הוא היה נזכר כשחקן פחות טוב ממה שיצא לו להיזכר בגלל המקום ה-18 האמיתי שבו הוא נבחר, ולמרות זאת – מספיק טוב בשביל להיות המקום החמישי

West, No. 19 Musketeers Down Korver, No. 15 Creighton in Instant Classic -  Xavier University Athletics
אפילו אז לא היה לו שיער

6. ל.א. קליפרס – קייל קורבר (51)

בחירה מקורית – כריס קיימן

אחת מהסיבות בגללן הקליפרס של השנים הבאות היתה קבוצה מחורבנת, היא גם בגלל שהיא היתה קבוצה עם צבע סתום, היה לה את אלטון ברנד, וגם את קורי מגטי ואת קיו ריץ׳ שהיו בראש ובראשונה חודרים (אם כי השני היה קלעי שלשות סביר, בטח לתקופה), אבל תארו לכם שבמקום יאריץ׳, הקליפרס היו תופסים את הפוטנציאל המדהים של קורבר ופשוט מעמידים אותו לרווח את המשחק לכולם – כי אז, הקליפרס היו אשכרה יכולים להפוך את עצמם לקבוצה של יותר מ 28 נצחונות בעונה הבאה או 37 נצחונות בעונה שאחריה, וברגע שמוסר טוב כמו סם קאסל היה מצטרף אליה, כי אז בכלל שקורבר היה חוגג ואולי אפילו מגלה לעולם שאפשר לקלוע שלשות, הרבה לפני שסטף קרי הגיע.

7. שיקגו בולס – ג׳וש האוורד (29).

בחירה מקורית – קירק היינריך

אתם יודעים מה מדהים בלברון? מה שמדהים בלברון שלמרות שג׳וש האוורד היה סמול פורוורד לא רע בכלל במשך לא מעט שנים, הוא פרש דה פאקטו (גם אם לא דה יורה) לפני שלברון לקח את האליפות הראשונה שלו ואילו לברון עדיין בועט משל היה בן 19. זה מה שמדהים בלברון. אבל עזבו, דיברו על ג׳וש האוורד, אז כן – הוא היה סמול פורוורד מעולה שהיה השחקן השני בטיבו ליד נוביצקי במשך לא מעט שנים (כולל בעונת הגמר ההיא שהזכרנו קודם). בשיקגו הוא היה הופך מיד להיות האלפא דוג. אז נכון, אלפא דוג של קבוצה סבירה ולא יותר, אבל מדובר בכל זאת במזרח של פעם – זה שגם קבוצה סבירה יכולה בטעות לקחת את הקונפרנס, ולהאוורד בריא היה הרבה יותר סיכוי לעשות את זה מאשר להיינריך.

8. מילווקי באקס – בוריס דיאו (21) –

בחירה מקורית: טי.ג׳יי פורד

מי שבתחילת דרכו היה גם אתלט מופלא, וגם אחד מהסמלים הגדולים של הסמול בול של פניקס, שהיה בעצם הבסיס של הסמול בול של הווריורס והאליפויות שלהם (עם גרין בתפקיד דיאו). עכשיו בואו, התחרות שלו בעמדות הפורוורד של מילווקי לא היתה באמת מפחידה, טים תומאס ודזמונד מייסון – הוא בטח היה פותח במקום אחד מהם, והיה אולי אפילו מגלה את מה שהוא גילה מאוחר יותר בקריירה עם הספרס. -שמדובר באחד השחקנים הכי חכמים שאי פעם שיחקו את המשחק ,גם אחרי שהאתלטיות הלכה. אבל כשיש גם אתלטיות וגם שכל? השמיים היו יכולים להיות הגבול עבור מילווקי, כאמור, באותו מזרח חלש.

9. ניו יורק ניקס – קירק היינריך (7) –

בחירה מקורית: מייק סוויטני…

והימים ימי סטארבורי, ואם יש קבוצה שלא ממש צריכה רכז זאת הניו יורק ניקס. או לפחות כך נדמה לה, כי כבר אז, בימי סטארבורי הגדולים, הניקס קירטעה, פלייאוף שם, לא פלייאוף פה וכדורסל הרבה פחות טוב ממה שסטארבורי היה אמור לתת לה. עכשיו תארו לכם שהיינריך היה פותח שם לצד מארבורי בתור הפוינט גארד האמיתי של הקבוצה ומסיט את מרבורי למקום האמיתי שלו – זה שקיירי אירווינג ממלא היום בברוקלין למשל – סקנד גארד שקולע המון נקודות אבל לא באמת צריך לנהל את המשחק. או אז, הניקס היו אשכרה קבוצה. שוב, זוכרים שאני מדבר על המזרח הכה חלש? אישית, אני חושב שאם זה היה קורה, לני ווילקינס היה יכול להיות חכם מספיק להפוך את הבק-קורט הזה (ועוד יש לו את אלן יוסטון בסמול פורוורד) לבק-קורט מודרני ומעולה, ואת הניקס לכוח אמיתי במזרח. אבל אתם יודעים, במקום זה היה בחרה את מייק סוויטני. יופי, ניקס, יופי.

10. וושינגטון וויזארדס – קנדריק פרקינס (27)

בחירה מקורית – ג׳רוויס הייז

ולפני שתשאלו שאלות – אז לא, פרקינס הוא לא השחקן העשירי בטיבו שהגיע מהדראפט הזה, יש לפחות שניים למטה ברשימה שהייתי לוקח לקבוצת אקספנשן לפניו. אממה, שניהם (טוב, נו, ברבוסה ומו ווליאמס) הם גארדים, ולוושינגטון היה את אייג׳נט זירו ואת לארי יוז כבר, אז הם באמת לא היו צריכים עוד גאנר (שזה בדיוק מה שמו ווליאמס וברבוסה הם), הם כן היו צריכים מישהו שייצב להם את ההגנה מתחת לסל, והמישהו הזה היה יכול להיות קנדריק פרקינס. עכשיו, בואו נהיה הוגנים, האיש עם הפה הגדול לא היה הופך אותם לאיזו קונטנדרית או משהו, אבל הוא כן היה מייצב קצת את הבלגן של הקבוצה, ולו משום שהוא התפרסם בתור חתיכת presence בחדר ההלבשה, שזה בדיוק מה שוושינגטון היו צריכים.

11. גולדן סטייט – לאנדרו ברבוסה (28)

בחירה מקורית – מיקל פיאטרוס.

האמת היא דווקא שאני חיבבתי את הפורוורד הצרפתי במשך כמה שנים. אבל יאללה, גם גארד ברזילאי זה בסדר. קבוצה שהגארד הבולט שלה הוא איש בן 32 בשם ניק ון אקסל צריכה קצת יותר כח אש, אז נכון שהיה להם גם את ספידי קלקסטון אז, אבל אתם יודעים מה – הווריורס כבר עשו סמול בול עשר שנים קודם לכן עם RUN TMC . במקרה הכי גרוע היה יוצא להם עוד אחד, מה כבר יכול להיות. חוץ מזה, תארו לכם את ברבוסה שהיה חלק חשוב מאד בקבוצה העצומה של הווריורס ב 2015 מתחיל שם עשור לפני – זה היה יכול להיות מדהים, הוא לא רק היה גאנר רציני מהספסל, אלא גם הוטרן שנמצא במקום הזה כבר עשור ויכול ללמד את הצעירים (= סטף קרי) נאמנות מהי.

12. סיאטל – זזא פצ׳וליה (42)

בחירה מקורית – ניק קוליסון.

תראו, זה לא איזה עניין גדול, כולה להחליף סנטר לבן אחד בסנטר לבן שני, אבל מה לעשות שהסנטר הגאורגי נתן קריירה גדולה יותר. אז נכון, יש מצב שהוא לא היה נאמן לקבוצה כמו שקוליסון ששיחק כל הקריירה שלו בסיאטל היה, אבל תארו לכם שכן, ושגמר הפלייאוף 2012, מול מיאמי – פצ׳וליה היה רק נותן צעד קטן קדימה ועומד במתחם הנחיתה המשוער של לברון אחרי הזריקה – קוראים לזה א-ל-י-פ-ו-ת

Mo Williams, Zaza Pachulia, Marvin Williams - Mo Williams and Zaza Pachulia  Photos - Zimbio
רואים בבירור שזה מו שנכנס לזאזא ברגליים ולא הפוך

13. ממפיס – מו ווליאמס (47)

בחירה מקורית: מרקוס בנקס

סוג של נון בריינר, שניהם פוינט גארדים, אבל רק אחד מהם היה אשכרה שחקן כדורסל. ואתם יודעים מה, זה אפילו לא משנה אם ווליאמס היה נשאר בממפיס, או שכמו בנקס גם הוא היה עובר בטרייד לבוסטון, הכשרון שלו היה מספיק בשביל לתרום קצת יותר מאשר, ובכן, מרקוס בנקס. ובכלל ממפיס דאז, היתה הקבוצה של פאו גאסול, וכמו ממפיס מאז תחילת דרכה ועד היום – קבוצה ממושמעת ביותר, אבל איכשהו נדמה לי שאם לקבוצה הממושמעת הזאת היה סוג של אקס פקטור, ושחקן שישי אמיתי הם היו יכולים להיות קצת יותר טובים משהם היו באמת. מו ווליאמס היה יכול להיות כזה בממפיס (וכאמור, גם בבוסטון).

14. סיאטל – טי ג׳יי פורד (8)

בחירה מקורית – לוק רידנוואר

עכשיו תראו, אני יודע שלוק רידנאוור היה בסך הכל יופי של פוינט גארד בסיאטל במשך חמש עונות רצופות ובכלל נתן קריירה סבירה ביותר בשביל מישהו שנבחר במקום ה 14 בדראפט. אבל בחייאת. – טי.ג׳יי פורד פנוי ולא תקחו? הפוינט גארד האקספלוסיבי הזה הוא שחקן שבעיקר סבל מחוסר מזל, כי לתת עונה של 14 נק׳ ו 8 אסיסטים בקבוצת פלייאוף של 47. נצחונות כמו טורונטו כבר בעונה הרביעית שלך בליגה זה לא רע. אבל כן, נו, האיש סבל מפציעות וחבל. אבל אתם יודעים מה, גם אם הוא היה נותן חמש עונות נורמליות בסיאטל כמו שרידנאוור נתן, הוא כנראה היה נותן קצת יותר אימפקט. וקצת יותר זה כל מה שצריך.

15. אורלנדו מג׳יק – כריס קיימן (6)

בחירה מקורית – ריס גיינס (שאגב, היה שחקן אימונים במכבי תל אביב. רק שתבינו את הרמה).

אז נכון, המג׳יק טרום ימי דוויט האוורד כן בחרו בסנטר בסיבוב השני, ואפילו בסנטר מעולה – זזא פצ׳וליה שנמצא כאן במקום ה-12. אבל אתם יודעים מה – זה לא הוגן, פצ׳וליה לא קיבל דקות כי הוא היה בחירת סיבוב שני מסכנה. בעיניי כריס קיימן כן היה מקבל דקות, ואם יש משהו שקיימן הוכיח בקריירה זה שכשהוא מקבל דקות הוא גם מחזיר בתרומה. סנטר אולד סקול שנתן קריירה של 11 נק׳ ו 7.5 ריב׳ למשחק זה רע? זה לא רע. נאמנות בת 8 שנים לקבוצה שבחרה אותו (נו, הקליפרס) זה רע? זה לא רע. עונה של 18.5 נק׳ ו 9.3 ריב׳ זה רע? זה לא רע.

מה רע? מה שרע זה שאם הוא באמת היה נותן תפוקה, אז אורלנדו כנראה לא היתה מקבלת את הבחירה הראשונה בדראפט, ואפילו אם כן, לא בטוח שהיא היתה מחליטה לקחת עוד סנטר בשם דוויט האוורד שם. או שלא, לכו תדעו.

16. בוסטון סלטיקס – לוק רידנאוור (14)

בחירה מקורית: טרוי בל.

בל הנ״ל הוא מהבחירות הכושלות בכל הזמנים, אמנם בוגר בוסטון קולג׳ הקל״ב, אבל הבחור שיחק שישה משחקים בקריירה שלו בנ.ב.א, רידנאוור שהיה סוג של פוינט לבן קלאסי של פעם שיחק 830, שזה יותר. ואיכשהו אני גם רואה אותו בדיוק נכנס למקום שבו הוא עושה סדר בין פול פירס לבין אנטואן ווקר והופך את בוסטון ליופי של קבוצה מזרחית, חמש שנים לפני שהם הצליחו לייצב לעצמם שלישייה שתיקח אליפות. רידנאוור מעולם לא היה כוכב גדול, אבל הוא שחקן שעשה דאבל פיגרים 7 פעמים בקריירה בשלוש קבוצות, זה בטח ובטח לא רע בכלל.

17. פניקס סאנס – מיקל פייטרוס (11)

בחירה מקורית: זרקו צ׳ברקאפה וכסא האימון. (וכן, אני יודע אימון הכסאות היה עונה קודם עם סקיטאשווילי, אבל תכל׳ס ,אותו דבר).

נדמה לי שהצרפתי האתלטי זכור במיוחד בתור הסמול פורוורד המצוין של קבוצת הגמר של אורלנדו. וכשאני אומר מצוין, אני אומר מספיק טוב בשביל לשחק בסדרת גמר. בשיאו הוא היה שחקן של 11 נקודות, וכאמור אתלטיות והגנה טובה מאד. ונדמה לי שבפניקס של הסאנס הוא היה יכול לתת קריירה טובה יותר משהיתה לו בסופו של דבר (וקריירה שדי דעכה אחרי אורלנדו). האם הוא היה נותן את מה שהצרפתי השני, בוריס דיאו, נתן בפניקס? כנראה שלא, אבל היי – לפחות הוא לא צ׳ברקאפה

18. ניו אורלינס – ניק קוליסון (12)

בחירה מקורית: דייויד ווסט

אני יודע שעשיתי רידראפט מצוין, כי מהבחירה השישית ומעלה (כלומר, זו שאחרי ווייד), כל הקבוצות מרוויחות בדרידראפט מול הדראפט המקורי. אבל עד כאן, כי קוליסון עם כל הכבוד לא היה שחקן ברמה של ווסט. אבל הוא כן היה השחקן הכי נאמן בערך בהיסטוריה של המשחק. ואתם יודעים מה – כמו שקוליסון תרם המון למועדון צעיר בחדר ההלבשה (אוקלהומה… הגם שהיתה סיאטל קודם), קוליסון היה תורם יופי גם לניו אורלינס שהיתה אז עדיין ההורנטס, וגם בה הוא בטח היה מסיים קריירה של 14 עונות, 900 משחקים, עונת שיא של 10 + 9, ומקום קבוע בספסל בגיל מתבגר. ככה עושים קריירה.

Spurs 99, Thunder 89: OKC puts up a fight in loss
הרבה לבן בעיניים

19. יוטה ג׳אז – מאט בונר (45)

בחירה מקורית: סשה פבלוביץ׳.

כן, הימים 2003, ואין גבוהים שיודעים לקלוע שלשות. אבל תארו לכם שמישהו היה קולט את הרעיון של סטרץ׳ 5 כבר אז, ואולי המישהו הזה היה ג׳רי סלואן ז״ל. לכו תדעו. ואם באמת הוא היה קולט את הרעיון אז מאט בונר היה הופך לכוכב רציני. בסוף מי שקלט את זה היה פופוביץ׳ שבה בונר שיחק את רוב הקריירה אחרי שנתיים בטורונטו. אבל בחיי, סנטר שקולע 41.5% מהשלוש בקריירה זה חתיכת נכס, וזה היה יכול להיות הנכס של יוטה. אחרי הכל, מי שהתמודד מולו על העמדה הוא גרג אוסטרטג…

20. בוסטון סלטיקס – דרקו מיליצ׳יץ׳ (2)

בחירה מקורית: דנטיי ג׳ונס.

תראו, כשרון היה לדרקו מיליצ׳יץ׳ ובעיניי אפילו יותר מכך. אגדיל ואומר שמבחינתי הוא בכיף היה יכול לתת קריירה גלינארית אם הכל היה מחובר (או במינימום שאריץ׳ בשיאו ומיליצ׳יץ׳ היה מוכשר בהרבה), רק שהכל היה לא מחובר, ואיכשהו בדטרויט ההו כה אמריקאית, זה פשוט לא הצליח. בוסטון היא עיר קוסמופוליטית הרבה יותר מאשר עיר הבוכנות, וגם הגבוה הבולט שלה היה סוג של נאט קייס גם אם פי שניים בגיל (וין בייקר). איכשהו נדמה לי שיש מצב שדווקא בבוסטון הוא היה מסתדר טוב הרבה יותר. כמובן שיכול מאד גם שלא, אבל ההימור שווה ואף יותר מכך.

שאר הבחירות:

21. אטלנטה – ג׳יימס ג׳ונס (49)

22. ניו ג׳רזי – סטיב בלייק (38)

23. פורטלנד – קרלוס דלפינו (25)

24. לייקרס – ג׳ייסון קפונו (31)

25. דטרויט – ווילי גרין (41)

26. מינסוטה – טרוויס אאוטלו (23)

27. ממפיס – ג׳רוויס הייז (10)

28. סן אנטוניו – דנטיי ג׳ונס (20)

29. דאלאס – קית׳ בוגאנס (43)

לפוסט הזה יש 93 תגובות

  1. נכון שוויד שחקן טוב מכרמלו, בטח בראי ההיסטוריה. אבל באותו דראפט, לפי כרמלו הפיסטונס הבטיחו לבחור בו.
    בנוסף, עמדת ה-SF שלהם הייתה "חלשה" עםפרינס שטרם פרץ ועמדת ה-SG הייתה מאויישת ע"י המילטון המצויין. אחד ה"מה אם?" הגדולים זה איך הקריירה של כרמלו הייתה נראית אם היה נבחר על ידי הפיסטונס, שם היו מכריחים אותו גם לשמור, והוא יכול היה לסגור חמישייה מצויינת לצד בילאפס, המילטון, ראשיד ובן וולאס

  2. יופי של בוסט (ב' רפוייה) ולו בגלל הנדמה לי ולך דבר ללאמפה.
    🙂
    וברצינות, באמת אחד הדרפטים הטובים בהסטוריה.
    ה-מה היה קורה אילו הכי קנה אותי בפוסט הזה.
    לגבי לברון, הוויכוח יימשך גם 20 שנה, כל אחד ודעתו, מעל מייקל? מחוץ לחמשת הגדולים בכל הזמנים?
    טעם וריח.

    1. מייקל היה וינר ומנהיג גדול יותר סה"כ. לברון יחסית פחות התעלה במשחקים החשובים וברגעי הכרעה. והוא בכל מקרה לא היה כדורסלן גדול יותר ואף פחות כשמייקל היה שחקן לא פחות חכם ומוסר לא פחות טוב, שחקן הגנה גדול יותר כשלברון לא היה קרוב לתואר שחקן ההגנה של העונה, ריבאונדר לא פחות טוב לגובהו ועמדתו, חוטף טוב יותר משמעותית וחוסם טוב יותר.
      כך שאין מצב שלברון יכול להיחשב כגדול ממייקל וגם לא כשמייקל וזה לא עניין של טעם וריח!!!
      בכל מקרה שניהם בחמישיית כל הזמנים כשלברון לצד בירד כשני הפורוורדים הגדולים בכל הזמנים (בחמישייה השנייה בארקלי ודאנקן).

  3. טוב השיטה שלי מתבססת על בעיקר על פלייאוף אבל גם נותת משקל מכובד לעונה הסדירה.
    **צריך לזכור שהמדידה מתחילה משנת 77 השנה שהaba התמזג עם הnba והליגה קיבלה עומק וחוזק מסויים ולפני היו גבוהים ששלטו רק כי הם היו גבוהים והעמידו מספרים מצחיקים שאי אפשר להעריך אותם (כמו קיידי בגולדן).
    חוקים בפלייאוף:
    1.שחקן שמוביל את קבוצתו יהיה מחוייב להציג 25 נק ואס ביחד(יכול להיות23 ו2 או 20 ו5, לא משנה ההרכב העיקר התוצאה 25 בסיכום).
    2.הגעה לגמר איזורי שווה 0.5, לגמר שווה 1, לזכייה 2(בזכייה חשוב לזכור שאם השחקן מוביל את קבוצתו בפלייאוף אך בסדרת הגמר מישהו אחר זוכה הניקוד מתבטל, הוא גם חייב לזכות בתואר סדרת הגמר וגם להיות המוביל בפלייאוף.
    3.להיות השחקן המוביל זה להיות לא רק 25 נק ואס אלא לבדל את עצמך מעוד כוכב למשחק לצדך כדי שלא כל קבוצת כוכבים שתתאגד שחקניה יקבלו דירוג כי הם הכי טובים.
    במידה והם לא זוכים באליפות (גמר כללי ואיזורי), השחקן המוביל יהיה חייב להוביל על הכוכב שבאותו הקבוצה בנקודה לפחות.
    במידה שהכוכב זוכה בגמר ובתואר הגמר הוא יכול להיות עד 0.9 מינוס מהכוכב השני מכיוון שהתמודדות הפיינלס היא בדר"כ היא החשובה,הקשה והיוקרתית מכל שלב בפלייאוף ועל כך יש הקלה מינורית.
    ** דוראנט בתקופת גולדן לא נמדד מכיוון שעשה מהלך שובר שוויון באופן קיצוני, מכיוון שפה הוא לא יצר מפלצת כמו לברון במיאמי או אפילו בנטס עכשין פה הוא יצטרף לאחת כזאת והפך אותה לבלתי מנוצחת במו ידיו בצורה שאי אפשר להעריך את יכולתו כלל.
    עונה סדירה:
    פה זה יותר פשוט שחקן מסויים שנבחר 5 פעם בחמישיית העונה הראשונה בלבד יזכה ל0.5 נק כלומר חצי נקודה(שחקן שנבחר 10 פעמים יזכה לנק אחת שלמה).
    שחקן שזכה בmvp עונה סדירה שקול לשחקן שהגיע לגמר והפסיד (ועמד בכל הקריטריןנים בפלייאוף כמובן), זאת אומרת שהוא יזכה בנקודה אחת על כל תואר mvp עונה סדירה(לברון למשל זכה ב4 תארי mvpעונה סדירה אז יזכה ב4 נק שלמות).
    אחרי ההסבר הארוך(מצטער) מודדים כל שחקן בכל עונה ספציפית ולא ממוצע מחובר של כל העונות .
    כל עונה שחקן מקבל או לא מקבל ניקוד ואז מחברים בין העונות את הניקוד המשוכלל.
    חסרונות:
    שחקנים עם עונות טובות אבל בלי פיקים לא מקבלים ניקוד(שחקן שהיה טוב אבל לא מצויין גם בעונתו ה15 פלוס לא יקבל ניקוד על זה שבגילו המתקדם הוא נתן תוצרת מרשימה(דאנקן,כארים בשנותם המאוחרות היו רלוונטיים אך לא הכינור הראשון בוודאות ועל כך לא יקבלו ניקוד).
    יתרונות:
    לטעמי גדולה נמדדת בפיקים בלבד וזה מה שהנוסחה באה להציג את השחקן הטוב ביותר שסוחב את הקבוצה כמה שרחוק יותר בכמה שיותר עונות.
    רק לשם הדוגמא ההר ראשמור שלי הוא לפי הנוסחה:1.מייקל2.לברון3.מגי'ק4.בירד 5.דאנקן

  4. הבחירה של הניקס במייק סוויטני דווקא הייתה הגיונית לחלוטין. בתקופה שבה סנטרים מוצלחים מגונזאגה היו all the rage, סוויטני נראה כמו בחירה מוצלחת. אבל מה הסיכוי של שחקן להצליח כשרגע לפני עונת הבכורה שלו הוא מאבד את אבא שלו ומנסה להתאבד, ואז עובר שנים עם דיכאון שאף אחד לא מתייחס אליו? קצת יותר אכפתיות, תשומת לב והבנה של בעיות נפשיות והמצב היה שונה לחלוטין.

  5. תודה על הפוסט הנהדר.
    דראפט 2003 בראי ההיסטוריה חזק בעיקר בטופ שלו. נכון שהוא הוציא כמה שחקנים מוצלחים שנתנו קריירה אבל אם רק היית מנטרל את לברון מהדראפט זהו דראפט בינוני. ברור לי שאני גם שבוי של הרגע כי יש שם אולסטארים חבויים שנתנו כמה עונות יפות וכמה שחקני מפתח בסדרות פלייאוף. אני גם לא מסכים עם הסדר באופן כללי אחרי החמישייה הראשונה, אך ככל שעובר הזמן אני פחות מתרגש מדראפטים שהיו חזקים עבור כמה קבוצות בלבד ויותר מכאלה כמו 96 שהביאו כמויות של כישרון ושחקנים שמילאו תפקידים חשובים בסגלים. זו אחת הסיבות שלדעתי דראפט 2018 יזכר בהיסטוריה כדראפט טוב מ-2003.

    1. זאת בדיוק הייתה המחשבה שלי ,אחרי הטופ-4 הוא לא כזה מדהים.
      מה שכן די מדהים שכל ה4 הראשונים (נוציא את מילציץ מהמשוואה) יצאו לפחות אולסטארים

        1. אייטון, לוקה, JJJ, טריי, מיקל בריג'ס, SGA, מייל ברידג'ס, MPJ, דונטה דיוונצ'נסו (שוכחים כמה היה חשוב השנה עד שנפצע), לוני ווקר, קווין הרטר, ארון הולידיי, רוברט ווילאמס, גרי טרנט ג'וניור, דאנטוני מלטון, שייק מילטון, וטוב נו…גם מרווין באגלי. אלו שחקנים שחלקם כוכבים, חלקם הגדול שחקני חמישייה וימשיכו להיות כאלה וחלקם ברוטציה גבוהה, וברור לי שעוד כמה יצוצו בהמשך כלייט בלומרים. זה דראפט שמשפיע יופי על הליגה ככלל

            1. מסכים אכן 18 דראפט סופר חזק בציר טוב עם כמה שחקנים שכנראה יהיו משמעותיים ביותר בליגה.

    2. דראפט 2003 גם בלי לברון חזק . כרמלו וויד בוש זה צמרת סופר חזקה . לא לשכוח וויד הביא אליפות לבד עם ממוצע 36 נקודות בגמר

    3. לדעתי התרשמות שלך היא בעיקר כי יש לך זיכרון קצר ואתה שוכח ששחקנים שהיום אתה זוכר כשוליים עשו קריירות יפות מאוד. אפילו כריס פאקינג קיימן עשה אול-סטאר באחת העונות שלו. דראפט טוב נמדד לא רק בכמות הכישרון בטופ (וכאן יש הרבה) אלא בכמות השחקני רוטציה/חמישייה שתרמו לאורך זמן ופה יש המון.

  6. תודה רבה.
    הנקודה לגבי איזה קבוצה הכי נהנתה מהשחקן שבחרה היא נקודה מעניינת,חייב להגיד שיש בזה משהו,אבל סתם מעניין למשל קובי ונוביצקי הרי תכלס לא נבחרו באמת על ידי דאלאס והלייקרס אז היית מחשיב אותם כן כבחירת דראפט של הקבוצה?(כמובן שעשו טריידים מכוונים בשביל להשיג אותם אבל תכלס לא הקבוצות בחרו בהם.

      1. נכון שזה טכני אבל בתכלס לפי ההיסטוריה שארלוט בחרה בקובי ולא הלייקרס.
        אבל מסכים שזה אמור לתפוס כבחירות שלהם

        1. עידו צודק, טריידים שנעשים דרך בחירות זה טכני לחלוטין. קובי לא עמד לשחק בשארלוט. זה לא ששארלוט בחרה אותו ואז אמרה "נו טוב, מהילד לא יצא כלום בואו נעשה טרייד עבור דיוואץ'". הטרייד היה מראש ידוע ושארלוט בחרה את מי שהלייקרס אמרה להם. זוהי בחירה נטו של הלייקרס

          1. מבין מה אתם אומרים ולא מתווכח אבל לי זה קצת מציק שבאופן רשמי או טכני כפי שאתם קוראים לזה,ברשומות ההיסטוריות לא רשום שהלייקרס בחרו בקובי או דאלאס בנוביצקי ולוקה אלא הקבוצות שתכלס בחרו בהם(וכן הם בחרו בשביל קבוצה אחרת אבל עדיין זאת הייתה הבחירה שלהם).

            1. מה זה משנה מה רשום? משנה מי לקח את ההחלטה.

            2. לי זה משנה 🙂

            3. אני יסביר לך למה זה משנה.
              אבי זרק פה תובנה שמאוד אהבתי,לבדוק לא איזה שחקן הכי טוב שיצא מהדראפט או שהקבוצה בכלל בחרה אלא עד כמה הקבוצה לא רק שהצליחה עם השחקן אלא הוא הצליח אצלה.ואז הלכתי לbasketball-reference הסתכלתי על הבחירות של הלייקרס וקובי בריאנט לא מופיע שם כמי שהלייקרס בחרו.
              עכשיו אם הייתי רוצה לעשות למשל פוסט של בחירות הדראפט הטובות ביותר שקבוצות עשו(והשחקן הצטיין אצלם) אתה לא רואה שם את קובי ברייאנט כחלק מהבחירות של הלייקרס (ב96 רשום רק דרק פישר שזאת גם הצלחה של הלייקרס)

            4. חחח , זה באמת מעצבן…

  7. מחשיבה מהירה הסדר שלי נראה משהו כזה
    1. לברון
    2. וויד
    3. כרמלו.
    4.בוש
    5.ווסט
    6. ג'וש הווראד
    7. לאנדרו ברבוסה
    8. מו ווילאמס
    9. קירק היינריק
    10. קייל קורבר
    11. בוריס דיאו
    12. קרלוס דלפינו
    13. טי ג'יי פורד
    14. כריס קיימן

    קשה לי עם פרקינס, או זאזא בלוטרי של דראפט כזה. נכון שהם מילאו תפקיד מאוד ספיציפי וחשוב בקבוצות ספציפיות וחשובות אך זה יותר אנקדוטלי וקשור בבנייה של אותם הקבוצות מאשר מעיד על טיבם כשחקנים

    1. לדעתי דווקא פרקינס ופצ׳וליה, סנטרים הגנתיים וקשוחים, היו יכולים לתת קריירה יפה בשלב מוקדם אם היו נבחרים גבוה יותר ע״י הנהלה שרוצה למצות את הפוטנציאל, ולא כברירת מחדל כמו שנבחרו בפועל. לקצב של הליגה אז הם מאוד התאימו, אבל רק לקראת סוף העשור החלו לגלות אותם.

    2. היי ג'ון, אוכל לקבל הסבר למיקומו של דיאו (מתחת להיינריך ולאחרים)? זה על בסיס 'כשרון', 'קריירה', פוטנציאל מהמכללות?

      1. העדפתי שחקנים שהיו חשובים יותר עבור קבוצותיהם ולאורך יותר זמן. אם רק הייתי מתייחס לשיא הקריירה או הרגעים החשובים של כל שחקן אולי הבחירה הייתה אחרת.

  8. תודה על הדירוג אבי! וסחתיין שהחלטת לנבור ולנסות להתאים בחירה לקבוצה של אז, ולא פשוט ללכת על כשרון.
    לא היה לי מושג שפרקינס השתייך למחזור ההוא. מיקל פיטרואס! שחקן חביב ביותר, אבל תמיד השאיר תחושה שלא מיצה לגמרי טת הפוטנציאל..
    .
    הטופ-20 שפירטת עליו בהחלט היה חזק מאוד. גם חלק מהשמות שהצגת לאחר מכן, ובמיוחד סטיב בלייק וקרלוס דלפינו, הם כשרונות נחמדים, שברידראפט אחרים יכלו לקבל מיקום בתחתית הלוטרי.

  9. תודה אבי, דראפט הסטורי עם שני קבלני תארים, ועוד 2 סטארים. שה בערך כמו 1984. אחר כך דראפט רגיל.
    נראה עוד 10 שנים אם דראפט 18 יהיה באזורי חיוג האלה

  10. אני חושב שלגארדים שעשו דברים בליגה כמו ברבוסה ומן וויליאמס מגיע מקום גבוה יותר מהגבוהים ששמת מעליהם. חוץ זה, פוסט מצוין לדראפט אדיר

  11. דראפט מצוין ופוסט מוצלח ומנומק להפליא תודה רבה אבי.
    .
    לא שזה קריטי, אבל לדעתי העובדה שלברון עזב את קליבלנד עזרה לו להחליט לשוב אליה, ולכן גם לפי השיטה שלך הוא בחירה מוצלחת יותר מוייד, (שהוא בחירה מוצלחת בפני עצמו כמובן).

    1. כן ולא. תחשוב פט ווילאמס ושיקגו רק שלמיאמי היה 0 התלבטות בעניין. וויד היה בחירת לוטרי ברורה אך לא היה נחשב מראש כבחירה טופ אלא יותר שחקן מלא פוטנציאל. אך תוך כדי האימונים האישיים הוא קפץ חזק למעלה. הוא היה נעול בשיקגו בבחירה שביעית אחרי אימון מדהים שערך שם ונראה היה לו שמקומו שם. כך שממש בזמן הדראפט ידעו שזה טווח הבחירה שלו (4-7). בדיעבד הוא היה השחקן של מיאמי לא משנה מי היה נופל לשם (חוץ מלברון). הם ממש עפו עליו ברמה שריילי סגר לכולם את הפה הרמטית מפחד שייחטף לפני (דומה לסיפור של דונובן ויוטה שאחרי האימון היו שם איומים קשים לצוות למי שיפלוט משהו על האימון שהם ראו)

  12. טראכמן הדירוג היחידי שוויד יכול לעבור את לברון זה בחוג האוהדים של מיאמי וגם זה מבורות וחוסר הבנה
    שאותו וויד שחקן הבית עזב אותם כי לא היה מספיק טוב לטבעת בלי חברו לברון.

    מבחינת איכות וכשרון של השחקנים מדובר בדראפט הכי איכותי בהיסטוריה של המשחק.
    מבחינת עומק ושחקני רוטציה קצת פחות,
    הדירוג כאן לא מדוייק-
    ברבוסה היה רכז יותר איכותי מהיינריך וגם את בוריס דיאו צריך לעלות מעל קורבר.
    המפסיד הגדול מהדראפט הזה הוא ג'ו דומארס עם אחת מהבחירות הגרועות שנעשו

    1. וויד הביא טבעת בלי לברון ב2006 וקלע 36 נקודות בממוצע בגמר . דראפט 84 טוב יותר מייקל אולאגולן סקסטון בארקלי

  13. הפספוס הכי גדול כאן הוא כרמלו שעשה קריירה פחות טובה מוויד אבל מבחינת כשרון ויכולת בשיא הוא עלה עליו כסקורר ראשי.
    ההבדל ביניהם כמובן שאחד שיחק בקבוצות עם שאק ולברון והמנטור של השני היה אלן אייברסון.

    מבחינת הזדקנות כולם דעכו די מהר חוץ מלברון,.
    כרמלו הפך לשחקן ספסל,
    דווין וויד עם בעיות הברכיים כבר היה חצי שחקן,
    וכריס בוש עם בעיות הלב.

  14. עוד טור מעניין והפעם על מחזור הדראפט הכי טוב.
    מה שעולה לי במחשבות כל פעם זה כמה טעויות המנג'רים של הליגה עשו.
    ובמיוחד גולדן סטייט "מקדימים את הליגה בשנות אור".
    מי אמר "מנגרים נגרים חמורים, אני וברוך בוחרים יותר טוב מהם?!"
    🙂
    בתכלס זה רק מראה כמה קשה לשפוט כישרון צעיר ולעשות אקסטרפולציה לאן שהוא יגיע.
    גם באקדמיה זה ככה, לעיתים קרובות מכתירים כוכבים צעירים ושופכים עליהם מיליונים, בהרבה מיקרים אין קשר בין הציפיות לבין התוצאות.

  15. לכל מי שחושב שכרמלו טוב מוויד. וויד העמיד בגמר 2006 ממוצע של 36 נקודות למשחק ולקח את מאימי לאליפות .
    כרמלו אנטוני שחקן ענק מזלזלים בו יותר מדי לפעמים אבל הוא לא הגיע לרמות האלה . מבחינת דראפט היחיד שבאמת מתחרה בו זה דראפט 84 . אולגולאן ג'ורדן ברקלי סקסטון . בסופו של דבר מייקל ולברון יתרון למייקל אולגולאן וויד יתרון לוויד בארקלי כרמלו יתרון לבארקלי בוש סקסטון יתרון לסוקסטון.

    1. עם כל הכבוד ל'פלאש' (ויש הרבה כבוד), ה'חלום' זה רמה מעל. האקים שחקן אדיר והיחיד בשנות התשעים שהצליח לשלוט בליגה ולהיות דומיננטי חוץ ממייקל.
      דראפט 96', עם קובי, אייברסון, ריי אלן, נאש, פלוס העומק של פז'ה, עבדור ראחים ואנטואן ווקר (ובטח פספסתי כמה), איכותי ועמוק יותר מדראפט 03'.

      1. הכוונה שלי הייתה שהחלום יותר טוב מוויד כמובן יצא משהו אחר בטעות. הצמרת של דראפט 96 לא טובה יותר משל 2003 יכול להיות שהחל ממקומות 5 6 הוא טוב יותר .

  16. בלי קשר להעדפה אישית, לא רואה איך אפשר להדיח את לברון מהמקום הראשון (מיטב מחשבי העל של הלל"ל מריצים כרגע סימולציות בכדי למצוא אפשרות כזו, כך שלא חייבים לאבד תקווה).
    תודה רבה על רידראפט מעולה, אבי

      1. כן, אבל זה לא הרעיון של הפרויקט, אם אני מבין נכון. מכיוון שאנחנו מחפשים מי ראוי למקום הראשון בדראפט, מה שחשוב זו ההשפעה על הליגה כולה. כאן, אני לא חושב שיש ללברון תחרות, ואני מאוד אוהב את ווייד

  17. בהמשך לדיון החביב מאתמול אני חייב תגובה לחגי:
    .
    כל עולם המושגים שלנו בנוי ממילים בודדות שמחוברות בינהן בקשרים מורכבים. אחדד מה כוונתי בכדורסל מנצח, שחקן שמוכן לשים את האגו שלו בצד, שמביא 100 אחוז האסל בכל משחק לא משנה מה מצבו הנפשי, שחקן שמבין את מקומו בסכימה ההתקפית שמורכבת מחמישה שחקנים ועוזר למקסם אותה גם אם זה פוגע בסטאטס שלו עצמו, שחקן שהוא גם תלמיד שצמא ללמוד את המשחק כל הזמן.
    .
    חגי את צודק שהחבאתי מאחורי שני מילים עולם מושגים שלם, אז הנה פירטתי מה מתחבא מאחוריהם ולמה אעדיף את איגי תמיד על פני דוויט.
    .
    על אותו משקל וייד >> כרמלו

            1. אהה סליחה צודק…
              אני עדיין בדיון של אתמול פשוט.
              אבל זו לא דוגמא טובה כי גם בכישרון ווייד לוקח אותו

            2. יש שטוענים אחרת, אבל בהמשך לאתמול לדעתי איגודאלה גם >> כרמלו לצורך העניין ובהשוואה הזו יש יותר שיגידו שכרמלו יותר מוכשר מאיגודאלה

            3. איגואדלה ממש לא גדול מכרמלו. זו בדיוק הנקודה. כל הדברים שהו מביא עדיין לא הופכים אותו לטוב יותר מכרמלו. בסופו של דבר זה משחק שבו אתה צריך דלעת לעשות נקודות והיתרון של כרמלו כאן נותן לו פור גדול.

            4. כל הדברים שאני רואה ברטרוספקט שאיגודאלה מביא למגרש גורמים לי כגולש הופס שמדמיין עצמו גי אם לבחור בדראפט דמיוני את איגודאלה לפני כרמלו ולפני דוויט האוורד

            5. אז לטעמי אתה עושה עבודה גרועה בתור ג'י אם…

      1. אבל אחדד, בתור גי אם שבוחר בדראפט צריך לשקלל את כל האיכויות של השחקן, לא רק הכשרון הגולמי שהוא בעצמו מושג מורכב

            1. אוקיי אם זה לא היה ברור אז – ווייד> כרמלו…

        1. אף גנרל מנג'ר בליגה לא היה לוקח את איגודלה במקום כרמלו אני מבטיח לך וגם לא במקום הווארד. אגב הדיון שיכול להיות מעניין האם הווארד עדיף על כרמלו ? לדעתי ללא ספק כן ( מבחינת יכולת בשיאם ) כרמלו לא הגיע לשום מקום כשחקן מוביל הווארד עשה גמר לעומת זאת עם נגרים היה ריבאונדר הכי טוב מאז דניס רודמן ושחקן הגנה הטוב בעולם.

          1. הווארד הגיע לגמר ונעצר על ידי הלייקרס של קובי שטאטאו אותו בסוויפ ג'נטלמני. באותה שנה מלו הגיע לגמר המערב שם הפסיד לאותה לייקרס 4-2. רק אומר.
            (גם אני חושב שהווארד עדיף על מלו)

  18. ברבוסה בחירה ראויה. אחד השחקנים המהירים ביותר ששיחקו ב NBA. לא לחינם זכה לכינוי "ההבזק הברזיליאני" (the Brazilian Blur).

  19. דרקו מילצ'יץ, דטרויט, מכונת זמן, איש היסטרי ועצבני מנופף חזק עם הידיים. צורח לאאאאאא.
    נראה לי אחלה תסריט

  20. תודה רבה על הכתבה. אחרי הטופ 5 , העומק של הדראפט בינוני. לא בטוח שטוב מדראפט 2009 למשל.
    אני חושב שהפספוס הגדול בדראפט הזה הוא טי ג׳יי פורד, שלולא הפציעות יכל להיות בעל קריירה מוצלחת יותר.

  21. מעולה תודה אבי אחלה בחירות. מעניין שמהדראפט הזה נשארו עדין שני שחקנים פעילים בליגה לברון וכרמלו. רק על זה הייתי מקפיץ את כרמלו עוד. לברון צריך לשבור שיאים לשחק עם הבן שלו על אותו מגרש וכ'. מעניין מה דוחף את כרמלו להמשיך.

  22. איך שמחתי לראות את דארקו בטופ 20. ירידה כל כך מאסיבית מה4 הראשונים להמשך הדראפט אבל בהחלט אחד הדראפטים החשובים ביותר שהליגה ראתה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט