בפרק הקודם הגדרנו את אימפריות הכוכב הבודד כקבוצות שהקונטנדרשיפ שלהן התבססה בעיקרה על נוכחותו של כוכב אחד, אך לא הצליחו יותר מדי לפני ואחרי תקופתו בקבוצה. הכללנו בהקבצה זו את מילוואקי, קליבלנד, וושינגטון, יוסטון ודאלאס, וסקרנו את מילוואקי של קארים ויאניס. בפרק זה נסקור את קליבלנד, ונוסיף כמה מילים חפוזות על וושינגטון.

פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11

קליבלנד

View post on imgur.com

האשכול הראשון של קליבלנד, בן שנה בודדת, מתחיל ומסתיים ב-1976 כשקבוצה צעירה למדי, בסיועו של נייט ת'ורמונד, מפסידה לסלטיקס בגמר המזרח. האשכול השני, קצר באותה מידה, מתקיים ב-1992 כשקבוצה לא רעה בכלל בראשות בראד דוהרטי, לארי נאנס (סיניור), וגדול שחקני קליבלנד בכל הזמנים בסולם האשך – מארק פרייס, מפסידה לבולס של מייקל בדרכם של האחרונים לאליפות השנייה בתולדותיהם.

רקורד זה, לבדו, היה ממקם את קליבלנד בהקבצת ההבלחות הספורדיות, ואפילו לא במקום מכובד במיוחד בהקבצה זו, והיא נחלצת משם רק בסיועו של שחקן אלמוני, חסר כשרון, נחבא אל הכלים, ולא קונטרוברסאלי בשם לברון ג'יימס.

אז כן, למרות שאני לא חסיד גדול של "דיוני לברון", במקרה הזה אין שום ברירה – הסיפור של קליבלנד בליגה כרוך ללא היתר בסיפורו של לברון, וההפך. ועם זאת, את לברון – האיש, פועלו, והכפר שנקרא על שמו – כולכם מיטיבים להכיר, אז אתייחס פחות ללברון, ויותר לאופן שבו הקבוצה נבנתה סביבו וכתוצאה מהחלטותיו השונות, בתקופות שבהן שיחק בקבוצה, ולא פחות מזה, בתקופות בהן לא שיחק בה.

כפי שנראה בטבלה להלן – תקופות לברון מתאפיינות במדיניות שונה לחלוטין מתקופות פוסט לברון. על פי רוב, תקופות לברון מתאפיינות בקבוצה חזקה, המקבלת בחירות דראפט נמוכות ואף מוותרת על בחירות דראפט, על מנת לחסוך כסף ולהשיג שחקני חיזוק לקבוצה המכוונת ל"כאן ועכשיו", בעוד שתקופות פוסט לברון מתאפיינות בבחירות דראפט גבוהות, ומימושן, על מנת למקסם את הפוטנציאל העתידי של הקבוצה.

בחירות הדראפט של קליבלנד מתחילת המילניום

 עידן הפרה-לברונו-איקון – שנים 0-3 Before Lebron לפי ספירת הכפריים

קליבלנד של תחילת המילניום היא קבוצה חלשה להפליא, שזוכה בבחירות דראפט במיקומים לא רעים בכלל, אבל לא מצליחה להוציא מהן ערך רב. בדראפט המזעזע של 2000 בוחרת קליבלנד, פורמלית, בג'מאל קרופורד בבחירה ה-8, והיות וקרופורד מדורג ברידראפט במקום ה-4 (תודה עומר), זו נראית לרגע כהצלחה רבתי, אבל למעשה קרופורד נבחר על ידי שיקגו, שמקבלת את הבחירה של קליבלנד ומעט מזומן עבור הבחירה ה-7 שבה נבחר כריס מים, ביג שישחק בליגה 9 עונות בהן יקלע בממוצע 7.5 נק', יקלוט כ-5 ריב', וידורג רק במקום ה-24 ברידראפט…. עסקה אומללה לכל דבר ועניין. דסאנה דיופ (8/2001) ודחואן ווגנר (6/2002) כלל לא ידורגו ברידראפט ועל כן לא נכביר עליהם מילים.

בכל מקרה, שרשרת התקלות הזו מסתיימת בזכייה בבחירה ה-1 בדראפט 2003 המיתולוגי (שוב תודה אבי), ובה קליבלנד בוחרת מצוין באותו "כוכב בודד", שהשפיע עמוקות על הקבוצה בשני העשורים הבאים.

עידן הלברונו-איקון הראשון – שנים 1-7 After Lebron לפי ספירת הכפריים

בעונה הראשונה בעידן לברון 1.0, 2004, קליבלנד – סביב הצעירים לברון, קרלוס בוזר וריקי דייויס, והוותיקים ג'ף מקינס וזידרונאס אילגאוסקאס – לא מגיעה לפלייאוף, זוכה בבחירה ה-10, ובוחרת בסמול פורוורד בשם לוק ג'קסון. קצת מפתיע, לא? הרי יש כבר מישהו על המשבצת הזאת? אז מתברר, שלפחות לפי בסקטבול רפרנס, בעונתו הראשונה בליגה לברון דווקא מוצב בעמדה 2 ולא 3. ועדיין, מעונת 2005 ואילך הוא מוגדר כ-3, אז מה קרה שם בדיוק? הם בחרו 3, הגיעו למסקנה שהוא לא טוב כמו לברון, העבירו את לברון ל-3 ואז מצאו את עצמם עם שחקן מיותר? התשובה, בגדול, היא כנראה שכן – שנתיים לאחר מכן יעבור ג'קסון לסלטיקס עבור פאואר-פורוורד בשם דוויין ג'ונס.

אבל מדוע תצטרך קליבלנד פאואר-פורוורד אחרי שבחרה, ודווקא בהצלחה, באחד כזה בדיוק, קרלוס בוזר, בבחירה ה-35 בדראפט 2002? ובכן, מתברר שבוזר, שדווקא כן נבחר ברידראפט, ואף במקום ה-4 (תודה רבה שחר), חותם בקיץ 2004 דווקא ביוטה, וזאת אחרי שנתיים מצוינות בקליבלנד שבהן קלע 12.5 נק' וקלט כ-9 ריב' בממוצע למשחק. קצת מפתיע, לא? איך בדיוק זה קרה?

ובכן, הדעות חלוקות – אליבא דקליבלנד הקבוצה הסכימה שלא לממש אופציית קבוצה לשנה נוספת בשכר נמוך, כך שיהפוך לשחקן חופשי מוגבל, ואז יחתום על חוזה שהוסכם עליו בסך 39/6. אלא שאז מקבל בוזר הצעה מיוטה של 70/6, וקליבלנד מחליטה שלא להשוות. בוזר, מצידו, טוען שלא הוסכם על 39/6.

שבוע לפני שבוזר חותם ביוטה, מצטרף דרו גודן, גם הוא פאואר-פורוורד מדראפט 2002, בטרייד מאורלנדו, אז מצד אחד, לקליבלנד יש במה למלא את החלל, מצד שני, זה מעלה את האפשרות שאולי זה לא היה רק עניין של כסף? אולי בוזר חשב שעמדות הפורוורד, בין לברון לגודן, יהיו קצת צפופות עבורו? ואולי ההפך – בוזר הבהיר לקליבלנד שלא יחתום והקבוצה מיהרה לבצע את הטרייד עבור גודן?

ממרחק הזמן אפילו אני לא רואה טוב מספיק כדי לקבוע מה היה שם, אבל איך שלא מסתכלים על זה קליבלנד לא יוצאת טוב מהפרשה הזו כשהיא מאבדת שחקן מוכשר ללא תמורה, ובקבוצה שנראת בטוחה בדרך למעלה.

View post on imgur.com

עונת 2005 דומה למדי לקודמתה – לברון עושה הכל מהכל, מספר שחקנים אחרים מוסיפים קצת מסביב והקבוצה שוב לא מגיעה לפלייאוף.

ב-2006 מצטרפים מספר שחקנים חופשיים מנוסים, דוגמת לארי יוז ודוניאל מרשל, וקליבלנד סופסוף מגיעה לפלייאוף ואף מודחת רק בסיבוב השני, בשבעה משחקים על ידי הפיסטונס.

השוואה במדד הגיימסקור בין שתי הקבוצות בסדרה משקפת יפה את אופי ההתמודדות – ללברון, כמובן, הגיימסקור הגבוה ביותר בשתי הקבוצות, אחריו כל חמשת המובילים של הפיסטונס, ואחריהם 4 המובילים של קליבלנד. במילים אחרות, אפשר לראות שזה "לברון ועוד 4" בצד אחד, מול הפיסטונס הסופר קבוצתיים בצד שני. "כוכב בודד" כבר אמרנו?

View post on imgur.com

תראו, אפשר בהחלט להחמיא ללברון על כך שהפסיד רק במשחק השביעי בסיטואציה של "מה, כולכם נגדי?? זה לא פייר ☹", אבל אפשר גם פחות להחמיא להנהלה של קליבלנד (האם כבר אז היא כללה, בפועל, את לברון? לא יודע), שלא מצליחה לבנות קבוצה עמוקה וטובה יותר סביב שחקן מעולה בחוזה רוקי.

ב-2007 הסגל של קליבלנד לא משתנה משמעותית, אבל הפעם הקבוצה מעפילה לגמר המזרח, פותחת את האשכול של תקופת לברון 1.0, ואף מצליחה לגבור על הפיסטונס בדרכה אל הגמר. קשה לומר שקליבלנד הפכה ליותר קבוצתית – הגיימסקור של לברון הפעם הוא 22.6…. אבל עם קצת תרומה של זיד והרוקי דניאל גיבסון, זה מספיק כדי לעבור את הפיסטונס שאיבדו את בן וואלאס, וגם קצת הזדקנו.

מה שכן, אם דיברנו על "סופרסטאר-פאואר", אזי בדומה ליאניס מול פיניקס וקוואי מול מילוואקי – זו דווקא דטרויט שהובילה 2-0 בסדרה, ואז הוכרעה בארבעה משחקים רצופים. אין לי דרך להוכיח זאת, אבל אני חושב שהיכולת "לקום" מפיגור 2-0 ולהפוך אותו לניצחון 4-2 משקפת לא רק בטחון עצמי, הן של השחקן המוביל והן של הקבוצה כולה, אלא גם יכולת למידה ו"פיצוח", ואם נזכור שלברון היה רק בן 22 אפשר בהחלט להסיר בפניו את הכובע על המבצע הזה.

דא עקא, בגמר מחכה ללברון מכונה קבוצתית מערבית משומנת – הספרס מביסים את קליבלנד בסוויפ, כשטימי "מודה" ללברון על כך שאיפשר לספרס לזכות באליפות נוספת לפני תחילת "עידן לברון" 😉, או כמו שלברון עצמו ינסח את זה בחיוך ב-2014 – "כנראה שהוא שיקר לי ב-2007" 😊

האשכול נמשך ב-2008 אבל קליבלנד, רק רביעית במזרח, מודחת בחצי גמר המזרח מול הסלטיקס של גארנט-פירס-אלן-רונדו. מעניין לציין שהפעם הגיימסקור של לברון, 17.5, דווקא נמוך מזה של גארנט, עם 17.6, אבל לית מאן דפליג שבוסטון עמוקה יותר. ועם זאת הסדרה מסתיימת רק לאחר 7 משחקים קשים, כשכל קבוצה שומרת על יתרון הביתיות. מרשים מאד.

ב-2009 קליבלנד מוסיפה את מו וויליאמס, פותחת מבערים מתחילת העונה, ומסיימת ראשונה במזרח עם מאזן 66-16, לפני בוסטון, אבל כושלת בגמר המזרח מול אורלנדו של דווייט הווארד. גם אורלנדו של 2009 היא "סוג של" קבוצת כוכב בודד, כך שמעניין להשוות את שני הכוכבים זה לזה – לברון עם 38 נקודות, 8 ריב', 8 אס', חטיפה וחסימה ב-44 דקות וגיימסקור של 29.3. מספרים מטורפים לכל דבר ועניין. הווארד, לעומת זאת, עם מספרים מעט יותר רגועים – 26 נק', 13 ריב', 3 אס', חסימה וחטיפה ל-38 דק' משחק וגיימסקור של 22.9 – אבל בצד המנצח.

בקיץ 2009 מצטרף לקליבלנד אדם כבד גוף וחד לשון בשם שאקיל אוניל בן ה-37.

View post on imgur.com

בחורף קליבלנד מטרידה את זיד, אמיר פרלצ'יץ ובחירת סיבוב ראשון של 2010 עבור אנטואן ג'יימיסון. זה מספיק כדי למעוך את שיקגו של בוזר בסיבוב הראשון, אבל בסיבוב השני שוב מחכה בוסטון, שלמרות חסרון ביתיות גוברת על קליבלנד בשישה משחקים ומסיימת, הלכה למעשה, את תקופת לברון 1.0.

עידן הפוסט-לברונו-איקון הראשון – שנים 8-11 After Lebron לפי ספירת הכפריים

בקיץ 2010 לברון לוקח את הכישרון שלו למיאמי, והוא עושה זאת בטרייד.

כנראה שמיאמי נמצאת מתחת לתקרת השכר, או משהו בסגנון, מאחר ואף שחקן לא עושה את הדרך חזרה אלא רק בחירות, והן מסמנות את הכיוון היחיד שקליבלנד יכולה לבחור בו – למטה. שתי בחירות סיבוב שני קרובות ושתי בחירות סיבוב ראשון רחוקות, זה כל מה שקיבלה קליבלנד עבור השחקן הגדול בתולדותיה… חבילה מעוררת גיחוך יחסית לטריידים על דייויס, הארדן וגובר, למשל, אבל זו הייתה סיטואציה אחרת בתקופה אחרת.

בכל מקרה, השחקן המשמעותי היחיד שיצא מארבע הבחירות הללו הוא דווקא ג'יי קראודר, בבחירה ה-34 ב-2012, אבל קליבלנד לא באמת הייתה זו שבחרה אותו, אלא קיבלה עבורו, ועבור שני אלמונים אחרים, את טיילר זלר ואת קלנה אזובויקה מדאלאס. תמונות קשות, יונית.

אז אין לברון, ואין כמעט שום דבר חוץ ממנו, וקליבלנד מתרסקת להנאתה כל הדרך לבחירה ה-1 ב-2011 ובוחרת את קיירי אירווינג. בחירה סבירה לחלוטין, גם אם ברידראפט קוואי נבחר לפניו (תודה דרור).

2012 דומה לקודמתה, אבל הפעם הבחירה ה-1, ואיתה אנתוני דייויס, הולכים לניו אורלינס, וקליבלנד מסתפקת בבחירה ה-4. מיקום מצוין, לא נכחיש זאת, אבל הפעם הרידראפט (תודה רועי) כבר מלבין את פניהם של האבירים – דמיאן לילארד (6), האריסון בארנס (7), דריימונד גרין (35), קריס מידלטון (39) ועוד רבים אחרים התבררו כטובים יותר, ולא במעט, מדיון וויטרס המשוגענע שנבחר על ידי קליבלנד.

2013 מאירה פנים לקליבלנד ומעניקה לה שוב את הבחירה ה-1 בדראפט… אבל קליבלנד בוחרת את אנתוני בנט… במקום את אולדיפו, סטיבן אדאמס או את היווני עם השם המצחיק מהפרק הקודם על מילוואקי… ממש אאוץ'.

אבל לא אבדה תקוותנו, להיפך, וקליבלנד שוב זוכה בבחירה ה-1 בדראפט – זו שנה שניה ברצף, ובפעם השלישית ב-4 שנים!!! פשוט לא יאמן, והפעם היא בוחרת בסמול פורוורד אתלטי – קנדי צעיר בשם אנדרו וויגינס.

View post on imgur.com

וכך, בתום ארבע שנים של טנקינג רצחני, אפשר להצביע על שחקן משמעותי (קיירי), על פוטנציאל משמעותי (וויגינס), על שחקן לא רע (טריסטאן תומפסון), על באסט פצוע (בנט), ועל באסט פצוע בראש (וויטרס). האמת שלהוציא רק שחקן משמעותי ופוטנציאל משמעותי מרצף של חמש בחירות במיקומים 1,4,4,1,1 זה הישג מפוקפק למדי, אבל עדיין קבוצה סביב קיירי, וויגינס, ואפילו טריסטאן היא בעלת פוטנציאל.

הידעת? הרחק הרחק בהיסטוריה הפרה-לברונית קליבלנד בחרה מספר שחקנים לא רעים כלל וכלל שפרחו בסופו של דבר בקבוצות אחרות, וביניהם מיודענו ממכבי תל אביב מייק מיטשל (15/1978), ביל ליימביר (65/1979), צ'ארלס אוקלי (9/1985), ורון הארפר (8/1986).

עידן הלברונו-איקון השני – שנים 12-15 After Lebron לפי ספירת הכפריים

ואז… מחליט הלברון לקחת את הכישרון שלו חזרה הביתה לקליבלנד. קיירי כבר שם ככינור שני, והצלע השלישית, קווין לאב, מגיע ממיניסוטה עבור וויגינס שזה עתה נבחר. העתיד נשלח למקום אחר, וההווה שוב הופך לזמן החביב על הקאבלירס – קונטנדרית חדשה, מבוססת לברון, נוצרת לה בקליבלנד במחי קיץ אחד.

את עלילות קליבלנד (וגולדן סטייט) בתקופה הנידונה אתם מכירים היטב, אז לא נפרט על מה שקרה על הפרקט, אלא בעיקר בחדר ההלבשה ועל שולחן הדיונים.

ובכן, בקיץ 2017 מבקש קיירי מקליבלנד להטרידו בתואנה שאינו מעוניין לשחק בצילו של לברון. קונטנדרית שמאבדת את השחקן השני בטיבו שלה אינה יכולה להיות אופטימית מדי, אבל לברון מצליח, באופן שלדעתי הוא לא יאמן, להגיע שוב לפיינלז, גם בלי קיירי, ועם חבילה לא מאד מרשימה שמתקבלת עבורו.

מה שכן, "כרגיל", קליבלנד מוותרת כמעט על כל נכסיה העתידיים בתקופת לברון 2.0, וכלל לא בוחרת בסיבוב הראשון בדראפט ב-2015, 2016 ו-2017. גם הבחירה ב-2018 היא בחירה של ברוקלין שהועברה לקליבלנד מבוסטון במסגרת הטרייד של קיירי.

עד הרגע האחרון עדיין יש ספק האם קליבלנד תסחור בבחירה על מנת לחזק את הקבוצה, ונראה שגילברט נמנע מכך מאחר ואינו מקבל הבטחה מלברון שיישאר בקליבלנד. בסופו של דבר ב-21 ביוני 2018 בוחרת קליבלנד את קולין סקסטון, 18 ימים לאחר מכן לברון חותם בלייקרס, ועידן לברון 2.0 בקליבלנד מסתיים.

עידן הפוסט-לברונו-איקון השני – שנים 16-19 After Lebron לפי ספירת הכפריים

אתם כבר מכירים את התרגולת – לברון עוזב, הקבוצה קורסת, בחירות גבוהות, שחקנים מוכשרים. אז כן, כזה. אמנם הפעם הבחירות יותר נמוכות – גארלנד (5), אוקורו (5), ומובלי (3) – אבל השחקנים מבטיחים, ויחד עם סקסטון, ג'ארט אלן ומארקנן, נוצרת בקליבלנד קבוצה צעירה, סימפטית ובעלת פוטנציאל, גם אם, נכון לעכשיו, היא נטולת סופרסטאר (הערת המחפר – הפוסט נכתב לפני הטרייד על מיטשל).

מה אפשר ללמוד מהסיפור של קליבלנד?

ראשית, את המובן מאליו – כששחקן היסטורי "נוחת אצלך" זה בהחלט יכול לשנות את כל הטרג'קטורי של הקבוצה ולשנים ארוכות, הן כשהשחקן משחק אצלך, והן אם וכאשר הוא עוזב. אני בספק שמישהו יפקפק בכך שהבחירה הראשונה ב-2003 היא האירוע החשוב ביותר בתולדות הקאבלירס, ובוודאי במילניום הנוכחי.

שנית, על הדינמיקה שבין קבוצה לכוכב בעידן הנוכחי של הליגה – גם אם בחרנו שחקן היסטורי, הצורך לבנות סביבו קבוצה טובה הינו קריטי. נכון, רוב הכוכבים הצעירים מעדיפים לחתום על הארכת החוזה הראשונה שלהם כבר בתקופת חוזה הרוקי, כך שבפועל רק מעטים מהם יהפכו לשחקנים חופשיים לפני השנה השמינית שלהם בליגה, ועדיין, אם במהלך השנים הללו לא נצליח לייצב קבוצה טובה ותחרותית, אז הסיכון לאבד את השחקן הינו משמעותי.

האם הקבוצה שנבנתה סביב לברון 1.0 בקליבלנד הייתה טובה מספיק? שאלה טובה. היא כמובן הגיעה להישגים – פעם אחת פיינלז, פעמיים גמר אזורי, ושלוש פעמים חצי גמר אזורי – אבל גם אם לא בדקתי בציציות של תקרת השכר של קליבלנד באותן שנים, אני נוטה להאמין שהסגל של קליבלנד נפל מהסגל של חלק גדול מיריבותיה באותן שנים.

אם אכן כך, מדוע זה קרה? גם זו שאלה טובה. קל להצביע על פרשת בוזר כטעות של ההנהלה, אבל מדובר במקרה בודד, וכנראה חריג, ואי אפשר לייחס את מוגבלותו של הסגל משך שנים רק לטעות אחת בשנת 2004. אפשר לתהות האם המיקום הבלתי אופטימלי של קליבלנד הקשה על ההנהלה למשוך שחקנים לקבוצה. מצד אחד, כנראה שכן, מצד שני, ב-2015 הם הצליחו (עם קווין לאב), מצד שלישי, לאב הגיע ממיניסוטה, אז אפילו קליבלנד זה שיפור עבורו… לא יודע להכריע.

אפשר גם לתהות האם גם ללברון, והעדפותיו, הייתה השפעה על כך? האם היה חשוב לו להיות השחקן המוביל, ובפער? אם כן, מדוע זה השתנה? האם בגלל שהבין שיתקשה לזכות באליפות בצורה כזו, או שפשוט התבגר ולמד "לתת קצת לאחרים"?

לפני שאתם קופצים עלי עם "ברור שכן" או "ברור שלא" האופייניים לדיוני לברון, רק לציין שהרהורים דומים חלפו בראשי בקשר למייקל ולבולס בשנות ה-80, ולהבדיל, בשנות ה-90, וגם בנוגע לקובי הצעיר והמבוגר. (תגיד, ת'ילד?? פעם ראשונה באתר?? הרי לברון+מייקל+קובי = 413 תגובות… למחוק, למחוק מיד את כל הקטע הזה).

האם רמזים לתשובות לשאלות הללו ימצאו בתקופת לברון במיאמי או בתקופת לברון 2.0 בקליבלנד? לטעמי כן, כלומר אני נוטה להאמין שלברון של מיאמי התבגר ולמד לשחק עם שחקנים מובילים אחרים, וזה סייע לו לפרוח בקבוצה עם קיירי ולאב.

אבל אם אכן כך, האם קליבלנד בעידן לברון 2.0, עם קיירי ולאב, באמת יכולה להיחשב כקבוצת "כוכב בודד"?

כשרון נטו – כנראה שלא. קיירי היה שחקן מדהים באותן שנים, ולאב היה אולסטאר, אבל זה מה שיפה בסקירה היסטורית, שאפשר לראות איך הדברים מתחברים להם, ובמקרה הזה, לדעתי, לברון עצמו הוא הוא האחראי לכך שהסגל הזה נוצר, ולכך שלקליבלנד היו את המשאבים ליצור אותו. אלמלא היה עוזב את קליבלנד, הקבוצה לא הייתה מתרסקת ומקבלת בחירות איכותיות כל כך, ואלמלא החליט לחזור, קרוב לוודאי ששחקן כמו קווין לאב לא היה מגיע לקליבלנד בתרחיש אחר. כלומר, אפשר לטעון שגם היווצרות הסופרטים הזו, שאינה לגמרי קבוצת כוכב בודד, לא יכלה להיווצר ללא הכוכב הבודד.

בנוסף, לא מיותר להזכיר שב-2015 לברון הגיע לפיינלז כשלאב פצוע והתמודד בפיינלז כשקיירי פצוע, וגם ב-2018, אחרי שקיירי עזב, הגיע לפיינלז. במובן זה, לפחות בחלק מהתקופה, קליבלנד לברון 2.0 קצת הזכירה את קליבלנד לברון 1.0 – לברון ועוד כמה אנשים על הפרקט, מתמודדים בהצלחה נגד קבוצות שלמות בצד השני.

למתח הזה, שבין קבוצת כוכב בודד לקבוצה שאינה כזו, קשורה, לדעתי, גם בקשת הטרייד של קיירי – קיירי בחר לעזוב קבוצה שבמדיה שיחק כל הקריירה שלו, זכה באליפות, והגיע לשלושה פיינלז, עם סבירות גבוהה שיגיע גם לרביעי. הוא היה מאד כנה בנוגע לסיבת עזיבתו, ואמר שלא רצה לשחק בצילו של לברון. אפשר כמובן להבין אותו, אבל אפשר לטעון שבקבוצה שאינה קבוצת כוכב בודד, זה לא היה קורה. הוא פשוט לא היה מרגיש ככה. אבל כשלברון הוא לברון, ולברון היה "מיסטר קליבלנד" לפני קיירי, אז ככה קיירי מרגיש. לדעתי זו אינדיקציה לכך שבסופו של דבר אפילו בעיני קיירי ולאב מדובר היה ב"קבוצה של לברון".

האם אפשר היה לשנות את התפיסה הזו ואולי למנוע את עזיבתו של קיירי? לא יודע. גם אם היום קיירי, כך נרמז, היה רוצה לשוב ולשחק עם לברון, זה נראה כתהליך של התבגרות, ולא בטוח שאפשר "לדלג" על שלבים בתהליך הזה בכלל, ואצל קיירי, אם יורשה לי, בפרט.

(וושינגטון)

View post on imgur.com

התקשיתי למצוא סיבה, הצדקה או תכלית להעמיק בעלילות וושינגטון – מדובר במועדון כושל עוד יותר מהניקס, שמצא את מקומו ברשימה לאחרונה רק בשנת 1979 הרחוקה. למעשה, הפרש השנים בין 1979 לבין 2000, השנה האחרונה של הניקס ברשימה, קרוב לזה שבין 2000 לבין ימינו אנו. כלומר, אפשר לטעון שוושינגטון כושלת כמעט פי שתיים מהניקס… הישג מרשים לכל הדעות.

יתכן שחלק מהעניין ניתן לייחס למיקום הקבוצה – וושינגטון אינה קורצת כמו ניו יורק – אבל מצד שני היא גם לא ממש "חור". אגב, "משנה מקום משנה מזל" לא עבד במקרה הזה – הקבוצה התחילה בשיקגו, עברה לבולטימור, ומשם לוושינגטון. גם בגזרת השם אין סטגנציה – מפקרס, לבולטס ולוויזארדס – אבל ללא הועיל.

בכל מקרה, רק כדי לסגור את הפינה הזו – האשכול הראשון, ב-1971, מתקיים כשהבולטס, בהובלתם של ווס אנסולד וארל מונרו, מפסידים בגמר למילוואקי של קארים ורוברטסון. מונרו עובר בטרייד לניקס, והופך לחלק מרכזי בקונטנדרית שלהם בהמשך העשור.

אנסולד נשאר בקבוצה, שב-1972 מטרידה את ג'ק מארין עבור אלווין הייז כוכבה של הסאן דייגו רוקטס. הקבוצה של אנסולד והייז מתבררת כקבוצת פלייאוף מצוינת, שפעם אחר פעם מפתיעה קבוצות שסיימו את העונה הסדירה מעליה, וכך נוצר האשכול השני שכולל הפסד בפיינלז ב-1975 לגולדן סטייט של ריק בארי, אליפות אחת ויחידה בתולדות המועדון ב-1978 נגד סיאטל, והפסד נוסף בפיינלז, לאותה סיאטל, ב-1979.

ב-1981 אנסולד פורש, הייז מוטרד "חזרה" לרוקטס, והקבוצה מתחילה מסע ארוך של 40 שנה במדבר התחרותי שאם יורשה לי, סליחה דני, סופו אינו נראה לעין.

אם ניתן ללמוד משהו מהסקירה הקצרצרה הזו של וושינגטון, אולי זה קשור ביכולת של קבוצה לבנות סביב הכוכב שלה, (אנסולד, במקרה הזה, שנבחר ל-MVP בעונת הרוקי שלו, וכמובן גם לרוקי השנה, מדהים, לא?). כשכוכב השני (מונרו, במקרה הזה), עוזב לשוק גדול, הקבוצה מאבדת את יכולתה להתחרות, אבל אם היא מצליחה לגייס כוכב אחר מבחוץ (הייז, במקרה הזה, ובטרייד), היא חוזרת לקונטנדרשיפ.

ואם לא ניתן ללמוד משהו מהסקירה הקצרצרה הזו של וושינגטון, אז לא נורא.

בפרק הבא סקירת אימפריות הכוכב הבודד תעבור מערבה ליוסטון

מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק