מחשבות (וריגושים) אולימפיות 7# – מולי

כמעט כל עת שאני צופה באולימפיאדה, אני במקביל צופה בעצמי נהנה ומתרגש מהצפייה באולימפיאדה, ואחרי שעות רבות של צפייה באולימפיאדה (ובי), הגעתי למסקנה שהאולימפיאדה מרגשת אותנו בדרכים שונות.

קחו כדוגמא את הרמת המשקולות, במיוחד את החברה הכבדים שבהם, אתם יודעים – אלו שיכולים להרים "בקלות" 240 ק"ג. משקל דמיוני עבורי שהרי אפילו כשהייתי צעיר לא הצלחתי אפילו להרים במעט מהקרקע – שלא לדבר על להניף – משקולות של 60 ק"ג.

ההיגיון אומר שככל שאדם שוקל יותר, הוא יוכל להרים יותר אז יש חלוקה למשקלים ומדרגת המשקל הגבוהה ביותר היא מעל ל-109 ק"ג. אז יש את כל מרימי המשקולות הכבדים והטובים ביותר מכל המדינות, ויש גם גרוזיני אחד, לאשה טאלאחדזה שמו, שהוא הטוב מכווווווווווולם. נכון, הוא שיאן העולם, אבל הפער בינו לבין מרימי המשקולות האחרים הוא מטורף. פשוט מטורף, ואדגים:

בימינו יש שני סוגי הרמת משקולות (בנערותי היו שלושה): דחיקה והנפה. והמשקולנים מתחרים בדחיקה, בהנפה ומקבלים מדליה על השכלול הכללי של שניהם. אז לאשה מתחרה וזוכה במקום ראשון הן בהנפה והן בדחיקה, וכמובן שזה אומר מדלית זהב בקבוצת המשקל שלו. אבל יודעים מה: זה היה ברור מראש.

ויודעים מה, הוא עושה שיא עולם הן בהנפה והן בדחיקה וגם זה היה צפוי למדי אם כי לא בטוח.

אז לאשה ידידנו הניף 223 ק"ג (שיא עולמי להזכירכם) ודחק 265 ק"ג (גם שיא עולמי) כלומר סך הכול: 488 ק"ג.

וכמה לדעתכם היה הפרש המשקלים שהוא הניף ודחק לעומת אלו של עלי דאבודי האיראני שזכה במדליית הכסף?

47 ק"ג!

כשצפיתי בלאשה נזכרתי ברגעים של סרגיי בובקה שהיה הטוב מכולם בפער. נזכרתי בקפיצה לרוחק של בוב בימון באולימפיאדת מקסיקו (8.90 מ') ששיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ וקבע שיא שלא נשבר 23 שנים. או בקפיצה לרוחק של מייק פאוול (8.95 ס"מ) שנקבעה באליפות העולם לאתלטיקה בטוקיו 1991 שקבעה את השיא העולמי הנוכחי שמחזיק מעמד כבר 30 שנה.
יודעים מה: אני זוכר את התחושות שלי בזמן הקפיצה של בימון וזוכר גם את התחושות בזמן הקפיצה של פאוול. התחושה בקפיצה של בימון הייתה שקרה הבלתי יאומן, הבלתי אפשרי, שחזינו בנס חד פעמי… ואילו התחושה בקפיצה של פאוול הייתה סוג של הקלה מעורבת ב-"ידענו שמתישהו זה יקרה"…

אבל יש גם סוג אחר של ריגוש, והפעם זה "הריגוש של 400 מטר משוכות". למרבית ההפתעה חשתי את אותו ריגוש בדיוק הן בריצת הגמר של הגברים והן בזו של הנשים:

ב-400 מטר משוכות לנשים זכו:
במקום הראשון: סידני מק'לוכלין מארצות הברית.
במקום השני: דלילה מוחמד מארצות הברית.
במקום השלישי: פמקה בול מהולנד.

ב-400 מטר משוכות לגברים זכו:
במקום הראשון: קרסטן ורהולם מנורווגיה.
במקום השני: ראיי בנג'מין מארצות הברית.
במקום השלישי: אליסון דוס סנטוס מברזיל.

ולמה הריגוש? כי:

* בשתי התחרויות: התוצאה הזוכה הייתה שיא עולמי.
* בשתי התחרויות: הזוכה שבר.ה את השיא העולמי של עצמו.ה.
* בשתי התחרויות: הזוכה במדליית הכסף שבר.ה את השיא העולמי הקודם.
* בשתי התחרויות: הזוכה במדליית הארד קבע.ה את התוצאה השלישית הטובה אי-פעם.
* ובשורה התחתונה: בשתי התחרויות הייתה התחרות עם התוצאות האיכותיות ביותר אי-פעם.

ולמרות כל אלו, הריגוש העוצמתי יותר הוא מבחינתי עדיין זה שיש לך מעורבות רגשית בו: ספורטאי.ת ישראלי.ת, ספורטאי.ת שאתה עוקב אחריו.ה זמן רב, מישהו.י שנכנס.ה ללבך או סתם נבחרת של מדינה שאתה אוהד מאז שהיית ילד.

אז אסיים לכן בפראפראזה על הקדימון/פרסומת של ערוץ הספורט:
מהו הרגע המרגש שלך באולימפיאדה שאינו מערב ספורטאי.ת ישראלי.ת?

לוגו אולימפיאדת טוקיו עם לב

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. תודה מולי. אני נהנה מכל רגע (חוץ מהקושי בלצפות באולימפיאדה ולעבוד באותו זמן) אבל אין יותר מדי דברים שריגשו אותי. רגעים נחמדים היו האיטלקי ובארשים שחלקו את הזהב בקפיצה לגובה (ובכלל האיטלקי הזה עם התלהבות שיפה לראות כולל קפיצה על חברו לנבחרת שניצח ב-100 מ') והשניים שהתחבקו בחצי גמר 800 מ' למרות שאחד הפיל את השני מה שגמר את הסיפור שלהם בלי לסיים את הריצה.

  2. תודה רבה מולי
    מכיוון שטעיתי ואולי הטעתי אז 400 מש גברים התוצאה השלישית היא "רק" הרביעית בכל הזמנים.
    לגבי לצערי נרדמתי ב 400 מש נ יותר נכון לא הספקתי להתעורר בזמן …אבל 400 מש ג היה רגע מרטיט .

    הרגע הכי גדול שלי הוא לדעתי בגמר 200 אטלנטה 96 דווקא משום שהתכוננתי לדבר גדול שאכן התרחש .

    כאן בטוקיו הרגע שלי הוא של גמר 400 מש
    אבל גם של הגודוקא הרוסיהכמדומני במשקל עד 70
    שהפגינה לחימה מדהימה וזכתה לבסוף בארד.

    אני עוד מצפה שאזכה לרגע בינלאומי גדול במרתון הגברים עם קיפצוגה אך חוששני שיפסיד .

    1. הייתי בן 12.5 בעת הריצה של ג'ונסון באטלנטה וראיתי אותה בשידור חי. אף על פי שהייתי ילד, הרגשתי שאירע משהו יצא דופן, גם יחסית ליתר שיאי העולם. למשל, ראיתי את השיא של דונובן ביילי במאה מטר, 9.84, באותם המשחקים, ואף על פי שמדובר בתוצאה אדירה, לא התרגשתי כמו בשיא של ג'ונסון.

  3. Thanks Molly
    A. Mike Powell , not true. The talk was Carl Lewis on par to break the 9m Bernier
    He did 8.91 on the best comp ever.
    B. We don't need to go far back.
    Phelps vs. van DER hiit vs. Ian Thorpe
    Omg moment.
    It was less a .2 of a second between them.
    C. You excited about Israeli medals? There is no better place to be than Australia.
    We getting to final stages on every event.
    Latest is deathlon, skateboard, diving and bloody beach volleyball.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט