בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

Just Say No – Nancy Reagan

השנה היא 1979. הנסיונות של ממשלת בגין לשבור את גורמי השוק הישראלי ולהנהיג כלכלה לא מנוטרת גורמים לאינפלציה של 111.39% (בדרך ל444.88% בשנת 1984) באותה שנה. השכר הממוצע במשק, 5,350 לירות זינק ל8,460 לירות (וימשיך לטפס בטור הנדסי בשנה הבאה, 1980, ל26,860 לירות, או 2,680 שקל ישן). אהוד בן טובים, חלוץ וסמל בני יהודה שכונה על ידי האוהדים; ״מלך השכונה״, החליט לפנות לבעלי הקבוצה, האחים דוד וגד סולמי, בבקשה לשפר את החוזה שלו. בן טובים, שראה איך מגיעים לתקווה שחקנים כמישל דיין, נסים כהן ואלי בן-רימוז, ומקבלים חוזים גבוהים יחסית, הניח שלא תהיה בעיה לשפר את החוזה שלו בכמה שקלים (ישנים) אולם להפתעתו מצא את עצמו מועמד להעברה. המחיר? 700,000 לירות, סכום שבהמרה ישירה שווה היום 70 ש״ח, אבל בחישוב אינפלציוני שווה היום כ400,000 ש״ח, וביחס לשכר הממוצע במשק, מדובר בסכום ששווה לכ1,350,000 ש״ח, שזה בערך 10% מהתקציב של בני יהודה בעונה הקודמת. באותם ימים אין בוסמן בישראל, ושחקני כדורגל היו בפועל רכושה של הקבוצה שהחזיקה ב״כרטיס השחקן״, גם כשהסתיים חוזהו. הסכום המפוצץ, כך חשבו בתקווה, ירתיע קבוצות אחרות מלגשש אצל החלוץ המוכשר, והוא יאלץ להתקע בשכונה. אבל בשכונה לא בנו על הטוויסט ההזוי בעלילה.

בן טובים, שעבר אז במחלקת הספורט בעיריית תל אביב, סיפר לחבר אוהד בית״ר על ההודעה, ותוך מספר ימים התייצב במשרדי הקבוצה מנכ״ל בית״ר ירושלים דאז, עמוס אהרוני, עם מזוודה ובה כ7,000 שטרות בני 100 לירה כל אחד, ודרש לקבל לידיו את הפנתר. בהנהלת בני יהודה מיד עברו למוד פעולה קומנדו, ואהרוני ובן טובים נאלצו להסתובב בשכונה כשהם מחפשים את הבעלים שיחתמו על ההעברה בעוד אלה נעלמים בתירוצים שונים, כולל הודעה על התייצבותו של דוד סולמי בן ה50 למילואים. אבל מי שחשב שבתקווה מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, לא בנה על הטוויסט ההזוי בעלילה (2), ובו, בזמן שבן טובים ואהרוני רדפו אחרי נציגי בני יהודה, נפוצה בהתקווה השמועה על עזיבתו של המלך, והשכונה בערה מזעם. לא מטאפורית. פיזית. האוהדים חסמו את רחוב אצ״ל בשכונה והציתו צמיגים, פחי אשפה, ולאחר מכן הבעירו את הזינזאנות שנשלחו לעצור אותם. הפגנות מלאו את הרחוב מול ביתו של בן-טובים ואת מגרש הקבוצה. כשהחבר הבית״רי בא לקחת את בן-טובים לפגישה עם מאמן בית״ר, הקיפו את הרכב מאות אוהדים ואיימו להפוך אותו. זה היה המקל. הגזר לבש את דמותם של עשרות חברים ומקורבים שעלו לרגל לביתו של בן טובים ופנו ללב שלו. לא לארנק כמובן, אבל ללב. בן טובים נשבר. ״באותו רגע ידעתי שכסף אני כבר לא אראה בכדורגל״ אמר לימים. הוא הודיע לבית״ר שהמכירה מבוטלת וחתם מחדש בבני יהודה, בסכום נמוך משקיבל טרם השחרור. ״ידעתי שאגמור את הקריירה שלי בבני יהודה ובלי כסף. זכיתי באהבה״ המשיך בן טובים להזכר.

!Show me the money

אהוד בן טובים הוא כמובן לא הראשון או האחרון שאמר לא להעברה ולסכומי כסף גדולים, הוא רק אחד הסיפורים המעניינים שבהם. בעולם הספורט והכדורגל ישנם לא מעט סיפורים על שחקנים שהעדיפו להשאר בקבוצה עמה הם מזוהים ולא לעבור למועדון אחר תמורת סכום נאה וגבוה ממה שקיבלו. בשנת 2003 פנתה ריאל מדריד לפרנצ׳סקו טוטי והציעה לו לעבור לשורותיה. טוטי, שהיה הכוכב הגדול והמנהיג הבלתי מעורער של רומא התפתה לעבור, בעיקר בשל העובדה שההצטרפות לריאל תאפשר לו לזכות ביותר אליפויות מאשר היה יכול לזכות ברומא (אליפות אחת ב2001) שלא לדבר על היותה של ריאל מועמדת קבועה לזכיה בגביע אירופה. את החלטתו לבסוף להשאר נימק טוטי במבחר דימויים פמיליאריים בו דימה את הקבוצה למשפחה ואת פרנקו סנסי, יו״ר הקבוצה לאביו. ב2005, מיד לאחר זכיית ליברפול בצ׳מפיונס ליג, מיהרה צ׳לסי לשים על שולחן הקבוצה הצעה מפתה להעברת סטיבן ג׳רארד. ג׳רארד, אז בן 25, וכבר אחד השחקנים החשובים ובעיקר המנהיג של המועדון, התלבט קשות ובפועל כבר היה קרוב-קרוב לחתימה אצל המועדון הלונדוני, אלא שאז חזר הביתה, ושם כבר דאגו מי שדאגו לדבר ציונות אל ליבו של הקשר והוא החליט להשאר במועדון הביתי שלו. ב2008, טרי-טרי מההצלחה בטורניר היורו, קיבל צ׳אבי, הבורג המרכזי והמנהיג של ברצלונה, הצעה מפתה מביירן מינכן. גם פה הכסף והמעמד שיחק תפקיד רב וצ׳אבי, לדבריו, היה כבר עם העט ביד לחתום. את תפקיד מרביץ הציונות הפעם מילא לא אחר מאשר מאמנה העתידי של ביירן מינכן, פפ גוורדיולה. לדברי צ׳אבי, גוורדיולה פרש בפני הקשר את מערך ברצלונה, והסביר לו כי אם יעזוב, כל שיטת הטיקי-טקה תקרוס והנזק שייגרם לבארסה יהיה בלתי הפיך. צ׳אבי הסכים להשאר במועדון נעוריו.

אז מה משותף לשלושת המקרים האלה (ולעוד כמה וכמה אחרים)? חדי העין וודאי שמו ליבם לדפוס החוזר. שחקן בית, קשר, לאו דווקא הכוכב הנוצץ של המועדון אלא בעיקר מנהיג, קפטן ובורג משמעותי בקישור, וכזה שהמערך בנוי על ההנחה שהוא שמה, day in and day out, שזכה לתהודה בעקבות הצלחה של הקבוצה והצלחתו האישית במפעל כמו גביע צ׳מפיונס, אליפות או טורניר עולמי, מקבל הצעה יפה מקבוצה עשירה להמנות על סגל הכוכבים שלה. השחקן, שהכסף, התהילה, והאפשרות לגרוף תארים מושכים אותו, לבסוף מעדיף להשאר בבית מתוך נאמנות לסמל ולמועדון נעוריו. מאוד רומנטי, אבל. דבר ראשון, לא טוטי, לא ג׳רארד ולא צ׳אבי נאלצו להשלים הכנסה בתקופה ההיא. ההבדל במקרה שלהם היה בין שכר מאוד יפה אותו קיבלו בקבוצתם הנוכחית, לבין שכר מאוד מאוד מאוד יפה שהיו אמורים לקבל בקבוצה החדשה. אם היו, כבן-טובים בשעתו, מקבלים שכר מגוחך בקבוצת האם, לא היתה פה בכלל שאלה, והם היו עוברים עוד לפני שהייתם מסיימים להגיד ״גלקטיקוס״. ואם כבר גלקטיקוס, אפשר לשים לב לעוד אלמנט מכריע בהשארותם של השלושה. בשלושת המקרים, בשל התפקיד המיוחד שלהם, אותו בורג מרכזי בקישור, במערך הטקטי, ובכך שהתרומה העיקרית שלהם היא במונח ״מנהיגות״ הלא ניתן למדידה, אפשר בהחלט להניח ששחקנים כאלה יחששו לעבור לקבוצה בה הם לא הבעלי-בית, שבה הם יתופקדו כעוד שכיר חרב בקישור וינגנו כינור שני למנהיג המקומי. מעבר לפגיעה באגו, וברגש המשפחתי, שחקנים כמו צ׳אבי וג׳רארד (ואולי אפילו טוטי) היו עלולים להפגע קשות ברגע שיושמו בתפקיד הכוכב הזר, והדבר עלול לפגוע בתרומה שלהם למערך ולקבוצה והם עוד עשויים למצוא את עצמם על הספסל, לפנות מקום לכוכב זר אחר, ולאחר עונה שתיים, יפלטו מהקבוצה ויאלצו למצוא מועדון בשכר נמוך יותר עקב הזילות שחל במעמדם. במובן הזה, ההשארות מבטיחה להם שמעמדם הכלכלי ישאר איתן, והם ימשיכו להנות מהסטטוס המקצועי והכספי שלהם, על חשבון הימור על חוזה גבוה יותר במועדון אחר.

מזומנין ותקילין

ויש כמובן גם הצד שני של המטבע, שגורם לשחקנים לוותר על הצעות מפתות מאוד, והוא ההימור על הצעות עוד יותר מפתות שאמורות היו להגיע מיד אחריהן. כמו שכל אחד שהתמקח על מחירו של כיסא בשוק הפשפשים יודע, אסור להראות נלהב כשאתה מקבל הצעה בגודל 8 ספרות, ולהיפך, הכי טוב יהיה לשדר קוליות, ולדחות בשאט נפש את ההצעה המגוחכת ובכלל אתה מעדיף להשאר בקבוצה שלך, איפה שטוב לך, ולהמתין לצד השני שיעלה את הbid. יש רק בעיה אחת עם זה. בפרפראזה על מה שאמר קישון ״כשאומרים לנו ׳תבואו, בחייכם׳, אנחנו באים בחיינו״, כששחקן אומר לקבוצה ״תלכו מפה עם ההצעה הזו״, הוא לוקח את הסיכון שהקבוצה תלך מפה עם ההצעה הזו. לטרל ספריוול למשל. ב2005 האיש סירב להצעה של 21 מליון דולר שנתנו לו הטימברוולבס ממינסוטה בטיעון ״אני צריך להאכיל את המשפחה שלי״. הבעיה היתה ששאר המועדונים שניסו להחתים אותו לא חשבו שהוא שווה אפילו את זה ובפועל כל ההצעות שקיבל היו פחותות מאותו סכום שאליבא דספריוול היה מדרדר אותו לבית תמחוי והשחקן סירב לכולן בצפיה לאחת באמת מפוצצת שתגיע. התוצאה? אף קבוצה לא החתימה אותו ועונת 2004-2005 היתה עונתו האחרונה בNBA. מקרה דומה קרה לפטר נדווד, שחקן הוקי קרח צ׳כי, שסירב להצעה בת 17 מליון דולר של קבוצתו דאז, הפיטסבורג פינגווינס, לחמש שנים. הצ׳כי, מסתבר, העריך את יכולתו בקצת יותר, 20 מליון, אך לאחר הסירוב גילה כי פרט לפינגווינים, אף קבוצה לא מעריכה את יכולתו באף מליון, והוא נאלץ לבלות את עונת 1997-8 בקבוצת ספרטה פראג מהליגה הצ׳כית ואת רוב העונה הבאה בIHL, ליגת המשנה האמריקנית, לפני שהועבר לניו יורק ריינג׳רס. ההרפתקה הזו עלתה לו בכ7 מליון דולר שאיבד בשנתיים האלה, ובסכומים דומים שנאלץ לוותר עליהם מאחר וערכו בשוק נפל.

לא תמיד הסירוב הוא מוחלט וחד משמעי. הרבה פעמים שחקנים מחליטים ״להמר על עצמם״. כלומר לחתום על חוזה לעונה אחת, או מספר עונות עם סעיף יציאה כל עונה, בהנחה שאם ימשיכו להפגין את היכולת הטובה שבזכותה זכו להצעה השמנה, תשמן ההצעה הבאה עוד יותר. ההימור פה הוא על כך שבמהלך אותה עונה לא תחול התדרדרות ביכולתם, או חו״ח פציעה. למשל המקרה של חואן גונזאלס. הסלאגר הפוארטוריקני זכה בתואר הMVP בעונות 1996 ו1998 במדי הטקסס ריינג׳רס בטרם הועבר בטרייד לטייגרס מדטרויט באוף סיזן של שנת 2000. הנמרים הציעו לגונזאלס חוזה חסר תקדים במושגים של ליגת הבייסבול באותה שנה של 140 מליון דולר ל8 עונות, אך הוא סירב בהנחה שיוכל להגדיל את הסכום בעונה הבאה כשחקן חופשי. ההימור התפוצץ לו בפרצוף לאחר שעונת 2000 היתה הגרועה ביותר שלו בקריירה עד אז, בין השאר בשל פציעה שנטרלה אותו לכמעט 50 משחקים. בעונה הבאה הוא נאלץ לחתום בקליבלנד תמורת 10 מליון דולר, ולאחר סיבוב נוסף בטקסס, קליבלנד ובקנזס סיטי, הפציעות הכריעו אותו והוא פרש מבייסבול. ההפרש בין הסכום שהרוויח להצעה שדחה? כ100 מליון דולר. וישנו כמובן המקרה המוזר של ג׳ו סמית׳, הבחירה מס׳ 1 של הגולדן סטייט ווריורס ב1995. סמית׳ דחה הצעה להארכת חוזה בסך 80 מליון דולר במועדון מסן פרנסיסקו, והווריורס בעטו אותו לפילדלפיה בטרייד. לאחר עונה בסיקסרס, חתם סמית׳ על חוזה לעונה 1.75 מליון דולר, ובעונה הבאה על חוזה זהה. במהרה התברר כי החוזה המגוחך נועד לאפשר לוולבס להחתים שחקנים נוספים תחת תקרת השכר, וכי ההסכם בין סמית׳ למינסוטה קבע שלאחר השנתיים, יוחתם סמית׳ על חוזה בסך 86 מליון דולר תחת תקנת לארי בירד המאפשרת לקבוצה להחתים מחדש שחקן שלה בלי שהחוזה יכלל בחישוב תקרת השכר. הליגה נחתה על הטימברוולבס בכל כובד משקלה בשל החוזה הלא חוקי, וסמית׳ נאלץ להפרד מהחלק השני של העסקה ומה86 מליון. הנזק שנגרם לו נאמד בסביבות 30 מליון דולר (והוולבס איבדו חמש בחירות דראפט כעונש).

הדובון לא-לא

יש כמובן גם מקרים של שחקנים שסירבו לקבוצתם, לא לחוזה, אלא פשוט סירבו. זכור לטוב מקרה יוסי בניון שהראה למאמנו דאז, אלי כהן, מאיזה צד של הדג מרוחה החמאה כשסירב להיות מוחלף במהלך הדרבי החיפאי. כהן, שכונה ״השריף״ נאלץ לתלות את הכוכב שלו במסבאה הסמוכה. היו גם מקרים שבהם שחקן סירב לעלות לשחק, פול סקולס חלוץ מנצ׳סטר יונייטד הועבר לתפקיד קשר והורד לספסל לאחר הגעתו של חואן סבסטיאן ורון למועדון. סקולס המובך סירב לעלות לשחק במשחק גביע הליגה, באופן מסורתי המשחק שאליו מנצ׳סטר יונייטד נהגה לשלוח את ההרכב השלישי שלה. הוא נקנס אבל נשאר בקבוצה ולימים חזר ליכולת ולהרכב. מקרה נוספים של שביתת שבת כוללים את פייר ואן הוידינק, שחקנה של נבחרת הולנד ונוטינגהאם פורסט שפצח בשביתה ב1998 כמחאה על ההעברה של קווין קמפבל לטרזונספור הטורקית, וכמובן המקרה המפורסם של קרלוס טבש, אז שחקנה של מנצ׳סטר סיטי. טבש סירב לעלות מהספסל בהפסד של קבוצתו לביירן מינכן והושעה לשבועיים. לאחר ההשעיה סירב לחזור ונעדר משורות הקבוצה במשך כחמישה חודשים. לטענתו של טבש, המאמן רוברטו מנציני אמר לו ״לך לארגנטינה״ וזה בדיוק מה שהוא עשה. אפשר להבין מהמקרים האלה, ורבים אחרים, שכמו תמיד בספורט, יש דרג ויש טבש. יש שחקנים שקיבלו, ויש שחקנים שנזרקו. יש שחקנים שלא משנה מה אמרו וכמה דרשו, קיבלו ואפילו עוד, ויש כאלה שפשוט הראו להם את הדלת. ובן טובים? אחרי שפרש ב1987, מונה לעוזר המאמן בבני יהודה ועונה אחרי היה אמור לקבל את המפתחות. הוא דרש חיזוק, ואפילו השיג את הסכמתו של משה סיני לעבור לשכונה, אבל היכולת הגרועה של הקבוצה גרמה לו להסכים לחזור לשחק והמועדון הביא במקומו את גיורא שפיגל. בן טובים הצטיין והשאיר את בני יהודה בליגה, ואז גילה כי המועדון מסרב לשלם לו עבור החודש בו לא תפקד כמאמן, וגם מענק החתימה שהובטח לו נגוז כלעומת שבא, ואהוד בן טובים סוף סוף עזב את שכונת התקווה.

מספר חזק: מייק פיאצה

יש רגעים בחייו של האדם, שבהם הוא חייב להחליט האם הוא הולך עם הרגש, או עם השכל. השכל אומר לתת את הבמה והפינה למישהו כמו גרג מדוקס. מדוקס, עם ERA 3.16 בקריירה, 355 נצחונות מ744 משחקים (61%), ארבעה תארי סיי יאנג רצופים,הרוויח ביושר את זכותו להיות פה. אבל הרגש? הרגש אומר יפה ביי ביי לאדון מדוקס, ויפה יפה שלום לאדון מייק פיאצה. ושלא תגידו שמדובר באיזה שחקן סוג ג׳ שבמקרה כותב שורות אלה מעריץ באופן פנאטי. פיאצה, עם ממוצע חבטות 308 בקריירה, OPS של 922 ו2127 היטס, מהם 427 הומראנס (399 בתפקיד התופס, שיא של כל הזמנים) עשה מספיק כדי לפרגן לעצמו מקום בהיכל התהילה בלי טובות של אף אחד (חוץ מאלה שבחרו בו, כמובן). אבל גם אם לא היה נבחר, עדיין, הלב בוחר בו לפני כל אחד אחר שלבש 31, או שקשור ל31. בתור התחלה, המספר 31 נתלה על הקיר של סיטי פילד, וזה כשלעצמו די אירוע, אז נכון שזה בגלל ההול אוף פיים והמדיניות המוזרה של המטס בכל הנוגע למספרי שחקנים, ועדיין. מכל השמות הגדולים שעברו במועדון, שני שחקנים מצאו את דרכם לקיר האצטדיון. טום סיבר, 41, גדול שחקני המטס בכל הזמנים, ומייק פיאצה, 31.

אז מי היה מייק פיאצה? מייקל ג׳וזף פיאצה נולד בשנת 1968 בפנסילבניה. הוא זכה להכשרת בייסבול מרשימה בילדותו, הסנדק של אחיו הצעיר, טום, היה טומי לסורדה, ומייקל עצמו למד לחבוט מלא אחר מאשר טד וויליאמס האגדי. למרות זאת, קריירת הקולג׳ שלו לא הרשימה והוא נבחר רק בסיבוב ה69 על ידי הלוס אנג׳לס דודג׳רס ב1988, וגם זאת בגלל התעקשות של לסורדה על השחקן הצעיר כטובה לאביו. לסורדה היה זה שהורה למייק לעבור לתפקיד התופס ואף שלח אותו למחנה הכנה ברפובליקה הדומיניקנית לתופסים. פיאצה עלה לבוגרים בשנת 1992 ובשנת 1993, העונה המלאה שלו במדי הדודג׳רס הצטיין וזכה בתואר רוקי העונה כשהוא משלב יכולת התקפית מעולה עם תפקודו כתופס הפותח של הדודג׳רס. הוא חבט 177 הומראנס ושלח הביתה 563 רצים. כל זה לא סייע לו כשהבעלים החדשים של הדודג׳רס החליטו לשלוח אותו בטרייד לפלורידה ב1998, כנראה כדי למנוע מעצמם את החוזה שהוא היה עתיד לקבל. המארלינס החזיקו אותו במשך 8 ימים בעוד הם מקבלים הצעות ממספר קבוצות, הרצינית ביותר היתה מהניו יורק מטס, ופיאצה מצא את עצמו בקווינס. ״אני וג׳ון פרנקו קפצנו כמו ילדים בני 12 וצעקנו ׳we got piazza׳ כשהתקבלה ההודעה״ אמר לימים אל לייטר, אחד הזורקים של הקבוצה. וג׳ון פרנקו, הרליבר האגדי והקפטן אף הסכים לוותר על החולצה מספר 31 לטובת הרכש החדש. במטס המשיך פיאצה במסלול הנסיקה שלו, כשהוא חובט 220 הומראנס ומביא הביתה 655 רצים. בשנת 2000, היה פיאצה מהגורמים העיקריים להעפלה של המטס לוורלד סירייז, לראשונה מול השכנה מהברונקס, הניו יורק יאנקיז. הסדרה היתה צמודה, והרוחות אף התחממו קצת כשרוג׳ר קלמנס זרק על פיאצה חלק מהמחבט השבור שלו במשחק 2. פיאצה חבט שני הומראנס בסדרה אך המטס הפסידו את האליפות 4:1 ליאנקיז. עוד הומראן היסטורי הושג במשחק הראשון ששחקו המטס אחרי הפיגוע ב9/11 במגדלי הסחר העולמי, באינינג ה8. בכל התקופה הזו היה פיאצה המנהיג, הכוכב והוביל את הקבוצה גם כתופס וכמובן כחובט עם התפוקה המדהימה שלו.

המטס הוא מועדון קצת מוזר מבחינת האתוס שלו. המועדון הוקם לאחר שגם הברוקלין דודג׳רס וגם הניו יורק ג׳איינטס נטשו לחוף המערבי, והותירו את רבבות אוהדיהם (ואת הנאשיונל ליג) בלי מועדון בניו יורק. בכך המטס בעצם החלו כסוג של מועדון ריבאונד לכל אוהדי הדודג׳רס והג׳איינטס. באותו אופן, כמעט ואין כוכבי מטס מהסוג שנולד, גדל, ופרש בקבוצה. סיבר הועבר בטרייד מטומטם לסינסינטי ב1977, וג׳רי קוזמן ב1978 לטווינס. דוויט גודן עבר ליאנקיז ודריל סטרוברי לדודג׳רס כfree agents. קית׳ הרננדז עשה חצי קריירה בקרדינלס לפני שהגיע לשיי סטדיום, וכן הלאה. אפילו ג׳רי פרנקו התחיל ברדס וסיים באסטרוז. הכוכב היחיד אולי שאפשר ככה להצביע עליו שהתחיל וסיים במטס הוא הקפטן, דייוויד רייט. באופן הזה, אפשר להבין שהמועדון, בכל השנים, תמיד היה צמא למישהו שיבוא, יתקע דגל ויגיד ״זה הבית שלי״ (ויתכוון לכך) ולו רק לכמה שנים. פיאצה היה האיש הזה. הוא ואני הגענו למטס ביחד, הוא בטרייד מהמארלינס ואני בטרייד מESPN ששידרו את המטס נגד הקאבס (מה שנקרא באתי בשביל סוזה, נשארתי בשביל פיאצה). אבל לא רק בשבילי. במשך שבע שנים, עד 2005, כשנפרד ועבר לפאדרס, האיש היה הכוכב בשמי המטס. הפרנצ׳ייז פלייר שלקח את המועדון לוורלד סירייס לראשונה מזה 14 שנה. האיש שניהל ביד אמן את הזורקים מאחורי הצלחת ואז לקח את המחבט והעיף עוד הומראן להבטיח את הנצחון. האיש שהיה הגאווה של כל אוהד מטס. וכשנבחר להיכל התהילה, בחרה הוועדה המסדרת להציג אותו במדי המטס. ואפילו את השפם הדבילי שלו קיבלתי באהבה.

יש בכם אהבה והיא תנצח? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות, בטור הבא: שלושים ואחת? ל״א! שלושים ושתיים.