'המורה שלי קווינט' / מנחם לס

אחרי חיפוש של תמונה של 'המורה שלי קווינט' שנמשכת כבר משנת 1961, עת כתבתי לראשונה על 'המורה שלי קווינט' בעתון 'חדשות הספורט' ומאז הזכרתי אותי בוודאי כמה מאות פעמים באיזה 5,000 כתבות ב'חדשות הספורט', 'חדשות', 'ידיעות אחרונות', 'מעריב', ו'הארץ' – ואז תריסר שנים כאן, באתר הופס…

חברי היקר שמואל כהן ('שמוליק') מצא אחת!!!!!!

הוא שלח לי אותה כמתנה לחג הפסח ועבורי לא יכולה הייתה להיות מתנה טובה יותר. הילדים בתמונה – מימין – 'בגה', 'שמוליק', מירי שוסניק, ונחמן בנצ'וקובסקי (שעם הימים הפך להיות סגן ראש עיריית 'התפוח הגדול', הרי היא העיר ניו יורק) הם מבוגרים ממני ב-4-5 שנים, ומאחוריהם 'המורה שלי קווינט' שבתמונה הזאת הוא נראה לי ממש כגבר נאה. בוודאי איזה שופט בית משפט עליון או מנהל מחלקה אורטופדית באחד מבתי החולים המובילים בעולם.

GOD KNOWS. כשהוא היה המורה שלי הוא היה קרח, מפחיד, מבט חד כקרן לייזר, שחייך רק כשנתן לנו 50 תרגילי חשבון בצירוף דרישה לחיבור המתאר את רגשותינו החיוביות והשליליות – כמובן 'הטובות' ו'הרעות' ברגע שראינו את התרגילים, בזמן שניסינו לפתור אותם, ואת הרגשותינו בסיום פתירת התרגילים . לעתים היינו חייבים להוסיף הסבר כיצד פתירת התרגילים והשליטה בהם יעזרו לנו בעתיד גם כסטודנטים, וגם בחיי המשפחה שלנו. תמיד הוא הוסיף הערה שטיב החיבור, עומק המחשבה, הדקדוק, והשימוש הנכון במונחים של שפת הקודש, יהיו חלק מהציון הסופי.

כשהיינו ילדים בני 8.5 בכיתה ג' והיינו מסתכלים על התרגילים, ומנסים להבין את משמעותם כשאין לנו מושג וחצי מושג על מה המורה קווינט מדבר, הוא היה מחייך את החיוך שלו שגורם לי נדודי שינה עד היום, אבל על דבר אחד אודה לו לעולם: הוא דיבר אלינו כאילו היינו מבוגרים מגילנו ב-5 שנים, והוא הכריח אותנו לחשוב. רק שנים אחרי קווינט למדנו להעריך אותו, איש בן 55 או 60 שמלמד ילדים בכיתות העממי כאילו הם בבית ספר תיכון.

נדמה לי ששמו של בגה היה יעקב. שמואל כהן ואני נשארנו חברים קרובים עד היום הזה. הוא הפך להיות שוער הפועל חיפה בשנות ה-50 ואחרי זה למנהל בעל אחריות גדולה בחברת חשמל. הוא ואשתו פנינה גרים באחוזה, ונוסעים כל יום לחוף הכרמל להליכה של 6-8 ק"מ על שפת הים. פעם או פעמיים בשבוע שמוליק קופץ לטנטורה כי הוא הפך להיות אחד הדייגים החובבים המעולים ביותר לאורך חופי הצפון. את מירי שוסניק לא ראיתי מאז אמי, בעלה יוחנן, ואני עזבנו את בת גלים ועברנו לטבעון בשנת 1949 (לפני שהתאחדה עם קרית-עמל והפכה לקריית טבעון). שמעתי שהוא הפך לקיבוצניק בראש הנקרה. נחמן הפך לסגן ראש העיר ניו יורק, דבר שנודע לי רק היום.

אני זוכר את קווינט כמכוער שלא ברא השטן (למרות שבתמונה הוא נראה חתיך כמו בראד פיט) – קרח (אני לא בטוח אם בכמה שנים הוא התקרח או הסתפר קרחת 55 שנה לפני מייקל ג'ורדן), עם פרצוף מאיים, שהתענוג שלו בחיים היה לחבוט בכף ידי כסרגל, לרוב על שאלות ששאלתי אותו מתחת לחגורה. אנחנו הבת גלימים היינו כמעט כולנו אנשי מכבי ואוהדי מכבי, וקווינט היה – בסוד ובסתר, דבר שאני גיליתי – אוהד הפועל ת"א. בשעורי חשבון בכיתה ג' הוא סיפר לנו על השוער חודורוב – 'השוער הטוב ביותר במזרח התיכון'.

יום ראשון אחד הרמתי את ידי ושאלתי "אם חודורוב הוא השוער הגדול ביותר במזרח התיכון איך זה שאתמול מכבי חיפה ניצחו את הפועל ת"א 0-2?".

זאת הייתה שאלה שהייתה ראויה לדעת המורה שלי קווינט לחבטה בכף היד לעיני כל הכיתה. בכל שנותיי אתו – 6 שנים – הוא קרא לי לשולחן איזה 120 פעם. ב-120 ניסיונות חבטותיו הוא פגע בידי אולי 3-4 פעמים. הוא כמובן לא היכה חזק ולי היה זמן להזיז את היד כשהוא פוגע בשולחן לצחוקם של 35 הילדים בכיתה.

הוא היה אמנם מורה לחשבון אבל תמיד הצליח ללמד אותנו אורחות חיים, טבע, כלכלה, אנטומיה, פוליטיקה, ספרות – תמיד עם סיפור, משל, חידה, או הצהרה מהירח שלא היה לנו מושג על מה הוא מדבר. הוא המורה שהשפיע עלי כנראה יותר מכל מורה אחר – כולל מורים בבסמ"ת, במכון וינגייט, מרצים מהטכניון ומפנסילבניה סטייט יוניברסיטי (לדוקטורט), ולבטח עיצב וקדח כמה ברגים חשובים באישיותי.

פעם, בישיבת הורים, הוא ישב עם אמי ואיתי. "גברת רוזנברג", הוא פתח (אמי הייתה כבר גרושה מאבי אהרון רוזנברג מאז שהייתי בן 3. אמי נישאה שוב ליוחנן לס כשהייתי בן 12, ובגיל 18, לפני הגיוס לצה"ל, שיניתי את שם משפחתי במשרד הפנים ל'לס'). "אני די מרחם עליך שיש לך בן כמו מנחם, אבל דבר אחד אני חייב לומר לזכותו: יש לילד כשרון כתיבה. אולי יום אחד הוא יעשה אתו משהו".

משפט זה נחרט משום מה במוחי. כנראה שקווינט גם נטע בי אהבה לחשבון ומתמטיקה, והעובדה שבחרתי ללמוד בטכניון ב'עתודה האקדמאית' של צה"ל (מבצע 'סיני' החזיר אותנו לצבא אחרי שנת לימודים, ובסיומו החלטתי לעזוב את העתודה ולסיים את שרותי בצה"ל, בשריון). נולדה בי תכנית חדשה: ללמוד במכון וינגייט, ואז להמשיך בלימודים בביומכניקה כמקצוע ראשי וסטטיסטיקה כמקצוע שני בארה"ב, דבר שאשתי רינה ז"ל (בפסיכולוגיה קלינית) ואני עשינו עד קבלת הדוקטורטים ב-PSU.

לא עברו יותר מחודש-חודשיים בניו יורק עד שהחלטתי ללכת למשחק הכדורסל הראשון שלי, הניו יורק ניקס נגד הבוסטון סלטיקס. אני קראתי 'ספורטס אילוסטרייטד' שנתיים או שלוש לפני ארה"ב תודות לדוד יקר של רינה מוילקס-ברי, פנסילבניה, ששלח לי אותם שבועית. ידעתי על ביל ראסל ובוב קוזי. אבל מה שראיתי במו-עיני במשחק נגד הניקס המסכנה עלה על כל הציפיות. חזרתי לדירה על הברודוויי ורחוב 77, הוצאתי בלוק מכתבים צהוב, כתבתי כותרת 'כדורסל מעולם אחר', תארתי את החווייה שממש טילטלה אותי, ושלחתי ל-'עורך חדשות הספורט', ת"א, ישראל.

ללא המשפט 'יש לילד כשרון' של קווינט לא הייתי מעלה אפילו בדעתי לכתוב מאמר ספורט לעיתון בישראל.

אבל כתבתי, שלחתי בדואר אוויר, ושכחתי מכל העניין.

כעבור איזה 3 שבועות מגיע לתיבת המכתבים שלי עיתון מגולגל מישראל. אני פותח אותו ורואה בעמוד 2 מאמר על עמוד שלם עם הכותרת שנתתי למאמרי "כדורסל מעולם אחר", ומתחת 'מאת כתבינו בארה"ב, מנחם לס'. לא שאלו אותי אם מציעים לי משכורת או לא, ולא כתבו מילה אם רוצים ש-'כתבינו מארה"ב מנחם לס' ימשיך לכתוב או לא.

השאר, כמו שאומרים החברים שלי בבת גלים, הוא היסטוריה.

********

נ.ב: בתחילת שנת 2008 בני כיתתי יצחק, רובי, עוזי, ארנון (שלמעשה היה יליד 1935 ולא 1937 אבל הוא נשאר כיתה פעמיים כמעט בכל כיתה, והוא היום אחד מחברי הטובים ביותר!) הגענו לגיל 70 והחלטנו לעשות מין 'כנס כיתה'. זה היה למיטב ידיעתי הכנס הכיתתי הראשון – או כל כנס אחר – בשכונה המיוחדת הזו.

'ארגון הכנס הכיתתי' התחיל בקטן מאד. אבל לפתע הגיעה בקשה ממנחם בורר ('מנחם הגדול' – שלימים הפך למציל האגדי והמיתולוגי של חוף בת-גלים; אני הייתי 'מנחם הקטן') להצטרף לכנס. ואז שמוליק כהן – יליד 1933 או 1934 ביקש להצטרף אף הוא. ואז מיקי הרציג שהיה יליד 1940 ביקש לבוא לכנס. TO MAKE A LONG STORY SHORT – 'כנס הכיתה' פרץ שחקים והפך למין 'כנס בת גלים הראשון'.

נאלצנו לשכור את אולם הכנסים בקניון מול חוף הכרמל שיוכל לכנס 800 אורחים. הרדיו היה שם, הטלוויזיה הייתה שם. קברניט אניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' שנתקעה בחוף בת גלים ב-1946 היה שם. הכנס הפך למבצע מדהים ומסובך שהפך לכנס שמדברים עליו עד היום.

לפתע ניגשת אלי אישה ומחבקת אותי. היא מזהה את עצמה כ'הבת של המורה שלך קווינט'. ואז היא מחייכת ואומרת: "אני רוצה להודות לך על שהשארת את אבי בחיים כל השנים האלה!"

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. חג שמח מנחם! כיף לקרוא את הסיפור הזה צמיד מצחיק אותי לשמוע שאמר לאמך שהוא מרחם עליה שיש לה בן כמוך. אני מדמיין אותו כמו המורה של אלכס מאלכס חולה אהבה

  2. מנחם,
    אני יודע שגמרנו עם עם פוליטיקה אבל חייבים לתת מענה טובה לביידן ולאנשים שלו
    הבטיח 100 מליון חיסונים תוך 100 יום והגיע ליעד ב 60 יום ועכשיו הוא אומר שיגיע ל 200 מליון תוך 100 ימים ואני מאמין לי.
    מעבר לכל דבר הכי חשוב היה הקורונה וכתוצאה מזה הכלכלה וביידן מצליח בצורה מרשימה .
    לא כמו איזה אידיוט שישב עם אצבע בתחת 3 חודשים ובכה שגנבו לו את הבחירות במקום לעבוד בשביל העם האמריקאי

  3. אחלה תמונה, אפשר להבין למה הוא נראה מאיים אבל נראה לי שהוא מחייך טיפ טיפה. בהחלט יש לו לוק של שחקן הוליוודי

  4. חג שמח מנחם למשפחה ולך. סיפורי בת גלים שלך תמיד מעוררים בי רגשות. אגב, האם ידעת שכילד גדלתי ממש מול ביה"ס בסמ"ת שהיה מגרש המשחקים שלנו אחרי הלימודים.

  5. קראתי את הסיפור הזה אולי 10 פעמים להנאתי הרבה והנה מצורפת גם תמונה….
    מי יודע, אולי בעוד 10 שנים יגיע מקורא אקראי איזה וידאו של קווינט מזמין את מנחם לחטוף סרגל, עם קלוז אפ וסלואו מושן על היד המתחמקת בשניה האחרונה…. 🤣
    אחלה טור

  6. סוף כל סוף אפשר לחבר פנים לדמות המיסתורית הזו, עליה אני קורא כבר כל כך הרבה שנים. תודה רבה דוקטור והלוואי שנזכה לעוד הרבה סיפורים כאלה

  7. נהדר מנחם.
    אחרי עשרות טורים בהם הזכרת את המורה שלך קווינט,
    עכשיו אנו זוכים גם לראות את זיו פניו.
    ממתק קריאה נהדר לפסח.
    מי ייתן שנזכה לשנה הבאה, בהופס הבנויה, ובעוד טור נהדר שלך.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט