בכתבה על הברוקלין נטס ניצח ד"ר ג'יי את ג'ייסון קיד בקרב צמוד של 111- 102 מתוך 227 קולות בסך הכל, מה שאומר 48.90% לארווינג. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

ראשיתו של המועדון הזה עוד לפני הקמת ה-NBA. ב-1937 הוקמה ליגה בשם NBL שהתאחדה ב-1949 עם ליגת ה-BAA תחת השם NBA, וליגת ה-BAA שהוקמה בשנת 1947 היא זו שנחשבת לחלק מה-NBA. הקינגס הוקמו לקראת עונת 1946 בליגת ה-NBL, אז תחת השם רוצ'סטר רויאלס ובעיר רוצ'סטר אשר במדינת ניו-יורק. כ-3 העונות שלהם שם הם זכו באליפות אחת ב-1946 והפסידו בשנתיים הבאות בגמר, ואת עונת 1949 הם כבר התחילו בליגת ה-BAA, מה שהפך להיות ה-NBA כזכור.

באותן שנים המיניאפוליס לייקרס של ג'ורג' מייקן היו כמעט בלתי מנוצחים, וב-1951 דווקא הקינגס הצליחו לגבור עליהם בגמר המערב בדרך לסדרת גמר נגד הניקס. הרויאלס הובילו 3- 0 בסדרה לפני שהניקס הצליחו לכפות משחק 7, ובכך היו ליחידים עד 1994 לחזור מפיגור 3- 0 למשחק 7. הרויאלס הובילו מהפתיחה עד אמצע המחצית השנייה, אבל מקס זסלופסקי היהודי ווינס בורילה הסקורר הובילו ריצה של הניקס שקבעה 62- 60 בלבד לרויאלס בסיום הרבע השלישי. הניקס השלימו מהפך ברבע האחרון ועלו ליתרון 74- 72, אבל 2 הסנטרים שלהם יצאו ב-6 עבירות, וזה של הרויאלס, ארני ריזן, הפך את התוצאה מהעונשין ואחרי זה בורילה קבע שוויון 75, דקה וחצי לסיום.

כאן זה המקום להכיר 2 חוקים שהיו נהוגים באותה עת – הראשון הוא שלא היה שעון התקפה, מושג שהמוצא רק ב-1954, והשני הוא שב-2 הדקות האחרונות הנוהג אז הוא שאחרי קליעות עונשין ב-2 הדקות האחרונות יש כדור ביניים. כולם האמינו שהרויאלס ישמרו על הכדור בדקה וחצי האחרונות עד לזריקה בשניות הסיום, אבל בוב דיוויס החליט ללכת לסל, סחט עבירה ודייק פעמיים מהקו. 2 הסנטרים של הניקס כבר היו מחוץ למשחק, מה שאפשר לרויאלס להשתלט גם על כדור הביניים והם שמרו עליו ביתרון 2 עד לשניות הסיום, אז רד הולצמן מסר לג'ק קולמן שקבע 79- 75 לרויאלס בסיום.

חידה לפני שנמשיך בשיעור ההיסטוריה – מי מבין אלו שהוזכר כאן גם לקח אליפויות עם הניקס?

ב-3 מ-4 השנים הבאות הרויאלס הפסידו בפלייאוף ללייקרס ואז החל עליהם לחץ לעבור למקום רציני יותר מרוצ'סטר, כך שבקיץ 1957 הוכרז על מעבר לסינסינטי הדרומית-מערבית יותר. לקראת אותה עונה הרויאלס יצאו למסע רכש שהביא אותם לפלייאוף, אבל זו הייתה היחידה באותן 6 שנים, וכשמדובר בליגה של 8 קבוצות אשר מתוכן 6 עולות לפלייאוף מדובר במפגן מרשים של חוסר הצלחה.

במשחק האחרון של העונה הסדירה של 1958 ניסה כוכב הקבוצה, מאוריס סטוקס, לחדור לסל, נפל וראשו נחבט ברצפה והוא התעלף. אחרי שהביאו לו מלחי הרחה הוא התעורר וחזר לשחק והוא גם שיחק במשחק הפלייאוף הראשון נגד הפיסטונס, 3 ימים אחר כך, וקלע 12 נקודות. בסיום אותו משחק חש סטוקס ברע, וזמן מה לאחר מכן סבל מפרכוס אפילפטי שאחריו הפך למשותק. הוא אובחן בהמשך כסובל מאנצפלופתיה טראומטית, אשר פוגעת במערכת המוטורית.

ג'ק טווימן, עוד אחד מכוכבי הקבוצה, נטל אחריות על חברו הפך לאפוטרופוס החוקי שלו עד למותו של סטוקס ב-1970. טווימן ארגן משחק הוקרה שנתי עבור סטוקס ועבור כל שחקן עבר אחר שנזקק להוצאות רפואיות, וב-2004, כאשר סטוקס נבחר להיכל התהילה, 34 שנים אחרי מותו, היה טווימן זה שקיבל בשמו את הפרס. טווימן הלך לעולמו ב-2012, והליגה הוסיפה את פרס השחקן הקבוצתי על שם שניהם. עד כאן בנושא חשוב זה, ועכשיו נשוב אליהם כקבוצה.

מי שהחזיר אותם לפלייאוף בתחילת שנות ה-60 היה אוסקר רוברטסון שרשם ממוצע עונתי של טריפל-דאבל ב-1962 ונבחר ל-MVP ב-1964, אבל נתקל פעם אחר פעם בסלטיקס של ביל ראסל ולא הצליח לעבור את גמר המזרח. ב-1968 התחיל רצף נוסף ללא פלייאוף שהמשיך גם כשהקינגס עברו מערבה לקנזס סיטי והחליפו את השם לקינגס.

רק ב-1975 נגמר הרצף והקינגס הפסידו לבולס בסדרת פלייאוף ראשונה מאז 1967, מה שהחל קצת להחזיר אותם לרלוונטיות. בעונת 1979 הקינגס סיימו במקום השני במערב, אבל רק ב-1981 הם הצליחו לעבור סיבוב פלייאוף לראשונה מאז 1964, אז הם הדיחו את פורטלנד ופיניקס בדרך להפסד ליוסטון בגמר המערב.

ב-17 השנים הבאות הקינגס לא היו בכלל בכיוון, למרות המעבר לסקרמנטו ב-1986, ולמעט 3 הדחות בסיבוב הראשון בפלייאוף, אשר אל כולן הגיעו הקינגס עם מאזן שלילי, לא היה יותר מדי מה לספר. בקיץ 1998 התרחש השינוי הדרמטי בחיי המועדון מבירת קליפורניה, כאשר כוכב הקבוצה, מיץ' ריצ'מונד, הועבר בטרייד לוושינגטון בתמורה לכריס וובר, והוא צוות לקו הקדמי יחד עם ולאדה דיבאץ' שחתם כשחקן חופשי באותו קיץ.

כאן התחיל רצף של 8 עונות רצופות של הקינגס בפלייאוף, כאשר תוך כדי מתחילה להתגבש הקבוצה הגדולה של 2002 שהשיגה 61 ניצחונות. ב-1999 ו-2000 הקינגס הודחו בסיבוב הראשון במשחק מכריע, ב-2001 עברו סיבוב לראשונה מאז 1981, רק כדי לחטוף סוויפ מהלייקרס, וב-2002 כבר היו מרחק נגיעה מיתרון 3- 1 בסדרה או מניצחון בכמה הזדמנויות שונות, אבל הסדרה הידועה ההיא הסתיימה בהפסד 4- 3 ללייקרס. בשנתיים הבאות הקינגס הפסידו במשחקי 7 של הסיבוב השני, ואחר כך סיפקו עוד 2 הדחות בסיבוב הראשון, לפני שהפלייאוף של 2006 היה האחרון בו הם השתתפו. מאז, התחיל הרצף הפעיל הארוך ביותר של קבוצה שלא הייתה בכלל בפלייאוף, והוא עומד כבר על 14 שנים.

הזווית הישראלית:

עומרי כספי – 5 עונות, 9.6 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 52.4% אפקטיבי, 38.7% לשלוש, 68.1% מהקו.

הישראלי הראשון ב-NBA זוכה לאזכור כאן בקבוצה בה הוא נבחר בדראפט ובה הוא שיחק חצי מקריירת ה-NBA שלו. כספי מדורג רביעי בכל הזמנים במשחקי עונה סדירה ללא הופעת פלייאוף אחת, אבל הוא קיבל בדואר טבעת אליפות מגולדן סטייט. בעונת הרוקי השתתף כספי במשחק הרוקיז של האולסטאר, בו הוא קלע 13, ובתחרות החיובים נגד קווין דוראנט וראג'ון רונדו, בה הוא סיים אחרון.
הופעת השיא של כספי הייתה ב-28/12/2015, אז הוא קלע 36 עם 9 שלשות נגד גולדן סטייט (שהייתה אז במאזן 28- 1), ו-23 מתוכן ברבע השני, כולל קרב שלשות מפורסם שלו נגד האיש שקלע 402 שלשות באותה עונה.

כמעט נכנסו:

מאוריס סטוקס – 3 עונות, 16.4 נקודות, 17.3 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 35.1% אפקטיבי, 69.8% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, רוקי העונה (לפני שהמציאו את חמישיות הרוקיז).

סטוקס נכנס לכאן בעיקר בגלל מה שהוא הספיק לעשות בקריירה הקצרה שלו, כאשר בכל אחת מ-3 העונות שלו בליגה הוא נבחר לאולסטאר ולחמישייה השנייה. הקריירה של סטוקס נגדעה באופן טראגי שתואר לעיל מיד אחרי משחק הפלייאוף הראשון שלו, והקינגס כמועדון חזרו לתחתית לעוד כמה עונות.

סם לייסי – 12 עונות, 11.1 נקודות, 10.5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 1.7 חסימות, 44.2% אפקטיבי, 73.7% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הבחירה החמישית בדראפט 1970 המשובח, הסנטר הפותח של הקינגס לכל אורך העשור, כולל עונת השיא של גמר המערב ב-1981. עונת השיא ב-1975 הניבה ללייסי בחירה יחידה לאולסטאר, אבל הוא שמר על יציבות ארוכת שנים בשילוב בין יכולות התקפה סבירות ויכולות הגנה משמעותיות.

ווין אמברי – 8 עונות, 14.1 נקודות, 10.4 ריבאונדים, 1.6 אסיסטים, 44.6% אפקטיבי, 64.3% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר.

הסנטר של הרויאלס במחצית הראשונה של שנות ה-60 וחלק משמעותי בקבוצה שהגיעה פעמיים לגמר המזרח באותה תקופה. על החשיבות שלו תוכיח העובדה שבלעדיו גם אוסקר רוברטסון לא הצליח לעבור סיבוב בפלייאוף. אחרי זה בילה קצת בבוסטון ומילווקי ואחר כך היה ה-GM שנאלץ להעביר את קארים ללייקרס ונשיא מועדון די מוצלח בקליבלנד. גם היום, בגיל 83, משמש אמברי כיועץ מיוחד של טורונטו.

המחליפים:

סקוט וודמן – 7 עונות, 16.5 נקודות, 6 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 48.9% אפקטיבי, 80.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

זכור בעיקר כשחקן מחליף בבוסטון, ובעיקר במשחק המכונה "טבח יום הזיכרון", בו הוא סיים עם 11/11 מהשדה, אבל את שנות השיא שלו העביר וודמן בקינגס, שם הוא היה הכוכב הבולט בקבוצה שהעפילה לגמר המערב ב-1981. בכלל, הקינגס בשנות השיא של וודמן העפילו לפלייאוף 3 עונות ברציפות, מה שהיה ההישג המרשים ביותר שלהם בין שנות ה-60 ובין המאה ה-21.

מייק ביבי – 7 עונות, 17.6 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 49.5% אפקטיבי, 37.7% לשלוש, 81.8% מהקו.

ב-2001 הגיע בטרייד מהגריזליס בתמורה לג'ייסון וויליאמס, האיש והמסירות. ביבי היה מוסר פחות וירטואוזי, אבל שחקן טוב יותר באופן משמעותי, ויחד איתו הקינגס עשו את עונת השיא ב-2002 שהסתיימה הכי קרוב שאפשר לגמר. ביבי המשיך להיות חלק משמעותי בקינגס עוד כמה שנים, ואחרי זה היה זה שהפך את אטלנטה לקבוצת פלייאוף וזכה להפסיד בגמר ה-NBA לפג'ה סטויאקוביץ' שיוזכר בקרוב.

בובי וואנזר – 9 עונות, 12.2 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 39.3% אפקטיבי, 80.2% מהקו, אליפות אחת, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה.

נציג ראשון של האליפות מ-1951. וואנזר היה הראשון אי פעם לסיים עונה עם יותר מ-90% מקו העונשין והיה חלק מצמד הקו האחורי הטוב ביותר בתולדות הקינגס, יחד עם אחד שיוזכר בהמשך. וואנזר שימש בשנתיים האחרונות בקריירת המשחק שלו כמאמן-שחקן, ואחר כך המשיך לעוד עונה כמאמן, זו העונה הטראומטית של 1958 עליה כבר נכתב בהרחבה.

מיץ' ריצ'מונד – 7 עונות, 23.3 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 50.6% אפקטיבי, 40.4% לשלוש, 84.7% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

הגיע מגולדן סטייט ומיד הפך לכוכב של הקינגס בשנות ה-90. הרבה הישגים קבוצתיים לא היו, אבל יהיה קשה להאשים בכך את ריצ'מונד שנתן את התפוקה הקבועה והיציבה לכל אורך התקופה שלו בבירת קליפורניה, אלא יותר את הצוות המסייע שלא ממש היה בנמצא. דווקא הטרייד ששלח אותו לוושינגטון היה זה שהתחיל את השנים המוצלחות ביותר של הקינגס, לפחות מאז שנות ה-50, אבל הרבה מזה הוא עניין של החיזוק הנוסף שהגיע לסקרמנטו באותה תקופה.

פג'ה סטויאקוביץ' – 8 עונות, 18.3 נקודות, 5 ריבאונדים, 2 אסיסטים, חטיפה, 53.5% אפקטיבי, 39.8% לשלוש, 89.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

אולי היחיד מאנשי סקרמנטו שהמעמד שלו נפגע מכך שזוכרים לקינגס בעיקר את 2002. עונת השיא של פג'ה הייתה דווקא 2004, העונה בה כריס וובר התאושש מפציעה, בה הצלף קלע 24.2 נקודות, הכי הרבה בקריירה, ועשה זאת בשיא קריירה של 56.6% אפקטיבי מרשימים. סטויאקוביץ' גם קיבל הצבעה למקום ראשון במירוץ ל-MVP וסיים רביעי במירוץ באותה עונה, אבל בהמשך היו לו מריבות עם כריס וובר והקבוצה החלה להתפרק מנכסיה.

דמרקוס קאזינס – 7 עונות, 21.1 נקודות, 10.8 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 1.2 חסימות, 47.1% אפקטיבי, 32.2% לשלוש, 73.4% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

ב-7 עונות בסקרמנטו קאזינס השתפר ושיפר את ממוצעיו בכל עונה, אבל הקינגס לא היו קרובים לפלייאוף באף אחת מהעונות שלו בקבוצה. במהלך התקופה הפך קאזינס מסנטר קלאסי לאחד שגם יודע להוביל כדור, למסור ולקלוע שלשות באחוזים סבירים. ב-2017 הועבר קאזינס לניו-אורלינס, יחד עם האיש שלנו עומרי כספי, ומאז שניהם לא הצליחו להחזיק עונה שלמה על הפרקט.

ג'רי לוקאס – 7 עונות, 19.6 נקודות, 19.1 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 49.7% אפקטיבי, 78.4% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר על ידי סינסינטי בבחירה הטריטוריאלית של 1962, אבל בחר לשחק דווקא בליגה בשם ABL שהייתה קיימת שנה וחצי בלבד. אחרי עונה אחת, לוקאס הצטרף לרויאלס ותפס את עמדת הפאוור פורוורד, ובכך הפך ליחיד שלקח 40 ריבאונדים במשחק בתור פורוורד, ואפילו רשם כרוקי טריפל-דאבל של 16, 25 ו-10 בניצחון בגמר המזרח נגד בוסטון, אבל זה היה הניצחון היחיד שלהם בסדרה. אחרי עוד כמה שנים טובות של לוקאס, בהן הוא גם הפך ליחיד חוץ מצ'מברליין שלוקח יותר ריבאונדים מביל ראסל בעונה שלמה, ב-1969 מונה בוב קוזי לתפקיד המאמן של הרויאלס, וכחלק מחתירתו לסגנון משחק מהיר יותר הוא חזר לשחק כרכז שמוביל משחק מהיר ושלח את לוקאס בטרייד לווריורס.

נייט ארצ'יבלד – 6 עונות, 25.2 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 8.1 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 46.7% אפקטיבי, 82.6% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

נייט ארצ'יבלד, המכונה "טייני", הוא היחיד אי פעם שהוביל את הליגה גם בנקודות וגם באסיסטים באותה עונה, עם 34 נקודות ו-11.4 אסיסטים למשחק ב-1973. "טייני" היה אחד מהשחקנים המהירים ביותר אי פעם, ומודל לחיקוי להרבה מאוד גארדים בימינו, ולמרות גובהו הנמוך הוא נודע גם כמטביע משובח. בתחום ההישגים האישיים הוא מפסיד לבא בתור וזה שאחריו היה משמעותי יותר עבור הקינגס כמועדון, ולכן אני מותיר את "טייני" מחוץ לחמישייה אחרי התלבטות קשה. כפיצוי, נזכיר כאן את המאמר הנפלא עליו בפרוייקט האגדות.

החמישייה:

גארד 1 – אוסקר רוברטסון – 10 עונות, 29.3 נקודות, 8.5 ריבאונדים, 10.3 אסיסטים, 48.9% אפקטיבי, 83.7% מהקו, 10 בחירות לאולסטאר, 9 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 3 בחירות ל-MVP של האולסטאר, בחירה אחת ל-MVP, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר בבחירה הראשונה של 1960 וכבר בתור רוקי היה מרחק נגיעה ממוצעי טריפל-דאבל. בעונה השנייה הוא השלים את המשימה שהיום ודאי תזכה לשם "משימת ווסטברוק" ושנתיים מאוחר יותר הוא גם נבחר ל-MVP תוך כדי שהוא סוחב את הסינסינטי רויאלס לגמר המזרח. בהמשך הסגל לידו נחלש וההישגים הקבוצתיים הפסיקו, והעובדה שהמאמן היה רכז לא פחות גדול שרצה לשחק בעצמו בוודאי לא הועילה. בשלב הזה של הקריירה רוברטסון רצה לעבור קבוצה וניהל מאבק נגד חוקי הליגה שלא אפשרו מעבר קבוצה ללא הסכמת הקבוצה הקודמת, מה שהופך אותו גם לממציא השוק החופשי בליגה.

גארד 2 – בוב דיוויס – 7 עונות, 14.3 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 37.8% אפקטיבי, 75.9% מהקו, אליפות אחת, 4 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, אליפות NBL אחת, בחירה אחת ל-MVP של ה-NBL, בחירה אחת לחמישיית העונה של ה-NBL, בחירה אחת לחמישייה השנייה של ה-NBL.

הרכז הראשון של המועדון, המתחרה של ג'ורג' מייקן על תואר השחקן הטוב בעולם, האיש שהמציא את הכדרור מאחורי הגב, נבחר לנבחרת ה-25 של הליגה שהכילה 10 שחקנים והאיש שכונה "הודיני מהאריסבורג", הודות לשליטה בכדור הפנומנלית. בכל אחת מ-10 העונות בקריירה של דיוויס הרויאלס היו מועמדים לאליפות, מה שהוביל ל-2 אליפויות (1 ב-NBL) ועוד 2 גמרי NBL, יחד עם עוד 3 הפסדים ללייקרס בגמר המערב. על הדרך, מדובר בראשון אי פעם שהחולצה שלו הופרשה.

פורוורד 1 – ג'ק טווימן – 11 עונות, 19.2 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 45% אפקטיבי, 77.8% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה.

על התכונות האישיות שלו והאחריות שהוא נטל על חברו שהפך למשותק כבר כתבנו, וכעת הגיע הזמן לעבור לכדורסל. גם על המגרש טווימן לקח את האחריות אחרי אותה טראומה, וב-2 העונות הבאות קלע 25.8 ו-31.2 נקודות למשחק בהתאמה. אחר כך הגיע רוברטסון לקבוצה, אז טווימן לקח על עצמו תפקיד משני, אבל נשאר שחקן חשוב מאוד עבור הרויאלס בריצות הפלייאוף המרכזיות של שנות ה-60.

פורוורד 2 – כריס וובר – 7 עונות, 23.5 נקודות, 10.6 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 1.5 חסימות, 47.6% אפקטיבי, 69.1% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הגיע לקינגס ב-1998 והפך אותם לקבוצת פלייאוף ובהמשך גם למועמדת לגיטימית לאליפות. עונת השיא האישית של וובר ב-2001 סייעה לקינגס לעבור סיבוב פלייאוף לראשונה, ואחרי הסדרה הידועה נגד הלייקרס ב-2002 הגיעה ההזדמנות הוספת ב-2003. הספרס הדיחו את הלייקרס והקינגס היו נגד דאלאס, אבל וובר נפצע בברך ונעדר לשנה שלמה. הקינגס הפסידו לדאלאס ואחרי שוובר התקשה לחזור לכושר שיא הפסידו למינסוטה בסיבוב השני של 2004. בינתיים וובר והכוכב החדש, סטויאקוביץ', לא כל כך הסתדרו, ושניהם נשלחו להיכשל בקבוצות אחרות.

סנטר – ארני ריזן – 7 עונות, 13.7 נקודות, 11.2 ריבאונדים, 1.9 אסיסטים, 38.4% מהשדה, 70% מהקו, אליפות אחת, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

האיש שהיה צריך להתמודד בצבע פעם אחר פעם עם ג'ורג' מייקן וב-1951 הצליח סוף סוף לעבור את המשוכה הזאת ולהגיע לגמר נגד הניקס. באותה סדרת גמר ריזן קלע 21.7 נקודות למשחק עם 14.3 ריבאונדים, כולל 24 ו-13 במשחק 7 המכריע, וסביר להניח שהוא היה נבחר לפיינלס MVP אם היה מחולק תואר כזה אז. בסוף הקריירה הגיע ריזן לסלטיקס שם הוא היה היחיד עם אליפות בעברו וסייע לרוקי ביל ראסל לזכות באליפות הראשונה שלו.

מאמן:

ריק אדלמן – 8 עונות, מאזן 395- 229 (63.3% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 34- 35 (49.3% הצלחה) בפלייאוף.

אדלמן אימן את הקינגס 8 עונות ובכל העונות האלה הקינגס היו בפלייאוף ועם מאזן חיובי. אלו גם 8 העונות החיוביות היחידות של הקינגס ב-35 שנים האחרונות, מה שעושה את הבחירה הזאת לקלה. אמנם הקבוצה הזאת לא לקחה אליפות, בניגוד לרויאלס של יובל אחד קודם לכן, אבל אין ספק שב-2002 עלתה לפרקט הקבוצה הזכורה ביותר של הקינגס, שהרבה ממנה נבנתה בצלמו של המאמן.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה: