נבחרת לכל קבוצה – 11 – אורלנדו מג'יק / חיים

הקרב הצמוד בין סטוקטון למאלון בבחירת ה-MVP של יוטה הוכרע בסופו של דבר לטובת מאלון עם 106- 101 מתוך 212 בסך הכל ו-50% מהקולות. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם ב-1989 וכיאה למועדון חדש בליגה לא הצליח להגיע רחוק עד שנפל לידיו הכוכב הגדול הראשון. במקרה הזה מדובר בשאקיל אוניל, המכונה גם שאק, שכבר בעונת הרוקי שלו סחב את המג'יק למאזן חצוי. אורלנדו הפסידו בשובר שוויון לאינדיאנה ולא עלו לפלייאוף, מה שהקנה להם מקום בהגרלת הלוטרי ושוב את הבחירה הראשונה בדראפט. הצמד של שאק ופני הארדווי כבר הוביל למקום בפלייאוף בעונה אחרי ולמקום בגמר ב-1995 אחרי ניצחונות על הבולס של ג'ורדן ועל אינדיאנה בגמר המזרח.

המשחק הראשון של סדרת הגמר נגד יוסטון הפך לטראומה עבור המג'יק בכלל, וניק אנדרסון בפרט, כאשר 4 החטאות עונשין רצופות שלו אפשרו לרוקטס להשלים קאמבק מפיגור גדול ולהשיג ניצחון בהארכה. הגמר הזה הסתיים בסוויפ, בעונה אחרי המג'יק חטפו סוויפ בגמר המזרח מהבולסס, במה שהפך לשנה השלישית ברציפות שהם הודחו בסוויפ, ואז שאק נהיה שחקן חופשי והחליט לחתום בלייקרס.

בקיץ 2000 המג'יק בנו טריו של כל הזמנים עם גרנט היל, טרייסי מקגריידי וטים דאנקן, וגם כשהאחרון החליט ברגע האחרון להישאר בספרס בכל זאת הייתה שם קבוצה חזקה. גרנט היל גמר את העונה אחרי 4 משחקים, ובכל זאת נבחר לאולסטאר, וטי-מאק היה זה שסחב את אורלנדו ל-3 הפסדים רצופים בסיבוב הראשון.

ב-2004 המג'יק בחרו בדראפט את דוויט הווארד ובנו סביבו קבוצה עם הרבה קלעי שלשות, מה שהוביל לניצחון על קליבלנד ולברון בגמר המזרח והפסד ללייקרס בגמר של 2009. בעונה אחרי הגיע הפסד לסלטיקס בגמר המזרח, ואחר כך גם הקבוצה הזאת התפרקה והמג'יק חזרו לתחתית המזרח לעוד כמה שנים. בשנתיים האחרונות הם עלו לפלייאוף וניצחו את המשחק הראשון בכל פעם, לפני שהגיע הפסד 4- 1 לטורונטו ומילווקי בהתאמה.

כמעט נכנסו:

ארון גורדון – 6 עונות, 12.8 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 49.9% אפקטיבי, 31.9% לשלוש, 70.1% מהקו.

בשנים הראשונות נדמה היה שגורדון יתפתח להיות כוכב, וזה לא קרה, אבל עדיין מדובר בשחקן טוב בשני צידי המגרש שמצליח בשנים האחרונות לתת כלים חשובים לקבוצת הפלייאוף של אורלנדו. אפשר גם לכנות אותו בתואר "האיש ששונא את תחרות ההטבעות", אחרי שני מקרים בהם הוא לכאורה "נשדד" מהזכייה שכביכול הגיעה לו בתחרות.

טוביאס האריס – 4 עונות, 15.6 נקודות, 7 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 50% אפקטיבי, 32% לשלוש, 78.4% מהקו.

עבר כל כך הרבה קבוצות כך שקשה לעקוב, ואורלנדו היא זו שבה האריס שיחק הכי הרבה זמן. אורלנדו זה גם המקום שבו האריס הפך משחקן ספסל שולי עם קצת פוטנציאל עתידי לסקורר בולט בליגה, לפני שתהליך השיפור שלו המשיך גם בקבוצות האחרות בהן הוא מצא את עצמו.

הוראס גרנט – 7 עונות, 11.3 נקודות, 8.2 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים, חטיפה, חסימה, 50.2% אפקטיבי, 70.4% מהקו, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע כשחקן חופשי משיקגו בקיץ 1994 והפך לרכש קריטי בזמן הסדרה בין הקבוצות ב-1995, כאשר ניתן להגדיר אותו בתור אקס-פקטור משמעותי בסדרה ובהפסד היחיד של ג'ורדן בסדרת פלייאוף בשנות ה-90. גרנט המשיך לתת יכולת טובה גם בעונות הבאות בהן המג'יק כבר היו פחות בעניינים כקבוצה, וחזר לאורלנדו לסוף הקריירה אחרי 2 עונות אליפות בלייקרס עם אחד שיוזכר כאן בסוף.

המחליפים:

ניק אנדרסון – 10 עונות, 15.4 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 50.4% אפקטיבי, 36.3% לשלוש, 67.3% מהקו.

האיש שהיה שם מההתחלה ועד להופעה בגמר כעבור 6 שנים בלבד. האיש מוכה הטראומה שהחטיא 4 זריקות עונשין רצופות כשאחת מדויקת הייתה מספיקה לניצחון, ובעונה שאחרי קלע פחות מחצי מזריקות העונשין שלו. האיש שהיה צריך לשמור תמיד על הגארדים המובילים של היריבות ועל הדרך סיפק גם תרומה ראויה ויציבה בהתקפה.

היידו טורקוגלו – 8 עונות, 14.5 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 50% אפקטיבי, 37.9% לשלוש, 80.5% מהקו, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

עד 2007 לא היה מדובר ביותר משחקן סולידי בקבוצה לא מספיק מעניינת, אבל ב-2008 טורקוגלו הקפיץ את הממוצעים שלו משמעותית והמג'יק הפכו לקבוצת צמרת במזרח של אותה תקופה. ב-2009 יש כבר מי שיטען שטורקוגלו היה הכוכב השני של אורלנדו שהעפילה לגמר בזמן שהרכז נלסון היה פצוע. אחר כך הוא בחר בקהילה הטורקית של טורונטו ושם נגמר שיא הקריירה שלו.

דניס סקוט – 7 עונות, 14.8 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, חטיפה, 50.7% אפקטיבי, 40.3% לשלוש, 78.9% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז.

אחד מהראשונים בליגה שלקחו 4-5 שלשות במשחק לפחות, ובעונת 1996 סקוט גם זרק 7.7 שלשות בממוצע למשחק, תוך כדי שהוא קולע אותן ב-40% ויותר. באותה עונה סקוט קלע 267 שלשות, שיא שהחזיק עד ריי אלן ודורג שני עד סטף, וגם היום העונה הזאת מדורגת במקום ה-16 המכובד בכמות השלשות לעונה. 28 השלשות של סקוט בסדרת גמר המזרח ב-1995 (כולל 5 במשחק 7) היו השיא עד שהגיע ריי אלן והשווה אותו, אחריו היו אלה הספלאש בראדרס ששברו את השיא, וכיום מחזיק בשיא דונובן מיטשל עם 33 באותה סדרה שבה ג'מאל מארי קלע 32 שלשות משלו.

סקוט סקיילס – 5 עונות, 12.9 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 7.2 אסיסטים, 48.5% אפקטיבי, 38% לשלוש, 89.2% מהקו, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

הגיע למג'יק בדראפט ההרחבה ועונת שיא ב-1991 העניקה לו את תואר השחקן המשתפר. בביקור הפלייאוף היחיד בקריירה של סקיילס הוא היה חלק מהפסד בסיבוב הראשון בסוויפ לאינדיאנה ב-1994 בתור המחליף של פני, ואחר כך הועבר בטרייד לוושינגטון. סקיילס גם מחזיק בשיא NBA מרשים, אשר הוא לבדו יכול להספיק לבחירה כאן.
חידה – באיזה שיא NBA מחזיק סקיילס?

דארל ארמסטרונג – 9 עונות, 11.7 נקודות, 3.3 ריבאונדים, 5.1 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 48.6% אפקטיבי, 34.6% לשלוש, 88.8% מהקו, בחירה אחת לשחקן השישי, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

מתוך הרבה שנים שבילה ארמסטרונג בתפקיד הרכז של אורלנדו, חלקן כפותח וחלקן כמחליף, עונת השיא שלו הייתה ב-1999, בה הוא זכה גם בתואר השחקן המשתפר וגם בתואר השחקן השישי. בהמשך הוא גם היה חלק משמעותי בקבוצה שהפסידה כמה פעמים ברציפות בסיבוב הראשון.

רשארד לואיס – 4 עונות, 16.3 נקודות, 5.1 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 54.1% אפקטיבי, 39.9% לשלוש, 82.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הגיע בקיץ 2007 לקבוצה הצעירה המתפתחת והפך מיד לצלע מרכזית בקבוצת פלייאוף בכירה, כולל כמה תצוגות קליעה נהדרות בפלייאופים של התקופה. היכולת שלו לשמור על פאוור פורוורדים בצבע ולאלץ אותם לשמור עליו מחוץ לקשת הייתה קריטית להצלחה של אורלנדו באותן שנים.

ניקולה ווצ'ביץ' – 8 עונות, 17.1 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, חסימה, 51.8% אפקטיבי, 33.4% לשלוש, 75.2% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הכוכב של המג'יק בעשור האחרון, כאשר אחרי הרבה שנים שלא היה ברור מה הוא שווה הגיעה עונת שיא של ווצ'ביץ' ב-2019 שהובילה לבחירה לאולסטאר באופן אישי ומקום בפלייאוף אחרי כמה שנים שחונות עבור המג'יק.

ג'אמיר נלסון – 10 עונות, 12.6 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים, חטיפה, 50.4% אפקטיבי, 37.4% לשלוש, 81.7% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

הרכז שבילה עשור שלם באורלנדו מצא לעצמו את המקום הנוח בתור זה שמפטם את דוויט הווארד בצבע, במה שהביא לעונת השיא שלו ב-2009, אבל לצערו הוא נפצע באמצע אותה עונה ולכאורה גמר את העונה. המג'יק הצליחו להגיע לגמר ונלסון חזר לשחק במהלך סדרת הגמר נגד הלייקרס, אבל התקשה לשחזר את היכולת. ברמה האישית, נלסון שמר על הרמה הגבוהה עוד כמה שנים, אבל אורלנדו כקבוצה לא הגיעו שוב לגבהים כאלה.

החמישייה:

גארד 1 – פני הארדווי – 6 עונות, 19 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 50.7% אפקטיבי, 31.1% לשלוש, 76.6% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז.

בכל מקום הוכתר פני בתור היורש של מג'יק ג'ונסון והשילוב שלו ושל שאק הוביל להישגים מרשימים מאוד ביחס לגילם הצעיר, אבל אז שאק נטש ללייקרס והברכיים של פני נטשו למקומות אחרים. הוא המשיך לשחק באורלנדו, ואחרי זה בכל מיני מקומות אחרים בליגה, אבל כבר היה רחוק מאוד מאותה יכולת שיא של אמצע שנות ה-90.

גארד 2 – טרייסי מקגריידי – 4 עונות, 28.1 נקודות, 7 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, 1.5 חטיפות, חסימה, 48.4% אפקטיבי, 36.1% לשלוש, 76.8% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה. בחירה אחת לשחקן המשתפר.

קיץ 2000 ולטי-מאק נמאס להיות בצילו של בן הדוד, וינס קרטר, בקנדה. איש לא שיער לעצמו שמדובר בשחקן כזה טוב שמסוגל לקלוע 30 נקודות כל משחק, אבל זה בדיוק מה שקרה ב-4 העונות של מקגריידי באורלנדו. מבחינה קבוצתית שום דבר לא הצליח לגרום למג'יק לעבור סיבוב פלייאוף, כולל יתרון 3- 1 על דטרויט בסיבוב הראשון, דווקא בשנה שבה לראשונה סדרות הסיבוב הראשון עברו לפורמט של הטוב מ-7 ב-2003..

פורוורד 1 – גרנט היל – 6 עונות (200 משחקים), 16.4 נקודות, 5 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 50.2% אפקטיבי, 79.5% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

עוד אחד משחקני הרכש של קיץ 2000, אבל זה שנפצע אחרי 4 משחקים. היל היה כל כך פופולרי באותה תקופה כך שהוא נבחר לאולסטאר של 2001 למרות 4 משחקים בלבד באותה עונה, אבל זו הייתה רק ההתחלה של הפציעות, כך שהיל שיחק מעט מאוד בשנים שלו באורלנדו. ב-2005 הייתה להיל עונת קאמבק יפה שסידרה לו שוב בחירה לאולסטאר, והוא הפך להיות שחקן סולידי באורלנדו ופיניקס בשנים הבאות.

פורוורד 2 – דוויט הווארד – 8 עונות, 18.4 נקודות, 13 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, חטיפה, 2.2 חסימות, 57.7% אפקטיבי, 58.8% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 5 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 4 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, 3 בחירות לשחקן ההגנה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

בשנתיים הראשונות שלו בקריירה, הווארד היה פאוור פורוורד, מה שמאפשר לי לשבץ אותו כאן, כי עמדת הסנטר כבר כבדה מאוד. סטאן ואן-גנדי הגיע לאורלנדו ב-2007 והקיף את הווארד בקלעים לשלוש מה ששדרג את הקבוצה ואפשר לו להפוך לשחקן ההגנה הטוב של התקופה. באופן אישי הווארד הגיע לשיא ב-2011, כאשר הוא גם סיים שני לדרק רוז במירוץ ל-MVP, ונתן פלייאוף גדול ב-2009 שהסתיים בגמר, כולל משחק 40 נקודות שהדיח את קליבלנד בגמר המזרח.

סנטר – שאקיל אוניל – 4 עונות, 27.2 נקודות, 12.5 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 2.8 חסימות, 58.1% אפקטיבי, 54.6% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

בשנים של שאק באורלנדו אנחנו מדברים על סנטר שהיה לו את היתרון הפיזי על כל יריב, אבל גם היה בעל יכולות אתלטיות ברמה גבוהה מאוד, כולל יכולת לרוץ את הפרקט ברמה גבוהה מאוד. הבחירה בשאק בדראפט 1992 הייתה זו שהפכה את המג'יק לקבוצת פלייאוף וקונטנדרית והבחירה שלו לעבור ללייקרס אחרי 4 שנים החזירה את אורלנדו לתחתית הליגה, למרות הסגל המוכשר שהיה לידו.

מאמן:

סטאן ואן-גנדי – 5 עונות, מאזן 259- 135 (65.7% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 31- 28 (52.5% הצלחה) בפלייאוף.

הגיע בקיץ 2007 לאורלנדו, הפך את נלסון וטורקוגלו לאולסטארים, את הווארד לגבוה ושחקן ההגנה הטוב בליגה ובנה שיטת משחק שהביאה את אורלנדו לגמר ב-2009 ועוד כמה ריצות פלייאוף יפות. על הדרך הוא מחזיק באחוזי ההצלחה הכי טובים למאמן אורלנדו גם בעונה הסדירה וגם בפלייאוף.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. השלמתי את הטור הקודם מסתבר שיש באתר 101 רפי הבנה כל מי שבחר בשחקן מוגבל כמו סטוקטסון על פני מלון הסקורר האדיר. גם פה אין ספק מי מספר אחד שאקיל אוניל לאף שחקן לא הייתה השפעה כמו שלו על הפרנצייז ב4 שנים, המספרים שלו מדברים בעד עצמם אבל החוויה לצפות המפלצת הצעיר הייתה מיוחדת הוא הגדיר באופן היסטורי את השילוב בין אתלטיקה לפיזיות, לקח מועדון שהוקם ב88 לגמר.

  2. הסיפור הכי מצחיק על סקיילס (מלבד זה שהוא מחזיק בשיא האסיסטים למשחק בודד) זה שכששאק הגיע לאורלנדו סקיילס ניסה להתבריין עליו ולגרום לו לקחת את התיקים שלו או משהו כזה ושאק פשוט צחק עליו.

  3. תודה חיים. שני פספוסי הקריירות כתוצאה מפציעות מהגדולים בליגה באותה חמישייה- גראנט היל ופני הארדווי.
    לחשוב על שניהם בלי פציעות… הלכתי כמובן על שאק כ-MVP.

  4. קודם כל מדהים כמה היה צמוד בין הדוור לסטוק, בדיוק כמו שלא נפרדו במגרש.
    הפעם הבחירה ל-MVP די קשה להחלטה.
    שאק היה הכי דומיננטי, אבל מעט עונות.
    דוויט הוא בחירה לגיטימית.
    אבל הלכתי על האמצע – פני – יותר עונות משאק, פחות מהאוורד, אבל המנהיג השני של התקופה הטובה ביותר של הקבוצה.

  5. אסיסטים למשחק בודד (30 נראה לי?) וגם בפער די משמעותי אני חושב של חמישה אסיסטים מהשיאים האישיים של מג'יק וסטוקטון. בהחלט שיא מרשים

  6. תודה חיים טוב על סקיילס סיפרו לפני .
    הפעם אהיה בוודאות בדעת מיעוט שכן אצלי שאק רק שלישי
    הייתי רוצה להכתיר את פני אבל ההגינות מחייבת אותי לבחור בהווארד
    הנה הנימוקים
    הוא היה 8 עונות פי 2 משאק וב 2 עונות יותר מפני
    הוא גם השיג לבד מה שהם השיגו יחד וזה גמר פליאוף.
    הוא נסה בנטל לבד לעומת שניהם שהתחלקו .
    ברור לי שהרוב ייבחרו בשאק אבל בעיני אם השאלה היא מי תרם הכי הרבה לארגון הזה ששמו אורלנדו התשובה ברורה ( ואיני נכנס לצד הכלכלי מסחרי וכו).

    פני היה ללא ספק השחקן שהכי אהבתי במג'יק הוא היה שייך לגדולים באמת ואני מדבר על הכי הכי גדולים לצערי הפציעות גמרו אותו מבלי שהתענגנו עליו מספיק .

    שאקיל היה ללא ספק השחקן שעשה את הקריירה הכי מרשימה מאורלנדו ….אבל לא באורלנדו .

  7. הלכתי על הווארד כMVP- קל לשכוח כמה טוב ודומיננטי הוא היה, וגם לקח קבוצה לגמר שהשחקן השני הטוב בה היא הידו טורקגולו, ולא פני הארדווי טרם הפציעות. קבוצה שהגיעה ללא מעט הישגים בזמן יחסית קצר שהיא קמה, אבל תמיד חוסה בצילה של הפלורידיאנית השנייה בליגה.
    רשארד לואיס זכור גם כסטרץ' 4 וגם כבעל אחד החוזים המופרכים בתולדות הליגה (111 מיל' ל-6 שנים בשעתו)
    והסיפור העצוב באמת הוא ניק אנדרסון, שנהיה לו פחד ממשי מזריקות עונשין, הציעו לו בונוסים על הגעה לקו (לא היה צורך שיקלע, רק שיגיע)

      1. לא היה צורך שיקלע, רק שיגיע לקו. הוא שינה את כל המשחק שלו בגלל הפחד מזריקות העונשין ונרתע מאוד מכניסות לצבע וממגע באופן כללי

  8. קטע איתם. זו קבוצה שהגיעה לשני גמרים והישגים סבירים וזו עדיין נבחרת לא מרשימה מידי בעיני. למעט דווייט רוב הכוכבים היו שם לרגע… והרבה מאלה שכן ייזכרו כגדולים הגיעו לשיא שלהם במקום אחר.
    *
    נראה שבהנהלה של הקבוצה הזו ממש אוהבים סנטרים ופאוור פורוורדים.

  9. לדעתי גרנט היל פשוט לא יכול להיכנס לחמישיה. לא בגלל שהוא לא היה טוב אלא בגלל שהוא פשוט לא היה. לקבל משחקן 200 משחקים על 7 עונות זה פשוט אכזבה קולוסאלית.
    אי לכך ובהתאם לזאת המקום בחמישיה צריך ללכת לניק אנדרסון.

    1. טיעון ונימוק נכון לגמרי גילרי. אחרי שהעלת אותו הייתי מכניס במקומו את טורקוגלו ולו רק על סמך הופעתו המצוינת ב-2009

    2. אגב המג'יק עלו 4 עונות לפלייאוף בתקופתו של היל בקבוצה.
      מה המאזן של היל במשחקים האלו? 4-0
      אני חושב שזה מעיד יותר מהכל.

  10. מעניין שלאורלנדו היו שתי קבוצות גדולות שכל אחת זרחה שנתיים. היה את הקבוצה של שאק ופני שעשתה גמר נבא ועוד גמר מזרח בעונות 95-96 ואת הקבוצה של דוויט הווארד שהגיעה לאותם הישגים בעונות 2009-10. חוצמזה אין יותר מדי על מה לכתוב הביתה, לי זה עושה רושם של מועדון שהצליח פחות ממועדונים כמו יוטה, פניקס או אינדיאנה שהופיעו לפניו.

    .מה שכן הם מחזיקים באופן מעניין את שיא הזכיות לשחקן המשתפר של העונה, 5 פעמים כמו אינדיאנה

  11. החמישייה שלי (מתבסס רק על התרומה שלהם בעת ששיחקו במג'יק, ולא מה שעשו לפני או אחרי):
    ג'מיר נלסון
    פני הרדוואי
    ניק אנדרסון
    הוראס גראנט
    דווייט האוארד

  12. מסכים עם גילרי מעלי לגבי גרנט היל. הוא לא ראוי להיכנס לחמישיית המג'יק. הוא פשוט היה פצוע מדי – הוא פחות או יותר היה הקוריוז של המג'יק שהפציעות הרגו אותו…
    כנראה שהוא קיבל חסד נעורים על הקריירה מאשר על התקופה הזו.

  13. בס"ד. תודה.
    התלבטתי בין שאר לדוויט ל mvp.
    בחרתי בשאר כי היא שם אותם על המפה, ותרם להם הרבה מבחינה הכנסות וכדומה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט