Happy Thanksgiving! (ופרק אחרון – לא נעים – בסאגה המשפחתית של אשתי גייל!) / מנחם לס

קני, והנכדה שלנו מיה. הצבא החזירה מעיראק: חיילת בהריון.

מה שאתם רואים בתמונה – שהוגדלה מ-FRAME של סרט ב-16 מ"מ כי התמונה שהופרדה מסרט של 16 מ"מ היא התמונה היחידה הקיימת – הם בני החורג קני (בנה של אשתי גייל) על כסא גלגלים, כתוצאה מתאונה קשה כשבתו קריסטין (עומדת לידו בחולצה לבנה) התנגשה בו כשהייתה על JET-SKI באגם ליד פיניקס, איבדה שליטה, והתנגשה בו במהירות של 40 מייל לשעה ב-JET-SKI אותו נהג קני.

הפציעה הייתה קשה. הוא צולע עד היום וסובל מכאבי גב חדים לעתים תכופות עד עצם היום הזה, שנים אחרי התאונה. כתבתי על עך אתמול בפוסט שהציג את בני משפחתי מצידה של גייל (https://hoops.co.il/?p=209032).

אבל נמנעתי מלספר סיפור מאד לא נעים.

לפני שאסביר את חשיבות מהות התמונה אציג את שאר הנמצאים בה: משמאל קני. על ברכיו – ניקולאס. ואז קריסטין – בתו הביולוגית (הבן מייקל לא בתמונה). הילדה בכחול היא לארקין. לידה שייאן. הילדה הגבוהה עם החולצה הלבנה ופס שחור באמצע היא מיה. לידה – הילד הוא ג'יימס, והגבוהה הממושקפת היא ליז (אליזבת).

מה כולם עושים בבית המשפט המחוזי של מייסה, אריזונה?

לפני כמה דקות ששה מנהנוכחים – ליז, מיה, ג'יימס' שייאן, לרקין, וניקולאס הפכו לילדיהם של קני ודבי, ונכדים של גייל (ואני מניח "נכדים חורגים" שלי).

לפני כמה זמן זה היה?

ניקולאס, התינוק על ברכיו של קני הוא עתה ניקולאס, מכונאי בן 18 במוסך, מחכה להתחיל לימודיו ב'קומיוניטי קולג' אוף מכניקס בשרלוט'

היכן שאר המאומצים?

איש לא יודע, אם כי ניקולאס נמצא בקשר קלוש איתם, והם מצלצלים פעם בכמה חודשים ומספרים מעט (ומסתירים הרבה) על גורלם. ניקולאס הוא עתה הקשר היחיד של קני ודבי עם חמשת ילדיהם, והקשר רופף ביותר ולא אמין לחלוטין, כי אף פעם אין לדעת את האמת מהשקר.

נתחיל עם עובדה חשובה: כל הששה הם ילדים של אותה אם, אבל אבות לא ידועים. ברור לחלוטין ממראה הילדים ששניים מהאבות היו היספנים, ואב אחד היה שחור. האם – מסוממת, זונה בעיר רינו, נבאדה, ובזמן האימוץ ניקולאס היה בן שנה וחצי, וליז בת 15 או 15.5.

דבי וקני לא התכוננו לאמץ 6. זה התחיל עם 2. אז נודע להם ששני חצאי אחים נוספים נמצאים בבית 'טיפולי', מין בית מחסה עם עוד איזה 10 ילדים, כולם ילדים שנעזבו ע"י אם ואב, או אחד מהם. המטפלים בהם היה זוג שקיבל שכר עבור הטיפול ושמירת הילדים. השניים הואשמו אגב יותר מאוחר ב-CHILD ABUSE.

דבי וקני היו אז מבקרי כנסייה מורמונית שהבטיחה להם עזרה בטיפול שני הילדים הנוספים, ולבקשת המיניסטר, ודחיפה מכל הקהילה הם הסכימו לצרף עוד שניים לביתם (ג'יימס ושייאן). למורמונים האלה – משפחות בנות 10 ויותר ילדים, 4 ילדים זה כסף קטן.

אז התברר שישנם עוד שניים. קני ודבי לא יכלו לעמוד נגד צרוף לרקין וניקולאס למשפחה, אחרי שקיבלו הבטחה שזו סוף השושלת, וששופט מחוזי ברינו ציווה על קשירת השחלות של האם כדי שלא תהיה מסוגלת להיכנס יותר להריון. שנים אח"כ כשבררנו, הסתבר שהיא היתה פעם צעירה יפהפיה שהפכה מסוממת, זונה, וכל כך מבולבלת ושיכורה שהיא מכרה את גופה באחד מבתי הקזינו ברינו, אבל לא דאגה לכל אמצעים נגד הריון.

אנחנו הגענו כמה פעמים למייסה, והכל נראה נורמלי לחלוטין. משפחה מאושרת. מייקל (הבן הבכור) כבר היה אבא צעיר, וקריסטין אמא צעירה, ולמרות התנגדותם לאימוץ בטענה שזה טרוף, ההורים אמרו שהם רק בני 45, כבר ללא ילדים בבית, וזה ימלא את ביתם בשמחה. גייל ואני ניסינו לדבר אל ליבם אחרי שאימצו 4, אבל מאומה לא עזר. דבי תמיד ענתה לנו שהיא היתה בת שנייה ל-11 אחים ואחיות בגרדן סיטי, וכולם גדלו בריאים ומוצלחים.

אחרי שהיו להם כבר ששה, והכנסייה לא עשתה מאומה לעזור (למורמונים האלה 10 ילדים בבית זה משחק ילדים כפי שכבר הזכרתי) הם צילצלו אלינו וביקשו עיצה, ועזרה. עזרנו ככל יכולתנו אבל ההמלצה היתה לעזוב את מייסה לעבור קרוב אלינו – – JUST IN CASE. קני שאל "ומה בקשר למייק וקריסי?", ואני שכבר דברתי איתם אמרתי לו שהם יעברו אחריו. הוא צילצל אלינו בשמחה: "צדקתם! הם יעברו אחרינו!!!".

גרנו אז כבר בגרינוויל, דרום קרולינה, וקני הגיע בעצמו לביקור ונסיעת חיפוש לבית מתאים.

יצאנו לחיפושים.

מצאנו אחלה בית גדול מאד באחד הפרברים של שרלוט, שעה וחצי נסיעה מאיתנו!!!

דבי, קני, וששת ילדיהם עברו לגור בלייקפארק, 25 דקות מדאונטאון שרלוט. לי זה היה כיף להגיע למשחקי שרלוט, ולחזור הביתה או להישאר לבלות את הלילה בביתם.

בקרנו לעתים קרובות, וגיייל הייתה בשיא אושרה! פתאום יש לה עוד ששה נכדים. והאמת? הם היו אז מה זה נחמדים, יודעים לקבל, ויודעים לתת. גם אני הרגשתי אחלה איתם, והם תמיד אהבו את 'גרנדפה' עם חיבוקים ונשיקות נון סטופ!

(על מדרגות הכניסה לבית בלייקפארק: למעלה קני ולידו ליז ומיה, ומתחתם ג'יימס. בשורה הראשונה משמאל – לארקין, ניקולאס, ושייאן).

לפתע, בום, הכל התחיל:

כעבור שנה ליז ניכנסה להריון. הוחלט לתת את הבן לאימוץ למשפחה מאוהיו (משפחה שגם אני פגשתי בראיון, והם היו – ועדיין – אחלה!) . כעבור עוד שנה היא שוב בהריון. שוב – המשפחה באוהיו מאמצת.

מיה מחליטה להתגייס לצבא. היא נשלחת לעיראק. היא נכנסת להריון. הצבא שולח אותה הביתה להחליט מה לעשות איתה:

הצבא שולח אותה למין יחידה 'סגורה' בטנסי בה תמשיך בהריונה עד הלידה. היא ילדה. אותה משפחה מאוהיו מאמצת את הבת החדשה.

כאן אפרת בתנו – פסיכולוגית מצויינת, מזהירה את דבי וקני שזאת תופעה ידועה: תינוקות שנולדים מסוממים, גדלים בנורמליות עד שמגיעים לגיל העשרה. 13…14…תופעה שנחקרת עם השאלה מדוע השפעת הסמים כאילו "נדחית" עד שהילד מגיע לגיל 'בגרות' של בר-בת מצווה. (מאחר ואין לעשות דבר בנידון, אפרת שמרה את דעתה לעצמה בתקווה שעם ששת אלה מה שמתחיל להיות ידוע יותר ויותר בעולם הפסיכולוגיה, לא יתממש איתם)

מיה משתחררת מהצבא. גרה עם ההורים. מוצאת חבר. נכנסת להריון. היא עתה על מין FINANCIAL AID מהצבא, ועוזבת את הבית עם החבר שלה (צעיר שחור שניפצע באפגניסטן וגם הוא על עזרה כספית מהצבא).

בינתיים עוד אסון: מתברר שג'יימס כבר 3-4 שנים מתעלל מינית בשתי אחיותיו שאיין ולארקין. הוא נאסר, ונישלח למכון לעבריינים צעירים.

ליז נכנסת להריון ונולד לה בן נוסף. המשפחה מאוהיו מאמצת.

(אני ממהר כי נמאס לי כבר, ואם אתם חוששים שזה סיפור מוגזם, אז הוא לא. ואל תשכחו שמשך כל השנים הללו אני כותב כמעט כל יום כאילו שמאומה לא קורה בעולמי!).

ליז מחליטה לטוס מערבה ולהצטרף לאימה והסבתא שלה הגרות בטריילר (הבת נמצאת ב-REHAB והיא עתה עם אמה ליד רינו בפארק טריילרים, והיא חיה על מטדון). ידוע שליז הייתה ברינו נבאדה זמן מסויים – כמה חודשים – , וכבר כמה שנים שלא שמעו ממנה.

לרקין – שהייתה ילדה מקסימה – לפתע אומרת לדבי וקני שהיא לא יכולה לחכות עד שתהיה בת 18 ולעזוב את הבית. דבי מצלצלת לגייל כשהיא נמצאת בהיסטריה מחלטת. גייל עולה על המכונית ומיד נוסעת לשרלוט. אני לא יכולתי להצטרף כי לימדתי אז בקלמסון יוניברסיטי, ובאונ' סאות' קרולינה בספרטנבורג (קורס אחד בכל אוניברסיטה).

לפתע שייאן – שקני ודבי בטוחים שהיא לסבית – נכנסת להריון. היא תמיד התלבשה כגבר, דיברה על הצטרפות למרינס, ולא היה ידוע לקני ודבי על כל DATES שהיו לה אי-פעם.

היא פשוט אומרת להוריה שהיא בהריון, ושהיא 'והחבר שלה' עומדים לעבור לוירג'יניה. לי היא תמיד נראתה ונשמעה כמוזרה ביותר מכל ה-6.

היא ארזה את חפציה, נישקה את דבי וקני, ויצאה למכונית שחיכתה לה בחווה, ונעלמה. ולפי ניקולאס היא חיה עם הבן והחבר שלה בריצ'מונד, קיבלה עבודה במקדונלד בפרבר של העיר, והתקדמה עד שהיא הפכה למנהלת של המקדונלד.

היא נעלמה ואיננה. אני חושב שכבר בערך שלוש שנים לא שמעו ממנה.

יום אחד מיה מופיעה לפתע עם בנה לחווה של קני ודבי. היא ובנה גרים בבית האירוח בחווה. כעבור כמה שבועות מופיע החבר שלה – אב הילד – ומצטרף אליה. הם חיים בבית האירוח (הבית בו גייל ואני נמצאים כשאנחנו מגיעים לכמה ימים), ישנים, אוכלים, מסתכלים על טיווי, ובקושי ניכנסים לבית הראשי. יום אחד כל השלושה עולים על המכונית שהחבר שלה הגיע איתה ונעלמים. איש לא שמע מהם כבר כשנתיים.

לרקין גדלה ילדה יפהפיה עם גוף מהמם. כבר בתיכון היא החלה עם סמים ובילתה שנה במכון למסוממים צעירים באשוויל, צפון קרולינה.

באישון לילה – יום אחרי שהייתה בת 18 – היא נעלמה. כנראה שהכל היה מתוכנן עם גבר שהגיע לכביש 255 ליד החווה, והיא הגיעה אליו ברגל (הליכה של חצי קילומטר). כעבור כמה חודשים היא מצלצלת לדבי שהיא גרה עם גבר עשיר בן 60 שמספק לה את , ונותן לה כסף לקניית הרואין וכל מה שהיא רוצה, אבל 'משעמם לה' כשהוא עסוק בביזנס שלו, ומבקשת לחזור הביתה.

דני וקני מכתיבים לה "חוקי בית" שהיא חותמת. כעבור 2-3 שבועות היא שוב נעלמה באישון הלילה. ניקולס אומר להוריו אחרי כמה שבועות שהיא בג'קסונוויל, פלורידה, כנראה מסוממת ומוכרת גופה עבור הסמים, וחיה פה ושם.

כל חמשת הילדים נעלמו ואינם, ללא כל קשר להורים. גייל מאד מתפלאת שהם אף פעם לא צלצלו אלינו כי כל ה-6 – ללא יוצא מין הכלל – העריצו ממש את גייל, וגם לי היו יחסים בסדר גמור עם כולם.

היחיד שנשאר בבית והוא בינתיים בסדר הוא ניקולאס. הוא מתחיל ללמוד בקרוב באקדמיה מקצועית. הוא ילד מוכשר ביותר עם ידי זהב.

אז עכשיו זה רק קני, דבי, וניקולאס בחווה. אנחנו לא באים לבקר כי כולם שם נגד מסיכות. קריסטין וטים, ושלושת ילדיהם גרים כ-30-40 דק' מהחווה ומחר יבלו שם את ה-THANKSGIVING. הבן מייקל,] ניקול, דומיניק, וברוק, גרים בעיר בין שרלוט וגרינוויל, ולא יבואו לחג ההודייה כי ניקול חולת סוכר כרונית ברמה מסוכנת ביותר שמדי פעם מכריחה אותה להגיע למחלקת חרום בבתי חולים כי רמת הסוכר כה גבוהה (או כה נמוכה) ברמה של סיכון חיים, והם לא יבקרו את האבא והאמא אלא אם כן יחבשו מסיכות.

כנראה כולנו נצטרך לחכות לחיסון עד שתחזור מעט נורמליות לחיינו. מהצד של גיילי שלי – שעוברת וסובלת את כל הצרות כי היא ממש קיבלה את ה-6 כנכדים לכל דבר – זה לא קל. אני עובד על כך שלא תיקח זאת קשה. היא יודעת שהם ששה ילדים, מסכנים, שנולדו מסוממים, ועברו גיהנום.

אפרת – שאף פעם לא ביקרה את אחיה החורג קני בשרלוט או בחווה כי תמיד הרגישה מין חשש מהמאומצים (וסיגל אותו דבר) – אומרת לאמה גייל שיש סיכוי שכשהם יגיעו לגילאי 35-40 יחול שינוי חיובי במצבם. ישנם יותר ויותר הוכחות שתינוקות שנולדים מסוממים עוברים משבר גדול בשנות ה'טין' שלהם, משבר שבמקרים רבים משתפר ולמעשה נעלם בשנות ה-40 וה-50.

אני חי את כאבה של גייל, ומתנחם שמהצד שלי ושל רינה ז"ל (שעתה זה גם חלק מגייל) הכל אחלה פלוס!

נ"ב: ברור לי שהסיפור נשמע פנטסטי יותר מדי מכדי להיות אמיתי. מעטים בלבד יודעים את הסיפור, שהוא – האמינו לי – אמיתי לחלוטין כשאולי טעיתי בשנה כאן שנה שם. אני חושב שמכל אנשי האתר רק מידן יודע על קטעים פה ושם.

דבר אחרון, חשוב, ששכחתי להוסיף: דבי וקני ידעו כמובן את הסיכון שבאימוץ 6 ילדים מאם מסוממת. אבל הובטח להם טיפול מקצועי ורפואי משך כל שנות הילדות של המאומצים, עד גיל 21 (או 18, אני כבר לא זוכר). מדינת נבאדה סיפקה את כל הביטוחים הרפואיים והעזרה הסוציאלית הדרושה. כל המאומצים עברו טיפולים מסוגים רבים, כולל טיפול פסיכולוגי מהטוב בנמצא משך כל שנות ילדותם עד גיל הבגרות. אני לא זוכר כמה מהם נשארו בטיפולים פסיכולוגיים ואחרים, וכמה זמן, אבל לכל הששה היה ברור וידוע שהם נולדו לאם מסוממת, עם סכויים נגדם אבל נאמר להם גם שעם הורים אוהבים כקני ודבי, וסבתא כמו גייל וסבא כמו מנחם (שלימד אותם המון ספורט – ניקלאואס הפך לגולש מצויין ולרקין הפכה למתעמצלת מעולה. לא לימדתי אותה, אבל דחפתי אותה להתעמל. במילים אחרות היה זה מקרה קלאסי של הורים וסבים אוהבים ותורמים המבינים את המצב, נגד השפעת סמים על מוח וולד לפני שיצא מרחם אמו, ולעת עתה הטבע ניצח את החינוך, הטיפולים, והאהבה. ניקולאוס הוא התקווה האחרונה.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. דוקטור רזי הופמן

    26 נוב 2020 07:32:23

    מנחמנו
    לא יודע אם אמרו לך, כנראה שכן, אבל אתה חי חיים של 20 אנשים במכה.
    מטורפת האינטנסיביות בחיים שלך, והיכולת לעבור כל כך הרבה.

  5. Zvika Bar-Lev

    26 נוב 2020 10:16:58

    לפי מה שאתה מספר כאן, קני ודבי הם אנשים נפלאים, ממש. יחסית לזה אז הדביליות בנושא הקורונה די מחווירה. כל החיים שלהם זה חסד. זה מדהים.

  6. ארז

    26 נוב 2020 10:26:57

    מטלטל. אימוץ של ילד, כל ילד, ממשפחה הרוסה הוא בעייתי, על אחת כמה וכמה משפחה שלמה, שנושאת איתה את הצלקות והכאב והידיעה והכל. זאת אגב הסיבה שמעדיפים לפרק משפחות כאלה, לשלוח כל ילד לאימוץ אצל משפחה אחרת, כך המטענים יכולים, בתקווה, להתפרק, ולא להתעצם, כי לדברים האלה יש נטייה כאילו תורשתית. לא באמת תורשתית, זה לא בגנים, אבל ילדים להורים נוטים לחזור על הטעויות של הוריהם, ולצערי הרב זה נראה שגם פה הברק הכה שוב ושוב. זה לא רק שהם נולדו לאם מסוממת, אלא שיש לילדים כאלה נקודת פתיחה פחות טובה מול העולם, ולפעמים כל האהבה לא יכולה לתקן את זה. זו מחלה שמאכלת דור אחרי דור של צעירים ולך תדע מה יהיה גורלם של הילדים של אותם צעירים. לפחות ניקולאס יצא מהמעגל הזה והוא נותן לכם קצת נחת.

    1. מנחם לס

      26 נוב 2020 17:37:49

      אתה צודק ארז. כולם מחזיקים אצבעות לניקולאס, ולפי אפרת יש סיכוי שבעוד 10, 20 שנה, הם יהיו בעלי משפחות ויצלצלו לקני ודבי לומר להם תודה ולשלוח אהבתם.

  7. captain beefheart

    26 נוב 2020 10:40:36

    דוקטור – הסיפורים שלך על המשפחה שלך מרתקים, מסעירים ומעוררי השראה. יש לי הרבה מאוד משפחה ביונייטד סטייק, חייתי שם לא מעט ובהמון מקומות. ובכל זאת – מהסיפורים שלך אני תמיד מגלה צדדים חדשים באמריקה.

  8. אהרון שדה

    26 נוב 2020 11:33:52

    מטורף לגמרי צריך לקרוא כמה פעמים בכדי להבין
    תהיו חזקים …לצערי יצא לי להכיר סיפורים דומים לאלו (גם מאמריקאים שגרים בארץ)

  10. עגל

    26 נוב 2020 13:27:56

    סיפור קשה ללא ספק. תודה מנחם על השיתוף. חשוב שאתה וגייל נתתם את השפיות והיציבות למשפחה הזאת, על שאר הדברים אין לכם שליטה. מי שנולד לאם מסוממת והגיע לאימוץ בגיל מבוגר יחסית עשוי להיתקל בקשיים רבים במשך כל חייו.
    כל הכבוד לקני ולאישתו ולשאר המשפחות המאמצות ילדים, כל המציל נפש אחת וגו'.
    .
    עושים אצלכם הרבה ילדים, אה?!

  12. FAN

    26 נוב 2020 15:43:52

    וואו
    קראתי כ"כ הרבה פעמים ועדיין לא מבין מה קראתי….
    באמת מדהים איך אתה כותב לנו פה כ"כ הרבה מטעמים, ולא זכינו לשמוע על הסיפורים המשוגעים האלה…
    ב2 משפטים הכנסת איך משפחה עלומה אימצה 4 ילדים של מישהי שלא קשורה אליהם (ליז).
    .
    אתה בנאדם טוב מנחם והמשפחה שלך כמוך…הרבה זכויות יש לכם

  13. אופיר נ.

    26 נוב 2020 17:24:38

    מנחם,
    סיפור מדהים, מרתק וגם עצוב.
    זה לא פשוט לאמץ ילד אחד,
    כל שכן שישה,
    ועל אחת כמה וכמה עם רקע של סמים.

    הרבה בריאות לקני ודבי,
    וכמובן גם לך ולגייל.

  15. דובי

    26 נוב 2020 18:06:53

    מצמרר, מדהים, מעורר הערכה והשראה והערצה… כל הרגשות שקשורים חזק כל כך לסיפורים אנושיים.
    בפנימייה שאלנו כל כך הרבה פעמים למה דה פאק מרשים לאמהות האלה לעשות עוד ילדים? למה למישהו נראה שהילד העשירי מהבן זוג השישי מהפזורה של רמת חובב או תל שבע או וואטאבר יקבל חיים יותר נורמליים מהתשעה שלפניו? ואיך אין חוק שמרשה למדינה לקשור את החצוצרות הארורות של האמהות האלה, שמוציאות אותם בצרורות וברור שייפלו על אחריות המדינה, או יסתובבו ברחובות, או יפגעו, או הכל ביחד…
    ואז, מהצד המטפל.
    אני מטפל כבר 17 שנים בילדים בכל הגילאים. הצעירים ביותר נכנסים אליי לטיפול בגיל שנה וחצי, והבוגרים עוזבים כשהם מתגייסים, וממשיכים לדרוש בשלומי, להביע געגוע, לגשש כדי להרגיש את מה שהיה…
    כשהם צעירים, עד גיל 6, הגננות, המטפלות ואני הפעוט, דואגים להם מהבוקר עד הערב, ומחזירים אותם הביתה לאמבטיה במקרה הטוב ושינה. חלק מהגדולים, ברי המזל, מגיעים לפנימייה. אחרים אני פוגש במעונות הרב תכליתיים, במועדוניות לילדים עם הפרעות התנהגות, ובשאר המסגרות שמרחיקים אותם מהבתים הלא מתפקדים והחינוך הקלוקל של ההורים.
    מסקנה אחת מהשנים האלה, ילד הוא ילד הוא ילד. וכל אחד מהם הוא בנאדם בדרכו הייחודית, האישית ויוצאת הדופן.
    פגשתי אותם עם פיגור, אוטיזם ומחלות נפש.
    אחרי התעללות פיזית, נפשית, מילולית ומינית.
    פגשתי אותם לפני שלמדו לדבר וללכת, כשנכנסו למעצר, כשהסתבכו, כשנפלו, וכשנלחמו להשתקם ולהצליח.
    האהבה ההורית, החיבוק, המילה הטובה, הנשיקה שלפני השינה והחיוך בבוקר, שכל כך טבעיים ויומיומיים בשביל הילדים שלי ובשביל ילדים ממשפחות "רגילות", היו בשבילם נדירים ורבי ערך כמו יהלומים.
    למה אני כותב את זה כאן ועכשיו?
    כי מנחם ביקש במיוחד שאקרא.
    ולי חשוב במיוחד להגיד למנחם כמה אני מעריך ואוהב אותו. וכמה כל מה שעשה עבור הילדים מופלא ומיוחד בעיניי.
    וכמה הייתי רוצה שיהיו מי שיקחו ממנו דוגמה.

    2. Dor

      26 נוב 2020 19:13:54

      אתה מתאר מצב נוראי דובי. אין פתרון קל אבל טובת הילדים תמיד צריכה להיות קודמת לכל אפילו לזכויות של הוריהם

    3. etayle

      26 נוב 2020 19:32:37

      מי כמוך ישראל עם קדוש. כל הכבוד לכל(ללא הבדל דת גזע ומין, גם למטפל וגם למטופל) העוסקים במלאכת הקודש הזאת.

  17. etayle

    26 נוב 2020 19:35:12

    מדהים, אני חושב שיש פה הרבה כאב, אבל עוד יותר תקווה.
    כל אדם הוא עולם ומלואו. ניקלואס שקול לכל העולם.
    קני דבי נשמעים אנשים לא מהעולם הזה, מזכיר את השופטת החדשה שגם אימצה 2 ילדים, אימוץ זה מהמעשים הנשגבים ביותר שבן אדם יכול לעשות,יש רק לראות ולהשתהות.
    תודה רבה על הסיפור. מעניין כרגיל.

  18. shadow

    26 נוב 2020 20:31:31

    מדהים ומרתק כמו תמיד.
    אז מסתבר שאפשר להיות גם מצביע טראמפ, גם מתנגד חיסונים, גם מאמין בתאוריות קונספירציה וגם אדם טוב.
    מי היה מאמין שבני אדם הם דבר מורכב.
    מאחל רק טוב לילדים למרות שהסיכויים נגדם.
    הסיפור הזה מדגיש כמה חינוך זה דבר קריטי ואם דפקו אותך כשהיית קטן, אחרי זה מאוד קשה להיגמל מזה(כפי ששר מאיר אריאל).
    אני לא יודע איזה טיפול פסיכולוגי הם קיבלו אבל חשוב לזכור שפסיכולוגיה היא תחום מאוד חדש ולמעשה עד לאהרון בק זה לא ממש היה מדע וגם אחריו עדיין יש הרבה מיתוסים שהשתרשו ושרלטנים שרוכבים על המיתוסים האלה. פסכואנליזה לדוגמה זו שרלטנות, הנזק שעשתה הפסיכואנליזה לפסיכולוגיה הוא עצום ועוד יקחו שנים עד שהשרלטנות הזו תרד מהמיין סטרים בדיוק כמו "רפואה" אלטרנטיבית וכל הבולשיט הזה.
    אז טיפול גרוע הוא יותר גרוע ממחסור בטיפול בכלל.
    .
    אין ספק שאתה אחד המוכשרים בכתיבת חוויות והעברת סיפור, גם כשאתה מספר סיפור קשה הקריאה היא חוויה.
    תודה

    1. shadow

      26 נוב 2020 20:33:45

      נ.ב
      .
      סיפורים כאלה על ילדים תמיד מעלים בי את התהיה לגבי קיומו של רצון חופשי וכמה רוב הסיכויים מצביעים על כך שרצון חופשי הוא אשליה.

  20. matany215

    26 נוב 2020 22:19:42

    היי מנחם
    כיף לשמוע גם על החיים הפרטיים שלך לא תמיד קל לפרוק אבל נראה שאתה עושה את זה מצויין
    בקיצור כתבה מעניינת מאוד

  21. the artist formerly known as the Shot

    26 נוב 2020 23:54:37

    חתיכת סיפור מנחם. בשביל לאמץ שישה ילדים מרקע כזה צריך לב מאוד גדול. אין מילים. רק מראה כמה לא חשוב למי אדם מצביע. פוליטיקה זה כזה בולשיט.
    שאדו – שאלת הרצון החופשי היא שאלת השאלות. אם תתחבט בזה יותר מדי – תשתגע. אני כבר מזמן ויתרתי 🙂 החיבור המפורסם ״על האמנה החברתית״ של ז׳אן ז׳ק רוסו נפתח במשפט מופלא (יש לרוסו כמה כאלה):
    ״האדם נולד חופשי, ובכל מקום נתון הוא בכבלים״ 🙁

    1. etayle

      27 נוב 2020 00:42:38

      והמשך (ששמעתי פעם בשם מישהו שכנראה לא קיים) של המשפט. ואם תסיר ממנו את הכבלים, הוא ירוץ לשים אותם בחזרה.

    2. shadow

      27 נוב 2020 01:05:17

      אתה תשתגע רק אם אתה נרקסיסט שחושב שהכל תלוי בך או סובב סביבך.
      אם אתה ניגש בראש פתוח לקבל את מה שיש ולהבין שלא תדע את הכל בחייך, אבל אתה כן יכול לדעת הרבה ושהמטרה היא לנסות להבין איך דברים באמת עובדים בלי להיות מעורב רגשית במשמעויות אז הסיכוי שתשתגע הוא נמוך.
      אני כופר בהנחה שאדם נולד חופשי.

  22. אלכס דוקורסקי

    27 נוב 2020 00:06:02

    מנחם, תודה רבה על השיתוף. קראתי כמה פעמים את הפוסט המדהים והתמלאתי בהרבה רגשות מעורבים. דבי וקני הם אנשים יוצאי דופן באצילותם. היה לי עצוב לקרוא על הילדים. הלוואי שחייהם יעלו על נתיבים טובים יותר והרבה הצלחה לניקולאס בלימודיו במכללה ובעבודה בעתיד.

  24. MBK

    27 נוב 2020 02:14:11

    מנחם, אני עובר כמה ימים מטורפים וקראתי את הפוסט רק עכשיו
    השיתוף שלך מדהים
    התברכת בחיים מעניינים לטוב ולרע
    זה פשוט כמו האמרה – המציאות עולה על כל דימון

  25. דוקטור רזי הופמן

    27 נוב 2020 06:25:57

    מנחמנו

    ב 21 בנובמבר זה יום האימוץ הלאומי בארה"ב, הכתבה הזו היא בול על הקרבה ליום הזה.
    לפי מה שתבת הבן החורג שלך אדם של ניגודים, מצד אחד הוא אדם נפלא שאימץ לא אחד ולא שנים ולא שלוש… נשמה טובה
    מצד שני יש לו דעות משלו והדרך שלו שלא תמיד מתיישרת עם השקפות עולם מסוימות, גם קצת מבין את הכעס שלך שלא ראית אותם כל כך הרבה זמן בגלל שהילד השובב עדיין שובב ולא מוכן ללבוש מסכה ולא בא לבקר אתכם.
    מקווה שלפחות בסקייפ, זום ווטצ'ה אתם מדברים.

  26. דן רוזנבלום

    27 נוב 2020 23:32:04

    Candid.
    Or, supposedly so.
    –
    Sounds pretty wack man
    Sounds like you instilled some sort of messianic trait to your children.
    "Help the Needy"
    "Save the Weak"
    "Cultivate the Sick"
    Etc…
    –
    סיפור גלויות קשה, סבוך, עמוק ואיכותי, בעבור אדם שעודנו מגדיר עצמו ישראלי.
    –
    Obviously you wrote manically from the heart, and to endulge in reminiscing of clout and guilt is an entire different process…yet thanks for sharing
    I made windows paint art for you
    Check the link
    –
    נדמה שכוונותייך היו טובות, כנות ורחבות לב לכל אורך הדרך.
    באם למצוא אשמים ניתן להצביע על הכלכלה והממשלה כתמיד.
    כל זמן שבו אנו חיים, נתון לנתונים מסויימים.
    –
    https://drive.google.com/file/d/1YgBWjNjub6ZMRPs-VvK7tTMGis1qBLoC/view?usp=sharing

  27. דן רוזנבלום

    27 נוב 2020 23:41:38

    If you really want to blame someone, blame the CIA…that is still profiting off sales of opiods in the united states…in order to fund their shadow operations.

    Thomas Jefferson didnt had this shit in mind, when he talked about defending the republic.
    Christians are Trife.
    <3

  28. etayef

    28 נוב 2020 10:29:44

    יש תיאוריה מעניינת בפסיכולוגיה, שמטרתה להסביר התנהגויות של מתבגרים.
    לפי הנ"ל, מתרחש תהליך של היפרדות בסביבות גיל שנתיים, בין האמא לתינוק, לפני כן, לתינוק אין את היכולת המנטאלית לראות את עצמו כאינדיבידואל.
    תהליך דומה מתרחש בגיל עשרה (גיל בר/בת – מצווה אם אני לא טועה), שבו הנער.ה מבטאים את עצמם, הפעם כנפרדים מההורים מבחינה מינית, ומבחינות אחרות.
    תהליך בסגנון דומה מתרחש גם בגיל 40 בערך.
    התיאוריה אומרת שאופי ההיפרדות השניה קשור במידה רבה לאופי ההיפרדות הראשונה, וכן הלאה.
    ככל שמתרחקים בטווח הזמן, כוחו של הפרט, החוויות שיצר והיכולות שלו עולים וגוברים בהשפעתם על התהליכים.
    זה בעצם אומר שלהורים בגיל שנתיים השפעה עצומה על הנפרדות – כלומר כיצד רואה את עצמו התינוק מול העולם? האם העולם מספק לו ביטחון? האם הוא מרגיש חיבה? האם הוא מקבל מענה?
    טינאייג'ר שמנסה לבטא את עצמו בצורה עצמאית כאשר בתת המודע שלו צרובות חוויות קשות מהעולם הקרוב אליו, נדון לחזרה על קשיים רבים, ולחיפוש של סביבה חיצונית בה הוא יכול לפעול לפי אותם תנאים בהם גדל בגיל שנתיים – כלומר סביבה קשה. הוא פשוט לא מסוגל להתבטא במקום נוח ומיטיב, אין לא דרך לבטא את עצמו.
    אני מניח שהתיאוריה מתאימה למי שגדל עם אם (שלא לדבר על אב) מזניחה.

  29. etayef

    28 נוב 2020 10:35:49

    בקיצור נמרץ:
    תינוק – מה שההורים נותנים לו, זו הסביבה מבחינתו, וזה הוא.
    בן עשרה – מודד עצמו ביחס לסביבה, חושב שהכל עוסק בו.
    בוגר – מבין שהוא חלק מהסביבה ויש השפעות דו כיווניות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט