נבחרת לכל קבוצה – 3 – לוס אנג'לס קליפרס / חיים

לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". רגע לפני שנתחיל – יש לנו כבר MVP נבחר להכריז עליו מהכתבה של הפליקנס, והוא כריס פול שזכה ב-113מתוך 192 הקולות, שהם 58.85%.

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הזה החל את דרכו בבאפלו, ניו-יורק, תחת השם באפלו ברייבס, בעונת 1971. בדראפט 1972 בחרו הברייבס בסנטר בוב מקאדו שהוביל את המועדון ל-3 ביקורי פלייאוף בשנים 1974-6, כאשר באחרון מביניהם הושג גם ניצחון בסדרת סיבוב ראשון. מקאדו עבר לניקס ב-1977 וב-1978 המועדון עבר לסן-דייגו, אז קיבל את השם קליפרס.

הבעלים של הסלטיקס באותו זמן, אירב לוין, היה מעוניין לעבור לסן-דייגו, וידע שלא יאפשרו לו להעביר את הסלטיקס בעלי 13 הטבעות לשם, ולכן הבעלים של הסלטיקס והקליפרס ביצעו טרייד על כל המועדון, וכך לוין קיבל מועדון שלאף אחד לא הפריע שיעבור לסן-דייגו, ואילו ג'ון יאנג בראון ג'וניור, הבעלים של הברייבס, קיבל את הסלטיקס שבדיוק בחרו בדראפט את לארי בירד.

הקליפרס עברו אחרי 6 עונות של כלום ללוס אנג'לס, ויצרו מעין יריבות עירונית עם הלייקרס, אבל ביקור הפלייאוף הבא של הקליפרס היה רק ב-1992, אליו נוספו 2 ביקורים נוספים בשנות ה-90 – 1993, 1997 – אבל כולם הסתיימו בסיבוב הראשון, כך שההצלחה המשמעותית הבאה של הקליפרס הייתה ב-2006. הקליפרסף בהנהגת אלטון בראנד, עברו את דנבר בסיבוב הראשון והודחו נגד פיניקס של סטיב נאש ב-7 משחקים.

הביקור הבא בפלייאוף היה ב-2012, עם כריס פול ובלייק גריפין. הקליפרס עברו את ממפיס וחטפו סוויפ מהספרס באותה שנה, הפסידו לממפיס בסיבוב הראשון ב-2013, עברו את גולדן סטייט והפסידו לאוקלהומה ב-2014, עברו את הספרס והובילו 3- 1 על יוסטון ב-2015, אבל איבדו יתרון 19 במשחק 6 והפסידו את הסדרה, ואז הודחו על ידי פורטלנד ויוטה בסיבובים הראשונים הבאים.

הקליפרס העבירו כמעט את כל הסגל בטריידים בשנתיים הבאות ושוב ביקרו בפלייאוף ב-2019, אז זה הסתיים בהפסד לגולדן סטייט, ובקיץ החתימו את קוואי לנארד והביאו את פול ג'ורג'. קיץ 2019 המוצלח הפך אותם למועמדים לאליפות, לפחות על הנייר, אבל אז הגיע שוב הפסד בסיבוב השני אחרי יתרון 3- 1 ויתרון דו-ספרתי במשחקים המכריעים, הפעם נגד דנבר.

כמעט נכנסו:

אריק גורדון – 3 עונות, 18.1 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 51.9% אפקטיבי, 37.5% לשלוש, 81% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

נתן כמה עונות טובות בקליפרס שרמזו אולי על אפשרות לצמד צעיר יחד עם הרוקי האולסטאר בלייק גריפין, אבל התרומה הגדולה של גורדון לקליפרס הייתה חלקו בטרייד שהביא לאל איי את כריס פול. גורדון מאז התקשה להישאר בריא ולא הצליח לשמור על הרמה, בזמן שהקליפרס הרוויחו קבוצת פלייאוף מהטרייד.

קורי מגטי – 8 עונות, 17 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 47.8% אפקטיבי, 33.1% לשלוש, 82.4% מהקו.

מגטי נתן רצף ארוך למדי של עונות סולידיות בקליפרס הכושלים של ראשית המילניום הנוכחי, אבל לצערו דווקא בפעם היחידה בקריירה שהוא ביקר בפלייאוף זה היה בעונה שהוא סבל מפציעות רבות והממוצעים שלו לא עמדו בתקן.

מרקיז ג'ונסון – 3 עונות, 18.3 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 48% אפקטיבי, 74.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

ג'ונסון מצא את עצמו בקליפרס אחרי שהיה כמה פעמים אולסטאר אצל הקונטנדרית ממילווקי, וגם הוא לא יכול היה לשנות את הגורל האומלל של הקליפרס של שנות ה-80. 2 עונות טובות הוא נתן, ובשלישית הספיק לשחק 10 משחקים לפני שנפצע ומצא את עצמו כמעט 3 שנים מחוץ למגרשים.

המחליפים:

נורם ניקסון – 4 עונות, 14.6 נקודות, 2.4 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 46.5% אפקטיבי, 77.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

אחרי כמה שנים ו-2 אליפויות בקליפרס הועבר ניקסון לסן-דייגו, רק כדי לחזור לאל איי אחרי שנה, הפעם במדי יריבה עירונית חדשה. בחירה אחת לאולסטאר באמצע רצף של 3 עונות טובות העניקה לו את המקום כאן, וגם הוא סבל אחר כך מפציעה שהשביתה אותו מ-2 עונות שלמות, כאשר הזדמנות הקאמבק שהקליפרס העניקו לו רק פגעה בממוצעים.

רון הארפר – 5 עונות, 19.3 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 2 חטיפות, 46% אפקטיבי, 30% לשלוש, 73.7% מהקו.

אותו אנחנו מכירים בעיקר בתור שחקן חמישייה סולידי שנותן בעיקר הגנה בקבוצות אלופות של פיל ג'קסון, אבל בשנותיו הצעירות מדובר היה בשחקן איכותי מאוד גם בהתקפה, והיה לו חלק משמעותי בביקורי הפלייאוף הראשונים של הקליפרס מאז ימי באפלו.

כריס קיימן – 8 עונות, 11.8 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 1.4 חסימות, 48.7% אפקטיבי, 73.8% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הבחירה האחת לאולסטאר ב-2010 נותנת לו ניקוד משמעותי, אבל גם כך קיימן היה גבוה חכם ויעיל שהשלים מצוין את אלטון בראנד בקו הקדמי. באותה עונת אולסטאר רשם קיימן ממוצעים של 18.5 נקודות ו-9.3 ריבאונדים, אבל אחרי זה הוא סבל מפציעות ומהמעבר בטרייד של כריס פול שכבר הוזכר קודם.

דני מאנינג – 6 עונות, 19.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 1.1 חסימות, 51.9% אפקטיבי, 74.1% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר.

בחירה ראשונה בדראפט 1988, וכמו כל בחירה ראשונה בדראפט של הקליפרס – אכזבה מסוימת. במקרה הזה מדובר בעסק פחות נורא, כי מאנינג הצליח להתפתח טוב בשנותיו הראשונות והקליפרס הפכו לקבוצת פלייאוף למשך זמן קצר, אבל אז החל העסק של הפציעות ומאנינג לא הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות מאוד שהיו ממנו.

בוב קאופמן – 4 עונות, 15.8 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 48.7% אפקטיבי, 76.4% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר.

הכוכב הראשון של המועדון הזה עם הקמתו, כאשר כבר בעונת הבכורה של הפרנצ'ייז קאופמן רשם ממוצעי 20 ו-10 שהפכו את הברייבס למועדון רלוונטי ואותו לאולסטאר. עוד 2 עונות שמר נציג העם היהודי על מעמדו, האישי והקבוצתי, ועל ממוצעיו, לפני שנדחק לספסל מפני בוב מקאדו בעונת 1974, מה שפגע משמעותית בממוצעיו.

רנדי סמית – 9 עונות, 17.8 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 47.3% אפקטיבי, 77.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

סמית דווקא הסתדר טוב עם מקאדו, בעיקר בגלל העובדה שהוא גארד, ובדרך כלל גארדים וסנטרים לא מאיימים אחד לשני על דקות המשחק. עם זאת, המעבר של מקאדו מניו-יורק לניו-יורק נתן לסמית יותר כדורים, ואז הוא רשם את עונות השיא האישיות ואת ההישגים האישיים שצוינו לעיל.

דיאנדרה ג'ורדן – 10 עונות, 9.4 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 0.7 אסיסטים, 1.7 חסימות, 67.3% אפקטיבי, 44.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 2 בחירות לחמישיית ההגנה.

האיש הבולט בהגנה של הקליפרס בעשור האחרון, ולפרקים נחשב אחד מהסנטרים הטובים בליגה גם בצד ההתקפי. אחוזי העונשין עמדו לרועץ לכל אורך התקופה של ג'ורדן בקליפרס, אבל גם בהתקפה הייתה לו השפעה חיובית ויכולת טובה לסיים בצבע.

קוואי לנארד – עונה אחת, 27.1 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 52.4% אפקטיבי, 37.8% לשלוש, 88.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

מבחינה סטטיסטית, מדובר היה בעונה הסדירה האישית הטובה ביותר של קוואי, אבל מדגם של עונה אחת זקוק להצלחה חריגה בפלייאוף כדי להיכנס לחמישייה, וזה לא קרה בשילוב בין קוואי לקליפרס. אם נסתכל על העונה הזאת לבדה, קוואי שמר על מעמדו כאחד מהשחקנים המובילים בליגה, למרות המנוחות הרבות שהוא מקבל.

החמישייה:

גארד 1 – כריס פול – 6 עונות, 18.8 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 9.8 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 52.9% אפקטיבי, 37.8% לשלוש, 88.1% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 6 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

במשך 41 שנות קיומו של המועדון הזה עד הטרייד על כריס פול, אל הפלייאוף הגיעו הקליפרס 7 פעמים בלבד, לעומת 6 הופעות ב-6 העונות של פול. במשך אותה תקופה פול היה באופן קבוע שחקן בולט בליגה, כאשר האחרונה, בה הוא סבל מפציעות, הייתה היחידה בה הוא לא מבחר לאחת מ-2 חמישיות העונה, וגם בה הוא נבחר לחמישיית ההגנה, כמו בכל עונה אחרת שלו בלוס אנג'לס.

גארד 2 – וורלד בי פרי – 2 עונות, 29.4 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 47.9% אפקטיבי, 75.4% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

בסך הכל 2 עונות בתקופה שהקליפרס לא היו בפלייאוף, אבל ממוצע הנקודות כל כך מרשים ויוצא דופן בנוף הקליפרי, כך שהבחירה של איש החופש לחמישייה היא די ברורה. בשיאו הוא היה גם אולסטאר ונבחר לחמישייה השנייה, שזה לא מאוד נפוץ עבור שחקני קליפרס, בוודאי בעמדות הקו האחורי.

פורוורד 1 – בלייק גריפין – 8 עונות, 21.6 נקודות, 9.3 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, חטיפה, 52.1% אפקטיבי, 31.6% לשלוש, 68% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

הרוקי האחרון שנבחר למשחק האולסטאר הפך מהרגע הראשון שלו על הפרקט לתקווה הגדולה של הקליפרס, ולפחות בחצי הראשון של התקופה הכל הלך לכיוון הנכון. בהמשך היו פציעות רבות של גריפין וכל מיני בעיות, מה שלא מנע מהקליפרס לתת לו הארכת חוזה, אבל אחרי חצי עונה הוא נשלח בטרייד לדטרויט.

פורוורד 2 – אלטון בראנד – 7 עונות, 20.3 נקודות, 10.3 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, חטיפה, 2.3 חסימות, 51.4% אפקטיבי, 75.2% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הגיע משיקגו והפך לשחקן המוביל של המועדון שלא ממש הצליח למצוא את עצמו. עונת השיא האישית של בראנד ב-2006, בה הוא נבחר לחמישייה השנייה, הייתה גם עונת השיא של הקליפרס של אותה תקופה שהגיעו לסיבוב השני של הפלייאוף, שם הם גררו את פיניקס לסדרה צמודה של 7 משחקים. ההצלחה הקבוצתית לא שוחזרה בהמשך, אבל ברמה האישית בראנד המשיך בשלו.

סנטר – בוב מקאדו – 5 עונות, 28.2 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 2.4 חסימות, 50% אפקטיבי, 78% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז, בחירה אחת ל-MVP.

רק הבחירה ל-MVP ב-1975 אמורה להספיק כדי להיכנס לחמישייה, ובכל זאת נציין שמדובר בסנטר היחיד שהצליח לקלוע יותר מקארים באותן עונות, שהיו שנות השיא של עבדול-ג'באר. מקאדו הוביל את באפלו ברייבס, כפי שהם נקראו אז, ל-3 הופעות פלייאוף רצופות, מה שלא קרה עד השנים האחרונות, ובכל אותם מקרים הפסיד בפלייאוף לאלופת המזרח בקרבות צמודים.

מאמן:

דוק ריברס – 7 עונות, מאזן 356- 208 בעונה הסדירה (63.1% הצלחה) ומאזן 27- 32 בפלייאוף (45.8% הצלחה).

אנחנו מסתכלים על ריברס היום כסוג של אכזבה, מכיוון שהוא לא הצליח להביא את הקליפרס לשלב של מועמדות אמיתית לאליפות, אבל בתקופתו מדובר היה בקבוצת פלייאוף קבועה, ולא מדובר רק כתוצאה של האיכות של הסגל. חוץ מזה – איזה עוד מאמן נתן דקות לבן שלו?

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

לפוסט הזה יש 49 תגובות

  1. הטרייד של הבעלים על המועדונים מגיע לרשימת המועמדים הסופית לטרייד הגרוע בהיסטוריה. יופי של בחירות.
    mvp- בחרתי דווקא בגריפין, כי ההצלחה שלו הניחה את היסודות, בעיני, להצלחת המועדון. בחירה ראשונה שעל אף שנבחר פצוע- הצליח. פול הביא את השדרוג, אבל גריפין היה לב הלוב סיטי והבסיס לקונטנדרית שהיא היום. הקליפרס לרוב מפשלים בדראפט (מייקל אולווקאנדי מישהו?), וגריפין הביא שינוי לכך ואמונה במועדון.

    1. לא יודע אם הגרוע – אחד קיבל קבוצה בסן-דייגו כמו שהוא רצה, ואחד קיבל את הסלטיקס שבדיוק בחרו בלארי בירד…
      זה כן אחד הטריידים ההזויים ביותר בהיסטוריה, כאשר אם אני זוכר נכון הוא דורג שלישי בעבר באיזה סרטון שראיתי.

  2. בחרתי בכריס פול כי בלעדיו הקבוצה לא עושה פלייאוף, וכמה שהוא נחנק, בלייק נחנק הרבה הרבה יותר (בנוסף למאמן)
    מעניין כמה MVPים יהיו בסופו של דבר לכל 30 הקבוצות.

      1. יכול להיות שבמקרה הזה מעיד על מועדונים חלשים אבל נראה מי יזכה בלייקרס (מניח שקארים יזכה במילווקי), במיאמי (מניח שלברון לא יזכה אבל נראה).

  3. תודה חיים. פרנצייז' שבשנים האחרונות לשם שינוי זוכה לעדנה מסוימת לפחות מבחינה ניהולית עם כניסת באלמר והפך למקום שכוכבים מוכנים לבוא אליו. (החל האמת עוד בקצה עידן סטרלינג). הלכתי עם מקאדו עד שקאווי יוכיח אחרת..

    1. עד העשור האחרון – 40 עונות – 7 העפלות לפלייאוף ו-3 העפלות לסיבוב השני.
      בעשור האחרון – 10 עונות – 8 העפלות לפלייאוף ו-3 העפלות לסיבוב השני.
      השיפור הוא גם מקצועי ולא רק ניהולי

    2. ההייפ והשינוי התודעתי שעבר על הקליפרס (ממועדון בית קברות למשהו 'קול') התחיל באופן די ברור עם בלייק גריפין, והחבורה האטרקטיבית ששיחקה איתו (בלדסאו ג'ורדן וגורדון הצעירים והמבטיחים). אני ממעריצי כריס פול, אבל אני לא יכול שלא לשאול איך החבורה הזו היתה נראית אם לא היו מפרקים אותה. כנראה לא היו מגיעים יותר רחוק אבל היו עושים את זה עם הרבה יותר כיף.

  4. יחסית לעליבות הכללית של המועדון מעמידים כאן סגל לא רע (יחסית כן).
    מדהים בעיני שמועדון נטול מורשת שכזה עוד לא בחר לתת למקאדו ורנדי סמית את הכבוד שבתליית הגופיה.

  5. תודה על הכתבה היפה,
    תמיד תישאר לי פינה חמה בלב ל-לוב סיטי של אמצע העשור, קבוצה חכמה, קשוחה ומאומנת, שמשחקת בצלמם של המנהיגים שלה: פול, גריפין ודוק ריברס לפני שהתקלקל. בתור אוהד אוק' סיטי, הם היו סיוט נוראי ב-2014: דיאנדרה ג'ורדן היה מפחיד, רדיק הכניס בי חרדות בכל פעם שנגע בכדור.
    הקריסה מול יוסטון סימלה את סוף הדרך וחבל כל כך, איך כל פעם זה קורה לדוק ריברס?
    .
    לגזור ולשמור – כריס פול ווינר שוט משחק 7 נגד הספרס ב-2015 – זוכר שהערתי את הבן שהיה אז חזק בכדורגל, כדי שיראה בפעם הראשונה משחק 7, לא חלמנו שיסתיים ככה.

    1. זה לא קורה 'כל פעם' לריברס – בבוסטון לדוגמא זה לא קרה לו. היו די הרבה סדרות שהקליפרס שלו הפסידו בגלל פציעות של פול וגריפין – מזל נאחס.

      1. זה קרה לריברס גם באורלנדו, וגם בעונה הראשונה שלו בבוסטון הוא הפסיד בסיבוב הראשון ליריבה שהכוכב שלה היה מורחק ל-73 משחקים ועם שחקן מוביל בן 40

        1. יצא לך קצת דמגוגי. זאת היתה אחת הקבוצות החלשות של הסלטיקס של סוף עידן פירס/ווקר הידוע לשמצה. באינדי זאת היתה הקבוצה הדי חזקה של סטיבן ג'קסון וג'רמיין אוניל, המאמן היה ריק קרלייל. ממש לא קבוצה של כוכב בן 40, למרות שגם הוא היה שם (והיה מצויין). זאת ממש, אבל ממש לא היתה הפתעה, וממש (אבל ממש) אי אפשר לשים את זה על דוק.

          1. ווקר כבר הלך לדאלאס ואז אטלנטה ושוב חזר לבוסטון בערך בדדליין. בסדרה הזאת היו לפייסרס 3 שחקנים שקלעו בדאבל פיגרס – אחד מהם זה רג'י מילר בעונת פרישה בגיל של כמעט 40.
            עצם ההפסד בסדרה זה סביר, אבל לחטוף 27 הפרש במשחק 7 ביתי זה קצת בעיה, לא משנה נגד מי.

            1. אני ממש לא חושב שמהפסד זה או אחר אפשר להשליך על התקופה של דוק בבוסטון, ובטח שלא להסיק מזה מסקנות כמו שעשית. באותה מידה אפשר לציין את הסדרה ההיא מול שיקגו או הסדרות שהוא לקח מול לברון ולהגיד שהוא ווינר ענק. בגדול הוא עשה עבודה יפה בסלטיקס.

            2. ריברס הצליח להגיע להישגים יפים מאוד בבוסטון, וגם באורלנדו ובקליפרס הוא היה טוב בסיכום הכולל, אבל כמו שהיו לו כמה קבוצות שהוא ידע להביא לרגעי האמת (וברובן היה קווין גארנט שקצת יותר מומחה בתחום המוטיבציה), כך גם היו לו כמה שקרסו ברגעי האמת.

            3. אפשר להגיד את זה על כל מאמן. לכולם היו כשלונות והצלחות. מה זה אומר על דוק? לא הרבה.

            4. את זה אני מקבל.
              אני עדיין חושב שיש לו יותר כישלונות מהצלחות ונוטה לייחס הרבה מההצלחות לגורמים אחרים יותר מאשר אליו, אבל יש סיבה לזה שבכל קבוצה בה הוא אימן הוא החזיק מעמד יותר משנתיים-שלוש

    2. יש שחקן אחד שרציתי לראות נגד גולדן סטייט הגדולה בפלייאוף – טים דאנקן – ככה שאני פחות הייתי מרוצה מהסל ההוא של פול, אבל אז העדפתי את הקליפרס נגד יוסטון, ולכן הם הפסידו.

      1. חסכו מדאנקן את המבוכה
        🙂
        צדקת למעלה, אם אני לא טועה ריברס הפסיד לפחות שלוש פעמים ממצב של 1:3

        1. 3 פעמים – 2003, 2015 ו-2020. בכל המקרים הקבוצה שניצחה אותו הפסידה די בקלות בגמר האזורי – דטרויט חטפו סוויפ מג'ייסון קיד והנטס, יוסטון עוד לקחו את משחק 4 לגולדן סטייט עם זעזוע מוח של קליי לפני שהארדן שבר את שיא האיבודים במשחק 5, ועכשיו כזכור דנבר שלקחה אחד מהלייקרס.

    1. גם לאחרים ברשימה אין טבעת
      😉
      כך שאני לא חושב שזה הפרמטר המכריע, אבל בהחלט מסכים שזה מחייב הישגים – גמר מערב יהיה התחלה טובה, פיינלז עוד יותר, וגם אליפות תתקבל בברכה. לדעתי קוואי יעשה לפחות גמר מערב בשנים הקרובות.

      1. למקאדו יש MVP ולפול יש 6 עונות פלייאוף. קוואי הוא לא ממש מועמד ל-MVP תחת המנוחות היזומות שלו ותוך שנתיים אי אפשר להעפיל 5 פעמים לפלייאוף, ככה שרק אליפות, או אולי העפלה לגמר, תסגור את הפער הזה. גמר מערב זו התחלה טובה, אבל לדעתי זה עוד לא יספיק.
        חוץ מזה, בינתיים לא הכנסתי אותו בכלל לחמישייה, אבל זה בעיקר בגלל ותק של עונה אחת בלבד, כאשר עוד עונה אחת טובה כנראה הייתה מספיקה כדי לגרום לי להכניס אותו לשם.

        1. השאלה מה אתה מחשיב יותר. בעיני במועדון שמעולם לא הצליח להגיע לרמות הגבוהות ביותר הדבר החשוב ביותר הוא לשבור את תקרת הזכוכית הזו.
          אם להשתמש בדוגמא של טורונטו, שהרגעים האיקוניים שלה תועדו כאן לאחרונה, אני חושב שלמרות הוותק של דרוזן, קוואי עובר אותו ברשימה כזו למרות ששיחק שם רק עונה אחת, ובגלל ששבר את התקרה הזו. והייתי חושב כך גם אם דוראנט וקליי לא היו נפצעים וטורונטו לא הייתה זוכה באליפות. קוואי עשה את ההבדל עבור טורונטו ואני מאמין שיעשה אותו גם עבור הקליפרס.

          1. אני מסכים עם החשיבות של שבירת תקרת זכוכית, אבל בלייק עשה את זה מבחינת רמת העניין שהקליפרס קיבלו וכריס פול עשה את זה יחד איתו בפן מקצועי. כדי שקוואי יקבל עדיפות, זו צריכה להיות קפיצה משמעותית יותר.

  6. עד עכשיו פול מבסס את עצמו כשחקן של קבוצות קטנות/ גרועות..
    לפי מה שנאמר הקבוצות בפרוייקט מדורגות מהנמוך לגבוה.. עד עכשיו כריס פול הוא האמויפי

    1. אכן מסודרות מהנמוך לגבוה לפי הישג השיא בפלייאוף וכמות הפעמים שהקבוצה הגיעה אליו – עד כה אף קבוצה שהוזכרה לא עשתה גמר אזורי. הפליקנס היו בסיבוב השני פעמיים, שארלוט 4 פעמים והקליפרס 6 פעמים.

    2. איזה הישגים היו להורנטס ולקליפרס בלעדיו?
      ולהזכירך, הצליח להוביל את יוסטון ליתרון 3-2 מול הווריורס (עם דוראנט) לפני שמתח את הרבע ראשי.. נאחס גדול שבלעדיו היה עונד טבעת היום.

      1. גולדן סטייט היו עדיין עדיפים, גם אם נניח שיוסטון היו קולעים יותר מ-25 במחצית אם כריס פול היה משחק. לתחושתי, הפספוס הכי גדול בקריירה של פול היה ב-2008, אז במדי ההורנטס הוא הגיע ליתרון 2- 0 ו-3- 2 על הספרס, ואחר כך משחק 7 בבית. באותו משחק 7 המחליף של פול – ג'נארו פארגו – קלע כמות נקודות זהה לפול (18), ואני חושב שהיה להורנטס מאצ'-אפ לא רע בכלל נגד הלייקרס – קובי וכריס פול היו מתקזזים ואותו דבר דיוויד ווסט וגאסול, אבל ללייקרס לא היה מאצ'-אפ על סטויאקוביץ'.

        1. כתבתי את זה כתגובה לטענה שפול הוא שחקן של מועדונים קטנים כביכול. הרוקטס של 2018 היו מועמדים לאליפות, אחרי מספר שנים רצופןת של העפלות לפלייאוף.

  7. תודה על הפוסט!
    אם כבר נתת אזכור לקבוצה החביבה שלהם מ-2006, חבל שלא נתת מקום לסאם קאסל – נתן שם תרומה משמעותית באותה עונה.
    ואגב, זה ששחקן בינוני כמו מאגטי נמצא ב״כמעט נכנסו״.. מסכנים האוהדים מה שנקרא..

    1. אמרת סם קאסל – הוא יקבל את המגיע לו בכתבה הבאה.
      חוץ מזה – לקאסל היו 3 קבוצות בהן הוא רשם ממוצעים טובים יותר מאשר בקליפרס, ועוד 2 מהן הוא קיבל טבעת, ככה שאצלו הקליפרס מדורגים די בתחתית. הוא גם בדיוק נטש את תפקיד עוזר המאמן של הקליפרס…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט