נבחרת לכל קבוצה – 4 – מינסוטה טימברוולבס / חיים

לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". ה-MVP של הכתבה על שארלוט הוא קמבה ווקר שזכה ל-62 קולות מתוך 174 הצבעות, מה שמעניק לו 35.63% מההצבעות.

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם ב-1989, ובשנים הראשונות נכשל אפילו יותר מהמקובל אצל מועדונים חדשים, כאשר רק באחת מ-6 העונות הראשונות נרשמו לחובת מינסוטה פחות מ-60 הפסדים. ב-1994 מונה קווין מקהייל לתפקיד ה-GM, והוא הביא את טום גוגליוטה הצעיר, האולסטאר הראשון של הקבוצה בעתיד, ובחר ב-1995 את קווין גארנט, שרשם יחד עם גוגליוטה את אותו הישג שצוין לעיל. בעונה השנייה של גארנט – 1997 – השיפור של גארנט וגוגליוטה, יחד עם הרכז הרוקי סטפון מארבורי, הספיקו ל-40 ניצחונות ומקום בפלייאוף, מה שהחל רצף של 7 הדחות בסיבוב הראשון.

הסיפור השערורייתי של מינסוטה באותה תקופה התרחש בקיץ 2000, אז ניסה מקהייל להחתים את ג'ו סמית, הבחירה הראשונה בדראפט 1995. לסמית הובטחה לכאורה עסקה שבה יקבל כסף מהצד, אם הוא יחתום על חוזה עם משכורת נמוכה מערך השוק. כך למעשה יישאר לטימברוולבס יותר מקום בתקרת השכר. מינסוטה נענשו באבדן של 3 בחירות סיבוב ראשון בדראפט, מה שהקשה עליהם להתחזק מסביב לגארנט במהלך שנות השיא שלו.

קיץ 2003 היה משמעותי ביותר, כאשר גארנט קיבל סוף סוף צוות מסייע בדמות סם קאסל ולטרל ספריוול הוותיקים. ספריוול הפך לשחקן משמעותי כצפוי, וכך גם קאסל, אבל איש לא ציפה לכך שסם קאסל ירשום דווקא בגיל 34 את עונת השיא שלו, ובאותה עונה הוא נבחר לאולסטאר, לראשונה בקריירה שלו. גם גארנט הגיע לעונת שיא שהניבה לו את תואר ה-MVP ולקבוצה את ראשות המערב. הפלייאוף התחיל עם ניצחון קל על דנבר והמשיך בסדרה קשה וארוכה נגד הקינגס שהסתיימה בניצחון של גארנט במשחק 7 עם 32 נקודות, 21 ריבאונדים, 5 חטיפות ו-4 חסימות. בגמר המערב קאסל נפצע והלייקרס סגרו את הסדרה ב-6 משחקים.

בעונה שאחרי קאסל וספריוול הזדקנו ומינסוטה פספסו את הפלייאוף במשחק אחד, מה שהחל רצף של הרבה שנים מחוץ לפלייאוף. ב-2007 גארנט עבר בטרייד לבוסטון ומאז ניסו אל ג'פרסון וקווין לאב לקחת את תפקיד ההנהגה ללא הצלחה בטור הניצחונות. רק ב-2018 השילוב של ג'ימי באטלר וטאונס הצליח להוביל את מינסוטה לקרב ישיר עם דנבר על המקום האחרון בפלייאוף, וניצחון בהארכה שהוביל לשבירת בצורת של 13 שנים. מינסוטה גם לקחו משחק אחד וחטפו 50 נקודות ברבע במשחק 4, מה שסגר את הסיפור. מאז באטלר נטש והם היו רחוקים מהפלייאוף בשתי עונות האחרונות.

כמעט נכנסו:

ניקולה פקוביץ' – 6 עונות (271 משחקים – פחות מ-3 עונות מלאות), 12.6 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 0.7 אסיסטים, 51.8% אפקטיבי, 76% מהקו.

החוזה הגדול שהוא קיבל הראה מה הוא היה שווה בשיאו ליד גבוה שני כמו קווין לאב, אבל עם כל כך הרבה היעדרויות הוא לא הצליח להיות משמעותי לאורך זמן.

מייקל וויליאמס – 5 עונות (182 משחקים – בערך 40% נוכחות), 12.3 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 45.6% אפקטיבי, 87.7% מהקו.

רכז משנותיה המוקדמות והרעות של מינסוטה שעם אחוז הנוכחות הזה לא היה יכול לגשת לבחינות בסוף הסמסטר, ובכל זאת במינסוטה חסרת השחקנים הטובים הוא נתן ניהול משחק חשוב.

פו ריצ'רדסון – 3 עונות, 15 נקודות, 3.3 ריבאונדים, 8 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 48.3% אפקטיבי, 32.2% לשלוש, 61.1% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז.

בערך באותה תקופה, אבל שחקן עמיד יותר וקצת יותר טוב, למרות אחוזי העונשין הרעים. בעונת השיא שלו ב-1991 מינסוטה גם הגיעו ל-29 ניצחונות, שזה הכי הרבה שלהם עד לביקור הפלייאוף הראשון.

המחליפים:

לטרל ספריוול – 2 עונות, 14.8 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, 44.9% אפקטיבי, 32.9% לשלוש, 82% מהקו.

נתן עונה מצוינת ב-2004 והיה חלק מריצת הפלייאוף היחידה שיכולה להיחשב "ריצה" בתולדות המועדון. העסק שם נגמר בויכוח על משכורת, כאשר ספריוול התנגד לחוזים של 40 מיליון ל-4 שנים ואחר כך של 21 מיליון ל-3 שנים בטענה ש"יש לו משפחה להאכיל".

טוני קמפבל – 3 עונות, 20.6 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 45.5% אפקטיבי, 79.6% מהקו.

בעונה האחרונה שלו לפני מינסוטה, אז הוא עשה גמר עם הלייקרס של מג'יק, הוא קלע 6.2 נקודות ובראשונה במינסוטה הוא נתן 23.2 נקודות. בתקופה שלו במינסוטה הוא היה קלעי נהדר, אבל לא היה שחקן חמישייה או שחקן של 10 נקודות ומעלה באף קבוצה אחרת. בסוף הוא בילה עונה אחת בקרבות נגד דומיניק ווילקינס ביוון והזר שהחליף אותו במדי א.א.ק. אתונה היה ויקטור אלכסנדר (לא באותה עמדה, אלא במשבצת של הזר).

סטפון מארבורי – 3 עונות, 16.9 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים, 1.2 חטיפות, 45.5% אפקטיבי, 32.5% לשלוש, 72.9% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז.

אחד משחקני מינסוטה הבודדים שלא החמיץ את הפלייאוף במדיהם, ועוד כזה שיש לו חלק משמעותי בכך. בשנותיו הראשונות בליגה הבין מארבורי את תפקידו כזה שמחלק כדורים לגארנט, עד שמאס בזה, ביקש להיות הכוכב הראשי והועבר בטרייד, ואחר כך החל ביצירת "אפקט מארבורי" – כל קבוצה אותה הוא עזב הפכה לטובה יותר, חוץ ממינסוטה שלקח לה כמה שנים – ניו-ג'רזי, פיניקס, ניו-יורק ובוסטון כולן השתפרו בלעדיו, כאשר ה-3 שאינן הניקס הפכו להיות קונטנדריות.

אל ג'פרסון – 3 עונות, 20.1 נקודות, 10.4 ריבאונדים, 1.6 אסיסטים, 1.4 חסימות, 49.9% אפקטיבי, 71.4% מהקו.

הראשון מבין 7 שחקנים שהועברו בטרייד בעד שחקן אחד, והסטטיסטיקה שלו במדי הזאבים די דומה לנתונים של אותו אחד. ההבדלים ברורים בדמות כמות דו-ספרתית של הופעות באולסטאר ועוד מלא בחירות לחמשיות עונה כאלה ואחרות. חוץ מזה שג'פרסון לא ביקר בפלייאוף עד שעזב את מינסוטה. לרגע מדובר היה בפרצ'ייז פלייר של מינסוטה.

ריקי רוביו – 6 עונות, 10.3 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 8.5 אסיסטים, 2.1 חטיפות, 41.5% אפקטיבי, 31.5% לשלוש, 83% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הבחירה לחמישיית הרוקיז הראתה הבטחת ענק, אבל האחוזים המזעזעים מנעה מרוביו להפוך לשחקן יעיל, לפחות בימיו במינסוטה. אחת לעונה הוא היה נכנס לכושר יוצא דופן של כמה משחקים, אבל לא היה מחזיק בזה לאורך זמן, ולכן גם לא ביקר בפלייאוף עם מינסוטה שהייתה זקוקה נואשות לגארד יציב.

אנדרו וויגינס – 6 עונות, 19.7 נקודות, 4.3 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, חטיפה, 47.6% אפקטיבי, 33.2% לשלוש, 73.4% מהקו, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

סקורר משכמו ומעלה, וכזה שאמנם קולע באחוזים לא טובים, אבל הם הרבה פחות מזעזעים ממה שנהוג לחשוב. הבעיה הגדולה של וויגינס כשחקן היא החוזה העצום שלו שגורם לו להיראות מעין אוברייטד, ואחר כך גם להפוך לזה שמינסוטה זרקו בניסיון להביא לטאונס את החברים שלו.

טום גוגליוטה – 4 עונות, 18.2 נקודות, 8.5 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 1.7 חטיפות, חסימה, 47.6% אפקטיבי, 80.1% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר

בעונת הפלייאוף הראשונה של מינסוטה הוא גם נבחר לאולסטאר, אבל בין כך ובין כך מדובר בשחקן שהשלים מצוין את גארנט בכנפיים, בעיקר מבחינה הגנתית, והיה לו חלק חשוב בהפיכה של מינסוטה למועדון מנצח בסוף המילניום הקודם.

ג'ימי באטלר – עונה ועוד קצת (69 משחקים), 22 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 2 חטיפות, 51.4% אפקטיבי, 35.5% לשלוש, 84.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הטרייד שהביא אותו למינסוטה הפך אותם למועמדים להפסיד לגולדן סטייט בגמר המערב, ולאורך רוב עונת 2018 זה היה הכיוון, עד שפציעה של באטלר הפכה אותם לקבוצת פלייאוף בקושי, ואחר כך הוא החליט לבקש טרייד. שם העסק הסתבך עוד יותר, כאשר ת'יבודו הודיע שהוא לא יאפשר טרייד, ואילו הבעלים הודיע שבאטלר זמין לטרייד. בינתיים באטלר חיפש לגרום לקבוצה להעביר אותו בטרייד, והצליח יחסית מהר. כל הסאגה הזאת משכיחה עונה שהייתה עונת השיא של באטלר עד לפלייאוף של 2020.

החמישייה:

גארד 1 – סם קאסל – 2 עונות, 17.2 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים, חטיפה, 50.6% אפקטיבי, 34.9% לשלוש, 87% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

יש רק שחקן אחד בתולדות הליגה שמצא את עצמו בגיל 34 ללא בחירה לאולסטאר או לחמישיית עונה כלשהי ומצא את עצמו עם 2 ההישגים האלה בסוף הקריירה. קאסל היה זה שעשה את ההבדל בין עוד הדחה בסיבוב הראשון ובין קונטנדרית שמגיעה עד לגמר המערב, בין השאר בזכות 2 משחקי 40 נקודות שלו. קאסל עצמו טען בביטחון שאם לא היה נפצע במהלך גמר המערב נגד הלייקרס זה גם היה נגמר באליפות שלהם, ויש סיכוי שהוא צודק.

גארד 2 – וולי שצ'רביאק – 7 עונות, 15.5 נקודות, 4.4 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 53.3% אפקטיבי, 40.4% לשלוש, 85.5% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

בעונות 2003-4 הוא סבל מהרבה פציעות, אבל האולסטאר מ-2002, והאיש שדחפו לו פעמיים את האות Z בלי שום סיבה בשם, היה עוד אחד מאלה שעמדו בראש הצוות המסייע של גארנט לתקופה מסוימת, וגם אחרי עונת השיא הקבוצתית של 2004 הוא שמר על ממוצעים טובים, ואולי גם רמז על עתידו של גארנט כשנשלח לבוסטון בטרייד שנה וחצי לפני הכרטיס.

פורוורד 1 – קווין גארנט – 14 עונות, 19.8 נקודות, 11 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 1.6 חסימות, 49.7% אפקטיבי, 77.9% מהקו, 10 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 6 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר, בחירה אחת ל-MVP.

הכרטיס הגדול של מינסוטה. אפשר וראוי לדון בשאלת גארנט ביחס לכוכבי התקופה האחרים, בעיקר לאור העובדה שב-8 ביקורי פלייאוף רק פעם אחת זה הסתיים מעבר לסיבוב הראשון, אבל כאן מדברים על מינסוטה כקבוצה. המועדון הזה ביקר לאורך ההיסטוריה שלו 9 פעמים בפלייאוף. רק פעם אחת הייתה ללא גארנט בתור אולסטאר והשחקן הטוב ביותר של המועדון. ברובן הוא גם היה שחקן טופ 5 או לפחות טופ 10 בליגה, ונאלץ להתמודד עם מועדון שהתנהל עקום.

פורוורד 2 – קווין לאב – 6 עונות, 19.2 נקודות, 12.2 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 49.4% אפקטיבי, 37% לשלוש, 81.5% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

אנחנו מסתכלים עליו היום ושוכחים כמה חריג היה קווין לאב בשיאו – שחקן של 26 נקודות ו-12 ריבאונדים שגם קולע שלשות באחוזים די טובים. הוא היה פציע לפרקים, ואם על שחקן אחד כזה עוד אפשר לשמור, אז ודאי לא יעזור להיזכר בכך שכל השחקנים הבולטים האחרים גם כן היו מאוד פציעים – רוביו ופקוביץ' הבולטים, אבל גם שחקנים כמו קווין מרטין, קורי ברואר ועוד. עונה אחת שמינסוטה הגיע ל-40 ניצחונות והעלתה חשש שבעתיד אולי גם יהיה פלייאוף לוותה בפירוק החבילה ו-3 בחירות ראשונות רצופות שמשחקות באותה קבוצה.

סנטר – קארל אנטוני טאונס – 5 עונות, 22.7 נקודות, 11.8 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1.5 חסימות, 57.8% אפקטיבי, 39.6% לשלוש, 83.1% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

לפחות בצד ההתקפי מדובר בשחקן נפלא שמצליח להשתפר מעונה לעונה גם בכמות וגם באחוזים. הבעיה היא כל השאר, שזה אומר האופי שנראה רך מד לפעמים וההגנה שנראית גם היא רכה ולא טובה לעיתים. בעונת 2018 נדמה היה שיש סיכוי לשינוי, עם ההגעה של באטלר וההגעה לפלייאוף, אבל שניהם הלכו אחרי עונה אחת, ולא ברור מה יכול לגרום לטאונס לעשות את הצעד הנוסף אל עבר הטופ של הליגה. בכל מקרה, עדיין מדובר בגבוה יחסית צעיר עם פוטנציאל להיות היסטורי, וביחס לסנטרים הקודמים בממלכת הכפור, כבר עכשיו זה יותר טוב.

מאמן:

פליפ סאונדרס – 11 עונות, מאזן 411- 326 (55.8% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 17- 30 (36.2% הצלחה) בפלייאוף.

המאמן שאחראי כמעט לכל תקופת קווין גארנט, ואחראי בלעדית לכל משחקי הפלייאוף של הכרטיס הגדול. יש מקום לשאול האם היה סיכוי להצליח יותר עם מאמן אחר, אבל סאונדרס בנה את הקבוצה מסביב לגארנט ויש לו גם חלק בשחקן שגארנט הפך להיות. חוץ מזה, הבן שלו מאמן היום את הקבוצה אז כדאי שתדברו יפה על אבא ז"ל.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  1. תודה חיים. קאסל היה מעט הדי זמן במיני והשפיע פחות מסטארבורי ורוביו. איד מהם היה מריך להיכנס לחמישייה, הייתי הולך עם רוביו בגלל הוותק בקבוצה. חוץ מזה כל הבחירות מצוינות

      1. מרבורי היה 3 עונות אפקטיביות במיני. קאסל היה נהדר אבל עם גארנט ספריוול שצ׳רביאק הם היו אמורים להיות קבוצה טובה. רוביו היה כמה 6-7 עונות? חייב להיות קודם. קאסל היה פשוט מעט מדי זמן ולדעתי אם תשאל אוהד מיני מי צריך להיות הפליימייקר קאסל לא יהיה בשלישיה

        1. אתה מכיר אוהד מיני כדי לשאול אותו?
          קאסל היה שחקן טופ 10 בליגה בעונה הראשונה שלו עם מינסוטה. יש רק 2 אחרים שניתן לומר זאת עליהם בזמן שהם לבשו בגדי זאבים – קווין גארנט וקווין לאב. ביחס לאחרים מבחינתי זה מספיק לחמישייה.

          1. וואו, קאסל היה שחקן טופ 10 זו חתיכת הצהרה. אני זוכר טוב את התקופה הזאת וזה אפילו לא קרוב לדעתי. הוא היה רק מס׳ 3 בקבוצה שלו… בקיצור הסכים לא להסכים

            1. קאסל נבחר לחמישייה השנייה של העונה. זאת לכאורה "הגדרה רשמית" של טופ 10. אני גם לא חושב שהוא היה אחד מ-10 השחקנים הכי טובים בליגה אז, אבל מבחינה "רשמית" זה היה המעמד שלו, והייתה השפעה הדדית שלו על הקבוצה והפוך.
              אין סבור ש: שאק, קובי, גארנט, דאנקן, נוביצקי, סטויאקוביץ', כריס וובר, ארטסט, ג'וניל, בילאפס, שיד ועוד היו טובים יותר מקאסל ב-2004, אבל מבחינת היכולת והנתונים באותה עונה הוא היה ראוי לבחירה שלו לחמישייה השנייה.

  2. תודה.
    באטלר "סובל" מהעדפת יתר בגלל הפלייאוף האחרון שלו. במונחים של הופעות במינסוטה, הוא לא צריך להיות שם.

    1. קווין מרטין היה שם בסך הכל שנתיים וחצי, כאשר המספרים שלו בוודאי פחות טובים מאלה של באטלר (משהו כמו 5 נקודות פחות), והקבוצה לא הגיעה לשום מקום.

      1. למרטין היו שתי עונות של בערך 20 נק׳ במיני. באטלר היה עונה אחת רעה מאוד. יזכרו שהוא שיחק שם רק בגלל הבלאגן עם קאט ו- וויגינס

        1. לבאטלר הייתה במינסוטה עונה אחת טובה יותר מכל עונה של מרטין בקריירה. באטלר גם עשה פלייאוף עם מינסוטה ונבחר לחמישייה השלישית.

  3. בראייה היסטורית גארנט הוא אחת הסיבות העיקריות שכוכבים שרואים שהקבוצה לא מצליחה עוברים קבוצה. שחקן ברמה של שאק דאנקן וקובי שסבל מקבוצה גרועה.
    כשאנתוני דייויס מבקש טרייד, או קווין דוראנט עובר לקבוצה מנצחת, הם לא רוצים לסיים כמו גארנט

    1. כוכבים ביקשו לעבור בטרייד הרבה לפני גארנט וכמובן גם אחריו. ההבדל עם גארנט זה שחקן טופ 5 בליגה שעובר בטרייד כשהוא קרוב לשיאו, ובאמת במקרה שלו "הגיעו מים עד גועל נפש"

        1. ההשפעה של גארנט על התחום הייתה מאוד משמעותית, כי זו הייתה ההדגמה הכי קיצונית של מה קורה אם נשארים עוד ועוד, אבל מקרה תקדימי הוא לא. לפחות לא בתחום הזה.

  4. גם בהיבטים אחרים ההשפעה של גארנט ניכרה- ההגעה שלו מהתיכון לליגה, החוזה שמינסוטה נתנה לו (126 מיל' דולר ל-7 עונות לדעתי), שהיה אחד הטריגרים לשביתה של 1999…Mvp מובהק של מועדון כושל בכל חלקיו, מהבעלים (שגארנט הסתכסך איתו) כל הדרך למטה.
    תודה על הכתבה המעולה.

  5. לדעתי באטלר היה יכול להיות הפוטנציאל העיקרי להיות הmvp. ההצלחה של מיני בתקופתו הייתה מרשימה ולפני הפציעה שלו הם היו במקום השלישי אחרי גולדן ויוסטון. משם ההדרדרות הייתה נוראית. וויגנס וקאט היו בושה בתקופה הזאת.
    .
    גארנט הוא המצטיין הבלעדי… ורק בגלל הפרסומת הבאה.
    https://youtu.be/loDvIMJBJgg

    כמות העונות וההצלחה של הקבוצה נותנים את הקולות אליו. שחקן אגדה

    1. כשבאטלר נפצע מינסוטה היו במקום הרביעי במערב (זה היה המשחק הראשון אחרי האולסטאר). בתקופה הזאת הממוצעים של טאונס קפצו ל-25.2 נקודות ו-12.6 ריבאונדים באחוזים כמעט זהים לכל העונה – 54.1% מהשדה, 42.9% לשלוש ו-85.1% מהקו. גם וויגינס שמר על אחוזים די דומים ביחס לשאר העונה וקלע נקודה וחצי יותר.
      מינסוטה כקבוצה התקשתה למלא את החסר שהותיר באטלר, אבל זה לא יהיה נכון להאשים את היכולת של וויגינס וטאונס, לפחות לא עד הפלייאוף הבינוני של שניהם.

    1. תכלס, אם קאסל וספריוול לא היו שם ב-2004, כנראה היו מסיימים עוד עונה בסוף סיבוב 1, ואז היו מופיעים בסדרת הכתבות הזאת ראשונים בתור.. עונה אחת חביבה הפכה את הפרנצ׳ייד למוצלח יותר מההורנטס והפליקנס 😅

    2. רוב הסיכויים הם שמי שהצביע לקווין לאב עשה זאת בגלל שהשמות שלו ושל קווין גארנט הם גם דומים וגם היו אחד מעל השני

  6. אם אני לא טועה הייתה נקודה כלשהי שבה גארנט הוביל את מינסוטה בכל הזמנים ב-5 הקטגוריות הסטטיסטיות. הוא ה-MVP (והם בזבזו אותו לגמרי). באטלר שייך לספסל, למרות ששיחק רק חצי עונה ועוד קצת. פלייאוף מאוד נדיר בסטנדרטים של הטימברוולבס.

    1. אנחנו עדיין בנקודת הזמן הזאת שגראנט מוביל את מינסוטה בכל 5 הקטגוריות הסטטיסטיות.
      לא רק שגארנט מוביל בכל 5 הקטגוריות – רוביו באסיסטים הוא היחיד שהצליח להגיע לחצי מגארנט.

  7. הכתבות האלו גורמות לי להיזכר במערכון אמריקאי משנות התשעים. לא יודע איפה להתחיל לחפש אותו. בפגישה של "מכורים לספורט אנונימיים" מישהו מספר על כל סוגי הספורט האיזוטריים והנוראיים שהוא התעניין בהם (הטלת גמדים צרפתית, למשל) והוא אומר ו"אז הגעתי לתחתית… קניתי כרטיסים לקליפרס". כולם סביבו מזועזעים לחלוטין כמובן.
    הטימברוולבס יכולים לרשת מהקליפרס את הבדיחות האלו בכיף. איזה מועדון אומלל. הם ושארלוט.
    מעניין איך מוצאים את המערכון הזה…

  8. כיף גדול לקרוא. אחד מרגעי ה NBA הזכורים לי במיוחד בתור אוהד זה מחצי גמר המערב בין סקרמנטו למינסוטה באותה עונת 2004. איך כריס וובר עולה לשלשה חופשית עם הבאזר שתשווה את המשחק את המשחק השביעי ותופס את הראש אחרי ההחטאה… אולי עם סנטר יותר מוצלח ממייקל אולווקאנדי הטימברוולבס היו יכולים לאיים גם על הלייקרס

  9. תודה חיים. הייתי חושב אולי רק במקום שרביאק לשים את האיש עם השם משפחה שתמיד העלה לי חיוך משום מה
    טום גולגוליוטה…

  10. אם אני זוכר נכון מארבורי עזב כי הוא ראה את החוזה שנתנו לגארנט והבין שהוא לא יוכל לקבל חוזה כזה או חוזה גדול אחר אז הוא רצה ללכת לקבוצה שתוכל לתת לו חוזה גדול.
    מסכים עם ינון שיש הטייה של באטלר בגלל ההצלחה עכשיו, אם היית עושה את הפרויקט לפני שנה היה רוב של קולות שחושבים שלא מגיע לו להיות בספסל.

    1. מינסוטה עשו מהלכים כדי שיתאפשר להם לתת חוזה גדול למארבורי, אבל הוא רצה חוזה כמו של גארנט ובאמת הבין שהוא לא יקבל.
      מכיוון שהספסל לא נבחר בהצבעה, אלא על ידי הקול שלי בלבד, אני די משוכנע שהוא היה נכנס לספסל גם ככה. זה לא סותר את זה שהוא לדעתי "האשם העיקרי" בהתפקרות של מינסוטה.

      1. אם זה היה פתוח להצבעה יכול להיות שהוא היה מגיע לחמישייה עכשיו. הספסל כנראה המקום הנכון בשבילו (גם בבולס ובהיט אגב)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט