נבחרת לכל קבוצה – 2 – שארלוט הורנטס / חיים

לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר". התוצאות של כל סקר יפורסמו כעבור שבוע – כלומר אחרי 2 כתבות

שיעור היסטוריה קצר:

הקבוצה של שארלוט הוקמה בשנת 1989 והתקיימה עד 2002 בתור ההורנטס, אז עברו ההורנטס לניו-אורלינס ומשם מתחילה ההיסטוריה של הפליקנס עליה כבר דיברנו. ב-2004 הוקם בשארלוט מועדון חדש – הבובקאטס וב-2014 הם שינו את שם חזרה להורנטס. אז הוחלט שכל השנים לפני שההורנטס המקוריים עברו לניו-אורלינס ייחשבו גם הם כחלק מההיסטוריה של שארלוט.

ההורנטס העפילו לפלייאוף לראשונה ב-1993, והדיחו את בוסטון בסיבוב הראשון לפני הפסד לניקס. 2 ביקורים ב-1995 ו-1997 הסתיימו בהפסדי סיבוב ראשון וב-1998 ג'ורדן היה זה שעצר אותם בסיבוב השני. בעונת 2000 שוב הודחו ההורנטס בסיבוב הראשון, ואחרי זה רשמו 2 הופעות רצופות בסיבוב השני, ואז המועדון עבר לניו-אורלינס ובשארלוט נאלצו להתחיל מחדש.

מאז, ההורנטס ביקרו בפלייאוף ב-2010, 2014 ו-2016, כאשר שני הביקורים הראשונים הסתיימו בסוויפ בסיבוב הראשון והביקור האחרון הגיע למשחק 7, אבל גם הוא הסתיים בסיבוב הראשון. מאז, ההורנטס היו די קרובים, אבל לא הצליחו להעפיל לפלייאוף.

על המעמד המכובד של ההורנטס בשנות ה-90 יעיד באגס באני, אשר במהלך הסרט הידוע "ספייס ג'אם" נאבק בחמישייה שהכילה את הכישרון של שניים משחקני שארלוט באותה העת – מגסי בוגס ולארי ג'ונסון.

כמעט נכנסו:

ולאדה דיבאץ' – 2 עונות, 11.7 נקודות, 8.6 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 1.9 חסימות, 50% אפקטיבי, 68.7% מהקו.

בסך הכל 2 עונות בקבוצה וסטטיסטיקה לא הכי מרשימה, לפחות התקפית, אבל נוכחות הגנתית משמעותית בשנים מהטובות ביותר של ההורנטס כמועדון. 2 הופעות פלייאוף באותן שנתיים ובאחת מהן גם ביקור בסיבוב השני, ואפילו ניצחון אחד על הבולס של ג'ורדן. דיבאץ' היה חלק משמעותי בקבוצה הזאת.

ריימונד פלטון – 5 עונות, 13.3 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 44.8% אפקטיבי, 78.2% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

הנה אחד שהיה דווקא בשנים הרעות יותר של המועדון, וביקר בפלייאוף בסך הכל פעם אחת ב-5 שנים. ההשוואות לכריס פול שנבחר מיד לפניו לא עשו טוב לפלטון, אבל הוא עדיין הצליח להיות גורם משמעותי בשארלוט לכמה שנים.

סטיבן ג'קסון – 2 עונות, 19.8 נקודות, 4.8 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 46.9% אפקטיבי, 33.6% לשלוש, 79.9% מהקו.

הטרייד שהביא אותו לשארלוט היה חלק חשוב במה שהפך אותם לקבוצת פלייאוף ב-2010, אבל חוסר יציבות וחוסר יעילות גרמו לכך שהוא נשאר בחוץ הפעם, אחרי מאבק רציני מאוד עם הבא בתור.

המחליפים:

ג'מאל מאשבורן – 2 עונות, 20.6 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 44.5% אפקטיבי, 35.9% לשלוש, 81% מהקו.

כמעט כל מה שנאמר על ג'קסון נכון גם כאן – חוסר היציבות והיעילות כמו גם היכולת הטובה. ההבדל כאן הוא נתונים מעט יותר טובים ו-2 ביקורים בפלייאוף של מאשבורן לעומת אחד של ג'קסון, שגם הוא הסתיים בסוויפ בסיבוב הראשון. אפשר גם לקחת בחשבון את זה שבמקרה של מאשבורן היה לזה המשך עוד יותר טוב בניו-אורלינס, מה שמעניק לו עדיפות נוספת.

אל ג'פרסון – 3 עונות, 17.5 נקודות, 8.9 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 1.1 חסימות, 49.6% אפקטיבי, 67.1% מהקו, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

עוד אחד שהגעה שלו לשארלוט הפכה אותם מקבוצת תחתית לקבוצת פלייאוף, אבל במקרה שלו הוא הפך להיות השחקן המוביל הבלעדי של הקבוצה, מה שהקנה לו מקום בחמישייה השלישית של העונה ב-2014. בהמשך היכולת מעט ירדה, אבל ג'פרסון המשיך להיות הגבוה המוביל של שארלוט וזכה גם לביקור נוסף בפלייאוף, הפעם כשקמבה ווקר הוא כבר הכוכב של הקבוצה.

אנטוני מייסון – 3 עונות, 13.4 נקודות, 10 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 50.6% אפקטיבי, 71.5% מהקו, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

חוזרים כ-20 שנה אחורה אל האיש שהוביל את שארלוט בסוף שנות ה-90. עונת שיא אחת הקנתה לו מקום בחמישייה השלישית ובחמישיית ההגנה השנייה, ועוד 2 עונות די טובות, יחד עם אחוזים טובים מכל מי שהיה עד כה, מעניקים לו את המקום כאן.

בארון דיוויס – 3 עונות, 12.6 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 47.2% אפקטיבי, 32.4% לשלוש, 62.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

דיוויס התחיל חלש את הקריירה בשארלוט, אבל השתפר בתהליך קבוע ובעונת 2002 כבר הפך לאולסטאר. היה מדורג גבוה יותר אם ההורנטס לא היו עוברים לניו-אורלינס, שם הוא המשיך ביכולת המצוינת, כפי שנאמר בכתבה הקודמת, אבל גם ככה יש עניין לקחת בחשבון יותר את העונה האחרונה המצוינת שלו ופחות את עונת הרוקי, אז הוא היה מחליף של דיוויד ווסלי, וממוצעיו נראים בהתאם למחליף.

אמאקה אוקפור – 5 עונות, 14 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 0.9 אסיסטים, 1.9 חסימות, 50.6% אפקטיבי, 59.6% מהקו, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

רוקי העונה בשנתון של דוויט הווארד שהיה מהגבוהים ההגנתיים הטובים בליגה בתקופתו בשארלוט, למרות שהעונה הראשונה הייתה גם עונת השיא שלו. את הציפיות להפוך לכוכב של הקבוצה הוא לא הצליח להגשים, אבל אוקפור הצליח לשמור על ממוצעים די דומים כל עוד היה בשארלוט.

מגסי בוגס –  10 עונות, 8.8 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 8.8 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 47.4% אפקטיבי, 81.8% מהקו.

הרכז המיתולוגי של שארלוט ושל "ספייס ג'אם" שאמנם לא קלע הרבה, אבל חילק אסיסטים בכמויות מסחריות לאורך הקריירה הארוכה בשארלוט, והחזיק עשור בתור הרכז הפותח של ההורנטס. מדובר גם על שחקן הגנה לא רע בכלל, וכמובן השחקן הנמוך ביותר בתולדות הליגה, בגובה 1.60 בלבד.

דל קרי – 10 עונות, 14 נקודות, 2.9 נקודות, 2 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 51.6% אפקטיבי, 40.5% לשלוש, 85.2% מהקו, בחירה אחת לשחקן השישי.

השחקן השישי המיתולוגי של שארלוט וזה שתמיד החליף את בוגס שהוזכר לפני רגע. עונת שיא ב-1994 גם העניקה לו את התואר האישי המכובד הזה, והעשור בו הוא בילה בשארלוט בתפקיד הקבוע הזה גם מעניק לו את המקום המכובד מאוד כאן, רק כמעט השחקן השישי.

ג'רלד וואלאס – 7 עונות, 16.4 נקודות, 7.5 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 1.2 חסימות, 50.2% אפקטיבי, 32.2% לשלוש, 72.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה הראשונה.

התחיל לאט והעלה הילוך בתקופתו בשארלוט, כאשר לקראת סופה הוא גם נבחר פעם אחת לאולסטאר ולחמישיית ההגנה. השילוב של ההגנה, האחוזים הלא רעים והיכולת הכוללת כמעט הספיקה לו כדי להיכנס לחמישייה, אבל רק כמעט.

החמישייה:

גארד 1 – קמבה ווקר – 8 עונות, 19.8 נקודות, 3.8 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 48.2% אפקטיבי, 35.7% לשלוש, 83.5% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

בעונה הראשונה היו לו אחוזים מזעזעים, אבל לקבוצה עוד יותר (7 ניצחנות בעונה…). בהמשך הגיע שיפור עקבי, ובשנים האחרונות קמבה הוא אולסטאר קבוע, כולל בחירה אחת לחמישייה השלישית ב-2019, שייתכן שהיה לה חלק בהחלטה של שארלוט לוותר עליו, למרות הנכונות שלו (עפ"י הדיווחים דאז) לוותר על הסופר-מקס.

גארד 2 – אדי ג'ונס – 2 עונות, 19.2 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 2.8 חטיפות, 48.4% אפקטיבי, 37.2% לשלוש, 84.4% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחריה אחת לחמישיית העונה השלישית, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

מהלייקרס הוא פונה כדי לא להפריע לקובי ברייאנט הצעיר, ובשארלוט המשיך ג'ונס את יכולת האולסטאר שלו. מדובר בעיקר על מומחה הגנה מהשורה הראשונה, כפי שמעידים נתוני החטיפות והבחירות לחמישיות ההגנה שלו, אבל גם בצד ההתקפי מדובר בקלעי מצוין שעשה עבודה טובה.

פורוורד 1 – גלן רייס – 3 עונות, 23.5 נקודות, 4.4 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, חטיפה, 52.9% אפקטיבי, 44.4% לשלוש, 85.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

הזכרנו כאן כמה מכוכבי שארלוט בחצי השני של שנות ה-90, והנה מי שהיה השחקן המוביל של ההורנטס באותה תקופה. עונת שיא ב-1997 העניקה לו את ה-MVP של האולסטאר, מקום בטופ 5 של ההצבעות ל-MVP ובחירה לחמישיית העונה השנייה. בהמשך הוא גם סחב את שארלוט לסיבוב השני בפלייאוף פעם אחת, ומדובר בשחקן עם ממוצע הנקודות הגבוה ביותר בתולדות המועדון.

פורוורד 2 – לארי ג'ונסון – 5 עונות, 19.6 נקודות, 9.2 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 51.2% אפקטיבי, 34.7% לשלוש, 77.1% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

אנחנו נסיים עם הקו הקדמי של תחילת שנות ה-90. נתחיל באיש שנבחר שנה אחת קודם וגם נבחר לרוקי העונה, רק כדי לגלות עונה אחר כך שמעמדו בהיררכיה יורד למספר 2 אחרי הבא בתור. ב-1993 היה לו כמעט 20 נקודות למשחק ב-56.1% אפקטיבי וחלק משמעותי בהעפלה לסיבוב השני, כך שלא היו פערים גדולים בין שניהם. כצמד הם לא הסתדרו וכל אחד מהם נשלח בטרייד באמצע שנות ה-90.

סנטר – אלונזו מורנינג – 3 עונות, 21.3 נקודות, 10.1 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 3.2 חסימות, 51.4% אפקטיבי, 76.8% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הסגן הנצחי של שאק שנבחר מיד אחריו בדראפט ובתחרות של רוקי העונה, ובסוף הקריירה גם היה המחליף של שאק באליפות היחידה שלו, אבל זה לא רלוונטי לכאן. בשארלוט מורנינג זכור בעיקר בגלל סל הניצחון נגד בוסטון שהכריע את הסדרה, במה שהיה רגע השיא של המועדון הצעיר ושל מורנינג הרוקי. המאבקים הפנימיים עם ג'ונסון גרמו לכך שמורנינג הועבר למיאמי, וכך שארלוט פספסו את מי שהפך להיות סמל של מיאמי, למרות שהרווח היה לא רע בכלל בדמות גלן רייס.

מאמן:

דייב קאונס – 3 עונות, מאזן 109- 70 בעונה הסדירה (60.9% הצלחה) ומאזן 4- 8 בפלייאוף (33.3% הצלחה).

אימן את שארלוט 3 עונות בסך הכל, בהן הם הגיעו פלייאוף פעמיים, כולל ביקור אחד בסיבוב השני והביא אותם למאזן חיובי גם בעונה המקוצרת של 1999, בה זה לא הספיק כדי להעפיל לפלייאוף. מאזן של יותר מ-60% הצלחה הוא הטוב ביותר של מאמן בשארלוט, והוא בערך היחיד שלא היה חלק גם בעונות רעות במיוחד, שלא היו חסרות להורנטס.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. מסכים עם עידו לגבי ג'ונס (אגב, לא זכרתי שהיתה לו ממש הגנה…)
    אבל לדעתי ג'רלד וואלאס צריך להיכנס במקומו, לא קארי. וואלאס היה הפנים של המועדון כמה שנים, ולדעתי שחקן טוב יותר מדל.

  2. אם לריימונד פלטון יש מקום לאזכור, בעיני ראוי שגם למרווין וויליאמס יהיה מקום שם. באופן כללי, לכל שחקן ששורד שם מעל 4 עונות יש מקום ששווה לאזכר אותו.

    1. כמו שכתבתי בפעם הקודמת – הסדר הוא לפי חוסר ההצלחה ההיסטורי.
      הפליקנס עלו פעמיים לסיבוב השני, אז הם היו ראשונים, ועכשיו שארלוט שעשו זאת 4 פעמים. הבאים בתור עשו זאת קצת יותר, ואלו שאחריהם כבר ביקרו פעם בגמר האזורי…

      1. הויכוח של שאקיל או קארים והויכוח של קובי או ג'רי ווסט. לא רואה שני ויכוחים גדולים מאלה על חמישיית כל הזמנים פר קבוצה פר עמדה

  3. שארלוט היא סוג של ניקס לעניים, הייתה לה עדנה בשנות התשעים, עם סנטרים ופ"פ שאהבו לאכול חצץ. מאז? נאדה.
    תודה רבה על הפרויקט

    1. אולי אם ג'ורדן לא היה בוחר כל מיני גבוהים אפורים כמו קודי זלר קמינסקי ונוח וונלה כאלה הם היו מגיעים רחוק יותר

  4. תודה חיים. הלכתי על מורנינג בתור המצטיין. מועדון שכרגע סובל מההבדל הגדול בין היכולת של ג'ורדן על הפרקט ומחוץ לו כמנהל.

  5. תודה חיים קראתי באיחור.
    בפרק הקודם בחרתי בפול בקלות
    פה הייתה יותר דילמה של הגדרה בשאלה מי האם וי פי השחקן הכי טוב במועדון בכל הזמנים שלו (מורנינג ) או השחקן שתרם בסה"כ הכי הרבה למועדון ועל כך הלכתי ולכן בחרתי בווקר .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט