האקים אולאג'ולאן – הסנטר הטוב בתולדות המשחק / אשך טמיר המקורי

בכל פעם שמתנהל דיון על השחקנים הטובים בהיסטוריה, על הר ראשמור, ועל הסנטרים הטובים בהיסטוריה בפרט, ישנו שחקן אחד שלמרות ההכרה בכללית בגדולתו ויכולתו המוכחת (בכל זאת 2 אליפויות), תמיד נשאר בצל.

כמעט תמיד בדיונים אלה, שמות מספרי ה'5' אשר יטענו לכתר בראשמור בידי רובם המכריע של הגולשים, יהיו – ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, קארים, וחלק קטן יותר של הגולשים יזכיר את שאק.
פריקים של ספרס, מועטים יותר וכיום נדכאי-רוח, ימלמלו גם משהו על טים דאנקן בדיון (וזאת למרות שחלק מהקריירה שלו בכלל שיחק כ-4), ויילכו לקחת עוד ציפרלקס.

למשל, בדיון שערך בנושא מנחם לא מזמן, אלה היו ה-12 שלו:

  1. מייקל
  2. לברון
  3. מג'יק
  4. לארי
  5. קארים
  6. ביל ראסל
  7. ווילט צ'מברליין
  8. שאק
  9. קובי
  10. סטפן קרי
  11. KD
  12. טים דנקן

ואילו בפוסט אחר שלו בנושא, מ-2014, נכנסים לחמישייה בראשמור גם קארים, גם ראסל, וייתכן גם צ'מברליין יחד!

בשבילי, מאז שעמדתי על דעתי (בערך 5 שנים מאז שעמד לי משהו אחר, מה ששם אותנו על גיל 7 בערך), תמיד היה שם שם אחד – האקים אולאג'ולאן.
בפוסט זה אנסה לתת סימוכין לטיעון זה, ולעשות צדק עם גדול הסנטרים בכל הזמנים לדעתי – שמגיעה לו הרבה יותר הערכה ממה שהוא מקבל.

הגנה

האקים זכור לכולם בזכות ההתקפה וה"דרים שייק", מה שמראה כמה גדולה הייתה ההתקפה שלו – כי גם בהגנה הוא היה קליבר רציני בתחום, ואולי הסנטר ההגנתי השלם והטוב מכולם (מה שהופך אותו למתמודד רציני לשחקן ה-2-WAY הטוב בהיסטוריה, ראש בראש עם ג'ורדן).

כשחושבים על השמות הגדולים האחרים בעמדת הסנטר, אלה שתמיד מקדימים אותו, זה מה שעולה לראש:

ביל ראסל עשה מזה קריירה, כל הדרך לראשמור. עם התקפה בינונית בצד השני.
קארים היה אתלט גדול בצעירותו, וחוסם גדול, אבל גדולתו הייתה בנשק ההתקפי הבלתי עציר ביותר בהיסטוריה.
צ'מברליין היה פריק אתלטי, גוליבר בארץ הגמדים, והיה בלתי עציר בהתקפה. שאק היה הגוליבר המודרני באותה צורה. דאנקן היה ה"ביג פונדמנטל", היה solid בשני הצדדים, יעיל ומצוין בלי להיות פלאשי.

אבל האקים היה שחקן ההגנה הטוב מכל הרשימה הזו, ובהפרש.
הוא אוחז בכתר "גדול החוסמים בכל הזמנים" עם 3830 חסימות בקריירה – מרחק ניכר ממוטמבו אשר במקום השני (3289), ומקארים השלישי (3189).

דיקמבה כנראה היה עסוק יותר בדברים כאלה, ופספס את ההזדמנות להשיג את המקום הראשון

בממוצע חסימות למשחק, הוא ראשון בין הגדולים, וממוקם במקום השלישי ברשימה, אחרי מארק איטון הראשון ומאנוט בול השני, כאשר הוא עם 3.09 (אך אני סבור שבזמנם של צ'מברליין וראסל לא ספרו חסימות).

אבל מה שבאמת מיוחד הוא הנתון הבא – האקים ממוקם גם במקום ה-9 בהיסטוריה בחטיפות.
בדירוג שנשלט בידי רכזים וגארדים זריזים כמו סטוקטון, פייטון, קיד, וג'ורדן – הוא הביג מן הראשון שמופיע ברשימה, כאשר רק מתי-מעט אחריו, ואף מס' 5 אחר אינו מופיע בטופ 25 (מלון במקום ה-11, וגארנט במקום ה-18).

זהו נתון נדיר ביותר עבור סנטר, ובמיוחד עבור אחד כזה ששלט ביד כה רמה גם בתחום החסימות, מה שמעיד על חוש תיזמון פסיכי של מחסל מיכני – ה"הימורים" שלו לחטיפות היו באחוזים כל כך מוצלחים, שזה לא פגע לו בתחום החסימות, וגם לא בא על חשבון ההגנה האישית.
כי גם בתחום האחד על אחד האקים היה סנטר הגנתי נייד מאוד ומשובח, בעל עבודת רגליים מופלאה.

לסיכום התחום ההגנתי הוא היה כוח טבע בצד זה של המגרש, בעל נגיעות אלוהיות, אשר אחז ב"שילוש הקדוש" – גם סיפק מטרייה אווירית להגנה כולה, גם חטף המון והריץ את הקבוצה לנקודות קלות, בלי שזה יעלה לו ב"הימורים מוטעים", וגם שילב עבודת רגליים מופלאה עם ראש חושב של שחקן שח – מה שאפשר לו להיות צעד אחד לפני המתקיף בכל מההלך.


התקפה

נתחיל בהצהרה הבאה: הוא היה הסנטר ההתקפי הטוב ביותר בהיסטוריה של המשחק.

היו סנטרים גבוהים ממנו, היו סנטרים חזקים ממנו, והיה את קארים עם הנשק ההתקפי הבלתי-עציר ביותר בהיסטוריה (שאז ביסודי קראנו לו "הוקשה").

אבל לא היה סנטר עם מגוון התקפי כל כך גדול ואיכותי כמו האקים, ששילב הצטיינות בתחומים רבים בהתקפה.

היה לו חצי מרחק מצוין, וקליעה בסיבוב שנפלה אולי רק מזו של יואינג (עוד אנדרייטד ענק בעמדה 5!).
הוא בטח היה מרחיב את זה גם לשלשות במשחק של היום.

הייתה לו טכניקה ושליטה בכדור שקשה לי למצוא השוואה אליה מעולם הסנטרים. הוא יכל לפרוץ מקו השלוש, להעביר כדור בין הרגליים ולסיים בליי-אפ או מסירה שהיו נראות טבעיות לגמרי לגארד או פרוורד מוכשר.

היה לו משחק גב לסל מושלם, עם עבודת רגליים אדירה, ומגוון מובים מרהיב ומטמטם חושים (במיוחד אם אתה המגן שנאלץ לשמור עליו), עם יכולת סיום מגוונת של בייבי הוקס, קליעה בסיבוב, הטבעה או ליי-אפ לאחר ששלח את המגן לחפש אותו בצד השני של המגרש.
וזה היה כמובן ה-signature move שלו, שבו הוא נזכר כיום – ה"דרים שייק".

האקים מספר כיצד פיתח את ה"דרים שייק" מכדורגל. למרות שהרבה כוכבים עברו אצלו מאז שפרש אימונים אישיים, מעולם לא הצליח שחקן אחר לשחזר את היכולת הייחודית שלו בתחום – בדומה לסקיי-הוק הייחודי של קארים.

האקים מצרף הדגמה

ולמרות שהיה כזה נשק אדיר בצד ההתקפי, היה רחוק מלהיות חור שחור וידע למצוא מצוין את השחקן החופשי לקליעה מהפרמיטר, כשזו הייתה הברירה המיטבית עבור הקבוצה, מה שאפשר לו וליוסטון להשיג שתי אליפויות אדירות (רוברט הורי מוסר ד"ש מהצד המקבל עם כמה שלשות קריטיות).

כמו כן הוא רץ את המגרש כמו שד משחת, התחיל וסיים מתפרצות רבות.

סרטון מצוין שמסכם ומנתח את חוזקותיו:

תחרות מול יריבים

האקים זכה לשחק ב"תור הזהב" של הסנטרים ומשחק הפוסט (יסלח לי מנחם אבל לא הייתי בסביבה בשנות ה-60'), מדמדומי קארים ועד לתחילתו של דאנקן. הוא התמודד ראש בראש מול שמות מהגדולים שהיו כמו מקהייל, פאריש, דייוויד רובינסון, יואינג ושאקיל, חלקם במאני של המאני בסדרות גמר או גמרים איזוריים.

הוא ניצח שתי סדרות גמר וגבר על יואינג ושאקיל, שנה אחרי שנה, תוך הצגת יכולת שיא.

את קארים המזדקן אך עדיין יעיל והשואוטיים לייקרס, האלופה, הוא ניצח בגמר האיזורי ב-86, בנוקאאוט, כשהוא בשנתו השנייה (!!), מה שגרם לריילי לומר את הדברים הבאים:
"We tried everything. We put four bodies on him. We helped from different angles. He's just a great player."

הוא הטביע את כל ספינותיו של האדמירל, דייוויד רובינסון, בגמר איזורי אחר, והשפיל אותו לעיני כל, כאשר זה מגיע כשחקן ההגנה של העונה וה-MVP!
האקים סיים את אותה סדרה, בה לחלוטין הגיע כדי לתת הצהרה, עם 35.3 נק', 12.5 ריבאונד, 5 אסיסט, 1.3 חטיפות, ו-4.2 חסימות, והכל ארוז יפה ב-56% מהשדה.

מספרים יכולים לספר סיפור קצר ויפה, אבל תמונה שווה אלף מילים, ו-וידאו בסביבות המיליון.

לכן הכי כדאי להתרשם מן הדומיננטיות שלו מול יריביו, בעלי שיעור הקומה ההיסטורי, בסרטונים המצויים בשפע ביו-טיוב.
הנה כמה מהם:

לוקח אליפות מול יואינג – משחק מספר 7

לוקח בק-טו-בק מול שאק

משמיד את דייוויד רובינסון בדרך

מול קארים ב-86'

מנטליות ומנהיגות

האקים היה המקצוען המושלם.

התאמן הכי חזק מכולם, שימש דוגמא לצעירים, היה דמות מעוררת יראה – אך תמיד גם כבוד – עבור חברים לקבוצה ויריבים כאחד.

את ההצהרות מול היריבים הוא נתן במגרש ולא לתקשורת.

חלק ניכר מהרצינות, הכבוד והגישה למשחק אפשר לקשור באמונתו הדתית (מוסלמי), אשר לדבריו פיקסה אותו וסידרה את ראשו בתחילת הקריירה המקצועית.

הוא מצא את ייעודו בכדורסל רק בגיל 17 – עד אז שיחק כשוער כדורגל, בניגריה – ומאז לא הסתכל לאחור, והתמסר למשחק לחלוטין בדומה לדבקותו הדתית, כשרק חמש שנים לאחר שאחז בכדורסל לראשונה הוא מגיע לליגה הטובה בעולם בתור הבחירה הראשונה בדראפט, ונותן שורה סטטיסטית בתור רוקי של 20.6 נק', 11.9 ריבאונד ו-2.68 חסימות למשחק – מה שהיה כמובן מספיק לו לזכייה ברוקי העונה, אלמלא היה אחד בשם מייקל ג'ורדן.

כיום, למשל, רבים טוענים שג'ואל אמביד הוא הסנטר הנוכחי הטוב ביותר, אשר מזכיר ביכולותיו במשהו את האקים.
עזבו רגע את יכולות הכדורסל – רק תראו את ההבדל במנטליות ובמקצוענות! שני קצוות ממש.

נספח 1 – יריבים מספרים

הורי, שאק, קובי, יואינג, חברי "אופן קורט", ולסיום ה-GOAT מספרים על החלום.

הורי, שאק, וג'ורדן בוחרים בו כסנטר הטוב ביותר בכל הזמנים. ג'ורדן מכניסו לראשמור שלו.
יואינג מכתירו כיריב הקשה ביותר עימו נאלץ להתמודד.

נספח 2 – רשימת תארים והישגים

ביבליוגרפיה

האינטרנט, כרכים א' ו-ב'.

אז זהו, סיימתי את טיעוני. מקווה ששכנעתי כמה מהקוראים.
ובהחלט מקווה שיקבל יותר כבוד בדיוני "ראשמור" הבאים, ובדיונים על "הסנטר הטוב בהיסטוריה".
אני אישית חושב שזה בינו לבין קארים – ושכל אחת מהבחירות הנ"ל ראויה באותה מידה.

לפוסט הזה יש 130 תגובות

  1. אחלה טור על אחד השחקנים שגדלתי עליהם והכי אהבתי ב-90 של אחרי מג'יק, תודה!
    את ווילט וראסל מן הסתם לא זכיתי, וגם לא את קארים בפיק, אבל עדיין אני חושב ששאק הבהמה של תחילת ה-2000 היה גדול אפילו על "החלום" בשיאו. מצד שני גם מאמין שאם הכוכבים היו מסדרים לנו גמר יוסטון-בולס בניננטיז ג'ורדן היה מפסיד

    נק' אחת שנוטים לשכוח על אולג'וואן – הוא לא היה טירון רק בכדורסל, באופן כללי לקח לו קצת זמן להתאקלם ב-NBA ויוסטון החולרות עשו עליו סיבוב עם חוזה מסריח, קצת כמו הבולס עם פיפן (רק שהניגרי היה סופר-סטאר ברור ובחירה מס' 1 בדראפט…), כולל האשמות בפציעות מדומות והכל

    1. לא הבולס ולא הרוקטס עשו סיבוב על האים ולא על פיפן בהתאמה , יוסטון הביאו להאקים חוזה של 23 מליון דולר ל8 שנים והוא היה משתכר טופ 10 הוא רצה לשנות את החוזה אחרי שגילה שרובינסון קיבל חוזה טוב יותר כרוקי
      הבולס לא עשו סיבוב עם פיפן, הוא רצה חוזה ארוך טווח ואהבל לא התייחס לעלייה בתקרת השכר,

      1. ברוך, לא שאתה טועה, אבל איכשהו הדברים האלה תמיד קורים (ולא רק בכדורסל) עם מישהו מאיזה חור בארקנסו, ולא לשחקנים עם הורים וסביבה תומכת שיודעת משהו על עורכי דין, רו"ח וכו'… אז כן הם חולרות, קפיטליסטים טובים, אבל חולרות

    2. מספרים שהשחקן היחיד שג'ורדן והבולס חששו מפניו היה החלום.
      כשכתבתי את הפוסט מצאתי בין היתר את התקציר הזה:
      https://www.youtube.com/watch?v=epPwITy_BMU
      האלופה שבדרך לריפיט נתקלת ביוסטון ונכנעת לה למרות מאמצי-על של ג'ורדן בסיום.
      יוסטון בהחלט היו יכולים לקחת את שיקגו הגדולה בזכות הדומיננטיות של החלום.
      שאק הבהמה היה חזק יותר ממנו בטוח, אבל הרבה פחות מוכשר. בתור סייח צעיר הוא היה הרבה יותר נייד ואתלטי והוא הפסיד.
      בנוסף, לשאק תמיד היה סופרסטאר נוסף לצידו ולא היה צריך לסחוב קבוצה לבד כמו החלום.

  2. תודה אשך מצויין אני מסכים איתך לגבי האקאים הוא אנדרייטד נוראי בראי ההיסטוריה,אין GM שלא היה לו קח אותו לפני דאנקן .
    לגבי שאק אני לא רואה את האקים מצליח להאט אותו בגלל שהיה גדול ופיזי מדי יש הבדל אדיר בין שאק הילדון ביכולת (שהיה גם מפלץ, לשאק שנת 2000 בשיאו הפיזי ואחרי עקומת הלמידה של הסנטרים).
    .
    האקים היה הטוב בעולם למשך שנתיים וטופ 3 למשך המון שנים , אני זוכר את הדוקרב מול רובינסון שנבחר לMVP, האקים לקח את זה כפגיעה ופשוט שלט בסדרה והיה הסנטר הטוב בפער, בשיאו הוא היה מדהים בשני צדדי המגרש והיה הסנטר עם כמות הסקילס ההתפקייים הגבוהה בהיסטוריה, הוא יכל לקבור אותך בכל כך הרבה דרכים אין לי ספק אם היה נופל למערכת כמו הספרס היו לו הרבה יותר משני טבעות על היד .

    לגבי הסנטר הטוב ביותר , זוהי הקטגוריה החזקה ביותר בהיסטוריה של הליגה הסנטר הטוב בפער זה קארים אורך קריירה + כמות השגים לא מותירה מקום לספק, בשיאו שאק היה הטוב ביותר הוא הפך את אחד משחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה לבדיחה ופשוט כתש את מוטמבו, אבל האקים בהחלט מדורג נמוך מדי ברשימה של השחקנים הטובים בעולם הוא בהחלט טופ 10-12 היסטורי ואצלי לפני קריי ודוראנט ודאנקן ברשימה,

    1. למרות אורך הקריירה כארים אינו הטוב ביותר בפער ולא בטוח שהוא בכלל הטוב ביותר.
      לכארים 6 אליפויות כשרק בראשונה היה המוביל ללא עוררין והיה המצטיין בשתי אליפויות וכן זכה 6 פעמים בתואר האישי.
      ראסל זכה ב-11 אליפויות (ולא פציעתו בגמר 58' היה זוכה ב-12) שבכולן היה המנהיג הבלתי מעורער (אז עדיין לא חילקו את פרס המצטיין של הגמר) וזכה 5 פעמים בתואר האישי.
      החלום היה המצטיין בשתי אליפויות כשהוא המנהיג הבלתי מעורער. כשהוא נכנס לליגה הייתה יותר תחרות על תואר הציר הטוב ביותר בפרט והכדורסלן הטוב ביותר בכלל כי היו יותר כוכבי על ויותר שחקני ציר כוכבי על ולכן היה יותר קשה לזכות בתארים (למעט מייקל עם 5 בעונה הסדירה ו-6 בגמרים).

      אז היכן כאן הפער הכל כך גדול?!?!?!

      1. קארים היה מוביל ב3 אליפויות ועד 1984-1985 עם כל הכבוד למגיק ומשחק 42 הנקודות שלו קארים היה הטוב בסדרה, הוא היה עשור השחקן הטוב בעולם והקריירה שלו הייתה בטופ לשני עשורים האקים בכלל לא אותו קטגוריה , אם כל הכבוד לראסל הוא היה נגר בליגה שיחק בקבוצה שהייתה מגה סופרים בליגה של 8 קבוצות והוא אוברייטד בראי ההיסטוריה , לצערי הגעתי לארהב בדיוק שפרש, אבל שחקן של 15 נקודות ב44 אחוז וזה שהוא כשסנטר לא מתקרב לקארים

            1. ילדים בגן הלאומי בעונה הראשונה שלו 32 נקודות 20 ריבאונדים זה בדיחה,ליגה של סופר נגרים ממליץ לך לראות סרטונים של משחקים משנות ה60

            2. הנתונים האלו הם בגלל יכולותיו המיוחדות ולא בגלל שהיה מדובר בגן ילדים. וילט הקדים את זמנו והיה כוכב על גם היום ביכולותיו אז. שחקן עם חכמת משחק גבוהה ואתלט אדיר ונפלא בשני צדי המגרש.
              בכל תקופה ישנם לא מעט נגרים והכוכבים הגדולים הם מעטים ביחס לכלל השחקנים. הכוכבים הגדולים באותה תקופה היו כוכבים גדולים גם היום כולל וילט וראסל וכולל הגבוהים שכבר הזכרתי וכן אוסקאר, קוזי, וסט, גריר, ביילור, הבליצ'ק, קאנינגהאם, אריזין, ועוד.
              בקיצור, אתה טועה לחלוטין ביחס לווילט וגם ביחס לראסל שעם התקפתו המוגבלת האפיל בזכות ההגנה והמנהיגות והווינריות וחכמת המשחק הגבוהה מאוד על מרבית הכוכבים הגדולים האחרים עם 5 זכיות בתואר ה-MVP של העונה, הכי הרבה באותה תקופה ושיא עד הזכייה השישית של כארים

            3. הנתונים האלו היו בגלל יכולותיו המיוחדות. וילט הקדים את זמנו והיה כוכב על גם היום לא פחות מאז עם יכולותיו אז עם חכמת משחק גבוהה ואתלטיות אדירה ונפלא בשני צדי המגרש.
              בכל תקופה ישנם לא מעט נגרים והכוכבים הגדולים הם מעטים ביחס לכלל השחקנים.
              הכוכבים הגדולים של אז היו כוכבים גדולים גם היום כמו וילט וראסל וגבוהים נוספים שהזכרתי וכן אוסקאר, קוזי, וסט, סם ג'ונס, שרמן, גריר, אריזין, ביילור, הבליצ'ק, קאנינגהאם, ועוד.

            4. התגובה השנייה בטעות. חשבתי שלא התקבלה התגובה.
              בכל מקרה התגובה הראשונה היא העיקר כשיש להוסיף לכוכבים הגדולים של אז את סם ג'ונס ושרמן.

    2. קארים בהחלט המתמודד מס' 1 לתואר.
      לדעתי האקים גם שם.
      ראסל ו-ווילט זה פרה-היסטוריה, ושאק היה ביג-מן מוכשר, אבל לא רציני כמו האקים, לא מוכשר כמו האקים, לא מגן כמו האקים, ולא לקח מעולם תואר ללא סופרסטאר לצידו – קובי ו-וויד.
      האקים נאלץ למשוך את העגלה לבד במדבר אחרי שסמפסון התפרק ולבסוף הצליח.
      רק הוא ושחקני משנה. כמו דירק. מאוד נדיר.
      באליפות השנייה היה לו אמנם דרקסלר, אבל דרקסלר מזדקן.

    3. דאנקן אולי במעט פחות טוב. גם הוא היה נהדר בשני צדי המגרש והיה מנהיג ווינר לא פחות גדול וחכם לא פחות ומוסר לא פחות טוב וחוסם בעמדה 4 לא פחות טוב מהחלום בעמדה 5.

  3. אמנם הוא הציר המגוון ביותר שלא הייתה לו נקודת חולשה חוץ מקליעה מרחוק ועשה היטב את הכל. אך בסך הכל לא היה טוב מווילט שהיה מעולה גם הוא בשני צדי המגרש ומוסר גדול יותר ומשני הצירים המוסרים הטובים ביותר לצד ראסל כשלווילט שיא לשחקן פנים עם 4.44 אס' למשחק בעונה הסדירה ושני לראסל בפלייאוף עם 4.2 למש' ושיאים לשחקן שאינו רכז עם עונות של 8.56 ו-7.78 אס' למשחק ופלייאוף של 9 אס' למשחק. וגם וילט היה המצטיין בשתי אליפויות כשהוא עושה זאת בשתי קבוצות שונות וכן זוכה 4 פעמים בתואר האם-וי-פי של העונה.
    לראסל אמנם הייתה הגנה בינונית, אך הגנתית הוא היה הטוב ביותר ומנהיג ווינר לא פחות גדול ומוסר גדול יותר עם 4.35 אס' למשחק בעונה הסדירה (כשכמעט כל הקריירה בטווח 6-3) ושיא פלייאוף לשחקן פנים עם 4.7 למשחק. ועם התקפה בינונית הוא היה המוביל של השושלת הגדולה מכולן וזכה 5 פעמים בתואר האם-וי-פי של העונה.
    לגבי חסימות, אמנם לא חישבו רשמית חסימות וחטיפות עד עונת 73/4' אך כן רשמו חסימות בפועל וגם אם לא בכל משחקי וילט וראסל אך מכל המשנה שכן נרשמו חסימות ניתן ללמוד על יכולת החסימה שלהם. ומהרישום הבלתי רשמי לווילט 8.8 חס' למשה ולראסל 8.3.
    את כארים הזכרת כמועמד השני לדעתך להיחשב לציר הגדול של כל הזמנים.

    ברשימותיי הנ"ל הם שלושת הצירים הראשונים ואחריהם החלום ושאק ובחמישייה השנייה נמצאים אצלי מוזס מלון, האדמירל, וולטון, ריד, ת'רמונד/בלאמי.
    לגבי וולטון, ביכולותיו הוא ברמה דומה לחלום וכארים אך פציעותיו פגעו בו מאוד. כשהיה בריא התמודד שווה בשווה עם כארים.

    1. איך אתה מדבר על שחקנים שלא צפית בהם , אי אפשר להשוות האינפלציה בסטטיסטיקה של שנות ה60 למה שקרה בשנות ה70 ואלא, וראיתי את ווילט בדמדומיו מוסר גדול הוא לא היה , וולטון לא התקרב לקארים הסנטר היחיד שהצליח לתת פייט לקארים בשנות ה70 זה מלון שוב לא צפית בהם ואתה כותב את זה בביטחון רב זה די מרשים

        1. ווילט מסר בשביל סטטיסטיקה כמו סטפן מרבורי בניקס רק מעמדת הסנטר לא היה מוסר גדול, כמו שראסל ווסטברוק לא מוסר גדול לעמדתו

      1. 1. לא שופטים יכולת קריירה לפי דמדומים. הוא בהחלט היה מוסר גדול כראסל אחרת לא היה יכול להגיע לנתוני המסירה שהגיע אליהם שהחלום אף לא היה קרוב לכך ויכול היה רק לחלום על נתוני מסירה כאלו.

        2. לפי מה אתה קובע שמה שהיה בשנות ה-60 הייתה
        רק אינפלציה של נתונים לעומת שנות ה-70? מה מחייב לראות זאת כך???

        3. מנחם לס צפה בהם והוא כתב שכשהיה בריא וולטון התמודד שווה בשווה עם כארים ואף גבר עליו.
        בכל מקרה אם וולטון לא היה יכול להתמודד עם כארים, אז הוא לא היה יכול להגיע לזכייה באליפות ולזכות בתואר האישי בעונה הסדירה שלאחר מכן
        מעל 4 אס' למשחק שווים אותו הדבר בשנות ה-60 או בשנות ה-70. נתוני המסירה של וילט וראסל מראים שהם מוסרים מעולים וזה לא משנה שזה היה בעשור השישים ולא השבעים.

      2. ראה את הכתבה הבאה ואז תגיב האם באמת אתה חושב שוולטון לא היה ברמה דומה לכארים לפני שנפגע מהפציעות (אני מדבר כמובן בעיקר על יכולתו בנב"א):
        https://www.google.co.il/amp/s/www.haaretz.co.il/amp/sport/nostalgia/1.8097397?espv=1
        בעונת האליפות הראשונה שהייתה עונותו השלישית שבה החל להראות את יכולתו אך בעונתו הרביעית נפצע לאחר 58 מש' פציעה רצינית ויותר לא חזר לעצמו ובלי הפציעות האלו היה נעשה בוודאי לטוב עוד יותר ממה שהיה לפני כן.
        בכל מקרה בעונתו השלישית השיג 18.6 נק' נק' ב-52.8% מהשדה ו-69.7% מהקו, 14.2 כ"ח, 3.8 אס', חטיפה ו-3.2 חס' ב-34.8 דקה למשחק וב-58 המש' עד שנפצע בעונה שלאחר מכן שהספיקו להעניק לו את תואר מצטיין העונה (או אם נדייק מדובר בתואר השחקן בעל הערך הרב ביותר של השנה) השיג 18.9 נק', ב-52.2% ו-72% מהקו, חמישה אס', חטיפה ו-2.5 חס' ב-33.3 דק' למשחק.
        בגמר 77' השיג 18.5 נק' ב-54.5% מהשדה ו-79.7% מהקו, תשעה-עשר כ"ח, 5.2 אס', חטיפה, 3.7 חסה ב-37.7 דקה למשחק.
        כל זאת כשהוא שחקן צעיר וללא שנעצר על ידי הפציעות היה רק משתפר.

    2. קשה לי להתייחס לווילט כי זה פרה היסטוריה מבחינתי.
      אבל ברור שהייתה לו עליונות פיזית אדירה על יריביו.
      ככה שזה קצת לא פייר.
      אני מקביל זאת למה שהפך את שאק דומיננטי כ"כ.
      מבחינת שחקן שלם, יכולת כדורסלנית והצטיינות בשני צידי המגרש – זה צמוד בין קארים להאקים לדעתי.
      אגב לא חושב שזריקה מרחוק הייתה נקודת חולשה שלו.
      חוץ מסם פרקינס וליימביר, איזה סנטר היה זורק שלשות אז?
      הוא קלע חצי מרחק+ מעולה וככה קבר את רובינסון בסדרה נגד הספרס.
      היום הוא היה קלע שלשות טוב לדעתי והיה משתמש בזה.

      1. גם וילט היה מעולה בשני צדי המגרש ושחקן שלם לא פחות וחכם לא פחות עם יכולת מסירה מרשימה יותר. נוסף על מה שהבאתי בתגובות קודמות הוא היחיד שהשיג דאבל טריפל דאבל עם לפחות 20 בנק' וכ"ח ואס'.

  4. טור פצצה
    הבעיה של האקים שהוא בחור שקט וצנוע מעיר שקטה וצנועה.
    אם היה בניו יורק או לוס אנג'לס לא הייתה זאלה בכלל
    🙂

  5. הסנטר הגדול אי פעם ללא ספק הוא ווילט צ'מברליין של 1962 . ראסל והייסון הצליחו להאט אותו בסדרה בגמר המזרח ולעצור אותו רק על 33 נקודות בממוצע למשחק. מהתלעשות שבוסטון הייתה מגה קבוצה ופילדלפיה היו פח. ועדיין הוא הפסיד בנקודה במשחק 7 לבוסטון הגדולה. בכל מקרה לדעתי בדירוג ההיסטורי צריך להזכיר את מוזס מלון האגדי גם שהשפיל את קרים לא מעט.

  6. האקים היה מדהים בהחלט.
    נגדו עומדת היעדרותו של מייקל בשנתיים בהם זכה. כמו כן 2 אליפויות לא מספיק לראשמור, צריך לפחות 5 או כמה MVPS ליד וסטט מרופד.
    אני חושב שקארים ושאק היו טובים ממנו גם מבחינת יכולת אישית אם נתעלם מכל האליפויות.
    גם טופ 10 זה בסדר.

    1. הוא היה הרבה יותר מוכשר, ויותר רציני משאק.
      שאק היה גוליבר כמו ווילט.
      נגד שאק:
      – לא לקח לבד, תמיד הייתה לו עזרה אדירה של סופרסטאר
      – שיחק נגד יריבים פחות טובים רוב הקריירה
      – הסתמך על עליונות פיזית מכרעת והיה שחקן הרבה פחות שלם

      1. אתה לא מדייק כי שאק היה מעולה בהתקפה וריבאונדר משובח ומוסר מצוין ומהיר מאוד יחסית לממדיו ויכול היה להוביל מתפרצות וגם היה ידע טוב.

            1. *המסירה הובלת…"
              במתפרצות אם אני לא טועה שאק היה טוב יותר למרות ממדיו.

  7. פוסט מ-ע-ו-ל-ה!!!
    .
    הגארד הטוב ביותר מבין הביגז, והביג הטוב ביותר מבין הגארדים – ההיילייטס שלו יותר מזכירים את מייקל וקובי מאשר את ההיילייטס של סנטרים אחרים – ובאופן מעניין אני חושב שאולי זה דווקא מה ש"פוגע בו" בדיונים ההיסטוריים – אין לו את הדומיננטיות הפיזית הקלאסית של קארים, שאק ווילט, ואין לו את הריחופים של מייקל או הצליפות של בירד, אז הוא קצת נופל בין הכסאות, אבל בהחלט יכול להיות שהוא מתמודד עם מג'יק ולברון על תואר השחקן השלם ביותר בכל הזמנים.
    .
    אומר זאת כך יונית – הוא כנראה הסנטר הכי מתאים לתקופתנו, ובין הסנטרים ההיסטוריים הבודדים שהייתי בוחר כבחירה ראשונה גם בדראפט 2020.
    .
    תודה רבה אשכוס!!!

    1. לגבי סנטרים שיכולים לשחק בתקופה הנוכחית, אני חושב שגם דיויד רובינסון היה בצורת משחקו מסתדר היום יופי. קליעה מרחוק ואתלטיות עילאית

  8. תודה רבה על פוסט מעולה.
    קארים – אני חושב שנמצא קצת מעליו. (לאור אורך הזמן בטופ, רשימת ההישגים, )
    את ראסל לא ראיתי אבל 8 אליפויות רצוף ? לא ניתן לבטל (למרות רק 8 קבוצות והתקפה בינונית …) ולכן אני חושב שהיה יותר טוב מוילט.
    שאק – לדעתי לא ברמה שלהם למרות עליונות פיזית (מי אמר דיקמבה ?)
    אני חושב דאנקן הוא ה4 הכי טוב אי פעם ולכן מיותר להכליל אותו בדיון על 5 .
    לסיכום אני חושב שהוא הסנטר השני הכי טוב בהיסטוריה אבל אין לי אפשרות להתווכח עם מי שיגיד 1-3.

    1. לגבי רצף האליפויות, היו צריכות להיות 10 רצופות אף פציעתו בגמר 58' מנעה מהסלטיקס לזכות באליפות שנייה ברציפות.

      לגבי שאק, הוא בהחלט שייך לאותה רמה עם יכולת מעולה בהתקפה ובכ"ח ובמסירה והיה מאוד מהיר יחסית לממדיו יודע להוביל ולסיים מתפרצות.

      לגבי הפאוור הטוב ביותר, יש מצב לראות את בארקלי, אף ללא אליפות הטוב ביותר כי הוא היה פאוור אדיר בגובה של גארד עם יכולת קליעה וריבאונדר טובים באופן ברור מדאנקן והיה חכם לא פחות ומוסר לא פחות טוב.

        1. גארנט לפני מלון. טוב משמעותית בהגנה ממלון וטוב ברמה דומה בהתקפה וחכם לא פחות אם לא יותר ומגוון יותר ומשפיע יותר על הקבוצה כשהיה השחקן החשוב ביותר של הסלטיקס בזכייה באליפות עם בסביבות 19 נק' ותשעה כ"ח. עם נתונים כאלו מלון לא היה משפיע כלל.

  9. מצוין אשך, יש לך טעם טוב בשחקנים.
    על האקים אומרים שהוא לא היה הכי טוב אבל לא היה טוב כמותו. פאק איט, החלק הראשון של המשפט שגוי
    🙂
    שיאי החטיפות שלו והעובדה שהוא מדורג כל כך גבוה הם פשוט מדהימים ובהחלט ממחישים כמה הוא היה טוב בהגנה.
    אבל אפשר לשים את המספרים בצד, מבחן העין קבע שהחלום הוא אמיתי. שחקן פלואידי שידע לעשות את הכל, גם אלגנטיות וגם כוח. עצם זה שהוא הצליח (איכשהו, מדי פעם שאק מעך אותו . . .) להאט את שאקיל הצעיר באליפות השניה (להזכיר, בלי אוטיס תורפ) זה ממש נס.
    שקט צנוע, מרוכז במשימה, קילר.
    ישנם סיפורי וורנון מאקסוול והאקים וישנם סיפורי המשחקים שלו בזמן צום הרמדאן (!) אבל על זה בפעם אחרת.

      1. את לברון אני מעריך כשחקן. עם האופי יש לי יותר בעיות . . .
        (עם כל הכסף והתהילה שלו אני די מרחם עליו בגלל הרקע ממנו הוא בא)
        אם רק היה ללברון האופי של אולג'וואן הוא היה מגיע לגבהים חדשים
        אם לסבתא היו גלגלים 🙂

  10. אחלה כתבה, תמיד נעים להיזכר בחלום , תודה.
    בהחלט העמדה הכי עמוסה בהיסטוריה, קשה מאוד לבחור זה נראה לי עניין של טעם אישי כבר, מעבר לשאר הפרמטרים.
    לפי דעתי המשחק שלו היה הכי יפה לצפייה מבין כל הסנטרים ואחד מהכי יעילים שהיו אי פעם- בכל עמדה, ככה שהכל הולך לזכותו 🙂
    לביל ראסל יש מעמד- השחקן החשוב בהיסטוריה. לפי דעתי זה מספיק לו… אין לו שום קייס להיות אפילו בין 10 הסנטרים הכי טובים, אבל אף אחד לא היה חשוב ממנו, לא נראה לי שיש מה להתלונן.

    1. לראסל יש קייס אף להיות בין חמשת הצירים הטובים בכל הזמנים ואף בין השלושה.
      הוא זכה 5 פעמים בתואר המצטיין של העונה, אחד יותר מווילט שהיה טוב בהרבה בהתקפה, והיה המנהיג והמוביל של השושלת הגדולה ביותר.

      1. כן… אבל נגד מי הוא שיחק? 7 סנטרים אחרים? ואין שלשות, פשוט תחכה מתחת לסל ותחסום כל דרדס שמגיע.
        עזוב, בן וואלאס מגיע לאותם הישגים בשנות ה60. היה איש גדול, מתחרה אדיר, שחקן ענק- אבל בכדורסל נטו לא יכול להתחרות בשאר השמות.
        תכלס דביר שם למטה כתב טוב ממני…

        1. לא כל השחקנים היו דרדסים. שחקני הפנים לא היו דרדסים. וגם לחסום שחקנים לא גבוהים צריך לדעת. יכולת חסימה כמו לווילט וראסל לא באה אוטומטית בגלל שחיכו לנמוכים מתחת הסל. גם איטון שידע היטב רק להגן ולחסום, לא היה חוסם גדול אוטומטית בגלל גובהו.
          גם נגד שבעה שחקני ציר אחרים, היכולות של ראסל ווילט מהוללות וכן של הכוכבים הגדולים האחרים מאותה תקופה.

  11. מעולה אשך…מסכים איתך לחלוטין ואני לא שמתי לב אם ציינת או לא אבל כהוכחה לכך שהוא שהיה all around player משובח הוא עשה פעמיים quadruple diuble..שחוץ ממנו עשו זאת רק רובינסון ונייט תרמונד..תודה

      1. גם אלווין רוברטסון הרכז השיג ק"ד.
        בירד היה אמור להשיג ק"ד כשלאחר שלושה רבעים במשחק נגד יוטה ב-85' הגיע לט"ד ו-9 חוה, ולא שיחק ברבע האחרון בגלל שההפרש היה גדול (64-90 לסלטיקס) ולא היה אכפת לו מזה כי גם גרם לג'אז מספיק נזק.

  12. תודה על הטור, חידש לי הרבה
    הייתי מדרג סנטרים: ראסל, קארים, ווילט/האקים ואז שאק ומלון ואולי גם וולטון ואז רובינסון ויואינג

  13. לגבי ראסל. אין ספק שהוא היחיד שהיה מסוגל לעצור את ווילט אבל בכל זאת בכל הסדרות הנתונים של צ'מברליין פשוט הרבה יותר טובים. וראסל שיחק עם כוכבים קוזי הייסון ( שנתן את ההופעה הכי גדולה אי פעם במשחק 7 עד היום) סם ג'ונס ג'ון אבליציק ועוד ועוד. ווילט היה לוזר תמיד במשחק 7 המכריע הוא לא פגע ופספס אליפויות. מצד שני צריך לזכור שהוא היחיד שלקח אליפות מבוסטון הגדולה ב67. בכל מקרה 50 נקודת למשחק וכל מילה מיותרת. לגבי האקים אל תשכחו שהוא מעולם לא שיחק עם סופרסטאר אמיתי לידו שהיה לו את סימפסון הוא עשה גמר על חשבון הלייקרס הגדולה והפסיד רק לבוסטון האדירה של 86 . ב94 זו הייתה פשוט אליפות לבד מי שיחק לידו מקסוואל ? הורי ? סם קאסל? ומצד שני היה את פיניקס המצויינת והניקס האדירים. ב95 דאקסלר נתן תרומה יפה אבל הוא היה גם מעבר לשיאו אז. לגבי וולטון הוא היה בשיאו מעולה אבל קרים היה טוב ממנו תסתכלו על הנתונים של קרים בסדרה מולו. מוזס מלון היה מסוגל לנצח את קרים במצאפ הבעיה היא שעד 83 לא הייתה לו קבוצה טובה באמת לקחת אליפות שזה קרה הם דרסו את הליגה .

  14. תודה על הפוסט
    מסכים לגמרי
    רואה נבא רק מתחילת האייטיז ולא ראיתי ייצור כזה מוכשר מתחת הסל. דרך אגב הוא קלע כמה שלשות.

    מה שבולט אצלו בעיניי- בעיקר חדוות המשחק שסוחפת את כל הקבוצה, שאני יכול להשוות אותה רק למג'יק

    1. האקים באמת הצטיין כשחקן מאוד שלם וללא חולשות, ובמשחקים האפיל על כל הסנטרים ששיחקו מולו, גם עצר אותם בהגנה, וגם קלע מולם בקלות בהתקפה במשחקו היפה והמתוחכם, היחיד שזכור לי שגם עצר אותו בהתקפה וגם קלע מעליו בהגנה היה קווין גרנט הצעיר, שהיה באופן צפוי גם שחקן מאוד שלם, אבל גם לא ביטא את גדולתו כי בזבז את שנותיו בקבוצה גרועה…

    2. האקים באמת ענק
      אבל אצלי קארים ראשון
      מול הניקס באמת היה בלתי עציר
      לא לשכוח שהוא חי בתקופה שזרקו הרבה בצבע ואז אפשר היה להשיג הרבה בלוקים
      בכל מקרה אשך ידידי פוסט מהמםםםם

  15. אחלה אחלה פוסט. האמת שכולם מדברים עליו באמת בתור הסנטר המושלם. אבל עדיין כמו שאמרת הוא סוג של אנדרייטד.

  16. תודה אשך. לא יודע בענייני דירוגים כי זה תמיד סובייקטיבי אבל מאוד אהבתי גם את האקים. גארד בגוף של סנטר…

  17. לגמרי, לחלוטין, טוטאלית! הסנטר הכי מדהים שהיה ואחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. אין כמוהו ולא היה. הוא אצלי בנבחרת ההסטוריה לפני שאק, ווילט, ראסל וכו. אפילו, וזה כואב לי פיזית, לפני קארים. למה? לא יודע בדיוק. בטח זה קשור ליופי המשחק

  18. כיף לקרוא וכיף גם להסכים אתך. אכן תיקון עוול (עוולון נו, בכל זאת הוא ייזכר כאחד הגדולים)
    .
    אני חושב שמעבר לכל מה שציינת כבר (הגנה נהדרת, ניידות ויכולת טיפול בכדור), האקים היה הסנטר הקבוצתי ביותר אי פעם מבין הגדולים. אפשר לראות את הסרט Clutch city (נדמה לי) על האליפויות של הרוקטס ולהבין איך נוכחות מתחת לסל – ולא משנה איזה סל – של מישהו שיודע לקרוא את המשחק כל כך טוב כמוהו, הפכה את הקבוצה לכל כך טובה.
    .
    נושא נוסף (שג"כ הוזכר בסרט) היה הכושר הגופני שלו. האקים לא רק היה נייד אלא היה נייד ארבעה רבעים. קל לראות את זה בסדרה נגד המאג'יק. שאקיל, כבר ב 95, היה מפלץ חסר תחרות אבל במשחקים נגד הרוקטס הוא פשוט שבק ברבע השלישי. האקים מבוגר משאקיל בתשע שנים (ב 95 האקים היה בן 32 ושאקיל בן 23) ובכל זאת בסופי המשחקים שאקיל נשען עם הידים על הברכים והאקים המשיך לרוץ לפאסטים.
    .
    נכון שיוסטון לא הגיעה לגמר בכל העונות של ג'ורדן (לא בגלל ג'ורדן מן הסתם) וקשה לדעת איך הייתה נגמרת סידרה של הבולס נגד יוסטון אבל במאזן המשחקים בין האקים לג'ורדן המאזן הוא 13-10 לטובת האקים.

      1. גיא אתה חייב לשחרר את זה..
        ג'ורדן הצטרף לקבוצה בחודשמרץ ולא היה בכושר מלא בפלייאוף. הוא מעיד על 80% וחוסר באוויר במאני טיים.
        בגלל זה בקיץ שאחר כך הוא עבד קשה לחזור לכושר.
        הגוף שתוחזק לבייסבול היה צריך לעשות שיפט בלתי אפשרי (מבחינת הזמן) לכדורסל.
        ממליץ לך על הריקוד האחרון, מדברים על זה שם.

        1. אני מצטער,
          אבל בשנים האחרונות שמעתי מספר ראיונות עם ג'ורדן. הרושם שנוצר לי הוא שלספר שהוא לא היה מספיק טוב זו לא אחת מהחוזקות שלו (בתפקידו הנוכחי בשארלוט יש לו המון הזדמנויות להכות על חטא).
          .
          האם הוא לא היה ב-100% כושר? בהחלט יכול להיות. זה לא תירוץ, וזה בטוח לא סיבה לשנמוך הזכייה של יוסטון.

  19. יש דברים שפשוט אי אפשר להתווכח עליהם. הגדולה של אלאג'ואן, זה אחד ברשימה הנ"ל.
    היכן הוא ממוקם?
    למי זה משנה?
    ועדיין, אם חייבים לתת תשובה, התשובה היא הכי גבוה שאפשר.
    אחד מאותם שחקנים שהרוויחו ביושר את הכינוי שלהם. החלום.
    אני הייתי אוהד בצד המפסיד מולו, שנה אחרי שנה, ועדיין –
    בסיומם של אותם פלייאוף של 94' ו-95', הייתי עם הרגשה שהפסדנו לשחקן ענק. שהיה צריך תצוגה של אחד מהסנטרים הגדולים בתולדות המשחק בשביל לעבור אותנו (הסאנס, למי שיש לו ספק) בסדרה של 7 משחקים.
    .
    מעבר לסטטיסטיקות היבשות, התארים (די עם השנמוך של אליפות 95'. ג'ורדן שיחק בריא וכשיר באותו פלייאוף. והבולס הפסידו. הניסיון לצייר את אותו הפסד כמשהו אחר זה סתם עוד ניסיון להאדיר את מה שממש לא זקוק לתוספת האדרה), הקריירה האדירה –
    היה למשחקו את אותה איכות אסתטית שהופכת כוכב לכוכב על. ה-"דרים שייק" זה אחד מהמהלכים היפים שיש בכדורסל. שירה בתנועה.
    .
    טוב, למה אני סתם מבלבל את המוח?
    טמיר כתב את זה היטב –
    אקים. אגדה.
    .
    (ברשימת האהדה הפרטית שלי, אלאג'ואן רק אחרי KJ וקארים, ומעט לפני נאש ובירד. השחקנים שגרמו לי לאהוב, ולהמשיך ולאהוב את המשחק)
    .
    תודה, טמיר. פוסט נהדר על שחקן נהדר!

    1. תודה. גם אני הייתי בצד המפסיד, קמתי כילד לראות את כל הסדרה של הניקס נגדם עם חבר, שנינו היינו אוהדי ניקס שרופים (המשיכו לי את הבאד בויס המקוריים), הייתה סידרה הכי אינטנסיבית שראיתי ומלחיצה, ובסוף כרגיל עם הניקס – כאב לב.

    2. גיא, אתה כל הזמן עם הטיעון של ג'ורדן ב 95 בכושר מלא, וכל פעם אתה טועה. הבולס לא היו אותה הקבוצה שלקחה 3 אליפויות, וג'ורדן עוד לא היה בשיאו. החיים זה לא רק סטטיסטיקה, וההיגיון מחייב שהוא לא שיחק מספיקבותה העונה.

      1. כתבתי לגיא למעלה.
        במקרה הזה הסטטיסטיקה לרעתו ומשום מה הוא דבק בה בלי להתייחס לעובדות היבשות- ג'ורדן חזר רק במרץ ועם גוף שתוחזק שנתיים לחבוט בכדור עם אלה, בטח לא לשחק כדורסל. הוא והטריינר שלו מעידים שלא היה לו כושר משחק בפלייאוף והיה חסר לו אוויר בסוף משחקים. שום קשר להאדרה..
        מה שכן, הוא כל כך התעצבן מההפסד שזה גרם לו להתאמן חזק בקיץ, לשבור שיא מאזן בעונה הרגילה ב-96 ועל הדרך לטאטא את מיאמי היט (מורנינג והרדוואי) בסיבוב הראשון, לנצח 4:1 את הניקס בסיבוב השני ולטאטא את אורלנדו בגמר המזרח..

      2. תסלחו לי, חברים. אני פשוט לא מסכים אתכם.
        .
        בדרך כלל שחקנים חוזרים אחרי תקופה כזו בגלל שהם צריכים להחלים מפציעה קשה. ג'ורדן היה בריא לחלוטין. יותר מכך,
        בעוד ששאר התחרות שיחקו עונה מלא (עם כל השחיקה הנלוות),
        ג'ורדן זכה למנוחה ארוכה, ואחריה תקפות הרצה. עת הגיע הפלייאוף הוא שוב היה ג'ורדן המוכר.
        כן, אני יודע. החיים זה לא רק סטטיסטיקה. אבל מה לעשות, אני צפיתי בבולס בזמן אמת מפסידים לאורלנדו. לטעמי, ההפסד לא היה בגלל ג'ורדן, אלא בגלל שאק.
        הסטטיסטיקה?
        היא פשוט תומכת במה שהעיניים ראו. 31.5 נק' למשחק באותו פלייאוף. 50.6% אפקטיבי.
        אותה קבוצה היסטורית של 96', היא ללא ספק המון ג'ורדן. וגם אחד דניס רודמן שהצטרף לקבוצה ועזר לה להציג הגנה היסטורית (אם מחפשים הבדלים מהותיים בין קבוצת פלייאוף 95' לזו של 96', רודמן הוא סיבה נהדרת)
        .
        השורה התחתונה –
        האליפות של יוסטון ב-95' היא אחת המרשימות שיצא לי לראות. ריצת פלייאוף אדירה עם ניצחון במשחק 5 ומכריע בחוץ מול יוטה, אחריו ניצחון במשחק 7 מכריע בפיניקס (אחרי פיגור 1 – 3), ואחר כך ניצחון 4 – 2 על הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה בראשות ה-MVP הטרי. הקינוח היה ניצחון בסוויפ על אותה אורלנדו שניצחה את הבולס עם ג'ורדן. אני חוזר –
        הבולס ע-ם ג'-ו-ר-ד-ן .
        אותו ניסיון מתמיד להצמיד לאותה אליפות אדירה "כוכבית",
        לטעמי זה ניסיון שחוטא למציאות.

        1. חס וחלילה להצמיד כוכבית לאליפות של יוסטון. זו היתה אליפות כשרה ב-100%, סיפור מטורף מהמקום השישי במערב ועד הטאטוא על אורלנדו המצוינת.
          אם ג'ורדן היה במקרה עובר את אורלנדו (כידוע לא היה חסר הרבה), רוב הסיכויים שאינדיאנה היו מנצחים את שיקגו בגמר המזרח.
          הנקודה היא לא הכוכבית, אלא העובדה (המוטעית) שאתה שב וחוזר עליה שג'ורדן היה בכושר וכו' (לפי הלוגיקה כנראה כי אם לא היה בכושר אז האליפות עם כוכבית..).
          וזה פשוט לא נכון. גורדן חזר משנתיים בבייסבול שם עבד על תרגילי חיזוק של שרירים אחרים לגמרי ממה שצריך לכדורסל. בנוסף, פשוט לא היה לו כושר משחק מספיק טוב. הוא מעיד על זה והטריינר שלו מעיד על זה.. הוא אומר שלא היה לו מספיק אוויר בסוף משחקים- וזה לגמרי הגיוני לא?

        2. אני מבין שיש לך חיבה ליוסטון ואולג'ואן, אבל זה לא שייך לעניין, ולא מוריד מההישג שלהם.
          אם יוסטון היתה רוצה להיות קבוצה גדולה משיקגו, הם בטח היו עושים הכל כדי להתמיד ולהגיע כמה פעמים רצופות לגמר כדי לנצח אותם. זה לא קרה, אז למה לדבר על זה?
          ממה שאני מבין בכדורסל, זה שלוקח זמן לקבוצה לשחק יחד, וללמוד לנצח יחד. אפילו לג'ורדן זה קשה, בטח בפלייאוף, שם נבחנות היכולות האמיתיות, ואי אפשר רק עם אנרגיות והתלהבות. אי אפשר להשוות חזרה אחרי יותר משנה וחצי ללא הקבוצה, לחזרה מפציעה, למרות המנוחה. הדסר הסביר הוא לתת לג'ורדן ליהנות מהספק שלא היה מוכן.
          מצפייה שלי במשחקים, אני יכול להבין שהיה חסר לשיקגו את החיבור והיכולת שמאפשרים ניצחונות ופתרונות במצבים קשים של פלייאוף בשנה המדוברת, בהשוואה לשנים מלאות בהן שיחקו.

        3. ג'ורדן היה בריא לחלוטין אך לא בכושר המשחק הטוב שלו ועם חלודה.
          בשלוש העונות המלאות שלו לאחר החזרה מפרישה זכה שוב בשלוש אליפות רצופות כמו בשלוש העונות לפני הפרישה כי אז כבר היה בכושר הטוב שלו.
          כך שאמנם לטילים היו מגיעים שתי האליפויות שזכו בהן אך הגיעו לכך במידה רבה הודות לכך שג'ורדן לא היה בסביבה (בראשונה) או לא היה בכושר המשחק הטוב שלו (בשנייה).

  20. הי אשך,
    כל מה שיש לי לומר בנידון הוא אם הוא היה כזה גדול למה היו לו רק שתי אליפויות,? (ואם פט ריילי המטומטם לא קבע את ג'ון סטארקס שייקח את הזריקה האחרונה משלוש מהפינה כשהוא לבד ממש, לנצחון במשחק ובסידרה, לחאכים היתה רק טבעת אחת. לניקס היה אז את דייויס, הקלע מס' 1 בליגה מה-3!). אפילו פט יואינג היה שווה לו בכל הסידרה. ליוסטון היתה קבוצה טובה מספיק ליותר אליפויות אם היה לה קרים או צ'מברליין או ביל ראסל. ליוסטון היתה קבוצה טובה הרבה יותר מאשר שתי אליפויות בלבד.
    בקיצור, HE HAS NOT GOT THE MONEY, כמו שאומרים בסלנג

    1. מנחם,
      הכוכב הגדול ביותר לצדו של אלאג'ואן באליפות של 94' היה אוטיס ת'ורפ (סיים את העונה עם 14 נק' למשחק). כמות ההופעות המצטברת במשחקי אולסטאר (בכל הקריירה) שהיו לשחקנים ששיחקו לצדו של אלאג'ואן באותה אליפות היא 2. זהו. ואחת מהן היא של סם קאסל שהיה רוקי באותה עונה.
      אז התשובה היא "לא".
      קארים לא זכה באליפות במדי הלייקרס כאשר היה הכוכב הבודד בקבוצה.
      וקשה לי להאמין שראסל היה זוכה עם סגל שהקלע המוביל בו קולע 14 נק' למשחק
      (לא נראה לי שצריך להזכיר את סם ג'ונס ואת האבליצ'ק ששיחקו לצדו של ראסל במשך לא מעט מהאליפויות בהן זכה).

            1. לא יש לי תמיד סיבות אחרות לא להירדם.
              פשוט קצת הצחיק שבארקלי שם (אמנם כגופה כמו קלייד דה גלייד) ואתה מזכיר את הנגר למשפחת הנגרים. ולא לא התכוונת לצ'אקלי סקוט.

            2. כמובן שלא התבלבלתי עם צ'ארלי סקוט שהיה אז כבר זקן. התבלבלתי בשמות

    2. סיטואציה של אליפות זה דבר מאוד נדיר ומיוחד ב-NBA, ודורש הרבה משתנים שייפלו בצד שלך.
      אחרי סמפסון הוא היה כוכב יחיד בקבוצה בינונית וגם הסתכסך עם הבעלים על חוזהו, וכמעט עבר ללייקרס.
      בסוף נשאר והתבגר (בזכות הדת לדבריו) והפך לשחקן – ומנהיג – טוב יותר.
      הוא גם היה כפסע להגיע לגמר מול שיקגו, רק שהשלשה של סטוקטון השאירה אותו בבית, וזה כשהוא עם דרקסלר ובארקלי שלושת-רבעי גמורים, ומבוגר בעצמו.

    3. דוק..יש לחאכים שתי אליפויות יותר מבארקלי.מאלון..סטוקטון,ולא נחשיב אותם לחלק מ 50 הגדולים?..הוא הגיע לגמר פעם אחד עם סמפסון..כשמסביבם חבורת נגרים..אחכ לסמפסון לא נשארו בירכיים והקו האחורי של יוסטון כולו הושה על סמים ועד שהגיעו קאסל וקני סמית היו לו רכזים שמתאימים לליגה הקפריסאית..לבד הוא לא יכול היה..

  21. אחת הסיבות ש"אין לו את הכסף' היא שהוא היה ג'נטלמן עניוו, שקט, ואף פעם לא משוויץ ומתנשא, ולא היה לו את הטרוף לנצחון שלשאר מועמדי הר ראשמור היה.

    1. אני חושב שהיה לו את הטירוף לא פחות מג'ורדן, רק שזה היה טירוף אחר – שקט – שהתבטא רק על המגרש.
      הוא היה הדומיננטי ביותר שראיתי על המגרש אחרי ג'ורדן.
      (בירד איתם אבל בגדולתו עוד לא הייתי בעניינים, מכיר יותר מסרטונים).

  22. כל פעם כשמדברים עליו הוא נשמע עוד יותר כמו שחקן שחבל שלא חוויתי בזמנו.
    אישית, הייתי מוכן להכניס אותו רשמית להר שש הסבים עוד לפני הקריאה. לא שינית את דעתי.

  23. אני לא בדיעה שהאקים הוא הסנטר הכי טוב בתולדות הליגה.
    אני כן בדיעה שהאקים הוא הסנטר ההיסטורי היחיד שיכל לשחק בכל שנה ושנה מאז תחילת הליגה ועד היום.
    הייתה לו ורסטיליות שאין שני לה.
    האקים שיחק בעידן שהוא הטופ מבחינת הביג-מנים.
    אם לווילט היה את ראסל
    לקארים לא היתה כמעט תחרות עם כל הכבוד לפאריש
    שאק כנ״ל
    האקים שיחק בתור הזהב של הסנטרים, יואינג שהוא ענק ואנדררייטד, דוויד רובינסון שעדין מתעורר שטוף זיעה ממחשבות על האקים עושה ממנו צחוק, קארים בסוף הקריירה, שאק בתחילתה. מוטומבו, בראד דוהרטי הפציע(אבל המשובח) וסנטרים כמו איטון, ליימביר, ריק סמיתס, אלונזו מורנינג.
    בסופו של יום סופרים השיגים. ווילט,שאק וקארים יזכרו כגדולים יותר. האקים כשחקן שלם יותר מכולם.

    1. מסכים עם כל מילה – אבל המסקנה שלי הפוכה – בגלל שהוא השחקן השלם מכולם הוא גם הגדול מכולם.
      אליפויות זה כבר תלוי סיטואציה וגורמים שלא קשורים אליו.
      (למשל, איך היה מסיים שאק את הקריירה ללא פני, קובי ו-וויד?)

  24. יופי של פוסט אשכוס.
    אני חושב שהתקפית הוא לא היה טוב בהרבה מרובינסון ויואינג ופחות טוב משאק וכארים באופן משמעותי (צריך לזכור שגם בסוויפ ההוא מול שאק, שאק עדיין שם בערך 60% מהשדה). הגנתית וואו ממה שיצא לי לראות אותו הוא היה בלתי עביר.

  25. תודה על הפוסט אשך ענק!!!
    להאקים היו שנים שבהם היה בלתי עציר
    גם לשאקיל הנפיל
    הגדול מכולם שמשך 2 עשורים זה קארים
    לא לשכוח שנתן קטע ענק בסרט טיסה נעימה

  26. מעולה אשך! אחלה פוסט, מחכים ביותר.
    איזה שחקן אדיר הוא היה, ומסכים מאוד לגבי יואינג שהוא אחד האנדרייטד בתולדות הליגה..
    כמה שאהבתי את הקרבות והשחקנים של אז בניינטיז.

  27. תודה על פוסט ותגובות נהדרות.
    חשוב לציין לטובת קארים, שהתחילו לספור חסימות רק כמה שנים לתוך הקריירה שלו. לדעתי היה יכול להיות באזור החיוג של האקים, אם לא מעליו.
    ועדיין – החלום היה שחקן מופלא, מדהים ויעיל. אוסיף פה משהו שכתבתי בפוסט אחר לגבי התחרות איתה התמודד מייקל ג'ורדן והטענה (האבסורדית) שבשנות ה 90 לא היו יריבים ראויים:
    קבוצה של 60 פלוס נצחונות בעונה יכולה בהחלט לראות את עצמה כקונטנדרית. באיזה עשור היו הכי הרבה כאלו? בשנות ה 90, עם 21 קבוצות במאזן 60+ (או אחוז נצחונות דומה בעונות קצרות יותר). זה הרבה מעבר לממוצע של 12 או 13 בעשור. הכי הרבה חוץ מזה היו הרבה פחות – 15, וגם זה בשנות השמונים (שגם בהן ג'ורדן והאשים שיחקו) ובשנות האלפיים.
    בקיצור, האקים התמודד גם התקופה הקשה ביותר לזכות בתארים (הכי הרבה קונטנדריות) ובכל זאת זכה פעמיים

  28. מעולה, אשך, תודה רבה
    חייב לציין שבלייב, קצת פיספסתי את האגדה. הייתי שקוע במזרח, עם הבוסטון ומי שהיה הסנטר המועדף עליי אז, יואינג. ככל שחלף הזמן למדתי להכיר את גדולתו. מהשחקנים שראויים לתואר 'שירה בתנועה'

  29. אחלה טור. הוא באמת היה פנטסטי. כמה שיואינג ורובינסון היו מעולים, הוא פשוט היה שתי רמות מעליהם. אחד ההישגים הפנטסטיים שלו (והפחות מוכרים) היה להגיע לגמר ב- 1986. הבנאדם בסה"כ שנה שניה בליגה, והוא מוביל קבוצה לגמר תוך כדי שהוא קורע את שתי הקבוצות מהגדולות בהיסטוריה – מדיח את הלייקרס ולוקח שני משחקים מבוסטון 86' שנחשבת לגדולה מכולן. סביבו לא היה יותר מדי בקבוצה, והוא פשוט התעלל בגדולי-עולם כמו פאריש וקארים.
    גם האליפויות שלו היו מיוחדות מאוד ומתחרות רק בדאלאס 2011 לצד זאת תקופת השיא שלו הייתה מעט קצרה ביחס לגדולים האחרים – מ- 86-7 עד 1994 הוא היה מצוין ברמה הסטטיסטית, אבל ללא הישגים קבוצתיים. אחרי 96' הוא כבר דעך במהירות יחסית. במידה מסוימת זה נכון גם לגבי שאק – הדומיננטיות המוחלטת שלו הייתה יחסית קצרה.

  30. טור חשוב מאוד, אשכוביץ' !
    גם כתוב מעולה.
    למרות ההכרה שקיבל, האקים הוא עדיין אנדרייטד בעיניי. ברוב הדירוגים הוא יהיה מקום 10 במקרה הטוב. כנראה מספר האליפויות הנמוך והאופי השקט והצנוע עושים את שלהם. צ'מברליין לעומתו גם כן עם מספר אליפויות נמוך אבל היה רוק סטאר ונתן מספרים לא הגיוניים. זו הביבה שהוא מדורג טופ 7 ברוב הדירוגים.
    אם היה להאקים איזה פני הארדווי או קובי לידו הם היו מרסקים את הליגה.
    רק לחשוב מה היה נותן היום בפנטזי וואי וואי…

  31. לגבי קליעה מחצי מרחק, אורבך וריילי ושחקן הציר וולטון אמרו על פאריש שהוא הציר הטוב ביותר בקליעה מחצי מרחק (כלומר עד הדור שלו).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט