אחרי מילוואקי, קליבלנד ו-וושינגטון סקירת אימפריות הכוכב הבודד עוברת מערבה ליוסטון. מאחר ויש כל כך הרבה מה להגיד על יוסטון, הדיון יכלול שני פרקים, הראשון יסקור את תקופתם של מוזס מאלון וחאכים אלאג'וואן, והשני את תקופתו של ג'יימס הארדן.
פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12
כמו פיניקס, גם יוסטון היא אחת הקונטנדריות המתמידות בליגה, קבוצה במיקום בלתי מושלם שמצליחה לייצר קבוצות תחרותיות לאורך השנים, ובניגוד לפיניקס אף הצליחה לזכות בטבעת, (ותודה למייקל על הפרישה הזמנית 😉). במובן זה יוסטון מזכירה מאד את האימפריות קצרות הימים. ועדיין, גם אם לא בלי התלבטות, החלטתי לשייך אותה להקבצת הכוכב הבודד. מדוע?
ובכן, כשמסתכלים על הגרף למטה, התמונה לדעתי מתבהרת – מוזס מאלון, חאכים אלאג'וואן וג'יימס הארדן. כשהם שם – יש קבוצה. כשהם לא שם – אין כמעט שום דבר, ומדובר בתקופות חושך ארוכות למדי.
עידן מוזס מאלון
האשכול הראשון של יוסטון החל ונגמר ב-1977, כאשר יוסטון, שמשחקת בקונפרנס המזרחי, מפסידה בגמר האזורי לפילדלפיה של הדוקטור, בקבוצה שמונהגת על ידי רודי טומגאנוביץ' וקאלווין מרפי הוותיקים (2/1970, 18/1970), וסנטר צעיר בשם מוזס מאלון שזה עתה הצטרף מה-ABA.
השוואה בין הנתונים של מאלון בסדרה לבין אלו של דריל דאוקינס, הסנטר הצעיר מפילי – 18 נק' ו-17 ריב' למאלון, מול 11 נק' ו-6 ריב' לדאוקינס – מבהירה היטב מדוע פילי צירפה את מאלון, במקום דאוקינס, ב-1982 ובאה על שכרה באליפות, אבל על זה כבר דיברנו בפרק 3.
בשנים הבאות שלישיית מאלון-מרפי-טומגאנוביץ' המשיכה להוביל את הקבוצה, ואף צירפה את ריק בארי הקשיש, אך הצליחה להעפיל שוב לגמר האזורי רק שלוש שנים מאוחר יותר ולכן נקטעה, על פי כללי המחקר, לשני אשכולות נפרדים.
הידעת? מיודענו לי ג'ונסון, לימים במכבי תל אביב, נבחר בדראפט על ידי יוסטון (17/1979), התחיל את עונת 1981 בשורות הקבוצה, שיחק 80 דקות ב-10 משחקים לפני שנחתך מהקבוצה בדצמבר, חתם מיד בדטרויט שם שיחק 10 דק' ב-2 משחקים, ובכך סיים, הלכה למעשה, את קריירת הנ.ב.א שלו.
בעונת 1981, לראשונה בקונפרנס המערבי, מאלון כבר השחקן המוביל, מרפי וטומגאנוביץ' כבר בני 32, וביחד עם רוברט ריד (40/1977) ומייק דאנליבי שהגיע כשחקן חופשי, יוסטון מסיימת במקום ה-6 במערב, וזוכה ביריבה אימתנית – האלופה מלוס אנג'לס, עם שחקן השנה השנייה מג'יק, וכמובן גם קארים, מייקל קופר, ג'מאל וילקס, נורם ניקסון, בקיצור כמעט "כולם" חוץ מוורת'י, אי.סי. גרין, (ורמביס, שאני מקפיד להתעלם ממנו).
נשמע רע מאד, אבל, ולא בפעם האחרונה, מוזס מאלון מצליח להתמודד יפה מול קארים – 31 נק', 17 ריב', 3 אס', 0.3 חט', ו-1.7 חס' למאלון, בהשוואה ל-27 נק', 17 ריב', 4 אס', 1 חט', ו-2.7 חס' לקארים. הרוקטס מפתיעים בניצחון חוץ במשחק הראשון, הלייקרס גומלים בניצחון חוץ ביוסטון במשחק השני, ובמשחק השלישי והמכריע בלוס אנג'לס, יוסטון שוב עוקצים ומדיחים את האלופה המכהנת כבר בסיבוב הראשון. כל הכבוד!!!
בסיבוב השני יוסטון צולחת את הנהר בסאן אנטוניו, גוברת על ג'ורג' "אייסמן" גרווין וחבר מרעיו בשבעה משחקים קשים, שכוללים חמישה ניצחונות חוץ, מעפילה לגמר האזורי נגד הקינגס (עדיין בקנזס-סיטי), ופותחת אשכול חדש. יוסטון שוב מפתיעה בניצחון חוץ במשחק הראשון, ומדיחה את הקינגז בג'נטלמן סוויפ אלגנטי, בדרכה לפיינלז מול הסלטיקס.
הסלטיקס, כמו בדרך כלל מאז שחר ההיסטוריה ועד שלהי הקריירה של בירד, הם יריב קשה לפיצוח – סדריק מאקסוול הוא הקלע המוביל, אבל גם בירד לא טומן ידו בצלחת עם 15 נק', 15 ריב' (!), 7 אס' ו-2 חט' למשחק, כשטייני ארצ'יבלד, פאריש ואפילו הרוקי מקהייל מסייעים בעדם, והסדרה מסתיימת ב4-2 לסלטיקס. זה בוודאי לא כיף גדול להפסיד בפיינלז, אבל יוסטון בהחלט יכולה לטפוח לעצמה על השכם על הישגיה העונה.
לקראת 1982 לא חל שינוי משמעותי בסגל – רודי טומג'אנוביץ' פורש, אבל אלווין הייז בן ה-36, שהוטרד לבולטס כעשור קודם לכן מצטרף, ומוזס מאלון מתפוצץ עם 31 נק' ו-15 ריב' ונבחר ל-MVP של העונה הסדירה. ועם זאת, הקבוצה שוב מסיימת במקום ה-6 במערב, והפעם מפסידה בסיבוב הראשון לסיאטל, והאשכול שוב מסתיים אחרי עונה בודדת.
אפשר היה להניח שהקבוצה תמשיך להתחרות סביב מאלון אבל שינוי בעלות במועדון גורר הגבלות פיננסיות – יוסטון למעשה מוותרת על מאלון עקב שכרו הגבוה, והוא עוזב, בסיין אנד טרייד, לפילי, עבור קולדוול ג'ונס, שלא הותיר חותם ביוסטון, ובחירת סיבוב ראשון ב-1983. מייק דאנליבי עובר לספרס עבור בחירת סיבוב שני, והקבוצה למעשה מתפרקת, ומסיימת את 1983 עם מאזן של 14-68.
הידעת? במהלך השנים בחרו הרוקטס בדראפט לפחות שלושה מאמני נ.ב.א לעתיד – פט ריילי (7/1967), שהוא בחירת הדראפט הראשונה בתולדות המועדון, ריק אדלמן (79/1968), וטרי סטוטס (38/1980).
עידן חאכים אלאג'וואן
המעבר החד הזה, תוך שנתיים בלבד, מפינאליסטית לקבוצה מטנקקת, ולא מעט מזל, מביאים עימם את זרעי הקונטנדרית הבאה של יוסטון – בקיץ 1983 הקבוצה זוכה בבחירה ה-1 בדראפט ובוחרת את ראלף סמפסון. הבחירה שהתקבלה בטרייד עבור מוזס מאלון היא ה-3, ויוסטון בוחרת בה את רודני מקריי.
שני הרוקיז משחקים לא רע (21 נק' בממוצע למשחק לסמפסון, 11 למקריי), אבל מספיק רע כדי שהקבוצה תסיים עם מאזן 29-53 ו… בקיץ 1984, לא יאמן, יוסטון שוב זוכה בבחירה ה-1 בדראפט! וכן, אתם זוכרים נכון, 1984 זה "חתיכת דראפט" (תודה אבי), ויוסטון בוחרת בגדול שחקניה בכל הזמנים – חאכים אלאג'וואן.
האם אלו בחירות מוצלחות? ובכן, סמפסון לא היה השחקן הבריא ביותר בליגה, אבל במבט חפוז על נבחרי הדראפט של 1983 לא נמצא שם מציאות גדולות, למעט הבחירה ה-14 בה בחרה פורטלנד את קלייד דרקסלר. אפשר כמובן להשתעשע בשאלה מה היה קורה אם יוסטון הייתה משכילה לבחור את דרקסלר ב-1983 ולהוסיף עליו את חאכים ב-1984? כמה אליפויות היו אז ליוסטון? לדרקסלר? למייקל? לעולם לא נדע.
אפשר גם לנהל את הדיון של "האם עדיף היה ליוסטון לבחור את מייקל?" (כנראה שכן), ואז לתהות "האם יוסטון צריכה להצטער שבחרה את חאכים?" (כנראה שלא), ואז לשאול "האם אין סתירה בין שתי התשובות הללו?" (כנראה שכן, ועדיין לא הייתי משנה אותן), אבל הדיון האישי – מייקל מול חאכים – פחות מעניין, לדעתי, מהדיון על העמדות – קבוצה עם ביג דומיננטי (סמפסון) שבוחרת בדראפט ביג דומיננטי נוסף (חאכים) ויוצרת תאומי מגדל.
האם היה היגיון ברעיון? הפציעות של סמפסון מביאות לכך שקשה לדעת את התשובה – שני המגדלים נפרדו אחרי 3.5 שנים משותפות בלבד, אבל בכל זאת כמה מחשבות:
העמדה – ובכן, סמפסון אכן שיחק כסנטר בשנה הראשונה שלו בקבוצה, לפני שחאכים הצטרף, אבל לאחר מכן הוסב לפאואר פורוורד, ושיחק לצד חאכים. האם זה הגיוני? האמת שכן – סמפסון היה 103 ק"ג על 224 ס"מ, שהצדיקו את כינויו – סטיק – וככזה התקשה, קרוב לוודאי, להתמודד עם סנטרים כבדים בצבע.
רק לצורך הפרספקטיבה, הגרף להלן מפרט את גובהם, משקלם, ויחס המשקל/גובה של ביגז שונים בליגה. (כל המספרים לפי בסקטבול רפרנס, אבל לא ברור למתי הם נכונים – קרוב לוודאי שהמשקל השתנה לאורך הקריירה בליגה, ולא סביר שקארים ומוזס שוקלים אותו משקל לכל ס"מ, או שפרוזינגיס כבד יותר, לכל ס"מ, מדייויד רובינסון הביריון, אבל ניחא).
בקיצור סמפסון היה סוג של הולמגרן / פוחצ'בסקי של הימים ההם – בחלק התחתון של יחס הקילו/ס"מ, ועם חשש, שלצערנו התממש, לפציעות שלד – במהלך הקריירה שלו סבל סמפסון מפציעות חוזרות בגב ובברכיים, ולא הירבה לשחק עונות מלאות.
הנתונים האישיים של סמפסון בהגנה יציבים יחסית לאורך שנותיו בליגה, אבל נתוני ההתקפה הדרדרו משמעותית לאורך הקריירה, ונראה לי שיש אפשרות שהדברים קשורים זה בזה, ושהבחור פשוט איבד מהמהירות היחסית שלו בצבע, ואולי גם חשש יותר מהעימותים הפיזיים שמחכים לו שם.
אבל רגע – אמרתם יוסטון אמרתם שלשות, נכון? אפשר בהחלט לדמיין את סמפסון, בוודאי אחרי הצטרפות חאכים, עומד בפינה ומשגר, מגובה בלתי נתפס, שלשות בלתי ניתנות לחסימה, אבל דריל מורי יצטרף ליוסטון רק עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר, השלשות לא היו נפוצות כל כך, ושחקני פנים שיחקו, ובכן, בפנים, כך שהרעיון הזה לא התממש.
ככל שחלפו השנים הטרג'קטורי של שני השחקנים הולך ומתבהר – חאכים הולך ומשתפר בעוד שסמפסון הולך ומדרדר. בשנה המשותפת הראשונה של הצמד הנתונים של סמפסון טובים יותר ברוב הפרמטרים, אבל כבר בשנה השנייה הנתונים של חאכים טובים יותר ברוב הפרמטרים. ושוב ניכר הפער בין הגנה להתקפה כשכבר מהעונה הראשונה ואילך חאכים לוקח יותר ריב' בהתקפה, וגם האחוז האפקטיבי שלו טוב מזה של סמפסון, בעוד שבריב' הגנה סמפסון מוביל בשנתיים הראשונות לפני שחאכים סוגר את הפער. סמפסון מוסר יותר אס' בשנתיים הראשונות וגם לאחר מכן הנתונים של הצמד קרובים יחסית.
לסיכום הדיון – הרעיון הבסיסי של מגדלי תאומים היה מעניין מאד, ושני השחקנים היו זריזים יחסית לגובהם, כך שהחסרונות הקלאסיים של ביגז היו פחותים יחסית למה שניתן היה לצפות, ואת הכשלון היחסי אני מייחס לפציעות של סמפסון ולא לרעיון עצמו. רוצה לומר, שסמפסון היה נפצע ומדרדר גם אם יוסטון הייתה בוחרת את מייקל ב-1984, ולכן אני לא חושב שאפשר להכריז על הניסיון של תאומי המגדל ככישלון קונספטואלי. העובדה שכעשור וחצי לאחר מכן הספרס יעשו ניסוי דומה עם רובינסון ודאנקן ויזכו בשתי אליפויות בתוך חמש שנים מחזקת, לדעתי, את הקביעה דלעיל.
בכל מקרה, את עונת 1985, עם חאכים וסמפסון, הרוקטס מסיימים בסיבוב הראשון של הפלייאוף בהפסד ליוטה של אדריאן דנטלי, דריל גריפית', מארק איטון והרוקי ג'ון סטוקטון.
הידעת? באק ג'ונסון, ששיחק בהפועל ובמכבי תל אביב באמצע שנות התשעים, נבחר בדראפט על ידי יוסטון (20/1986), ואף שיחק שם 4 עונות.
העונה הסדירה של 1986 מסתיימת כשיוסטון במקום השני במערב עם מאזן 51-31, אחרי האלופה היוצאת, והקונטנדרית הבכירה בקונפרנס, השואו-טיים לייקרס עם מאזן אימתני של 62-20. יוסטון גוברת על סקרמנטו בסיבוב הראשון ועל דנבר של אלכס אינגליש בסיבוב השני, מעפילה לגמר האזורי ופותחת אשכול חדש.
בגמר האזורי נגד הלייקרס, רק מעטים, להערכתי, הימרו על הרוקטס כנציגת המערב בפיינלז. למרות יתרון הביתיות של הלייקרס, הרוקטס הצליחו לנצח את המשחק השני, לנצח שני משחקים בבית ולהוביל 3-1 בסדרה לקראת המשחק החמישי בלוס אנג'לס. הלייקרס, עם הגב אל הקיר, לא לקחו שבויים, הרבו בעבירות אלימות, ואף הצליחו להביא להרחקתו של חאכים.
אבל שניה אחת לסיום, במצב של שוויון 112, סמפסון עושה את זה:
והרוקטס מעפילים לפיינלז, שם יפגשו את מי שלטעמי היא אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המשחק, הסלטיקס של 1986, ויפסידו בשישה משחקים.
אבל שוב, בפעם השלישית ברציפות – האשכול מסתיים אחרי עונה אחת בלבד. ניתן לייחס זאת לכך שבעונת 1987 סמפסון משחק רק 43 משחקים, ויוסטון מסיימת רק במקום החמישי במערב. בסיבוב הראשון יוסטון מצליחה לגבור על הבלייזרס של קיקי וואנדווי ודרקסלר, אך מודחת בסיבוב השני נגד סיאטל של דייל אליס, צ'יימברס וקסאבייר מקדניאל.
עונת 1988 מתחילה עם מאזן 11-8 והרוקטס מטרידים את סמפסון לגולדן סטייט יחד עם סטיב האריס עבור ג'ו ברי קארול ואריק "סליפי" פלויד.
אם משווים את הנתונים של השחקנים הללו בשורות יוסטון בעונת 1988 מתקבלת התמונה הבאה – ג'ו בארי קארול, סנטר, מציג 12 נק' ו-6 ריב' ב-25 דק' למשחק ב-63 משחקים, בהשוואה לסמפסון עם 16 נק' ו-9 ריב' ב-37 דק' למשחק ב-19 משחקים. הנתונים המוחלטים של סמפסון טובים יותר, אבל הנתונים שלו לדקה טובים פחות, וקשה לומר שיוסטון נפגעה באופן משמעותי מההצרחה הזו. יתרה מזו, ההחלפה של סטיב האריס, שחקן של כ-5 נק' בממוצע למשחק בשנותיו ביוסטון וגם לאחר מכן, בפלויד, עם כ-12 נק' למשחק, בהחלט נראית משתלמת, כך שקשה לבקר את יוסטון על ההחלטה לסיים את תקופת תאומי המגדל, ואפשר רק לתהות איך הייתה נראית אלמלא הפציעות של סמפסון.
ועם זאת, בשנים הבאות יוסטון מתקשה לבנות קבוצה איכותית סביב חאכים ומסיימת את דרכה בסיבוב הראשון ארבע פעמים ברציפות – בעונת 1988 מול דאלאס של מארק מקגוויר, רוי טארפלי ורולנדו בלקמן, וזאת למרות יכולת מדהימה של חאכים בסדרה (37 נק', 17 ריב', 1.8 אס', 2.3 חט, ו-2.8 חס' בממוצע למשחק). באוקטובר 1988 רודני מקריי מוטרד לסקרמנטו, יחד עם ג'ים פיטרסן, עבור אוטיס ת'ורפ, ובנובמבר 1988 ג'ו בארי קארול מוטרד לנטס, אבל בעונת 1989 יוסטון שוב מסיימת בשיפולי הצמרת של המערב ומודחת על ידי סיאטל בסיבוב הראשון. 1990 מסתיימת במקום השמיני, והדחה בידי הלייקרס. ב-1991 מקום שישי, ושוב הדחה בידי הלייקרס.
ב-1992 יוסטון לא מגיעה לפלייאוף, רודי טומג'אנוביץ' מחליף את דון צ'ייני על הקווים, ובבחירה ה-11 בדראפט בוחרת יוסטון את רוברט הורי. מדובר בירידה לצורך עליה, ועונת 1993 מסתיימת עם הפסד בסיבוב השני לסיאטל של ריקי פירס, סם פרקינס ואדי ג'ונסון הוותיקים כמו גם שון קמפ וגארי פייטון הצעירים. בקיץ 1993 נבחר סם קאסל בבחירה ה-24, ואריק פלויד עוזב.
ב-1994 זוכה יוסטון באליפות! מי? מה? מו? איך זה קרה בדיוק?
ובכן, ראש לכל, מייקל פרש והבולס לא הגיעו לפיינלז בעונת 1994. ועדיין, איך הגיעו הרוקטס לפיינלז? ובכן, הסכיתו ילדים ואספר לכם, מעשה שהיה כך היה – חאכים בן ה-31 המשיך לעשות חאכים (27 נק', 12 ריב', 3.6 אס', 3.7 חס' ו-1.6 חט' בממוצע למשחק). ת'ורפ בן ה-31 הוסיף 14 נק' ו-10 ריב'. ורנון מקסוול וקני סמית', גארדים בני 28 שהגיעו בתחילת העשור מסאן אנטוניו ואטלנטה, בהתאמה, הוסיפו 14 נק', 3 ריב' ו-5 אס' (מקסוול), ו-11 נק' ו-4 אס' (סמית'). עוד היו שם רוברט הורי הצעיר (10 נק', 5 ריב'), מריו אלי המבוגר, ושני הצעירים סאם קאסל והפוינט גארד המחליף סקוטי ברוקס. כל אלו הספיקו כדי לסיים את העונה הסדירה במקום השני במערב, אחרי סיאטל, כשחאכים זוכה הן ב-MVP, והן בשחקן ההגנה של העונה.
בסיבוב הראשון גוברים הרוקטס על הבלייזרס של דרקסלר, סטריקלנד, פורטר ושות' 3-1. בסיבוב השני גוברים הרוקטס על פיניקס של בארקלי, קווין ג'ונסון, דני איינג', דן מרלי ואפילו איי.סי גרין בשבעה משחקים קשים, מעפילים לגמר המערב ופותחים אשכול חדש. בגמר המערב מביסים הרוקטס את יוטה של סטוקטון-מאלון-הורנאסק 4-1, ומעפילים לגמר מול הניקס.
אל יהיה הדבר קל בעיניכם – 7 משחקים קשים נדרשים לרוקטס, שאף נקלעו לפיגור 3-2 בסדרה, על מנת לגבור על הניו-יורקרים ולזכות באליפות ראשונה בתולדותיהם. חאכים נבחר ל-FMVP.
עונת 1995 מתנהלת בעצלתיים, הרוקטס לא מלהיבים במיוחד עם מאזן 30-17, גם פורטלנד לא, וקלייד דרקסלר בן ה-32 "עושה דוראנט", כלומר עובר לקבוצה שניצחה אותו בשנה הקודמת – בפברואר 1995 יוסטון מטרידה את אוטיס תורפ, מרסלו ניקולה ובחירת סיבוב ראשון לפורטלנד עבור דרקסלר וטרייסי מוריי, וסקוטי ברוקס מוטרד לדאלאס. לומר לכם שהמצב השתפר משמעותית? צר לי, אבל לא – העונה מסתיימת עם מאזן 47-35 שמספיק רק למקום השישי במערב הרצחני, ודווקא דייויד רובינסון זוכה ב-MVP של העונה הסדירה – האם זו העונה של רובינסון והספרס?
בסיבוב הראשון מפתיעה יוסטון את יוטה 3-2. בסיבוב השני מובילה פיניקס על יוסטון 2-0 ואז 3-1, אבל הרוקטס מצליחים לנצח בשלושה משחקים רצופים (!!!), ולהעפיל לגמר האזורי מול הספרס של דייויד רובינסון. 4-2 לרוקטס היא תוצאת הסיום, בסדרה שהיה בה רק ניצחון בית אחד, ובה חאכים היה עליון, כמו שמנחם אומר, על רובינסון.
כנגד כל התחזיות הרוקטס, האלופים להזכירכם, מוצאים את עצמם בפיינלז מול אורלנדו של שאקיל, פני הארדוואי והוראס גראנט. השורה של חאכים בן ה-32 – 33 נק', 11 ריב', 5 אס', 2 חט' ו-2 חס'. השורה של שאקיל בן ה-22 – 28 נק', 13 ריב', 6 אס' ו-2.5 חס'. קלייד עם 21 נק', 10 ריב' ו-7 אס' בהשוואה לפני הארדוואי עם 26 נק', 5 ריב' ו-8 אס'. אבל התוצאה הסופית, חברים וחברות, היא 4-0. כן, 4-0, כשהקבוצה שסבלה מחסרון ביתיות מטאטאת בסוויפ את יריבתה בגמר. לא יאמן כי יסופר. דרקסלר זוכה בטבעת ראשונה ואחרונה בקריירה שלו, וחאכים נבחר ל-FMVP זו הפעם השנייה ברציפות.
ב-1996 הפטנט כבר לא עובד באותה מידה של הצלחה – יוסטון מסיימת במקום ה-5 במערב, עוברת את הלייקרס בסיבוב הראשון, אבל מודחת בסיבוב שני נגד סיאטל המצוינת של פייטון וקמפ.
בקיץ 1996 בארקלי "עושה דרקסלר" ועובר מפיניקס ליוסטון, עם בחירת סיבוב שני, עבור רוברט הורי, צ'אקי בראון ומארק בריאנט. קני סמית' עוזב. השילוש הקדוש מוביל את הקבוצה (חאכים 23 נק', 9 ריב' ו-3 אס', בארקלי 19 נק', 13 ריב' ו-5 אס', ודרקסלר 18 נק', 6 ריב' ו-6 אס') למקום השני במערב אחרי יוטה.
הסיבוב הראשון, נגד מיניסוטה, מסתיים ללא בעיות מיוחדות, כשגוגליוטה ושני הצעירים – גארנט (20) ומארבורי (19) – לא באמת מהווים תחרות לטרויקה המנוסה של יוסטון. הסיבוב השני מזמן, שוב, את סיאטל, אבל הפעם יוסטון מנצחת, גם אם בשיניים, 4-3. בגמר האזורי ממתינה יוטה של סטוקטון-מאלון-הורנאסק.
אם נשווה את השלישיות בגמר זו לזו, אזי השלישיה של יוסטון מנצחת במעט, גם אם היא פחות מאוזנת מהשלישייה המורמונית.
אבל בסופו של דבר יוטה מנצחת בסדרה, 4-2, בין השאר מכיוון שבמשחק השישי והמכריע, 3 שניות לסיום, בשוויון 100, ג'ון סטוקטון עושה את זה:
והאשכול מסתיים.
ב-1998 השלישיה הזדקנה, המספרים ירדו, ומאזן של 41-41 הספיק רק למקום השמיני במערב, ולעימות נוסף עם יוטה, מובילת הקונפרנס, וכבר בסיבוב הראשון. אצל יוסטון, כמו אצל יוסטון, עניינים של ביתיות לא משנים יותר מדי, והרקטות הצליחו לנצח את המשחק הראשון בחוץ, אבל הג'אז ניצחו בסדרה 3-2. דרקסלר, בן 35, פורש, ומריו אלי עוזב לטובת הספרס.
ב-1999, עונה מקוצרת, וטרן נוסף בשם סקוטי פיפן מגיע משיקגו המתפרקת. יוסטון מסיימים במקום הרביעי במערב, ופוגשים בסיבוב הראשון את הלייקרס. המפגש בין חאכים לשאק, 4 שנים לאחר שנפגשו בפיינלז של 1995, נראה הפעם אחרת – חאכים, כבר בן 36, מסתפק ב-13 נק' ו-7 ריב', בהשוואה ל-30 נק' ו-10 ריב' של שאקיל. בארקלי ופיפן לא מצליחים להפוך את הקערה על פיה ויוסטון שוב מודחת בסיבוב הראשון.
בקיץ 1999 פיפן עובר לפורטלנד, ויוסטון מתחילים במהלכי הצערה כשהם מטרידים לא מעט שחקנים עבור שני גארדים צעירים – סטיב פרנסיס וקוטיניו מובלי – שאף מובילים את הקבוצה בנק' בעונה העוקבת. צעירים או לא צעירים – עונת 2000 מסתיימת מחוץ לפלייאוף, ובארקלי בן ה-36 פורש. חאכים יחכה שנה נוספת, ויעבור בקיץ 2001 לטורונטו לעשות עוד כמה דולרים לפני הפרישה. (שאלה, אם חאכים יחכה אז יאניס ינסה? וקארים יקרה?)
הידעת? למרות תחרות עזה מאין כמותה – ביל ראסל, ווילט צ'מברליין, קארים ושאק, למשל – אשך טמיר המקורי טען שחאכים הוא הסנטר הטוב ביותר בתולדות המשחק! מומלץ לקרוא את הטיעונים כאן, ולהבין שזה פחות מופרך ממה שאולי נדמה לכם במבט ראשון.
לא השתכנעתם? תסתכלו כאן:
עדיין לא השתכנעתם??? טוב אז תשקיעו 50 דקות בזה
בפרק הבא נשלים את סקירת יוסטון, מסוף עידן חאכים ועד ימינו אנו.
מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק
Berch
4 אוק 2022 08:45:21אחלה פרק
אהבתי אותם כשבארקלי הצטרף, באסוש שלא קיבל טבעת.
תודה על הסדרה הזו
🙏
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:00:26הרוקטס של מוזס היו לטעמי רחוקים מלהיות קונטנדרים. זו קבוצה שלא התבלטה ובסוג של נס כדורסלני מצאה את עצמה בפיינלס עם מאזן שלילי. לאורך כל התקופה הם לא היו דומיננטים ולעיתים אפילו חלשים.לא מעט בגלל שכמו הרבה קבוצות אחרות באותה תקופה היו עסוקים יותר בהישרדות כלכלית. בכל מקרה לא נתווכח עם חוקי הפורמט…
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:43:25בדיוק – חוקי הפורמט הם ריברס אינג'נרינג – מסתכלים על איך קבוצות הגיעו ל-4 האחרונות. לגופא של קבוצה – מסכים שהם לא היו מהאימפריות של תקופתם, אבל מתברר למוזס היה את המספר של קארים, ובכלל יוסטון הצליחה להתמודד יפה עם הלייקרס של שנות השמונים שזה מרשים מאד בעיני. ה"בעיה" בשנות השמונים הייתה שגם כשהצלחת לעבור את הלייקרס, קיבלת בפיינלז את הסלטיקס…. וההפך, רק פילי ודטרויט הצליחו לצאת מזה עם אליפות.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:07:01למוזס אכן היה את המספר של קארים אבל אם ננטרל את הסדרה ההיא לא חושב שאפשר להגיד שהרוקטס של מוזס התמודדו טוב עם הלייקרס של קארים ומג'יק.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 13:29:4481 הייתה העונה הראשונה של יוסטון במערב והם ניצחו את הלייקרס, ב-82 לא נפגשו בפלייאוף, וב-83 מוזס כבר שיחק בפילי, אז אם ננטרל את הסדרה של 81 לא ישאר יותר מדי…
😉
אני מניח שאתה אומר את זה על סמך משחקים בעונה הסדירה? "לא חכמה", מוזס הוא דב – ישן בחורף, מתעורר באביב
🙂
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:30:33חחח, אז ההסתדרות היא סדרה של שלושה משחקים?
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 14:48:45לא, כי אני התייחסתי למוזס מול קארים, כולל הסדרה כששיחק בפילדלפיה, אתה הכנסת את הרוקטס של מוזס מול קארים וטענת שאי אפשר לטעון שהם הסתדרו טוב עם קארים, אז לא יודע מה אפשר ללמוד מסדרה של שלושה משחקים, אבל אם אפשר, אז זה שהרוקטס של מאלון כן הסתדרו עם קארים.
עידו גילרי
4 אוק 2022 14:49:44הבנתי.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:32:17אגב כשחקרתי את הסקייהוק של קארים צפיתי בלא מעט מאבקים של השניים ומוזס באמת הסתדר איתו טוב בשני צידי המגרש.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 14:49:19Oh, now you're talking
😉
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:08:11איך אתה מזכיר את המאמנים שהרוקטס בחרו בלי ה-מאמן. אם הקפטן היה כאן היה שולח אותך לקפוץ מהקרש לים…
רודי טי לא רק היה שחקן היסטורי מבחינת המועדון אלא גם מאמן היסטורי וגם מבחירות הדראפט המשמעותיות בשנים ראשונות של המועדון .
אגב עוד מאמן שאימן את הקבוצה (אם כי רק כעוזר) ונבחר על ידה – ג'ון לוקאס שאימן את הספרס בזמנו. וגם סם מיצ'ל שלא שיחק בקבוצה אבל נבחר על ידה.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:45:22ברור, אבל רודי מוזכר בפרק, מספר פעמים, בזכות עצמו, כשחקן וכמאמן, בעוד שהמאמנים האחרים, כמו רוב הדברים תחת "הידעת", הם יותר אנקדוטות ופרפראות…
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:08:06בסדר אבל אם כבר הידעת – אז עד הסוף. לא ציינת שהוא בחירת דראפט שלהם.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 13:30:11רות עבור
:-)))))
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:10:30המעבר לשיטת לוטרי בדראפט קרה לא מעט בגלל הבחירה העוקבת של הרוקטס במגדלי התאומים והאשמות שהרוקטס הפסידו בכוונה (שלום טנקינג…). בוא נגיד שהשוואה להיום הם נלחמו בשיניים…
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:45:43וואלה, לא ידעתי, תודה רבה עידו.
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:15:09לא כל כך אוהב את ההשואה של סאמפסון לשחיפים של היום. אתה רואה שם בגרף שלך שהוא אולי מתחת למוזס למשל אבל לא בהרבה. הוא היה קצת כחוש אבל לא יודע עד כמה זו הסיבה שהפציעות חיסלו אותו אחרי עונת הגמר למעשה. זה חבל כי בגדול קשה להגיד שהניסוי נכשל פשוט נקטע באמצע.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:51:24כמובן שיחס המשקל/גובה הוא לא הסיבה היחידה לפציעות, ואני גם חושב שהנתונים של בסקטבול רפרנס קצת לא ברורים, פשוט רציתי להסביר לדור שלא ידע את יוסף מי היה הסמפסון הזה – שרוך של ממש ולא "חיה" כמו רובינסון או שאקיל.
מסכים כמובן שהניסוי נקטע באמצע וזה באמת חבל, אבל אני כן חושב שיש כאן משהו קצת יותר כללי – הסתכלתי על סנטרים שנבחרו בבחירה הראשונה ובערך חצי מהם הפכו לבאסטים, רובם בגלל פציעות. "הבעיה" היא שהחצי השני הפכו לשחקנים היסטוריים… אז אני לא יכול להגיד "אל תבחר סנטר בבחירה הראשונה", אבל כן יכול להגיד שזו בחירה פחות "בטוחה" מאשר לבחור גארד או פורוורד.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:12:48זו נקודה מעניינת. אני תמיד תהיתי אם זה לא היפוך של ביצה ותרנגולת. כלומר האם העובדה שיש כל כך הרבה באסטים בסנטר היא שהחשיבה המקובלת היא קודם על לקחת גבוה בדראפט אלא אם יש איזה שחקן נמוך יותר מעל כולם.
נניח ב-15 שנה האחרונות זה התהפך אז אולי נתחיל לראות יותר באסטים בעמדות הגארד/סמול פורוורד. מרקל פולץ מחכה לשותפים …
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 13:33:20נקודה יפה, בהחלט יתכן שיש הטיה לכיוון הביגז בבחירות הגבוהות, או לפחות הייתה כזו, אבל נדמה לי שהביגז גם נפצעים יותר, בממוצע, בלי קשר לגובה הבחירה/איכות השחקן ושאר פרמטרים, ואז גם הסיכון, הרפואי, בבחירת ביגז גבוה יותר. שווה בדיקה. אולי בקיץ הבא.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:34:43אני לא בטוח בזה – זה שווה מחקר מעמיק.
זה אולי מרגיש לנו ככה. כי היו הרבה יותר ביגז בפרופיל גבוה.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 14:51:21מסכים. מכניס לטו-דו-ליסט, או, אם התגובה דלעיל מספיקה כדי להיות מוגדרת כמיתוס… אז תכניס לטו-דו-ליסט של המית' באסטרז
🙂
עידו גילרי
4 אוק 2022 14:52:51דאבל ליסטד.
asaf
4 אוק 2022 09:18:11תודה מאנו. מסכים עם ההערה של גילרי על רודי ט, שחייב לקבל פה איזה אזכור רחב יותר על חלקו. לטעמי האקים בהרבה מובנים הקדים את זמנו. אני לא חושב שהוא הסנטר הגדול בהיסטוריה (זה לטעמי שמור לקארים) אהל הוא בלי ספק המגוון בהיסטוריה בעמדה בשני צידי המגרש. מאלה שראיתי הוא כנראה השני בטיבו אחרי קארים (ראסל וצ'מברלין הרבה לפני ימי), לפני שאקיל בעיניי.
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:29:18זה לא מה שטענתי…הוא פשוט ציין מאמנים שהם בחרו בדראפט וזה הכי מתבקש…
(אגב מאנו חידשת לי לגבי סטוטס)
עידו גילרי
4 אוק 2022 09:28:16טוב חייבים להתעכב בהקשר של בניית קונטנדרית והרוקטס בשיעור חשוב לקבוצות של ימינו. קצת הפתעת אותי שזה לא דובר.
הרוקטס זוכים באליפות של 1994 – רק שנתיים קודם הם היו על סף פירוק והריסה. האקים חתם בסוף שנות השמונים על חוזה ארוך טווח ואז גילה קצת כמו סקוטי פיפן בריקוד האחרון שהוא נדפק…העלייה בתקרה הביאה לכך שהחוזים מסביב התחילו להעלות ואולוג'ואן מגלה שהוא כבר לא בטופ (עדיין שכר יפה אבל כל מיני ליצנים מתחילים להרוויח יותר ממנו) הוא רוצה לפתוח את החוזה (זה היה אפשרי אז) אבל הבעלים דאז צ'ארלי תומאס אומר לו לך חפש.
בתחילת עונת 1991-92 האקים מסרב לחזור לשחק בטענה שהוא פצוע הרוקטס משעים אותו בטענה שהוא מזייף כדי לקבל חוזה חדש. החלום מתעצבן ודורש טרייד. הרוקטס כבר היו על סף סגירת עסקה עם מיאמי אבל זה לא התממש בסוף ולקראת עונת 1992/93 תומאס ואולוג'ואן מיישרים את ההדורים. לקראת סוף אותה עונה האקים מקבל הארכה מכובדת ביותר והמשך הסיפור ידוע.
בקיצור אני חושב שגם בימינו צריך להפסיק לממש כל דרישת טרייד של כוכב (ראה דוראנט). לא כל חוסר שביעות רצון הוא פער בלתי ניתן לגישור. לפעמים הזמן יעשה את שלו.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:54:55יפה, תודה רבה עידו, לא זכרתי את הפרשה הזו.
מסכים לגמרי שצריך למצוא איזה איזון מחודש סביב דרישות הטרייד של הכוכבים, צריך לחשוב האם ניתן למצוא את חוק שיוכל לסייע בזה, או שפשוט משאירים את זה ליצר המו"מ של הבעלים ול"שוק החופשי". שווה מחשבה.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:13:24זו אחת הנקודות בדיונים על הcba החדש.
NFS
4 אוק 2022 14:39:17וואלה לא ידעתי את זה, מעניין.
עידו גילרי
4 אוק 2022 14:42:20טוב לא היית בעניינים אז…
NFS
4 אוק 2022 19:21:27גם היום
ברוך רובין
4 אוק 2022 09:28:43מצויין מאנו קורא לראשונה את הפוסטים ועובר על הקודמים (משום מה לא ראיתי אותם), אני מסכים עם גילרי קבוצה מאוד חלשה הייתה יוסטון הזאת של מוזס (למרות שהוא ניצח את קארים בכמה מאצאפס לאורך השנים).
סאמפסון היה כשרון אדיר לצערו ולצערם של יוסטון הגוף שלו לא בנוי לזה של הnba (באותה תקופה הגבוהיים לא היו צריכים לשמור על שחקני חוץ לכן הנשואה לדיילים של היום לא מדוייקת).
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 11:57:34תודה רבה ברוך, תהנה.
מסכים שתפקיד הגבוהים אז היה אחר, אבל הבעיה בעינה עמדה – הוא לא היה בנוי לנ.ב.א., לא אז, וכנראה גם לא היום. נראה מה יצא מהולמגרן ופורזינגיס.
פינגבק: קונטנדרשיפ 12, אימפריות הכוכב הבודד – קליבלנד (ו-וושינגטון) – Hoops
ירון, החלום
4 אוק 2022 13:19:00בס"ד
תודה רבה.
סופסוף הגענו לקבוצה שלי.. מחכה לחלק 2, מקוה שלא בכיפור או בשבת או בחג
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 13:38:54תודה ירון,
הסר דאגה מליבך – הסדרה מתפרסמת יום כן / יום לא, אז הפוסט הבא יהיה בחמישי בבוקר – שיר של יום חולין.
https://www.youtube.com/watch?v=mVxzBR8m4eE
גמר חתימה טובה וצום קל.
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:44:35גמר חתימה טובה (לסופרסטארים שלך) וצום קל (בין תקופות קונטנדרשיפ) הוא מה שכל אחד מאיתנו מאחל לקבוצה שלו.
Havlicek stole the Ball
4 אוק 2022 13:56:06כמו שאתה ואני יודעים, לא מספיק להגיע לגמר…
עידו גילרי
4 אוק 2022 13:59:33😢
Havlicek stole the Ball
4 אוק 2022 14:06:39אגב, הזוכה בגמר החתימה הטובה…
https://www.google.com/search?q=bach+signature&oq=bach+signat&aqs=chrome.0.0i512j69i57j0i512l2j0i22i30j0i15i22i30j0i22i30j0i10i22i30j0i22i30.4513j0j4&client=ms-android-huawei&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#imgrc=8PYbZtdjpGiZmM
עידו גילרי
4 אוק 2022 14:10:25always finish on the Bach….
https://youtu.be/UKO-ebWS4Ko
Havlicek stole the Ball
4 אוק 2022 14:22:29מעולה!!!
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 14:54:56מעולה האבליצ'ק!!! סחטיין גם לבאך על היצירתיות. ממש.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 14:52:58🙂
אבא של יעקובו
4 אוק 2022 13:55:38חאכים היה מדהים, והשחקן שהכי נהניתי לצפות בו…
האווי לאסוף
4 אוק 2022 14:15:11מילא שתי אליפויות ושני תארי מצטיין הגמר, מה שמרשים אותי במיוחד זו שרשרת הסנטרים שחאקים היה צריך לעבור בכדי להשיג את כל זה. כל אחד מהם אגדה בפני עצמו, מה שהופך את ההישג של החלום ל, נו טוב, חלומי
תודה רבה על הפוסט
עידו גילרי
4 אוק 2022 14:30:08דווקא באליפות הראשונה עד ליואינג הוא קיבל שטיח מולו בעמדה.
NFS
4 אוק 2022 14:43:43יופי של השקעה, תודה על הפרק המעניין (כולל התגובות!) ובכלל על הסדרה.
מנחם לס
4 אוק 2022 16:55:22פוסט נפלא ממש. השקעת עבודה מהממת. סידרת כתבות לפנתאון.
העלית נשכחות והעלית כאב ששכך והבוקר הוא חזר להכאיב. הסידרה ההיא נגד הניקס תשאר בנפשי עד יום מותי. במשחק השני בניו יורק לפתע המצלמה עוזבת את הכדורסל ועוברת לניידות המשטרה העוקבות אחרי אוג'יי סימפסון. במצב 3-2 לניקס אני טס למשחק הששי ביוסטון. המשחק בו ריילי החליט שג'ון סטארקס (במקום קלעי השלשות הטוב ב-NBA באותה עונה, הוברט דייויס) ייקח את השלשה האחרונה). ישבתי יחד עם עפר שלח וכבר בטיים-אאוט דברנו על כך שהמאמן ריילי חייב להכניס את דייויס. אבל לא. סטארקס לקח את השלשה לנצחון והחמיץ. המשחק השביעי היה אבוד מלכתחילה.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
4 אוק 2022 17:56:13לא ידעתי את זה, תודה רבה מנחם.
עידו גילרי
4 אוק 2022 18:10:17אתה לא מכניס שחקן שלא שיחק שנייה אחת לקחת את הזריקה המכריעה.
Tom Sela
4 אוק 2022 18:54:28תודה!
לרוב לא מגיב יותר מדי אבל ההשקעה והאיכות של הסדרה הזאת מחייבת 😉
עגל
4 אוק 2022 22:56:37מעולה מאנו. כתבת יפה את השתלשלות העניינים.
אני לא הייתי בעניינים בתקופת מאלון אבל עקבתי מתחילת תקופת תאומי המגדל והפכתי ליו"ר ארגון אוהדי האקים (התפקיד עבר לידיו של הקפטן).
הבעלים והארגון של יוסטון לא היו טובים ולא השקיעו מספיק, מסקרן לדעת מה היה קורה אם מייקל היה גיע ליוסטון והאקים היה מגיע לבולס.
ממה שזכור לי, השנים הקשות בין האקים ליוסטון היו לא רק על רקע כספי אלא בעיקר על רקע זה שהבעלים לא הרים רוסטר חזק מספיק. אבל אז לא היו רשתות ואנחנו נעזונו ממנחם ומכתבות אחרות ושמועות.
שדות פופ לנצח
5 אוק 2022 12:45:06אחד מהפרקים החזקים בסדרה הנהדרת שלך מאנו, לפנתאון. אוהב את כל הפניות "הידעת" שאתה מצרף ואת כל הסרטונים מזמן המשחקים ( הקפיצות של סטוקטון אחרי הסל המנצח מרגשות גם בפעם האלף) וגם את הכבוד לאשך שאני עד היום מכיר אותו רק ככותב פאנצ'ים (שכנע אותי שלהאקים יש מקום בראשמור)…קצת חסר לי ניתוח יותר מעמיק לסיבות ללקיחת האליפות הראשונה…מה שם הבשיל פתאום …אבל לנוכח רוחב היריעה שאתה פורש קשה לבוא יותר מדי בטענות…תודה רבה
פינגבק: קונטנדרשיפ 14, אימפריות הכוכב הבודד – יוסטון, תקופת הארדן – Hoops
אוהד ס"א
6 אוק 2022 16:04:24פוסט מצויין. שיעור הסטוריה נפלא. תודה.
גרף ההשוואה בין הגדולים של יוסטון הוא מלאכת מחשבת של עיבוד נתונים לתצורה גרפית.
כמה הערות:
1. לבוא בטענות לרוקטס שבחרו בגבוה (אקים) נוסף על סמפסון, יהיה קצת צביעות מצידי, היות וטימי נבחר כשרובינסון שלט בצבע (כמעט).
תאומי המגדל הוא רעיון נפלא שקשה מאד ליישום, בטח היום בתקופה שסמול בול הוא המולך.
2. לבוא גם בטענות לקבוצה שבחרה על סמספון, למרות שיחס המשקל/ גובה העידו יותר מכל שמדובר בקריירה קצרה יחסית, זה גם חוכמה שבדיעבד. בוחרים את השחקן הכי טוב שיש לך על השולחן וסמפסון היה ללא ספק הטוב ביותר בפער אדיר על כל בחירת דראפט אחרת.
3. נעים/ מדהים לראות עד כמה מוזס מלון היה דומיננטי בשנים הטובות שלו (נגמרו מוקדם מדי).
לקארים, שללא ספק יש לו מקום בהר ראשמור, לא היתה תשובה לעוצמה בצבע ולזריזות בתפיסת העמדה או לריבאונד.
4. במסגרת תוכניתנו: "איך זה שכוכב אחד לבד עוזב", מעניין לבצע השוואה סטטיסטית אילו טריידים הצליחו כשה- HOF העתידי שלך דורש טרייד עכשיו ומייד ורצוי לקונטנדרית (בפרק הזה אלו הם: דרקסלר, בארקלי, הארדן) , כולם זוכרים את הטריידים על פאו גאסול, על גארנט,
אני מגרד בראש ומנסה להיזכר בתמורה ראויה ולא מצליח.
זה כמו לשאול כמה בנים של HOF עשו קריירה טובה מאביהם (או לפחות הותירו רושם ממשי).
פינגבק: קונטנדרשיפ 15, אימפריות הכוכב הבודד – דאלאס – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 16 – אינדיאנה – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 17 – הבלחות ספורדיות – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 18 (ואחרון) – סיכום ותובנות – Hoops