סיקור משחקי חמישי נייט בסקטבול ב-NBA / גיא רוזן

מימין: אוהד מינסוטה. משמאל: זיו.
בפח ליד (מחוץ לפריים) : גילרי ורשע.

דטרויט פיסטונס (12 – 20) 132 – וושינגטון וויזרדס (9 – 21) 102

תיאור המשחק ב-2 מילים: לא כוחות. דטרויט שלטו במשחק מהדקה הראשונה עד לדקה האחרונה כאשר בשום שלב אין ולו לרגע את התחושה שיש לוושינגטון סיכוי אפילו מינימלי לקמבאק. 8 משחקני דטרויט סיימו את הלילה בדאבל פיגרס, ואף שחקן לא חצה את רף 30 הדקות. בלט מעל כולם ווד שעלה מהספסל כאשר הוא מסיים לילה יעיל עם 22 נק' ביותר מ-90% אפקטיבי לצד 7 רב', ו-3 אסיסטים. מה אפשר לכתוב על וושינגטון שיתרום איזה ערך מוסף לסיקור? אולי 31 הנק' שקלע… לא רגע. 31 הנקודות שקלעו כל שחקני החמישייה ביחד. אאוץ'.

קסם.

ברוקלין נטס (16 – 14) 82 – ניו יורק ניקס (8 – 24) 94

סיכום המשחק במילה אחת: אגנוג. כן, אגנוג. יותר מדי מאותו משקה ליקר ביצים אותו נוהגים לשתות בחד המולד, הוא ההסבר של דינווידי ליכולת "המשכנעת" של הנטס בדרבי הניו יורקי. לא בדקתי, אבל אני מחזיק אצבעות לאוהדי הנטס שאין לקבוצתם משחק אחרי ליל הסליבסטר… עד כמה הנטס הסריחו?

תמונה של ביצה רקובה, זה כבר יותר מדי על הבוקר…

26.9% מהשדה (הנתון הגרוע ביותר העונה למשחק בודד עבור קבוצה כלשהי), 26% מהשלוש. מי שניצל את עודף ליקר הביצים אותו צרכו החברה מברוקלין הוא ג'ולייס רנדל שנתן את משחקו הטוב ביותר העונה, כאשר הוא מסיים את הלילה עם 33 נק' ב-63% אפקטיבי, 5 שלשות, ו-8 רב'. בשורות הנטס "בלט" דינווידי שסיים את הלילה עם 25 נק' ב-33% מהשדה, 33% מהשלוש (טוב, יחסית לשאר הקבוצה, אלו אחוזים מרשימים…)

ממפיס גריזליס (12 – 20) 110 – אוקלהומה סיטי ת'אנדר (15 – 15) 97

תיאור המשחק ב-2 מילים. בעצם, למה מילים? ניתן לתמונה לספר את הסיפור:

הגריזליס מחפשים יריב ראוי.

במחצית הראשונה זה עוד היה משחק צמוד, כאשר יתרון בן 3 נק' לממפיס נמחק עד למחצית (שוויון במחצית), והתחושה היא שזה עניין של זמן לפני שהת'אנדר לוקחים את המשוכות. תחושות לחוד, ומציאות לחוד. בלילה בו ההתקפה של הת'אנדר לא פוגעת (28.6% מהשלוש), בו 2 השחקנים שבלטו לאחרונה לא פוגעים (שרודר וגילגוס אלכסנדר. 16 מ-40 מהשדה, לצמד. 3 מ-13 מהשלוש) – רבע אחד חזק של ממפיס הספיק בשביל לדחוף את הקבוצה לניצחון. הרבע המדובר הוא הרבע השלישי אותו ניצחו ממפיס 37 – 27, כאשר הפער אותו פתחו מספיק בשביל להבטיח ניצחון מפתיע לקבוצה הצעירה. בלטו בשורות ממפיס צמד הגבוהים, וולנצ'יונאס שסיים את הלילה עם 21 נק', 9 מ-11 מהשדה, וג'ארן ג'קסון שסיים את הלילה עם 20 נק', 2 חטיפות ו-3 גגות. בשורות הת'אנדר היחיד שבלט הוא המבוגר האחראי (ככול הנראה היחיד עם מספיק ניסיון בשביל לדעת לא להגזים עם האגנוג. או אולי היחיד עם מספיק צרבת בשביל להגיע לאותה מסקנה. הגיל, הוא תופס את כולנו…) כריס פול. הוא סיים את הלילה עם 23 נק' ב-66% אפקטיבי, 6 רב', 11 אסיסטים, ו-3 חטיפות.

דאלאס מבריקס (20 – 10) 102 – סן אנטוניו ספרס (12 – 18) 98

תיאור המשחק בתמונה אחת:

או במילים אחרות:

ברוכים השבים, לוקה. איזה מזל שבסלובניה לא שותים אגנוג (שותים משקאות חריפים בהרבה. אבל גם יודעים להחזיק אותם…)

אז לוקה היה לא רע במשחק החזרה שלו (23 נק' באחוזים בינוניים, לצד 10 רב' ו-8 אסיסטים), ושאר החמישייה המשיכו לתפקד נהדר לצדו – כל החמישייה סיימו את הלילה בדאבל פיגרס. מה שמנע מדאלאס לממש את היתרון האיכותי של החמישייה הוא הספסל, כאשר מי שמשאירים את הספרס בתמונת המשחק הם ספסל הספרס בראשות רודי גיי שסיים לילה יעיל עם 18 נק' ב-90% אפקטיבי לצד 8 רב'. תרומה של 21 נק' של דרוזן לא הספיקה מול חמישיית הדונצ'יצ'ים.

סקרמנטו קינגס (12 – 19) 104 – מינסוטה טימברוולבס (11 – 19) 105 אחרי 2 הארכות.

לכאורה, משחק של 2 הארכות שנגמר בהפרש של נקודה אחת בלבד, זה אחלה משחק. אבל לא. זה היה משחק כדורסל נוראי. ממש. מסוג המקרים בהם 2 הקבוצות עשו רושם של :לא מתחשק לנו לנצח", אבל מה לעשות, בסוף חייבת להיות מנצחת. עד כמה הקבוצות הסריחו את הפרקט? ניתן לנתונים היבשים לספר את הסיפור: רבע רביעי. 3:16 שניות לסיום המשחק. התוצאה היא 90 – 88 לטובת מינסוטה. 3 דקות ו-16 שניות. זה נצח במושגי כדורסל. עד לבאזר, 2 הקבוצות יחדיו משיגות סל שדה בודד של 2 נקודות אותו קלע קורי ג'וזף 2 דקות לסיום (ליי אפ אחרי חטיפה). זהו. בין לבין 2 הקבוצות הצליחו להחטיא 8 זריקות מהשדה ביניהן. לא נעים. בהארכה, הסיפור לא שונה בהרבה. בדקה האחרונה של ההארכה הראשונה, 2 הקבוצות החטיאו יחדיו 5 זריקות מהשדה. בהארכה השנייה מינסוטה פתחו "בטעות" פער של 6 נק', והם השתדלו, ממש השתדלו, לתת לקינגס למחוק את הפער, אבל זה לא יכל לקרות. לא הלילה. לא פשוט למצוא מצטיין במשחק. וויגינס סיים את לילה עם 4 מ-19 מהשדה, טיג עם 5 מ-17, והמצב בקינגס לא טוב בהרבה – הילד עם 6 מ-20, בוגדנוביץ עם 8 מ-28. מזל שהיה את ג'נג בשורות המנצחים. הוא סיים את המשחק עם 21 נק', 7 מ-13 מהשדה, לצד 15 רב' ו-2 חטיפות. בשורות הקבוצה המפסידה בלט עם משחק מצוין של 20 נק' יעילות לצד 18 רב' (8 בהתקפה).

יוטה ג'אז (19 – 12) 121 – פורטלנד טריילבלייזרס (14 – 18) 115

כן, זה נגמר רק ב-6 הפרש. אבל כאשר לוקחים בחשבון שהרבע האחרון נפתח עם יתרון בן 20 נק' לטובת יוטה, מתברר שזה מהמקרים בהם התוצאה "משקרת". יוטה לקחו את המושכות למשחק כבר ברבע הראשון בו ההתקפה שלהם שטפה את הפקרקט, כאשר הלכה למעשה, הם בונים יתרון עליו הם שומרים עד לסיום. הרבע נגמר בתוצאה 37 – 22 לטובת יוטה, יתרון שהושג בעקבות גשם של שלשות באותו הרבע (7 מ-10 מהשלוש ליוטה ברבע הראשון). 2 שחקנים בלטו הלילה ביוטה מעל כל השאר – האחד מתבקש. דונובן מיצ'ל. הוא סיים את המשחק עם 35 נק' ב-71% אפקטיבי נהדרים, לצד 7 אסיסטים. השני הוא יקיר המערכת, ג'ו אינגלס. הוא סיים לילה נהדר עם 26 נק' ב-80% אפקטיבי, לצד 5 רב' ו-4 אסיסטים. בכלל, יש את התחושה שמאז שקונלי נפצע, וג'ו חזר לחמישייה, יוטה משחקים טוב יותר, וג'ו מתפקד טוב יותר. יהיה מעניין לראות מה צופן בחובו העתיד של הג'אז. לילארד (34 נק', 8 אס') היה הקלע הבלוט בשורות פורטלנד במשחק.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. הציפור הנדירה

    27 דצמ 2019 10:50:19

    מי בלט בקבוצה המפסידה בקינגס-מינסוטה? לא כתוב השם!!!

    וכן נכתב שקשה למצוא מצטיין במשחק הזה. אך דווקא קל מאוד למצוא מצטיין במשחק הזה כי רק שני שחקנים נתנו משחק מצוין…

  2. NBA בדם

    27 דצמ 2019 11:05:16

    יש לי פה רעיון אמיתי לטרייד משולש בין הלייקרס,הבאקס הפלקינס.
    מלווקי:הולידיי
    ניו אורלינס:דיווינצ'נסו,בחירה סיבוב 1,דני גרין.
    לייקרס:בלדסו
    הסבר: מלווקי נותנים את בלדסו הלא אמין בפלייאוף ומקבלים שחקן מוכח,איכותי וטוב בהרבה שיכול להיות כינור שני ליאניס.(מה גם שבלדסו בעל חוזה יקר וארוך של 70 ל4 שנים)
    ניו אורלינס מקבלים גארד צעיר יחסית בשל בשנתו השנייה שתורם יפה בקבוצת עילית בליגה+בחירת דראפט מאוחרת אבל ראשונה.
    ניו אורלינס שולחים את בלדסו שלא בונים עליו ואין עליו הרבה ביקוש ומקבלים את גרין לשנתיים פחות עם יכולת טובה להטריד אותו השנה או שנה הבאה.
    לייקרס סוף סוף מפנים את לברון מלהיות רכז במשרה מלאה.
    אמנם בלדסו יקר קצת ונוטה להיעלם בפלייאוף אבל הוא שומר קשוח והציוות עם לברון ודיוויס יכול להתברר כמוצלח עבורו,
    הוא יכול לתת מדי פעם כמה משחקים טובים וכל תרומה התקפית טובה שלו תהייה
    בונוס וחשובהללייקרס.
    הלייקרס שולחים את גרין להשלמת משכורות וכי הוא היחיד בסגל של הלייקרס שהפלקינס ישמחו לקבל חוץ מקוז שהלייקרס לא ייתנו.

    2. חגי "התותח" ניסני

      27 דצמ 2019 11:55:33

      יו הזכרת לי את הקטע הזה מ"תרגיע" https://www.youtube.com/watch?v=JCYrBur34ak
      כאילו אתה לא יכול לשווק את בלדסאו מצד אחד כ"לא אמין בפלייאוף וחוזה יקר וארוך" ואז לנסות למכור אותו ללייקרס והחוזה שלו הופך פתאום להיות רק "קצת יקר" מצד שני. אם הלייקרס רוצים רכז בלי קליעה יש להם כבר אחד מצוין כזה שהוא גם שועל קרבות – המצרך שהכי חסר כרגע ללייקרס זה קליעה. גרין הוא הקלעי האמין היחידי שם זו תהיה טעות פטאלית לזרוק אותו.

  3. Ljos

    27 דצמ 2019 11:14:49

    אלוהים אדירים, ג'אד נלסון שבשמיים ובארץ, מה לעזאזל זה הלילה הזה? יותר מדי אגנוג? היינו כאלו אוהדים גרועים שהשחקנים החליטו לזרוק עלינו בלוקים מפחם?
    הרגע האהוב עליי – פחות משנייה לסוף ההארכה הראשונה בין סקרמנטו למינסוטה. שיוויון והכדור בצד של מינסוטה. מחפשים למי למסור, מחפשים מי פנוי לזריקה מהירה – מוצאים. את הרגל של קובינגטון. שנדד מבלי לשים לב אל תוך קו המסירה לשחקן היחיד שהיה פנוי.

  4. Zivke

    27 דצמ 2019 11:23:17

    תודה רבה!
    שווה לציין שבקינגס פוקס יצא אחרי 2 דקות אחרי נחיתה מוזרה וגם בגלי שהיה סולידי אתמול סובב קרסול (היה נראה בקטנה)

  5. חגי "התותח" ניסני

    27 דצמ 2019 11:40:37

    תודה רבה על סיקור נהדר ותמונות שובות ושוות (לפי התמונות אני תוהה מהו התיאור ההולם לאוהדי עגלה כמוני של אטלנטה והווריורס.. אולי סתימה בשירותים שהזניחו אותה במשך כמה ימים?)
    .
    לא מסכים שהתוצאה של יוטה פורטלנד "משקרת" נכון שיוטה הובילו, אבל אאל"ט אזי הם הגיעו למרחק נקודה משהו כמו שלוש דקות לסיום. זה היה בקלות יכול להפוך לניצחון של פורטלנד לולא דקות טובות של מיצ'ל והרבה מאוד מזיליקי של יוטה (הסל של בוגדנוביץ' שהעלה ל5 היה על עשירית השניה וגובר כמעט דרך בחוץ)

  6. thejanitor

    27 דצמ 2019 11:56:08

    אשך, טמקא טוענים שדריל מורי שוקל להטריד את ווסטבריק, מה יעשו כל המזוכיסטים אם זה יקרה? הארדן וראסל ביחד זה אולי הצוות הכי אגואיסט מחריב משחק קבוצתי שהיסטוריית הליגה ראתה…

  7. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    27 דצמ 2019 12:42:19

    אוף טופיק – דוקומנטרי על אייר ג'ורדן.
    .
    איך הפכו נייקי אייר ג'ורדן מעוד נעל ספורט לתופעה תרבותית ופוליטית?
    האגדה על אייר ג'ורדן, הסניקרס של חברת נייקי, מקפלת בתוכה ספורט, אופנה, מוזיקה, שיווק וסלבריטאות. דקסטון דבורי, שביים סרט חדש על מותג שהוא תופעה גם 35 שנה אחרי השקתו, מסביר בראיון מה גרם לנערים לירות זה בזה בשביל זוג נעליים

    מייקל ג'ורדן בצעירותו, עם נעלי "אייר ג'ורדן 1". נעליים בולטות לשחקן ראוותני
    מייקל ג'ורדן בצעירותו, עם נעלי "אייר ג'ורדן 1". נעליים בולטות לשחקן ראוותני צילום: PCN Photography / Alamy Stock Ph
    ערן לאור
    ערן לאור
    26.12.2019

    עקוב
    התקציר ב-74 מלים

    "בתחילת שנות ה-80 הייתי בן 20, וידעתי שאני בצרות כשרייגן נבחר לנשיא ובוש נבחר לסגן הנשיא. היו כבר בעיות בעבר בשכונות העוני – ממניעת זכויות ועד אי מתן שירותים – אבל לא היה קראק ומבחר של כלי נשק. זה לא בישר טובות עבור אנשים שחורים או שאר המיעוטים. בדיוק סיימנו את מלחמת וייטנאם ואת פרשת ווטרגייט, והתחושה היתה שמשהו מתבשל, משהו שרוצה להישמע. אני חושב שאנשים חיפשו גיבורים, מישהו שיוכל להביע את הרגישויות, את הסגנון והטעם שלנו. הסתכלתי על הסביבה שלי והבנתי – חייב להיות יותר מזה".

    המונולוג הזה, לא של אדם אחד כי אם פסיפס של כמה מרואיינים המרכיבים אותו – הבמאי ספייק לי, הראפר צ'אק די, המעצב ג'ון וארוואטוס, הקומיקאי אנתוני אנדרסון ואחרים – היה יכול לפתוח כל סרט תיעודי שעוסק בתרבות ובחברה האמריקאית בכלל והקהילה השחורה בפרט, בשנות ה-80 של המאה ה-20; עדות רקע משותפת ומנוסחת היטב, מגובה בחומרי ארכיון חדשותיים ומוכרים – מהומות, הפגנות, מוזיקה, גרפיטי, שחורים, לבנים, הארלם, וושינגטון. אפשר היה לומר שזו כמעט קלישאה תיעודית, אילולא היתה זו נקודת הפתיחה לדוקו שעוסק במשהו אחר לגמרי: זוג נעליים.

    טוב, נהיה הוגנים בעניין, לא מדובר בסתם נעליים. סיפורן של ה"אייר ג'ורדן 1", שאותן ייצרה חברת נייקי במיוחד עבור שחקן הכדורסל הטוב ביותר בהיסטוריה – עוד בטרם הפך לכזה – מקפל בתוכו כמה מההשפעות החשובות והמשמעותיות ביותר על שלל תחומים, שעד יציאתן ב-1985 כמעט שלא הצטלבו זה בזה: ספורט, אופנה, מוזיקה, שיווק, סלבס ועוד. האופן שבו הן עשו זאת וההשלכות לכך שמלוות אותנו עד היום, לגמרי מצדיקים יצירה תיעודית שתתייצב לצד אינספור כתבות, ספרים וראיונות שעסקו בנושא ב-30 השנה האחרונות. אבל מה בין ה-AJ1 ובין סוגיות חברתיות ופוליטיות?

    הטריילר של "Unbanned: The Legend of AJ1"
    "זה לא קרה מיד", מודה דקסטון דבורי, היוצר והבמאי של "Unbanned: The Legend of AJ1" (שתורגם כאן ל"אייר ג'ורדן 1: להסיר את החרם", וזמין לצפייה ב-yes דוקו וב-STINGTV), כשאני שואל אותו על ההקשר הלא מובן מאליו שהוא מציע בסרט. "בדיוק סיימתי לביים כמה פרסומות עבור חברת ג'ורדן (מותג המשנה של נייקי; ע"ל), והרגשתי תוך כדי העבודה – כולל כמה מפגשים עם מייקל עצמו – שיש פה סיפור מעניין, משהו עמוק וחבוי שמתדלק כבר שלושה עשורים איזו מיתולוגיה שמחלחלת לכל מיני תחומים. הייתי פוגש כל מיני אנשים, בני 50-40 מצד אחד וטינאייג'רים מנגד, ובכולם היה ניצת משהו דומה כשהיינו מדברים על האיש ועל הנעליים שלו. החלטתי לנסות לברר מה זה".

    דקסטון דבורי
    צילום: Nicholas Hunt / AFP
    הרגשתי שיש פה סיפור מעניין, משהו עמוק וחבוי שמתדלק כבר שלושה עשורים איזו מיתולוגיה
    דקסטון דבורי, יוצר הסרט

    לטובת הבירור הזה חזר דבורי לנקודת ההתחלה, ממנה מתגלגלת ההיסטוריה וההיסטריה של ה-AJ1 . "זה סיפור מעניין, ולמרות שלא מעט מכירים אותו היה לי ברור שעל מנת להעמיק במשמעויות שלו, אני קודם כל צריך להציג אותו כפי שהתחיל", הוא אומר. ואכן, זהו סיפור מוכר שאף הוזכר כאן בשנה שעברה, בכתבה על אספני הסניקרס האדוקים ("סניקרהדז"), ולכן יובא בקיצור: איך נייקי, אז בתחילת שנות ה-80, היתה חברה שחיפשה כיוון ואופי, ללא הצלחה של ממש; איך ליגת ה-NBA סבלה באותה התקופה משפל תדמיתי ומבעיות של גזענות, סמים וחוסר עניין מצד הציבור, הטלוויזיה ונותני החסויות; איך נעלי הספורט, שיוצרו לטובת אתלטים וכדורסלנים, לא הצליחו לפרוץ אל מחוץ למגרשים; ואיך שחקן צעיר אחד, שנבחר בסך הכל במקום השלישי בדראפט של 1984, שינה את כל זה.

    להוציא לשון לליגה
    הכרוניקה הזו מובאת ב"Unbanned" (סרטו המלא הראשון של דבורי, שזכה לבכורה יוקרתית בפסטיבל טרייבקה בשנה שעברה) דרך עדויותיהם של האנשים שהיו שם, ממייסד נייקי פיל נייט והמעצבים שעבדו תחתיו, עבור בקומישינר הליגה הוותיק דיוויד סטרן וכלה בג'ורדן עצמו. כך אנחנו מתוודעים מבפנים להתלבטות המכרעת של נייקי, האם להמר על "הילד" ולהעניק לו חוזה שיכלה את כל תקציב החסות של החברה, וכיצד בכלל לשכנע אותו באמצעות הוריו לחתום אצלם ולא אצל אדידס, שאותם העדיף; לביקורת שלה זכתה בעקבות המהלך (שהיתה נגועה, באופן מרומז אך שקוף, בלא מעט גזענות); ולתהליך החשיבה היצירתי והשיווקי שהוביל לרעיון ה"אייר ג'ורדן", שחיבר בין קפסולות האוויר שבתוך סוליות הנעליים של נייקי ובין נטייתו של מספר 23 לרחף ממרחקים לא סבירים כל הדרך אל הסל.

    ועדיין, כל זה לא הספיק. הנעליים, שיוצרו במיוחד עבורו ויצאו לשוק בסתיו של 1985 בתזמון מדויק עם תחילת העונה ב-NBA, לא בדיוק נחטפו מהמדפים. בשביל זה היה דרוש רגע המפתח, זה שהעניק להן את תהילתן – ולסרט את שמו.

    Air Jordan 1
    זוהי למעשה האגדה שבתוך האגדה. גם כאן, הסיפור לכאורה מוכר. נעלי הג'ורדן הראשונות, שצבען אדום-שחור כשל מדי קבוצתו שיקגו בולס, בלטו בקלות על הפרקט – תשעה שחקנים עם נעליים שהן בעיקר לבנות, ושחקן אחד חוצפן שהציג סגנון משחק ראוותני כשלרגליו זוג נעליים יוצא דופן ("איכשהו התכנו את זה עם האישיות והאופי שלו", מציין מעצב נייקי טינקר הטפילד). ג'ורדן, שבתחילה הסתייג מסכמת הצבעים הזו, מספר בסרט כי לבסוף הבין ש"זו הדרך שלי להיות שונה". האינדיבידואליות הזו, סוג של חריצת לשון בפני שאר הליגה, היתה בדיוק המפנה שלו נזקקה נייקי.

    המפנה הגיע בצורת מכתב אזהרה ממִנהלת ה-NBA שהתקבל בחברה והתריע כי הנעליים בעיצובן הנוכחי אינן עומדות בתקנות הליגה, וכי השחקן ייקנס ב-5,000 דולר בכל פעם שינעל אותן. ואם התגובה הראשונית של נייקי היתה "נדפקנו, הלך עלינו, יש לנו 50 אלף זוגות בדרך לחנויות", מחשבה נוספת העלתה פיתרון פשוט: "בואו נשלם את הקנס וזהו, יש לנו פה הזדמנות".

    דיוויד סטרן
    דיוויד סטרן צילום: REUTERS
    ב"Unbanned" מתברר כי אף אחד לא באמת יכול לחתום על העובדות, בעיקר בגלל שאין הסכמה לגביהן; סטרן מכחיש את הטענה כי ה-AJ1 נאסרו, נייקי מתעקשים שהליגה איימה על ג'ורדן שלא יוכל כלל לשחק
    זהו הרגע שבו הדוקו "מסתבך" ובכך מתחיל להצדיק את עצמו. "ככל שהעמקתי לחפור בסיפור ה'חרם'", מספר דבורי, "הבנתי שאין אמת אחת מוחלטת בסיפור הזה. לכל מי שדיברתי איתו, מאנשי נייקי ועד סטרן וסביבתו, יש גרסה משלו להשתלשלות העניינים". אולי אלו השנים שעברו מאז או המיתוס שצמח סביב הנעליים, אבל ב"Unbanned" מתברר כי אף אחד לא באמת יכול לחתום על העובדות, בעיקר בגלל שאין הסכמה לגביהן; סטרן מכחיש את הטענה כי ה-AJ1 נאסרו או שהיתה בכלל תקנה המאפשרת להתנגד להן, נייקי מתעקשים שהליגה איימה על ג'ורדן שלא יוכל כלל לעלות למשחקים, וכולם בסך הכל נהנים ממשחק ההאשמות המאוחר הזה. תוסיפו לכך את העובדה שאותן נעליים אסורות לכאורה בכלל לא היו "אייר ג'ורדן 1" אלא דגם-אב דומה, "Air Ship", שנייקי סיפקה לג'ורדן עד שייצור הדגם הסופי שלו יושלם, ותקבלו אגדה שבנויה מכמה נרטיבים, חלקם סותרים זה את זה.

    מה כן הצלחת להבין מכל זה?

    ספייק לי
    צילום: Elijah Nouvelage/אי־פי
    הליגה אמרה שאסור לנעול אותן? זין עליהם, אני קונה זוג
    ספייק לי, מתוך הסרט

    "בהתחלה הייתי מתוסכל, כי לא ציפיתי לכך. חשבתי שאני מכיר את העלילה, וגיליתי שהיא כמו בצל שאתה מקלף ממנו את השכבות. הסיפור לא הפסיק להשתנות. בכל פעם סיימתי לדבר עם מישהו ואמרתי לעצמי 'וואו, אז ככה זה קרה', ובשיחה הבאה הייתי מקבל תמונה אחרת לגמרי ומבין שהמרואיין הקודם שיקר. וזה לא דוקו פשע, רק סרט על נעלי כדורסל, לכאורה. בסוף שחררתי, הבנתי שכולם מספרים את הגרסה שלהם למה שהם מדמיינים, זוכרים או מאמינים שקרה באמת".

    האם אחד מסיפורי הספורט-אופנה-שיווק המוכרים בהיסטוריה הוא למעשה אגדה אורבנית, שאפילו אינה תוצאה של מהלך מסחרי מחושב היטב? לפי "Unbanned", כנראה שכן. עם זאת, מה שכן קרה באמת – ועל כך אין עוררין – זה שנייקי מיהרו למנף את אותו "איסור" באמצעות פרסומת זכורה במיוחד, בתקציב זניח יחסית של כ-30 אלף דולר, שהציגה את ג'ורדן עם ה-AJ1 ה"מוחרמות" ופנתה אל הצופים במסר גאוני בפשטותו: "ה-NBA זרקה את הנעליים שלנו מהמשחק, אבל היא לא יכולה למנוע מכם לנעול אותן".

    הפרסומת הידועה של נייקי ל"אייר ג'ורדן 1"
    הסאבטקסט – בוס לבן קובע לגיבור שחור מה מותר ובעיקר מה אסור – עשה את שלו. בניגוד לשלל הגרסאות של אנשי הספורט והעסקים המתראיינים בסרט, קשה לפקפק באותנטיות של התחושות שהיו מנת חלקם של כוכבי התרבות המעידים בו, אפרו-אמריקאים ברובם: "מי 'הם' שיגידו מתי לקפוץ, מתי לזרוק, מתי לשבת, מתי לדבר?"; "הם ניסו לרמוס אינדיבידואלים, אנשים שניסו להביע את עצמם"; "כל חלק בתרבות האמריקאית השתיק אותנו"; "זה היה מהרגעים שאתה אומר 'אלוהים אדירים', קורה פה משהו ואני רוצה להיות חלק ממנו"; "זה משחרר. הליגה אמרה שאסור לנעול אותן? זין עליהם, אני קונה זוג".

    הנעל ששברה מחסום
    ה-AJ1 (ודגמי ההמשך שלהן) הפכו במהרה ללהיט, אבל יותר מכך – לסמל. אופנתי-תרבותי – כשראפרים הפכו אותן לחלק בלתי נפרד מהסטייל שלהם וספייק לי יצר דמויות שהתייחסו אליהן באופן ישיר – אך גם פוליטי, באמצעות עלייתה ומאבקה של התרבות השחורה להתבססות במרחב הציבורי האמריקאי.

    לקוחות צובאים על חנות נעליים בצפון קרוליינה בהשקת דגם של "אייר ג'ורדן", דצמבר 2011
    לקוחות צובאים על חנות נעליים בצפון קרוליינה בהשקת דגם של "אייר ג'ורדן", דצמבר 2011 צילום: AP
    אפשר לגחך ולבקר את הטענה כי מוצר צריכה הוא סמל בעל חשיבות שכזו, בעיקר כשמראש נועד לייצר רווח של מיליארדים עבור חברות ענק על חשבונם של צעירים, לא מעט מהם חסרי אמצעים. דבורי לא מתעמת ישירות ב"Unbanned" עם הביקורת הזו, אלא בוחר – באמצעות מרואייניו – להציג לקראת סופו של הסרט את תופעות הלוואי האלימות להיסטריית נעלי הג'ורדן ואחרות, שגבו את חייהם של צעירים בארצות הברית אז וגם היום, אך לא כתוצאה של תרבות צריכה אלא כפן פוליטי לכל דבר. "אף אחד לא ירה במישהו אחר רק כי רצה את ה'אייר ג'ורדן' שלו", הם טוענים בצורות שונות, "אלא כי הוא האמין שככה המצב שלו יכול להשתפר".

    אז אנחנו חוזרים שוב לאספקט החברתי-פוליטי של ה-AJ1.

    "הנעל הזו – באופן וברגע שבו היא הגיעה לעולם – שברה איזשהו מחסום. בסופו של דבר, יש פה עניין של זהות. לא כולם, אפילו לא כל מי שמתראיין בסרט, מודע לכך. אבל בעיני היא פרשה מעין רשת תת הכרתית שחיברה בין אנשים, אני קורא לזה 'גשר של הבנה'. אולי לכל אחד היא סימלה משהו אחר, אם זה קשר בין אב ובן, בין אחים, עם חברים שגדלת איתם, או לחלופין משהו שהוא לחלוטין רק אצלך בראש, למשל הרגע שבו ייצרת לעצמך אמירה באמצעות הסטייל של הלבוש והנעליים שלך. אז כן, זה גם הציף את הבעיות והמתחים החברתיים ואנשים ניצלו את זה כדי 'להאשים' את הנעליים, אבל בסוף נוצרה קהילה שהשתמשה בקשר הזה כדי לייחד את עצמה, לא רק אופנתית אלא גם תרבותית וחברתית".

    וזה נשמר עד היום לדעתך?

    "באופן מוזר, אפילו יותר. בשנות ה-80 הכל היה מבוסס על לבדל את עצמך, לבלוט, להיות קול ייחודי – והנעליים האלו שיחקו תפקיד בכך, אנשים התחברו יחד מעמדה של שוני. אבל כששנות ה-2000 והאינטרנט הגיעו, עולם הסניקרס הפך לתת-תרבות שלמה שהחברים בה נקשרים זה לזה דווקא ממקום של זהות וחיבה משותפות לאותו הדבר".

    ואכן, ל"אייר ג'ורדן 1" שמור המקום הגבוה ביותר ברשימת הסמלים של תת התרבות הזו. לא רק שמעמדן כאחד מדגמי הסניקרס האיקוניים בכל הזמנים בלתי ניתן לערעור, נדמה כי משנה לשנה הוא אף מתחזק עוד יותר. בעוד שדגמים אחרים נכנסים ויוצאים מהאופנה תדירות, כמעט כל גרסת צבעים חדשה של ה-AJ1 דינה להיחטף במהירות, כשמהדורות מיוחדות – הוצאות מחודשות של הנעליים המקוריות או וריאציות עיצוביות יוצאות דופן שלהן, בשיתוף מעצבים, מוזיקאים או סלבס – נסחרות באלפי דולרים.

    ג'ורדן. "הוא מפיץ סביבו מעין הילה של אנרגיה, שפשוט משתקת אנשים"
    ג'ורדן. "הוא מפיץ סביבו מעין הילה של אנרגיה, שפשוט משתקת אנשים" צילום: John Swart / AP
    ישבת מול האיש שאחראי לכל זה. הוא מבין את הטירוף?

    "אני לא בטוח. בכל פעם שמייקל נכנס לחדר הוא מפיץ סביבו מעין הילה של אנרגיה, שפשוט משתקת אנשים. לא הייתי אף פעם בקרבת דמויות כמו האפיפיור או מרטין לותר קינג, אבל אני רק יכול להניח שזה דומה. העניין זה שהוא לחלוטין לא מחפש לייצר את הרושם הזה על האנשים שסביבו, בטח כשכבר לא מדובר יותר בחבריו לקבוצה. הוא פשוט מתנהג כמו שהוא רגיל, ואנחנו הם אלו שמושפעים ממנו באופן הזה. אז לשאלתך, ברור שהוא מבין שההשפעה שלו חורגת הרבה מעבר לכדורסל, לנושאים כמו חברה ותרבות, אבל מבחינתו היתה לו משימה אחת: לצאת למגרש ולהיות השחקן הכי טוב בכל הזמנים. זו תמיד היתה המטרה שלו. לא לצאת ולשנות את העולם וכל זה, בטח לא להיות אייקון אופנה. ולכן גם הנעל מבחינתו היתה רק אמצעי לכך – ואנחנו אלה שבעצם הפכנו אותה למה שהיא".

כתיבת תגובה

סגירת תפריט