"שנת הסגר" מאולצת לפני שנות כתיבה נפלאות אך גם מוזרות ב'מעריב' (5) / מנחם לס

 

הכתיבה ב'מעריב' – העיתון שהרגשתי בו זר למרות שהייתי חלק ממנו

משך יותר מ-24 שעות ידעתי שלא סתם התפטרתי מ'ידיעות' בגלל 3-4 שוטס של סקוטש, אלא זרקתי דבר שמאד אהבתי.

אבל זה לא היה רק האלכוהול. היה בי כעס גדול מאד כלפי 'ידיעות' על דבר מכוער מאד שעשו לי. למעשה, היה זמן שחשבתי שנוני מוזס הבין שהוא משלם לי הרבה מדי עבור שני מאמרים שבועיים ($1,500 נקי; ומאחר וזה היה כסף שהשתכרתי בישראל, לא הייתי חייב להצהיר עליו למס ההכנסה האמריקאי!) והוא כאילו מצא דרך להיפטר ממני ע"י שבעצמי אתפטר בגלל המעשה השפל שעשו. אז הכעס הגדול שבער בי יחד עם האלכוהול גרמו למסר ששלחתי לעיתון שאני עוזב.

בדיעבד התברר לי שזה לא היה כל דבר מכוון אלא מאמר שנפל בין הכיסאות ועורך הערב לא שם לב לו, או לא הכיר אותי ככתב העיתון.

היו לי טאקלים קטנים עם העורך איתן עמית (שתמיד חיבבתי!) – כולל טאקל יותר גדול כשהוא התעלם לחלוטין מבחירתי ל-"כתב הספורט מס' 1 לאולימפיאדת ברצלונה" וסרב להכיר בזאת כהישג של "ספורט ידיעות" בטענה שזה משהו 'פרטי' ביני לביניהם (כלומר ביני לבין 'ויזה' שמלבד קרדיט קארד אמריקאי שלהם לא ידעתי מי הם ומאין הם הגיעו. אבל צ'ק על 10,000 ש"ח הרגיש לא רע בימים ההם בישראל) , ואני הגבתי לו במייל טיפשי שהוא "מקנא בפופולריות שלי". זה יצר שרשור קללות הלוך וחזור, אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאיתן ואני התעללנו אחד בשני. בסוף היום תמיד חשתי ששנינו חיבבנו והערכנו מאד אחד את השני. (ושנים אח"כ נפגשנו ונהנינו ב'תפוח הגדול' מבלי להזכיר במילה את 'ידיעות' או את מה שקרה).

אז מה גרם לי בכ"ז להתפטר מ'ידיעות' ערב ששי אחד במסיבה של צ'חצ'חים ישראלים על הכיפאק בברוקלין? האלכוהול לא הפריע, זה בטוח, אבל לא הייתי שיכור כלוט שלא ידע מה שהוא עושה. בכלל, בקשר לשתייה שלי, לא הייתי אלכוהוליסט רגיל. יכולתי לא לשתות חודש ואפילו חודשיים, אבל כשהתחלתי לשתות לא ידעתי מתי להפסיק, ואם ידעתי שאין לי הרצאה למחרת בבוקר – כמו באותו יום ששי מר ונימהר שידעתי שגייל תהיה הנהגת הביתה – שתיתי יותר מדי. ב-AA מכנים אלכוהוליסט כמוני 'BINGE DRINKER'.

האסימון על הסיבה שהחלטתי לעזוב את העיתון היה כעס שהלך והתגבר על מאמר שניכתב עלי חודש לפני עזיבתי.

פעם גייל ואני היינו בעלי 4 בתי דירות, 6 דירות בכל בית, בעיר המפסטד, לונג איילנד. העיר המפסטד היתה פעם ה-ע-י-ר של מחוז נסאו בלונג איילנד, שהוא המחוז הצמוד לקווינס, אבל בשנות ה-70 היא הפכה לעיר שיותר ויותר שחורים והיספנים כבשו אותה, ויותר ויותר לבנים ברחו ממנה. העיר גובלת עם העיר בה גרתי, גרדן סיטי, שהיא אחת מהערים היוקרתיות ביותר בלונג-איילנד. עיר של OLD MONEY. זוהי גם העיר של שחקני כדורסל, הוקי, ובייסבול מקצוענים, וכן מספר רב מאד של כוכבי הוליווד, המעדיפים בית בגארדן סיטי בגלל היתרון המיוחד מאד שלה: זוהי העיר היחידה בכל לונג-איילנד עם קו רכבת ישיר ומיוחד (DEDICATED) רק שלה ב- LONG ISLAND RAILROAD SYSTEM למרכז מנהטן – פן סטיישיון שהוא הבייסמנט של המדיסון סקוור גארדן. שאר ערי האי לונג איילנד מחוברות או לקו הרכבת הדרומי או הצפוני עם עשרות תחנות ביניים. לכן הנסיעה שלי למשחקי הניקס משך יותר מ-30 שנה היתה PIECE OF CAKE: הייתי הולך 400 מ' מביתי ששכן ליד תחנת הרכבת של אוניברסיטת אדלפי – 'נסאו בוליברד סטיישיון' – עולה על רכבת שהגיעה כמו שעון ב-18:40, נירדם, מתעורר בפן סטיישיון ב-19:12, עולה במעלית לחדר העיתונאים שם הגישו בשנים ההן ארוחות ערב מעולות ביותר עם שתייה חופשית (יין, בירה, ותמיד היה בקבוק וודקה או סקוטש. כמעט כל עיתונאי העיר היו שתיינים ידועים שהכל התחיל עם דיימון רניון!), וב-19:50 הולך למושבי שכמעט תמיד היה על קו הפרקט ממש ליד הקבוצה האורחת (הסטודנטים שלי שעשו אינטרנשיפ ל-M.A שלהם במנהל ושיווק ספורט היו אלה שקבעו את סדר המושבים לכל העיתונאים וה-VIP'S)

כשאשתי רינה ז"ל ואני קנינו בית בגרדן סיטי ממש על גבול המפסטד, היו בה רק 50 משפחות יהודיות. עיר שכשאני קניתי שם בית, לא גרה בה אף משפחה שחורה (והאמינו לי או לא –  זה עדיין כך עד היום. אתם מוזמנים לבדוק בגוגל. המצב הגיע לכך שהשחורים בעצמם סירבו לנסות לקנות בית בגרדן סיטי). מאחר ואדלפי יוניברסיטי שוכנת בליבה, ומאחר ורינה ואני הגענו אליה לכמה ימים כחצי שנה לפני קבלת הדוקטורטים , קנינו את הבית הזול ביותר עם ה-DOWN PAYMENT שהיה למכירה בלי שהיה לנו מושג מי או מה.

אחרי כמה שנות הוראה ופתיחת מחנות כדורגל בקייצים אחרי שלקחתי כמאמן אדלפי את אליפות ה-NCAA בכדורגל, התחלתי לעשות קצת כסף, קניתי בית נוסף – הרבה יותר יקר – ליד האוניברסיטה ותחנת הרכבת, והתחלתי בחיים של UPPER בעיר היוקרתית ביותר בקאונטי 'נסאו' (העיר היוקרתית ביותר בלונג-איילנד, ואולי בכל ארה"ב, היא HAMPTON (ו-EAST HAMPTON, או בקיצור 'ההמפטונס'), והכל היה כיף.

יום אחד כשהגעתי לקנות סטייק פילה טוב ולקשקש קצת 'איטליאן סוקר', הקצב שלי – פרנקי קורנטה – שאל אותי "מל, רוצה לקנות כמה בתי דירות ולהיות 'SLUM LORD'?"

שאלתי 'HOW MUCH'?

הוא ענה: " 4 בתים. כל בית 6 דירות, כל דירה 2 חדרי שינה, מטבח, סלון, חדר שרות, ושרותים. ברח' וושינגטון מול MEADOW ST (שם גרתי אז, והכרתי את הבתים שהוא תאר). כל בית  200 אלף, אבל אני רוצה רק 10 אלפים על כל בית, ו- 5% ריבית על המורטגאג' (משכנתא)".

שאלתי כמה שכר הדירה בדירות, והוא אמר לי. אף פעם לא הייתי סוחר, אבל לקח לי 5 דקות לראות שזאת יכולה להיות עסקת חיי. הוא כתב על חתיכת נייר הסכם דברים, נתתי לו $60 שהיו לי בארנק, והגעתי הביתה עם הסטייקים שגייל שלחה אותי לקנות, ועם החדשה שהפכנו להיות "SLUM LORDS".

 

(זה אחד מארבעת בתי הדירות שקנינו. 3 תאומים לבית הזה, אחד ליד השני. 200 מטר משמאל זה כבר GARDEN CITY)

טוב, זה ספור בפני עצמו ולפחות פרק או שניים בספר האוטוביוגרפיה שאולי יום אחד אכתוב כשאהיה גדול, אבל על דבר אחד אני חייב לכתוב.

ב-וושינגטון 132 בקומה השלישית (בכל קומה היו שתי דירות לכל אורך הבניין) גר מיסטר רובינסון. הוא היה בן 85 וכמה. היתה לו חברה. אנחנו שיפצנו את כל הדירות ושכר הדירה היה $500 לחודש, הרבה פחות משכר הדירה בדירות דומות כי רוב הדיירים בבתים שקנינו מפרנקי היו זקנים, רובם לבנים שאהבו את העובדה שהבתים הם על גבול גארדן-סיטי, ולא היה לנו לב להגדיל את שכר הדירה. כל חודש גייל או אני הגענו לדירה של מיסטר רובינסון והוא נתן לנו 500 דולאר בקש. שום חוזה, שום חתימה. בקושי מילה וחצי.

יום אחד מיסטר רובינסון הלך לעולמו. החברה שלו – אני זוכר את שמה, איילין –  אמרה לנו שהוא השאיר לה $2000 בקש לקבור אותו בחלקת קבר שהוא קנה. היא אמרה לנו שלא היה לו רשיון נהיגה, כרטיס SS, כרטיסי אשראי, או פנקס צ'קים, לא היו לו קרובי משפחה שהיא ידעה עליהם, שום-כלום. מהיכן הגיעו ה-$500 כל חודש? מאין הגיע ה-$2,000 שהוא נתן לה בקש? היא סיפרה לנו שהוא היה כזה קמצן שכשהיו הולכים למסעדה הוא היה מגביל אותה למה מותר לה להזמין, ותמיד – אבל תמיד – היה גונב מפיות, מזלג או סכין, ואיזה 20 קיסמי-עץ לשיניים ביציאה.

היא אמרה לנו לפני שניפרדנו: "הבנזונה הזה לא השאיר לי מאומה. הוא היה מהנדס ב-'ריפבליק' (חברת בניית מנועי מטוסים  גדולה בלונג איילנד) משך 50 שנה עם פנסיה גדולה והוא לא נישא מעולם. הוא מיליונר גדול. היכן שהוא, איפה שהוא, בדירה המסריחה הזאת שלו, מוחבאים הרבה יותר ממיליון דולאר בקש. אם הייתי אתם, הייתי מחפשת מאחורי כל לבנה, מאחורי כל CEILING TILE. יש כאן הון של כסף. אני כבר חיפשתי ולא מצאתי, אבל אני בת 80 ואין לי כוח לטפס לתקרה".

אתם חושבים שלא לקחתי את דבריה ברצינות? כשגייל לא היתה (היא אמרה לי, 'מל, אל תהיה אידיוט') , נינסתי לדירה ובדקתי כל חור, כל TILE, כל צינור, כל פרקט, כל אבן ברצפה. כלום. נאדה. אפס. עד היום אני בטוח שקבורים שם כמה מיליונים.

בדירה אחת אני בטוח שגרו איזה 10-15 איש מהאיטי, ובדירה אחת – כמעט על בטוח – גרו שתי זונות, כי היו להן יותר מדי מבקרים. טוב, סיפור מהסרטים.

התחלתי להשתמש בדירות ריקות שלי כשהבאתי אנגלים להריץ את מחנות הקיץ שלי (שקיימתי באוניברסיטאות אדלפי, הופסטרה, פוסט, ולונג איילנד יוניברסיטי בהמפטון) ששכרתי מהן מגרשים ומגורים, וכן אוכל), אבל כמה מהאנגלים הבאתי מוקדם לפני הקיץ לעזור לי בארגון, הפצת ברושורים בטורנירי כדורגל ועוד ובתי הדירות – אם היו 2-3 ריקות, ותמיד היו – היו מקום מצויין לאכסנם. הם אהבו את הדירות. ולאט-לאט האנגלים הצעירים שעבדו אצלי – רובם ככולם בעלי B.A בחנ"ג עם התמחות באימון כדורגל לילדים ונוער – החליטו להישאר, קיבלו רשיונות עבודה, ורובם הם היום אזרחים אמריקאים עם משרות טובות עד מצויינות בכדורגל כבעלי אקדמיות, וכמה הפכו למאמני כדורגל באוניברסיטאות גדולות. אני בקשר עם רבים מהם עד עצם היום הזה. הם היו הראשונים שבד"כ שכרו דירות פנויות (אם היו) עד שהמשיכו הלאה.

לעתים השתמשתי בדירות לעזור לישראלים שהגיעו ללמוד באדלפי.

*************************

אז אני חייב לגלוש לסיפור נוסף, ואעשה זאת מהר: שכנעתי את הרקטור של אדלפי שבוגרי סמינרים בישראל ובעיקר מכון וינגייט – שנתיים לימודים – שווים לארבע שנות לימודים בארה"ב. זאת הייתה האמת לאמיתה: מספר שעות הלימוד בשנתיים סמינר בארץ עולות על שעות הלימוד בארבע שנים באונ' אמריקאית. עובדה שרוב האוניברסיטאות בארה"ב החלו להכיר בסמינרים שלנו כ-4 שנות לימוד, או לפחות 3.  הסכמתי עם הדייקן של האוניברסיטה (שלקחתי עמי לישראל לביקור ובדיקת הסמינרים, והעובדה שהדייקן היתה צעירה חמודה – מאד! – בשם ד"ר כריסטין איידלווילד לא הפריעה לי כלל!) שהם יצטרכו לקחת 12 קרדיטס (כל קורס 3 קרדיטס) באנגלית, היסטוריה אמריקאית, ושני קורסי בחירה, ואז הם יכולים להמשיך ישר ל-M.A. היתה אז תכנית שנתנה קרדיטס ל-"נסיון חיים", ואדלפי קיבלה את המלצתי שכל ישראלי אחרי שרות צבאי, ואחרי לימודי סמינר (ורובם גם עם שנות הוראה) יכולים להמשיך ל-M.A שניתן לסיים בשנת לימודים. זה הפך למודה בהרבה אוניברסיטאות, וכשהסמינרים עברו לשלוש שנות לימוד, הסטודנטים שהגיעו הנה התקבלו ישר – אוטומטית – ל-GRADUATE SCHOOL (הכל קרה לפני שהסמינרים בישראל התחילו להעניק תוארי ב.א)..

אצלי לבד ב-SPORTS MANAGEMENTS AND MARKETING עברו איזה 30 ישראלים כאלה, וכולם (כמעט ללא יוצא מין כלל; אני יודע רק על שניים שנשארו כאן) חזרו לישראל, וכמה מהם מצליחים מאד בעולם הספורט ושטחי חיים שונים בהנהלה ושיווק.

קבוצה שנייה של ישראלים היו בוגרי סמינרים – לאו דווקא וינגייט – שהמשיכו ל-M.S או M.A באדלפי במחלקה ל-SOCIAL WORK עם מייג'ור ב-PSYCHO-THERAPY (אדלפי היא אחת המובילות בארה"ב בשטח זה!), ומשמשים היום כפסיכולוגים בישראל. שוב – לא ידוע לי על אפילו אחד יחיד או זוג שלא חזר(ו) לישראל. אין לכם מושג בכלל כמה הם מעריכים היום את מה שעשיתי עבורם. אני בקשר עם הרבה מהם עד היום.

בקיצר, יום אחד מופיע אצלי במחלקה איזה ישראלי שהגיע עם אשתו שנרשמה לתכנית שהצעתי בישראל, והיא לומדת ל-M.S בעזרה סוציאלית עם התמחות בפסיכוטרפיה, ושואל אם יש לי דירה להשכיר לו.

לא רק שהשכרתי לו דירה, אלא שאלתי אותו אם הוא זקוק לכמה רהיטים, וכשאמר 'כן', ריהטנו לו את הדירה חינם אין כסף, עם אותו שכר דירה של כל הדיירים – $500 לחודש (היינו בלפחות 200 דולארים מתחת לדירות דומות בסביבה). היתה זו – רק במקרה – אחת הדירות השמורות והמובחרות ביותר שהיו לנו כי היא עברה כמה וכמה שיפוצים.

אני נשבע לכם עכשיו שמשום מה לא הרגשתי טוב עם הבחור הזה. לא יודע למה. הוא שכר את הדירה עם אף עקום, ואני לא זוכר שהודה לנו על הרהיטים (והטיווי) שהכנסתי לדירתו.

ובכן, רק כדי לסיים את סיפור הדירות, בסוף אותה שנה מכרנו את ארבעת בתי הדירות ברווח ראוי – 600 אלף כל בית ושש דירותיו – שילמתי לפרנקי מה שהייתי חייב לו, ואת הבוכטה שנשארה השקענו, עד שהפסדנו הרבה מהבוכטה שעשיתי שנים אחרי אצל מדוף. עוד ספור שאני יכול לספר…

(איך היינו עשירים, גרנו משך שנים בקונדומיניום מהיפים שראיתם בקומה ה-12 של בניין יפהפה בנורת' פאלם ביץ' , פלורידה, על שפת ה-INTERCOASTAL שהיכטה של טייגר וודס חנתה מתחת למרפסת הקונדומיניום שלנו, ואחרי מה שקרה לנו עם מדוף – הפסד גדול מהשקעתנו – נאלצנו לעבור הנה, לגרינוויל, דרום קרולינה, אבל עם יתרון עצום: אנחנו גרים עתה שעתיים נסיעה מהנכדים והנינים באטלנטה ובשרלוט, במקום 10 שעות מפלורידה. לא מיליונרים, אבל מספיק לחיות בכיף – אמנם בצנעה וללא יאכטה – אבל עם אחזקת האתר עם "DEDICATED SERVER" (סרבר פרטי רק של הופס) טיול אחד בשנה לישראל וכל הדברים הרגילים שזוג בגילנו עושה, כולל חברות בבית הכנסת (כאן זה עניין לא זול), חברות בקאונטרי קלוב לטניס ולגולף, וחברות במכון הכושר GOLD GYM).

(דבר אחד על כל מפסידני הכסף עם מדוף: כשהוא עשה לנו 15%-20% לשנה על כספינו, לא התלוננו. אילו יצאנו בזמן היינו היום מיליונרים גדולים כמו הרבה שיצאו בזמן. אבל אני הייתי בין אלה שרצו עוד ועוד, עד שאכלנו אותה, ונשאר להם מעט מאד מההשקעה!)

אגב, את בתי הדירות מכרנו כי עם מחנות הקיץ, וגייל שהיתה עובדת סוציאלית בעצמה, לא יכולנו להריץ אותם, וכששכרנו MANAGEMENT COMPANY להריץ אותם עבורנו, כל מה שהם עשו היה לשדוד ולגנוב מאיתנו בטענות שווא של תיקונים ומה לא..

אז עם "הקדמה קצרה זאת" אני יכול לחזור לסיפור עצמו:

*****************************

רק הבוקר נפל לי האסימון שלא סתם התפטרתי מ'ידיעות', אלא שניצבר בי יותר ויותר מדי כעס על העיתון: על נוני מוזס, העורכים, וכולם. מה הדבר ששבר לי את החיבה שהיתה לי פעם לעיתון?

כחודש לפני שהתפטרתי מ'ידיעות' הייתי עדיין בישראל. בשעה 6 בבוקר מצלצל הטלפון בחדרנו במלון 'טל'. על הטלפון הדודה שלי גיטה ז"ל מבת-גלים:

"מנחם'קה, לא יאסרו אותך, נכון? זה לא פשע מה שעשית?"

-גיטה, על מה את מדברת?

"לא קראת מה כתבו עליך היום ב-'ידיעות'?

אני יורד במעלית לחנות המלון, ומה אני קורא ב'ידיעות' בעמוד מס' 2 של העתון, בראש העמוד, עם כותרת לכל רוחב העמוד?

"מהגר ישראלי מייבא ישראלים למלא את דירותיו בארה"ב"

ומתחת, "ד"ר מנחם לס, פרופסור לביומכניקה באדלפי יוניברסיטי שבגרדן סיטי, לונג איילנד, שהיגר לארה"ב כבר בשנת 1961 והתקוע עם דירות ריקות בשכונת גטו בעיר המפסטד המלאה בסוחרי סמים, מסוממים, וכנופיות פשע, החל לייבא סטודנטים ישראלים כשהוא עובד יד ביד עם האוניברסיטה בה הוא מלמד, לאפשר להם השגת תארים מהירה, כשמטרתו האמיתית היא למלא את דירותיו הנמצאות באזורים מסוכנים, ולכן דיירים המכירים את האזור מסרבים לשכור שם…"

וכו' וכו'.

שום מילה על כך שאני כבר 6 שנים כתב הספורט החשוב ביותר (אולי) של העיתון, וכתב די קבוע במגזין "7-ימים" שהעתון משלם לו $1,500 נקי לחודש.

הכתב היה אחד שלצערי שכחתי את שמו. כל מה שזכור לי עליו שהוא היה כתב 'ידיעות' באיטליה, והוא – למיטב זכרוני – התאבד. אולי מישהו ייזכר בשמו. אולי אני טועה בקשר להתאבדות. אבל בקשר למאמר אני זוכר הכל. המרואיין וזה שיצא עם הסיפור היה אותו בנזונה שכתבתי לכם עליו, שגייל ואני ריהטנו לו דירה בת שני חדרי שינה, חינם אין כסף, עם שכר דירה שהיה נמוך בהרבה ממחירי השוק, ושלא סבלתי משום מה ממבט ראשון.

לפני המאמר איש לא צלצל אלי לשאול, לברר, שום-כלום. בכל המאמר שתפס שני שליש מהעמוד לא הוזכר במילה אחת שאני עיתונאי של 'ידיעות אחרונות'. נוני מוזס לא צלצל אלי לשאול על "המקרה" לפני שהמאמר אושר. ראש דסק החדשות (שאני מאמין שעמוד 2 הוא באחריותו) ידע שאני בעיתון כמעט כל יום. איש לא צלצל לשאול, לברר, לבדוק, ואחרי שזה קרה, משך יום שלם, איש מהעיתון – כולל איתן עמית – לא צלצל אלי, וכולם ידעו שאני בארץ כי הגעתי לכל ישיבת מערכת.

(בדיעבד התברר שהיתה זו שגיאה של עורך דסק הערב שלא הכיר אותי כי לא קרא ספורט, אבל אחרי שהשגיאה נעשתה שאיש מהעיתון לא יצלצל אלי עם הסבר והתנצלות?)

כשצלצלתי לנוני נאמר לי שהוא עסוק. כשצלצלתי לראש הדסק ובקשתי לכתוב מאמר המסביר את הצד שלי נאמר לי שמאמר כזה "אינו רצוי ואינו מקובל כתשובה" אבל "מבטיחים לי להכניס מכתב קצר שלי ב-'מכתבים למערכת'". עניתי להם שיקפצו לי ושילכו לעזאזל כי לא אשפיל את עצמי עם מכתב למערכת.

ניכנסתי ללחץ אדיר: אחות בקיבוץ גבת…חמשת ילדיה, חלק מהם בוגרים כבר…בני דודים בחיפה…הוריה של אשתי רינה ז"ל בקרית טבעון…אחיה של רינה…כל הסטודנטים שלי בוינגייט (הייתי אז בשנת שבתון – סמסטר שבתון – ולימדתי בוינגייט)…כל חברי, כל הקוראים אותי. יצאתי מעורי ולא ידעתי מה לעשות. ב'ידיעות' איש לא הסכים לדבר איתי, ורק גייל מנעה ממני לעלות על המכונית ולנסוע לבניין 'ידיעות' ולהתחיל לשבור שם כסאות ושולחנות.

גייל, בחכמתה, הציעה לי לא להתקשר לאף אחד כי זה רק יעשה מהעסק דבר גרוע יותר. "מי שיצלצל אליך, הסבר לו, ואם הוא יודע אנגלית, הוא יכול גם לדבר איתי כי אני הכרתי את הבניינים ואת הדיירים טוב ממך, ומי שלא יצלצל, ז"א שאו שהוא לא קרא, או שהוא יודע שזה לא נכון, או שהוא לא שווה שתתקשר אליו".

אני כבר לא זוכר מי צילצל, אם בכלל. התקווה היחידה שלי היתה שחברי מכירים אותי ויודעים שלעולם לא הייתי עושה דבר כזה. שבוע אחרי סיימתי את ההוראה בוינייט, ושבוע אחרי טסנו חזרה הביתה לגארדן סיטי.

הדבר אכל בי כל כך שחשבתי שעלי להתפטר מהעיתון, וזה היה ללא אלכוהול. אבל לאט-לאט הבעירה שככה, אך הכעס למה ש'ידיעות' עשתה לי – כתב שרק כמה חודשים לפני כן הוכרז ככתב מס' 1 בברצלונה (והיו שם עופר שלח, איציק בן חורין, ומשום מה מלבד רפי נאה אני כבר לא זוכר מי עוד היה מ'ידיעות', או 'מהארץ') – לא שכך, וכנראה שעם שתיים-שלוש שתיות, באה ההתפרצות.

 

**********************

שנת ההסגר

אין לי הרבה מה לספר על 'שנת ההסגר' מלבד העובדה שהחלטתי לחזור 'למעריב' עם פול מוטיבציה. בשנת ההסגר הזאת גם עלה בי לראשונה הרעיון לקבץ כמה ממאמרי הטובים ביותר לספר שאקרא לו "חיצים ובונבונים", אבל חוץ מרעיון והתחלת חיפוש כתבות לא עשיתי הרבה.

מצד שני השקעתי מאמצים רבים במחלקה לביומכניקה, והצלחתי להשיג מילגת מחקר גדולה בשיתוף עם HUMAN RESOURCES CENTER שם שימשתי כמנהל מחקר, בפרוייקט גדול של פיתוח אמצעי נהיגה חדשים ומשופרים לנהגים מוגבלים גופנית ("ASSISTIVE DEVICES FOR HANDICAPPED DRIVERS") , מילגה שכתוצאה ממנה פרסמתי שלושה ספרי הדרכה, ושכתוצאה ממנה הורכבו כמה רכיבי עזר חדשים לנהגים פרפלגיים וקוודריפלגים.

WELCOME TO MAARIV

את מעריב אף פעם לא אהבתי. GOD KNOWS WHY. אולי בגלל שבתוכי נשמתי אני יותר שכונת התקווה, בת גלים, וטבריה, מאשר סביון, נהלל, כפר ויתקין, או קרית טבעון. לא יודע אם 'ידיעות' היה אז יותר עתון של 'צ'חצ'חים, אוהדי מכבי, ואוהדי בית"ר, ומעריב היה יותר עיתון של מפא"יניקים אשכנזים (אני אשכנזי, בן ביולוגי של ייקה, אבל כנראה עם נשמה של סלוניקאי), אבל תמיד הרגשתי יותר נוח עם 'ידיעות' ביד מאשר עם 'מעריב'.

כשהסכמתי לעבור ל'מעריב' בשיחת עין-לעין עם איציק בן-חורין שהיה אז העורך (אני כמעט בטוח שהוא היה העורך; אחרת כיצד יכול היה להסכים לנסות לשלם לי $1,000 לחודש?), הוא ועופר שלח (עופר או עפר?) היו היחידים שהכרתי מבין כתביו. עם עופר יחסי היו מוזרים: פגשתי אותו בפלייאוף בין יוסטון והניקס ביוסטון, ופגשתי אותו כמה פעמים בניו-יורק, אבל אף פעם לא נדלקה בינינו כימיה מי-יודע-מה. אני הערכתי מאד את הידע שלו בבייסבול ובפוטבול, וכמובן את כתבותיו ושידוריו (שראיתי בארץ) וכנראה שהוא העריך גם אותי, אבל תמיד היתה בינינו קרירות מסויימת.

את איציק, מצד שני, חיבבתי על המקום, ומשך כל 'שנותי הטובות' במעריב הוא היה הבוס שלי, ואהבתי אותו ואת עבודתו. הגדולה של איציק היתה שהוא ידע מה עובד, מה מעניין, מה מוכר, ומה טוב למדור הספורט. הוא לא היה "SPORT BRAIN" והידע שלו היה די שטחי, אבל הוא היה אדמיניסטרטור מצויין בזאת שידע מה עובד לעיתון, ואלה הם העתונאים הטובים שיש לו, והטובים פחות. (לימים 'מעריב' שלחה אותו להיות האיש שלה בניו יורק, והוא עם משפחתו – אשה ובנות שהיו תלמידות נהדרות והיום בעלות מקצוע מעולות בוושינגטון – גרו בבית שהשכרנו לו בגרדן סיטי, בה היו לנו שני בתים עד שעברנו לפלורידה)

(איציק בן חורין – אחלה עורך!)

מה ששנאתי ביותר ב'מעריב' היה הבית בו הוא שכן. לי אף פעם לא היה חוזה חתום איתם, ועד היום אני לא יודע מה הייתי שם בדיוק. כל מה שידעתי הוא שה-$1,000 נכנסים כל חודש ל'בנק הפועלים'. אולי בגלל שב'מעריב' למעשה "לא הייתי", לא ניתן לי תו חנייה בחנייה של הבניין (מי שראה פעם את החנייה ב-'בית מעריב' הישן ברחוב קרליבך – בניין? חורבה – לא הייתי חונה שם אפילו עם עשרה תווי חנייה ואפילו אם היה לי סוס עם BUGGY ולא מכונית; מגרש החנייה שם נראה לא פחות ולא יותר כמזבלה).

הייתי צריך ללכת איזה חצי קילומטר ממגרש חנייה בתשלום, ולכן כמה שפחות הייתי חייב להגיע לשם, כך הרגשתי יותר טוב.

אבל מבחינת כתיבה התקופה ב'מעריב' היתה תקופת זוהר ממש באותה רמה של שש השנים ב'ידיעות' (ונשארתי גם שם 6 שנים שמבחינת כתיבה גרידא נהניתי מהן ביותר!)

מבחינת צוות מדור הספורט ומבחינה חברית ?- אני לא מכיר, לא יודע.

כשהייתי מגיע לשם הייתי מרגיש כנטע זר. איש לא היפנה את ראשו לומר לי שלום, לא היה לי מושג היכן אנשים יושבים, ולא היה לי מושג לאן ללכת להשיג מה. גם מאחר ולא הייתי 'איש צוות' לא היה לי את המפתח הדרוש לפתיחת דלתות, ומי שניכנס פעם לשם יודע: SECURITY כמו בבית סוהר לאסירים מסוכנים כשאין מעבר ממקום למקום ללא רשות.

כל פעם שהייתי צריך להגיע ל-"בית מעריב" הרגשתי שאני ניכנס למין בית סוהר מכסיקני. אני זוכר שהיו שם עתונאים כעופר שלח אביעד פוהרליסט, יעקב זיו (שהכרתי מ'חדשות' אבל לא זכור לי שפגשתי אותו אפילו פעם אחת ככתב מעריב מלבד באולימפיאדת אטלנטה ב-1996 לשם נישלח – איתי – כנציג 'מעריב'), מוסיק לוי, ציפי שמילוביץ', וזה בערך זה.

ציפי היתה תמיד ציפור מוזרה. לדעתי היא ידעה יותר ספורט מכל אחד ב'מעריב' מלבד עופר שלח (אבל כתבה טוב ממנו!), והיתה כתבת מצויינת, אבל כשהיא ישבה על הדסק שלה היא מעולם לא הסתובבה לומר שלום, למרות שהכרתי אותה מה-US OPEN כשאני כיסיתי אותו עבור 'ידיעות' והיא עבור 'מעריב'.  (יום אחד היא שאלה אותי "איך אתה יכול לכתוב עבור 'ידיעות'? . היום אני מבין שהיא גרה בניו יורק, וכותבת ל'ידיעות' בנינוחות  גדולה).

בקיצור, הרגשתי זר, מוזר, לא שייך, ובן ללא בית, ושנאתי להיות שם בכל 6 או 7 שנותי ב'מעריב'.

אבל…

איציק בן חורין עמד בהבטחתו ונתן לי שני עמודי צבע במרכז המוסף, יום רביעי כמו שעון, וזאת היתה אחת מתקופות הזוהר הגדולות ביותר שלי בכתיבת ספורט!

אני כבר לא זוכר כמה זמן איציק היה העורך שלי, ומי החליפו (איציק עבר לניו יורק להיות כתב 'מעריב' שם, ותקופה מסויימת – אולי שנה שלמה – אפילו גר בביתי הישן בגארדן סיטי כשעברנו לביתנו החדש ליד האוניברסיטה), אבל דבר אחד לא השתנה: "הכפולה של מנחם". ללא 'הכפולה' הייתי מגדיר את תקופתי ב'מעריב' כלא נעימה בלשון המעטה, אך עם הכפולה חגגתי.

הכפולה היתה מרכבת מסיפור כדורסל ראשי של איזה 1,000 מילה. החלק השני היה דומה ל'מעורב' שלי כאן באתר – קטעים קצרים. חלק שלישי היה "משפטי השבוע" שהפך להיות חלק חשוב ביותר. אני עדיין זוכר משפט אחד שאמרה אשתו של 'מיסטר אמריקה' אז, כשנשאלה אם היא תרשה גם לבנה ללכת ל'בניית גוף" והיא ענתה,

"אתה רציני? תסתכל על בעלי! הוא לא נראה לך כקנדום ממולא בבוטנים?"

מלאתי את הטור ב-10-12 משפטים מחדרי ההלבשה של הקבוצות, מהמכללות, וכו'. זה הפך להיות חלק חשוב מ'הכפולה'.

ואז החלק שהפך לפנינת הזהב של 'מעריב ספורט' – החידונים של מנחם לס – עד שנאמר לי שביום רביעי התפוצה של 'מעריב' עלתה בצורה משמעותית – חלק כנראה בגלל 'הכפולה', אבל אולי גם בגלל החידונים שהפכו אז לגולת כותרת חשובה של מוסף הספורט.

אז לא היה אינטרנט, לא היה גוגל, וכל חידון חייב היה להיענות בכתב, במעטפת דואר עם בול, ולהישלח לעתון.

כבר בתחילה נאמר לי שזה 'מכביד' על מחלקת הדואר בעתון ושאתן כתובת פרטית. הייתי בשנת שבתון, וגייל ואני גרנו בבית שכור בבית ינאי. יום אחד הגיעה משטרת חדרה לבדוק מה זה כל שקי הדואר המגיעים לדואר בית-ינאי.

אקצר סיפור ארוך: החידונים הללו הפכו לשם דבר בישראל. אני יודע שהיום קשה להאמין שמה שאני כותב הוא נכון: התאמינו שבשיא 'עונת החידונים' קיבלתי מעל 800 מכתבים לשבוע, ובכל מכתב דף תשובות?

כשאנחנו היום נותנים חידון, או כשדורפן נותן את חידוניו בדה-באזר, 40 תשובות זה המון. אז קבלתי בשבוע אחד מסויים 800+!!! וכמעט כל שבוע בסביבות 500 פלוס-מינוס.

עונה אחת החל קרב רציני בין "ישיבת ירדן" בבני ברק, שיו"ר שלה בחידונים היה לא אחר מאסי שלנו, ובצד הנגדי ישבה "מועצת החכמים של גבעת חיים (מאוחד)". הם כתבו לי, וכתבו לי, שהם מהמאוחד ולא חס וחלילה מהאיחוד. הדוסים מבני ברק קרעו את מועצת החכמים של גבעת חיים שבוע אחרי שבוע.  הקיבוצניקים לא האמינו לי ורצו "הוכחה". אחד ההפסדים עלה להם בהתערבות איתי – סמכתי שאסי יביא לי ניצחון – ארוחת ערב 'ממלכתית' בחדר האוכל של גבעת חיים (מאוחד). הייתי צריך להביא איתי את הדף עם תשובות הילדים מישיבת 'ירדן' להוכחה כי הם לא האמינו לי שילדי ישיבה קורעים להם ת'תחת שבוע אחרי שבוע.

המנצח הגדול של החידונים היה ערן הוזיאס הנתנייתי. אני לא יודע אם ישנם מספיק וותיקים באתר לזכור את אביו, מגן ימני גדול של מכבי נתניה בשנות ה-50 וה-60. היום ערן הוזיאס הוא כלכלן בכיר בחברת היי טק גדולה בפאלו-אלטו. מי היה שני? ערן סורוקה. למעשה, ערן סורוקה היה כל כך בתוך ענייני החידון ו-NBA שהוא ביקש לבוא לבקרני יום אחד בבית-ינאי, סתם לדסקס הופס. הוא היה אז בן 12 או 13, והוא הגיע עם חברה חמודה – עכברית NBA כמוהו בשם תמר נדמה לי – כל הדרך מחולון. אולי היום זאת לא בעייה עם הרכבות וכו', אבל ב-1994 או 1995 להגיע מחולון לבית ינאי לפגוש אותי ולדסקס הופס?

מיד קלטתי שיש כאן עניין עם צעיר מיוחד, ושנה או שנתיים אחרי – כשאנחנו בקשר די קבוע – סדרתי לו ג'וב PART TIME ב'מעריב', AND THE REST IS HISTORY.

בשנים במעריב כתבתי כמה ממאמרי הטובים ביותר, במיוחד בשנת השבתון שלי. (במאמר על ידיעות שכחתי לציין שגם בתקופתי שם היתה לי שנת שבתון – כל שבע שנים! – בה עשיתי שני תחקירים שהתקבלו בצורה הנהדרת ביותר, אחד על "מלחמת הכדורגל והמשפחות" בין דליה ועוספיה שם הייתי אורח של הדרוזים משך שבוע שלם והמאמר כלל חומר רב על דתם, אמונתם, ומנהגיהם, ואז הדרבי הגדול שנערך בשגם שוטף ובמגרש הבוצי ביותר שראיתי בחיי, והשני תחקיר על "הלידה והמוות של הפועל טבריה" כולל ספורי הדייגים ומה לא, מאמר שגם בגללו הייתי שם אורח לשלושה ימים. כמה חבל ששני המאמרים אבדו לי; אחרת הם היו נכנסים ל'חיצים ובונבונים'. אני בטוח שהם נמצאים היכן שהוא 'בבית אריאלה' או בארכיון העיתון).

(שחקני עוספיא היום)

במעריב נכתבו – בין השאר – המאמרים המגזיניים על מרתון ניו יורק, משבר הקוקאין של הליגה, 12 שניות בחיי רוצח הניקס רג'י מילר, סידרה של שלושה מאמרים מגזיניים על מג'יק והוירוס HIV בדמו, הפלייאוף בין הניקס ויוסטון באמצע הרדיפה אחרי או.ג'יי. סימפסון, המונדיאול שנערך כאן ב-1994 עם כתבות יומיות, כל יום מאיצטדיון אחר, גן נעול, ההסטוריה של רייקר ליג, המאמר על העז מניגולט, תולדות המדיסון סקוור גארדן, ועוד רבים ממאמרי  הטובים ביותר. אולי יום אחד אבקר שוב ב-"בית אריאלה" ואנסה לדוג ולהעתיק כמה מהם.

בשנת 1999-1998 היה שם – אני חושב – עורך בשם שרצקי או משהו כזה. מיד הרגשתי שינוי. הכפולה נלקחה ממני, ואז הגיע עוד טיפוס למערכת, רזה כזה, ממושקף, בשם אביב הברון שהיה מין סגן עורך. אתה מסתכל עליו ומיד ברור לך שלבנאדם יש אנטי גדול לספורט כי הוא מהיורמ'ים האלה שתמיד ניבחר אחרון לכדורגל בשכונה, אם הוא בכלל מופיע (יש לי רושם שהוא הגיע לתפקיד בכיר בעיתון, אבל הוא היה עורך הספורט הגרוע ביותר מכל אלה הזכורים לי בכל העיתונים).

במקרה הייתי בארץ כש"הפיצוץ הגדול קרה". אני מדבר על 'החתמתו', של קטש בניקס.

בישראל כולם כתבו שעודד קטש חתם חוזה עם הניקס. אני קפצתי למערכת במיוחד לומר לשרצקי הזה ולאביב הברון שזה לא נכון. שהוא לא חתום על חוזה, אלא יש לו חוזה שייכנס לתוקפו בתנאי שהוא יעבור את תקופת המבחן שלו בניקס.

איך ידעתי?

כי צילצלתי לסטודנט שקיבל אצלי את ה-MA בספורטס מרקטינג ושמו אד טפסקוט, שהיה אז אחראי על המבחנים בניקס (היום הוא סגנו של ארני גרנפלד בוויזרדס), והוא אמר לי.

Washington Wizards Staff & Executives
Staff Job Title Start Season
Dick Patrick President 2010-2011
Ernie Grunfeld President 2003-2004
Ed Tapscott Vice President of Player Programs 2013-2014
Ernie Grunfeld General Manager 2003-2004
הוא הסביר לי שעליו לעבור את המבחנים בקבוצה דבר ראשון, ואז, או אז, ייחתם החוזה (הוא אפילו לא  היה בטוח אז אם כבר הובטחו לעודד קטש כל התנאים ואם הכל סגור).
*
הסברתי זאת להברון הזה.
*
במקרה, רק במקרה שמעתי אותו לוחש לשרצקי (או WHATEVER HIS NAME WAS) "חייבים להיפטר מהלס הזה".
*
למחרת הופיעה במעריב ידיעה בשם מישהו (בשעה שאני הייתי 'איש ה-NBA' של 'מעריב') ש"קטש חתם בניקס".
*
שלחתי מסר: "זה שקר, ואתם יודעים שזה שקר".
*
 אבל 'מעריב' לא היו היחידים. למיטב זכרוני כל עתוני ישראל קפצו על 'המציאה' ודיווחו ש"הניקס החתימו את עודד קטש"!
*
(מה שקרה הוא שבדיוק אז פרץ משבר בין השחקנים והליגה, והשביתה הידועה. כמובן שאם "לעודד קטש היה חוזה" עם הניקס הוא היה מגיע בסיום השביתה להיות השחקן הישראלי הראשון ב-NBA ).
*
קבלתי מסר שמשכורתי הורדה ל-$300 לחודש.
*
אני אפילו לא זוכר אם הגבתי, או סתם נעלמתי אל השחור ולעולם לא חזרתי יותר אליהם.
*
מאז לא החזקתי בידי עיתון 'מעריב' בידי.

*

אבל מ'הכפולות' נוצרו ביני לבין המון קוראים יחסי ידידות הדוקים, וכמה מהם הם היום ידידי בהופס!

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. מדהים מל. עוד מאמר לפניתאון. אביב הברון בן מחזור מקיבוץ בארי, עורך כבר שנים ארוכות את מוסף השבת (לא 7 ימים) של ידיעות אחרונות

  2. תודה על השיתוף מנחם, מרתק.
    בתור בן לאבא אולד פאשן שהיה נוהג לקנות מדי יום ביומו עיתון מעריב (אף פעם לא מנוי), יצא לי להיחשף לכתיבה שלך לראשונה בכפולה של יום רביעי, שבשבילי היא נקראה בפשטות היום שכותבים על נ. ב. א בספורט.. רביעי עם הכפולה שלך ביחד עם המוסף ספורט של ראשון אחרי המחזור כדורגל של שבת, זכורים לי עד היום כהיי לייט של השבוע.

  3. אז היית ג'מאל קרופורד של העיתונאים. journeyman.
    וממה שכתבת אני מבין גם שהמצאת את One and dune
    מזהיר אותך מנחם…. אם תמשיך בפרסומים המשובחים האלה לא נרצה שתיגמר עונת המלפפונים וכפועל יוצא לא תתחיל הליגה !!!
    🙂

  4. היי מנחם
    אין צורך להתיישב בבית אריאלה,
    כשחלק ניכר מאמרים שהזכרת נמצאים במחסן שבחצר ביתי.
    לצערי את לי את הידע הטכנולוגי קו נטוי אינטרנטי להעבירם אליך.
    אולי מישהו מצעירי האתר יוכל לסייע .

    1. צור קשר עם מנחם, תגיד איפה אתה גר
      איש צוות שגר קרוב עם מצלמה בטלפון זה כל מה שצריך 🙂
      שאר הדרך תהיה פשוטה…

  5. תודה רבה פרופסור
    הדלקת את מומי עם המיליונים האבודים
    שאול הפרסי היה מפזר סיכונים היה מחביא חלק מהכסף בשקיות אטומות בבית שימוש
    יום אחד המאהב של אשתו שבדרך כלל היה משחרר סתימות נפל למשכב על האסלה זכר למנת בורגר שאכל ,ההופך של הבוגרים סאנצז המזוהם לא היה מקפיד בנקיון כפיים השאיר עקיצה של חיידקי קולי בבורגר ובתוספות
    הבחור בשביל לא להשאיר עקבות הרים את המכסה של הניאגרה וראה מפלים של כסף
    נתן בריחה מהיציאה האחורית ופתח בחיים חדשים בסן דייגו
    הפרסי עד היום עושה טיולים בביוב של אל איי וחושב שהכסף אולי יחזור בחזרה

    1. נו יאללה מידן
      תעשה תחרות עם הדוקטור מי גומר ראשון ומי מגיע ראשון לשבוע הספר העברי לחתום על ספרו 🙂

  6. מעריב עשו טעות גדולה שלקחו לך את הכפולה וכל הההתנהלו, שלהם אתך מ-1998!!!
    הכפולה הזו היא הדבר הטוב ביותר שאהבתי לקרוא! ולאנהייתה כל סיבה אמתית להוריד את אותה כפולה. זה רק פגע בעתון במידה זו או אחרת ולא תרם לעתון כלל!!!

  7. מנחם!
    אני זוכר את המאמרים כמו אתמול, הייתי קורא לנו "עכברים" 🙂
    אני הייתי מחכה שאבא שלי יביא את העיתון מהעבוה כל יום רביעי במיוחד.
    הייתי מנסה לענות על חלק מהשאלות אבל גוגל לא היה פעם, מה לעשות. בקושי Alta Visat ו – infoseek

    אתה היית מיוחד במה שעשית, מהסיבה הפשוטה: כל מי שמח בראשו היה מבין עוד מהיותו ילד שהספורט בישראל (זה עם הכדור, לפחות) הוא ברמה מאד מאד ירודה. המאמרים שלך היו כמו נווה מדבר באמצע כל השממה שמסביב.

    העלת לי הרהב זכרונות ילדות.

    לקח לי עוד איזה כמה שנים להבין שגם ידיעות וגם מעריב מנוהלים אכן על ידי אנשים שהם בדיוק מה שאתה מתאר – גועליים בצורה מחרידה. וגם כותבים בהם אנשים שחוץ מלנסות לגרום לקרעים בחברה הם לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים. תתי רמה בצורה הזויה.
    שמח בשבילך שנפתרת מהעול הזה שלהם.

    לי אישית יש את הספר שלך על חיצים ובונבונים כבר המון שנים. כיף של ספר.

  8. כיף לקרוא את הזכרונות שלך מנחם. מלמד בין היתר כמה חובבנית העיתונות הישראלית היתה פעם (ואולי גם נשארה, אין לי מושג). כתבות הענק שלך ממעריב חקוקות אצלי חזק. וזה לא היה רק כדורסל, זאת היתה גם טעימה חיה מאמריקה שבאותה תקופה היתה רחוקה בהרבה מכיום.

    1. מנחם

      אני רוצה להגיד לך משהו בנימה מאד אישית.
      אם אתה שואל את עצמך מה היתה הבעייה בעיתונים אז אני חושב שאני מבין אותה. במלאה אחת קנאה! אנשים מקנאים או יותר נכון קנאו בכישרון הענק שיש לך לכתיבה על ספורט. זה הכל… מפה כל הבעיות שהתגלאו בדרך. תבדוק מה שכתבת במסמכים האוטוביוגרפיים שהעלית בהופס ותעבור על האנשים עליהם כתבת שהיו קולגות או עורכים במדור הספורט. זה ברור כמו אור בצהרים. הקרירות הזו במעריב מעיתונאי ספורט כדוגמת שלח ושות למשל…. ואני מניח שהוא נכנס מידי פעם להופס לקרוא מה חדש.
      המלאה היא קנאה!

      1. רזי אני חושב שעופר שלח דווקא מפרגן באופן כללי למנחם.
        פגשתי אותו בכנס מדעי (מי היה מאמין) ודיברתי איתו כמה דקות על כתיבת מאמר להופס. הוא לא היה מעוניין. אבל הוא כמובן כוקב ומעורה בחומר. הוא נשמע לי די אוהד למנחם ולמה שהוא עושה.

        1. מנחם מספר פה שקיבל כתף קרה ממנו אז או ששלח טיפוס לא חברותי או שקנאי. ייתכן שהמילים שאמר לך סתם אוויר חם…
          אותו הדבר עם ידיעות, הכתב שקיבל ציון לשבח נתקל אחרי כן בכתף קרה מהסביבה העיתונאית. בקום שבחים מהקולגות והעורך התעלמות ואחרי שנגמר כתבה גועלית שהוציאה את מנחם נצלן. קנאה קנאה קנאה….

          1. תצחק נשמה
            יש לי צלקת עד היום משקנאי שחיבב אותי מאד. היה בא שאלטף אותו ויום אחד רצה לשיר לי שיר תודה, פצח פיו והקצה של המקור חתך לי פס דקיק בזרוע. הצלקת קיימת עד היום. לשקנאי שלום 🙂

      2. כבודו של שלח במקומו מונח. כמו מנחם גם לשלח היה חלק בהבאת הנבא לארץ, לפחות לבני דורי. לספר שלו (מסע בין כוכבים) היה מקום של כבוד אצלי על המדף.

        שלח הוא סופר ספורט משובח וחבל שהוא התחיל להתעסק עם שטויות שהוא עושה הרבה פחות טוב, כמו תחקירים ופרשנות צבאית, והכי גרוע, פוליטיקה. זה רק מראה שבארץ לעולם לא יתפתחו אגדות כתיבת ספורט, בעיקר כי אי אפשר להתפרנס מזה. כולנו הרווחנו מזה שלמנחם היה ג׳וב מסודר באקדמיה ומספיק אנרגיה לכתוב על ספורט בצורה כל כך אנטנסיבית מהצד.

  9. תענוג לקרוא.
    אני לא כל כך איש של עיתונים , לכן אני לא מכיר כל כך את המדורים שהיית מכין אבל אני כן יודע שאני נהנה לקרוא את המעורבים שלך מידי יום.

  10. נפלא מנחם איזה כיף לקרוא. .
    פשוט כתיבה מקסימה סופר מעניינת וטהורה של בוגר אבל נפש של ילד. תודה רבה😊🏀

  11. נהדר מנחם. תמיד מעניין לקרוא על הקרביים של העיתונות של פעם. לא להאמין שפעם לאנשים מסוימים היה שאלטר על הידע שלך, ואם לא בא להם אז פתאום אין סיקור (גם היום יש את זה עקרונית, אבל עם האינטרנט אז יש אינסוף אלטרנטיבות).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט