אחת השאלות שכל איש ספורט מקצועי עוסק בה, היא איך למצות כל רסיס טיפה מהפוטנציאל שלך, איך להגיע למירב ולמיטב שלך ולשמור על עצמך צמוד לשיאך.
תורת האימון מליאה בטכניקות להשיג את המטרה הזו: החל, כמובן, מאימון ותרגול, דרך "הכרת היריב" או מיקסום התנאים הסביבתיים, המשך בטכניקות אסטרטגיה, סטטיסטיקה וניסויים מדעיים וכלה בטכניקות של "ניקוי הראש" מהסחות דעת.
ואולם, אני מאמין שהטכניקה החשובה והקלה (ובו-זמנית הקשה) מכול, היא זו שבעטיה רוב הילדים בכלל מתחילים לפסוע בנתיב הספורט, היא זו הזורמת בדמך בלי שאתה מודע, היא זו שאתה נושם ונולד אל תוכה, והיא זו שאתה איכשהו מאבד לעתים, ואז הנתיב שלך חזרה אליה הופך לנתיב ייסורים מלא תסבול, סבל וכאב.
כשהיא איננה אתה עסוק כולך בחיפוש אחריה. אתה הרי ויתרת עליה לטובת עיסוקים רציניים וכבדי-ראש יותר, לטובת עמל ויזע. היא, הרי, באה אליך בזמנו בקלות, ללא טורח, ללא עמל, היא פשוט היתה שם מאז ותמיד ולא לקחת אותה ברצינות, קיבלת אותה כמובן מאליו.
ואז, יום אחד, שמת לב שהיא דחויה, שמזה זמן מה היא בחזקת נעדרת.
בתחילה זה לא הפריע לך.
נו, בחייכם! להיות ספורטאי מקצועי זה לא עניין של מה בכך: זה עניין רציני, עניין של השקעה, של מחשבה, זה משהו של אנשים מבוגרים. להיות ספורטאי רציני, ספורטאי מצטיין, אומר שאתה צריך לקחת את החיים ברצינות, להשקיע… אתה אמור לעבוד בזה, ועבודה – אתם יודעים- זה עניין רציני ובמיוחד זו עבודה קשה ומפרכת.
ואז, לאט לאט, היא חסרה לך ואתה מתחיל את החיפוש אחריה. כל העבודה הקשה הופכת ליותר קשה בלעדיה, כל המקצוענות הופכת לחסרת טעם בלעדיה, והיא חסרה בתחילה קצת,
אבל אז יותר ויותר ויותר…
ואז אתה מתחיל להיות עסוק בעיקר בחיפוש אחריה. ויודעים מה, זה קצת עוזר, כי היא לפעמים היא באה לבקר. לא נגזים ונאמר שהיא נשארת קבוע, סך הכל היא כנראה עסוקה במחוזות משלה, אבל היא כן באה… ונעלמת.
הבעיה היא שהחיסרון שלה, באותם הזמנים שהיא איננה, הופך לקשה יותר ויותר. ומאחר והיעדרה מקשה על החיים, אתה מתחיל לשאול את עצמך: האם יש לך טעם להמשיך בלעדיה?
והשאלה הזו, אתם יודעים, היא מסוג השאלות שהרגע שהן נכנסות למודעות פנימה, הן לא עוזבות לעולם.
אז אתה מתחיל עוד יותר ברצינות את החיפוש אחריה.
(מיהי? זה לא סוד. זו ההנאה ממה שאתה עושה.)
אבל,
כשאתה עסוק בלחפש את ההנאה, אתה לא נהנה.
שהרי ידוע לכל שכשאתה עסוק בלנסות להבין משהו, אתה לא מבין אותו.
כי, כידוע, הבעיה היא שכאשר אתה עסוק בלנסות ל… אתה פשוט לא פנוי ל… כי אתה עסוק מדי בלנסות ל…
אז איך להחזיר את ההנאה? איך לגרום לכך שתיהנה ממה שאתה עושה?
האמת העצובה היא שאי אפשר, שאין שום טכניקה להחזיר אותה, את ההנאה של פעם, את העונג התמים שהיה בימים ההם של לפני שהפכת ל"מקצוען".
מקצוענות, הרי, כרוכה יד ביד עם אבדן התמימות ובמידה רבה גם עם אבדן חלומות.
מה שכן אפשר להשיג, זה את בן-דודה של ההנאה, את הסיפוק.
מה שכן אפשר להשיג, זה את אחותה החורגת של ההנאה, את ההשראה.
מה שבמיוחד שווה להשיג, זה את התובנה שאתה לעולם לא עסוק מדי מכדי ליהנות, כי התנאי הראשון לסיפוק, להשראה, וגם להנאה הבוגרת יותר – זו שאתה חולם עליה ולא תגיע אליה לעולם – הוא… להיות עסוק.
אז היה עסוק,
אז אל תהיה עסוק בחיפוש אחר ההנאה,
אז היה עסוק בעשייה הרגילה, כי אתה לעולם, לעולם, לעולם, לא תהיה עסוק מדי מכדי ליהנות.
אסף
4 דצמ 2017 16:33:32כתוב נפלא מולי, התחברתי מאוד לטקסט ,במישור הספורטיבי האישי הקטן שלי התחברתי מאוד לפסקת הסיום והסיבה בגללה התחלתי לרוץ ריצות ארוכות 3-4 פעמים בשבוע . התחיל מתוך רצון לעשות עם עצמי משהו פיזי (ולהוריד מעט את הכרס) והפך עם הזמן להנאה.
מנחם לס
4 דצמ 2017 16:45:51כשהייתי צעיר יותר עבר עלי אותו תהליך, עד שהריצה היומית של 4 מייל (בערך 6 ק"מ) הפכה לאובססיה, ואז לפעמים רצתי מתוך דחף שלא יכולתי לעמוד בו (כולל רגשי אשמה אילו לא רצתי), ולפעמים הריצה הפכה לעונש.
אסף
4 דצמ 2017 17:18:30לשמחתי המצפון שלי קטן יותר מנחם 12-15 ק"מ (3-4 פעמים בשבוע)
בהחלט מספקים אותי…
מנחם לס
4 דצמ 2017 16:43:37זה לא קשור בדיוק למאמר אבל אפשר להיות עסוק מדי מכדי ליהנות, אם העיסוק הוא לא מהנה במיוחד (אפילו שהוא רצוני ולא מחוייב המציאות).אני הייתי עסוק מדי בארבעת השבועות בישראל מליהנות מ…ישראל. המפגש הראשון של האתר היה אחלה ולא דרש ממני מאומה מלבד להופיע. אבל אז אירגנתי שני מפגשים נוספים, לבני ה-80 שגדלו איתי בבת גלים ולבני ה-80 שגדלו איתי בקרית טבעון. זה הביא לבעיות עם כמה מחברי שעברו אירועים מאירועים שונים, שבכמה מקרים חשבתי שניתן לעזור, וארגנתי שוב קבוצות אנשים שתרמו בצורות שונות. הסיפוק היה רב אבל הריצות היו מטורפות, וארבעת השבועות עברו בעיף כארבעה ימים.
אני לא מתלונן, אבל היה זה ביקור בו עסקתי יותר מדי בלסדר ולארגן, עד שלא נשאר זמן ליהנות מהנכדות והים כמו שצריך.
אבל לפחות עשיתי כמה מעשים טובים (כגון להפגיש אנשים אחרי 65 שנה ויותר).
אגב, המקצוענים מנסים להמשיך את התסיסה לתחרות והאובססיה שבנצחון במעבר לגולף, טניס, ועוד.
תומש
4 דצמ 2017 20:42:37נהדר. זה קרה לי לפני שנים במקצוע שלי. וזה דיכא אותי. אז לקחתי פאוזה ארוכה מאוד שבה התעסקתי רק בדבר אחד חדש, וחזרתי. המוזיקה, היא היתה החדש, צבעה מאז את כל מה שאני עושה ואת כל החשיבה שלי על השגים והכרה וסיפוק בצבעים אחרים לגמרי
עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס
4 דצמ 2017 20:49:22טור מצוין מולי. וגם בתזמון מצוין עם ״ההחלטה״ של דרק רוז לחזור לשחק (במקרה דלו זה יותר מסובך, ישנן המון כסף על הכף והרבה פיות להאכיל).
אתה צודק שספורטאי מקצועי לא נהנה. למעשה הוא כל הזמן סובל. מספיק לשמוע מה אומרים שחיינים מקצועיים שפרשו או לקחו חופש. ריצה מקצועית, לדוגמא, היא סבל אחד גדול, למרות אפקט ההתמכרות שמנחם הזכיר (שקיים גם בספורטאים אחרים כמובן).
ספורטאי מנסה להיזכר מה הוא עשה ואיך הוא שיחק פעם כשהיה ילד. אבל הזכרון רחוק ומעומעם . . .
גם אצל הפיסיקאי יש אפקט כזה. ההבדל הוא שאצל הספורטאי ישנם הצופים שמריעים לו ומחזירים את הטעם הילדותי והספונטניות לחייו, ואצלנו אין את זה 🙁
סער
4 דצמ 2017 21:11:11שלום רב. מחמאות לכותב הטור מאיר העיניים.
רק מילה אחת של הסתייגות; לדידי ההנאה וההשראה הן לא אחיות ובטח שלא חורגות. לפי ראייתי ההשראה היא תנאי הכרחי ומספיק להנאה מאומנותך ומאמנותך.
אתה נהנה מאמנותך אם היא נעשית מתוך השראה,
אתה מקבל השראה לעסוק באמנותך אם נגרמת לך בתהליך ההנאה
Berch
4 דצמ 2017 21:13:32זו הסיבה ש 20 שנה נשארתי מתכנת לא המשכתי במסלול הניהולי המפתה והעדיף כלכלית.
אני נהנה ממה שאני עושה וזה ממש ממש (כמו שאמרת) חשוב….
דרך אגב גם נגעת בסוד לאושר
אין דרך אל האושר
אין מה לחפש את האושר
כי אז לא תמצא
האושר הוא החלטה אישית של אושר בלי לתת לכל הזוטות סביב, במילים אחרות החיים האנושיים על הסלע השלישי מהשמש, להשפיע ולהפריע.
יש כאלה שקוראים לזה קבלה. לקבל באהבה ככל האפשר את העולם שסביבך
זה די פשוט
אולי פשוט מדי 🙂
תודה על טור מעולה ומעורר מחשבה
עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס
5 דצמ 2017 07:32:52+1
כל הזמן אני מחפש פועלים, אנשים שלא רוצים לטפס למעלה ולהיות מנהלים אלא פשוט לעבוד. והנה מצאתי לי את ברציק.
האושר הוא בדרך אל האושר.
מזכיר קצת את מה שאמר ישעיהו ליבוביץ, שהמשיח לא יבוא לעולם והציפייה אליו היא הנקודה החשובה
xgr
4 דצמ 2017 21:32:46אני מזדהה עם מה שכותבים פה המגיבים לטור הנפלא הזה.
בנימה יותר אישית, בתקופה האחרונה חלו מאורעות דרמטים בחיי ואנוכי הקטן בחרתי להתמודד איתם בדרכים לא פורות ולעיתים אף הרסניות.
אני מודה ומתוודה שאני הייתי הפשפש הקטן, הטרול העלוב שהשאיר את התגובות הנבזיות על עפר שלח, ועל שאר הדמויות שייחסתי להן עוולות ופשעים לו להן. זה נעשה בהשפעת האלכוהול והשעמום.
כעת משהבנתי את נלוזות דרכיי אני רוצה להתנצל בפניי האנשים שהכפשתי בראש ובראשונה – הרי לא ייתכן שאם כל מה שטענתי היה נכון שה"מוסד" לא ינסה להשתיק אותי בדרך זו או אחרת. מכיוון שלא כך הוא מסקנה יחידה היא שדיברתי שטויות של אדם שיכור שליכלך על אנשים חפים מכל פ ובדרך עשה צחוק מעצמו. גם לגולשע האתר הופס אני חייס התנצלות על שזיהמתי את מדור התגובות עם רפש חסר שחרולא עינייני. כולי תקווה שנצא לדרך חדשה ושנשים במרכז את מה שחשוב: ההנאה והעיסוק בכדורסל… מי יודע, אולי גם נקבל מזה השראה
גם
Berch
4 דצמ 2017 22:53:45לא יודע מי אתה אבל זה משמח לשמוע. באמת.
Ish
5 דצמ 2017 01:47:56זה לא ברור שהם סוף סוף תפסו אותו וכפו עליו לכתוב את התגובה הזאת?
עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס
5 דצמ 2017 07:34:14חחח
המשגיח
5 דצמ 2017 00:10:421+
רעש של התזה
4 דצמ 2017 23:53:21כתוב מצוין. תודה רבה!
כל אחד שנמצא שנים במקצועו יכול להזדהות עם התחושה הזו.
מעניין לראות איך רק מתי מעט (הגדולים ביותר) מצליחים לשמר תשוקה ורצון בלתי-נגמר לנצח בתוך כל המירוץ הזה.
וכמו שאמר סטיב קר פעם, בהקשר דומה – אם הייתי עושה את הכל שוב, הייתי רוצה להיות קליי תומפסון, הוא הבין את הקטע.
IDO
5 דצמ 2017 03:15:51ניק קיריוס עמד מול עייני כשקראתי את הפוסט.
הפעא בין ההנאה לבן המקצוענות הוא תהומי.
כאשר הוא משחק בשביל ההנאה הוא בשיאו וכאשר הוא משחק כי הוא חייב הוא בתחתית החבית.
—
לגביי חיינו האישיים. אין פה שום מקום להשוואות חיים של אומן או אתלט לבין עובד של 40 שעות בשבוע. זה פשוט לא אותו הדבר.
ויש טעות ענקית ביסודו של הרעיון לפוסט (סליחה מולי). שום אתלט מקצועי לא עושה את מה שהוא עושה כי הוא נהנה מזה. הטיםוסים האלו תחרותיים בטירוף ויצר התחרות זה המנוע שלהם. כל קלעי מאמין שהוא יכול להיות טוב כמו קארי והוא יקום ב-4 בבוקר בשביל אימון קליעות ודחיפת משקולות.
כשהם מפסיקים להיות תחרותיים הם מבינים שהם כבר לא נהנים מזה והם פורשים לבד. אבל ההנאה היא משנית לחלוטין.
—
חייב לציין לגבי התנהלותי האישית שממזמן גיליתי שהחיים קצרים מידי . אני עושה רק מה שמסב לי אושר.
IDO
5 דצמ 2017 03:19:32בריאן מאי (גיטריסט של קווין היום בן 70) – אמר בראיון שמוסיקאים מקבלים את הפריביליגיה של אתלטים ויכולים להשקיע באומנות שלהם זמן בלתי מוגבל.
אתה מבין מולי – זמן בלתי מוגבל. הם רוצים להיות הכי טובים שהם יכולים וזה הדרייב שלהם.
וזה מגיע מאחד שכבר 50 שנה עושה את האומנות שלו ברמה הכי גבוה שהוא יכול (לא אני . בריאן מאי, הכוונה) . תשמע אותו בדיסק של 73 ותשמע אותו מהטור האחרון תבין על מה הוא מדבר.
נתן
5 דצמ 2017 05:57:43טור מעניין מאד, וכתוב נפלא, עמוק.
יש דרכים לשמור על ההנאה, על הניצוץ. החיפוש אחריהן, ההתלבטות וההתבוננות משמעותיים וחשובים לא פחות ממציאת הדרך.
אפלטון
5 דצמ 2017 07:24:12נפלא מולי. טור מעניין וחשוב.
רק לגבי מה שאמרת על החיפוש אחר ההנאה. אני חושב שאין מטרה נעלה מזו, וההנאה עצמה היא החיפוש.