על ספורט ומהויותיו: "לחם ושעשועים" או על ספורט ושלטון מאת מולי
מספר דברים המחברים בין ספורט ושלטון חברו להם בשבוע האחרון: בארצות הברית התלקחה מחדש מחאת הספורטאים ובברצלונה שיחק מועדון הכדורגל לראשונה ללא קהל בעקבות המהומות בשל משאל העם לעצמאות קטלוניה.
כתוצאה מכך חשבתי שעלי לכתוב פרק מיוחד של "על ספורט ומהויותיו" שיעסוק ביחסי ספורט ושלטון, מה שגם, שבסמיכות מקרים, יצא השבוע לאור בגרסה אלקטרונית הספר שלי "על ספורט ומהויותיו", ספר שהחל כסדרת מאמרים – כעשרים במספר – כאן באתר "הופס", אך "השמין", צמח ו"התעבה" לכחמישים מאמרים בספר עצמו. פרק זה ייכנס מן הספר לספר הבא שייקרא, כמובן, "עוד על ספורט ומהויותיו".
מאז שאנשים התחילו להתקבץ יחדיו בערים, היה על השלטון, על כל שלטון, למצוא דרכים לגרום לכך ש"ה"המונים" יישארו מרוצים ושמחי-לב ממנו. בני האדם, כידוע, הם טורפים החיות בלהקות עם מדרג ומנהיג, כל מנהיג מודע לכך שזמנו בהנהגה יגיע מתישהו לסיומו, וכתוצאה מכך דאגתו הראשונית והתמידית היא להישאר בשלטון כמה שיותר.
ישנן המון אסטרטגיות איך להישאר בשלטון כמה שיותר, הפחדה והשלטת שלטון-טרור מחד ומתן זכות הצבעה והסתמכות על עיקרון "הרוב קובע" מאידך.
הקיסר הרומי, אוגוסטוס בנה אסטרטגיה מדינית במאה הראשונה לפנה"ס אשר, כפי שנאמר בוויקיפדיה, "דואגת לרווחת התושבים בשימוש בפתרונות לטווח קצר. הפתרונות מספקים את דרישותיהם המיידיות והבסיסיות של האזרחים, בכך שהם מציעים מגוון של תענוגות ומזון בסיסי…" וכל אלו במטרה " למנוע את התקוממות האזרחים, על ידי הסטה והסחת הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה."
מדיניות זו כונתה בידי המשורר הרומי יובנאליס "לחם ושעשועים" כשכתב (בתרגום עודד בורלא): "עתה שאין איש קונה את זכות ההצבעה שלנו, השליך הקהל מאחריו את דאגותיו; אותם האנשים שהיו ממנים מפקדים, קונסולים, לגיונות וכל השאר, אינם עוסקים בזאת עתה – רק בשניים ישימו מעיינם: לחם ושעשועים"
שעשועים, כלומר צפייה בספורט, הם אולי שסתום ניקוז הלחצים החשוב ביותר שיש לשלטון. לא לחינם רוב הצופים בספורט הם גברים. לא לחינם משחקי הספורט הם זירה לשלהוב יצרים, לקללות, לתגרות… לאלימות מרוסנת יחסית!
מאחר ואוגוסטוס ידע שיותר מדי אנשים יחד זה פשוט מסוכן מדי, הוא דאג שהשעשועים יתקיימו בו זמנית ברבעים שונים של רומא. אוגוסטוס זכר תמיד שעל השלטון לאפשר ניקוז של יצרים, אבל בו זמנית עליו להימנע מריכוז יותר-מדי אנשים במקום אחד, הם אז כי קשה לשלוט עליהם. ואולם, אוגוסטוס הבין גם משהו חשוב יותר: כאשר בעזרת הספורט אתה יוצר אהדה מקומית (לוקאל פטריוטיזם), אתה גורם לחלוקה, פיצול והפרדה של ההמון מסיבה כלשהי (כלומר הספורט), וכתוצאה-מכך יקשה יותר על ההמון להתאחד למטרה אחרת (הפלת השלטון).
זו, אגב, הסיבה העיקרית שעמדה מאחורי הקמת מרכזי הספורט בישראל. תנועת מכבי העולמית, היתה "הזרוע הספורטיבית" של התנועה הציונית (בהמשך לחזונו של מקס נורדאו, הוגה רעיון יהדות השרירים). "הפועל" הוקם כ"זרוע הספורטיבית" של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל. בית"ר, למי שלא יודע, היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות (הליכוד של ימינו). "הזרוע הספורטיבית" של המפלגה, נקראת אף היא "בית"ר. "אליצור" היא אגודת ספורט דתית מיסודה של הסתדרות הפועל המזרחי, כלומר: "הזרוע הספורטיבית" של מה שמכונה בימינו "הבית היהודי".
בארצות אחרות אין בהכרח מרכזים ספורטיביים בבעלות פוליטית, אבל בהחלט יש לעתים קרובות קבוצות מקורבות לשלטון. אגודת הספורט צסק"א מוסקבה, ראשי תיבות ברוסית של "מועדון הספורט המרכזי של הצבא", היא אגודת הספורט המרכזית של משרד ההגנה הרוסי. מועדון "ספרטק מוסקבה" אומץ על ידי איגוד מקצועי ואפילו לשם המועדון ישנן השלכות פוליטיות: הוא נקרא על שם ספרטקוס, העבד הרומי שהוביל את התקוממות העבדים המשמעותית ביותר נגד האימפריה הרומית.
ואם כבר עוסקים באגודות ספורט ברוסיה/ברית המועצות: שמו של מועדון הכדורגל "זניט" ניתן לראשונה למועדון בשנת 1936, כשקבוצת "בולשביק" הצטרפה להתאחדות הספורט של זניט. ואגב גבולות המעורבות של הפוליטיקה בספורט, וויקיפדיה מספרת כי "בשנת 1939 התבצע האיחוד כאשר שליט ברית המועצות באותה התקופה, יוסיף סטלין, חייב את קבוצת זניט לקלוט לשורותיהם את כל שחקני "סטאליניסט" ובכך הוקם מועדון הספורט זניט סנקט פטרבורג המוכר לנו כיום."
אני חושב שישנו דימיון בסיסי בין ספורט, דת ופוליטיקה: ג'ורג' אורוול כתב במאמרו "רוח התחרותיות" (1945) ש"ספורט תחרותי אינו קשור בשום צורה להגינות. הוא רצוף שנאה, קנאה, גאווה, זלזול בכל החוקים והנאה סדיסטית מן הצפייה באלימות; במילים אחרות, זוהי מלחמה בלי היריות." דברים דומים יכולים לדעתי להיאמר גם על פוליטיקה ושלטון, ובמידה מסוימת גם על מלחמת דתות כפי שכתב אדוארדו גלאנו בספרו "כדורגל באור ובצל": "במה דומה הכדורגל לאלוהים? באדיקות שבה עוקבים אחריו המוני מאמינים ובחוסר האמון המוחלט שרוחשים לו האינטלקטואלים."
פוליטיקה, דת וספורט הם (עם המשפחה) המחברים הגדולים ביותר של האנושות, אך בו זמנית הם גם המחלקים והמפצלים הגדולים ביותר שלה. שלושת אלו הם בפירוש ה"ממסדים" שמגבירים אצל בני האדם את היצרים החזקים ביותר כמו שאמר ביל שאנקלי, המנהל האגדי של ליברפול: "יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מן הגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך."
שלהוב היצרים יכול עקרונית להוביל אפילו ל… מלחמה. במיוחד זכורה "מלחמת הכדורגל" (בספרדית: Guerra del fútbol) בין הונדורס ואל סלוודור שלכאורה פרצה בעקבות עימות שבא לאחר הפסד במשחק כדורגל. ב-15 ביוני 1969 התקיים באל סלוודור משחק מוקדמות מונדיאל 1970 שבו ניצחה הנבחרת המקומית שלוש אפס. בהשתלהבות היצרים תקף הקהל המקומי את האוהדים שבאו מהונדורס ועשה בהם לינץ'. חודש לאחר מכן, ב-14 ביולי, יזם צבא אל סלוודור התקפה צבאית נגד הונדורס…
אבל השלטון לא משתמש בספורט רק כדי לעורר יצרים לאומיים מאחדים באמצעות היריבות עם מדינה אחרת. ישנם מקרים, כמו למשל במקרה של שחקן טניס השולחן היפני הירוג'י סאטו, שהשלטון משתמש בספורט כדי לשקם את הגאווה הלאומית. סאטו, שאגב שינה את פני הספורט בכך שהיה השחקן הראשון ששיחק עם מחבט טניס שולחן מצופה ספוג, זכה באליפות העולם בטניס שולחן שנערכה בבומביי, הודו, בשנת 1952, והיה בכך הגבר היפני הראשון שזכה באליפות עולם אחרי מלחמת העולם השנייה והאסייאתי הראשון שזכה באליפות העולם בטניס שולחן. שלטונות יפן, שעדיין ליקקה את פצעיה מההפסד במלחמת העולם השנייה, ניסו ככל יכולתם לשקם ולרומם את המורל הלאומי ואת הגאווה היפנית. כתוצאה מכך, עם חזרתו של סאטו ליפן, קבלו את פניו – בארגון השלטון כמובן – כמיליון איש (מתוך אוכלוסייה של כשבעים מיליון) וזאת מאחר והוא היה הגבר היפני הראשון שזכה באליפות עולם כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה.
אם כבר טניס שולחן ואם כבר קירוב לבבות, אין כספורט לעשות זאת בשירות הפוליטיקה. תחרות טניס השולחן המפורסמת ביותר בעולם נערכה בשנת 1971 בין נבחרות סין וארצות הברית, תחרות שאותתה למעשה על תחילת ההתקרבות בין שתי המדינות אחרי נתק כמעט מוחלט של יותר מעשרים שנה במה שמכונה עד ימינו "דיפלומטיית הפינג פונג". מאו דזה-דונג, השליט המיתולוגי של הרפובליקה העממית של סין הגדיר זאת בשנת 1971 במילים: "כדור קטן מביא כדור גדול"…
נכון, לא כל מנהיג מתעניין בכדורגל. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל אמר פעם "הסבא שלי לא התעניין בכדורגל והאבא שלי לא התעניין בכדורגל ובכל זאת היו השניים יהודים טובים." ואולם, לפחות במקום בו הפוליטיקאים מחפשים תקשורת, תוכל למצוא אותם במגרשי הספורט. משה דיין היה "ידיד המחלקה" של מכבי ת"א בכדורסל, את לימור לבנת יכולת למצוא בטכס הענקת מדליית הזהב האולימפית בשיט לגל פרידמן במשחקים באולימפיים באתונה. אהוד אולמרט, ראש הממשלה ה-12 של ישראל, החל למעשה את עלייתו הפוליטית בחשיפת שחיתות בכדורגל כחבר כנסת צעיר (שגרמה להקפאת הליגה בפעם הראשונה והאחרונה בישראל ולאי ירידתה של קבוצתו האהובה בית"ר ירושלים) ונשיא המדינה הנוכחי, רובי ריבלין, השתמש בהיותו מנהל קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים כמנוף קפיצה לפוליטיקה.
ספורט הוא כוח. ספורט הוא כסף, ספורט הוא חשיפה לתקשורת, ספורט הוא דרך להגיע להמונים, דרך לאפשר להם לנקז לחצים ובמיוחד דרך לעשות בהם "הפרד ומשול"… אין פלא, אם כך, שהשלטון מאמין בחיוניות קיומו של הספורט.
אם תשאלו אותי, אגב, האיום הגדול ביותר של לגיטימיות שלטונו של דונלד טראמפ בארה"ב מגיע ממחאת הספורטאים, בדיוק כשם שהאיום הגדול ביותר על שלטונו של בנימין נתניהו הוא לדעתי נושא משחקי הכדורגל בשבתות העומד כעת להכרעה בפתחו של בג"ץ. ימים יגידו אם האיום על ה"שעשועים" של טראמפ ונתניהו אכן פגם מהותית בכוחם להישאר בשלטון.
גיא הרשע
8 אוק 2017 07:07:36תודה, מולי.
לטעמי, מחאת הספורטאים בארה"ב רק משרתת את מטרותיו של טראמפ –
איחוד השורות של המחנה הימני.
בגלל שכאשר אין אויב, אז כל הטעויות, כל פליטות הפה,
הופכות לברורות יותר, מהסוג שקשה לתמוך בו.
אבל כאשר יש אויב ברור,
כזה ש-"מאיים" על סמלי המדינה?
אז כבר ממש לא משנה מה טראמפ עושה, או אומר.
זה לא גרוע יותר מהמחנה שממול.
Berch
8 אוק 2017 07:47:58אתה ברברה טוכמן הישראלי 🙂
חברים שלי מאיביזה אומרים שבספרד אתה יודע שהזמנים קשים אם פתאום יש טורניר גביע חדש….
יופי של טור. אהבתי
גיא הרשע
8 אוק 2017 08:00:56מדויק (הקטע על ברברה טוכמן),
אהבתי!
IDO
8 אוק 2017 07:59:57וגם איזה טריליון ספרדים בצמרת הטניס העולמית והאופניים והגולף (כל מה שיכניס להם מליונים וייתן להם כרטיס יציאה).
פוסט מהטובים שראינו השנה מולי
שי אבן צור
8 אוק 2017 08:57:08יופי של טור מולי!
נראה לי שבארה"ב לשלטון יש השפעה פחותה בהרבה בהקשר הזה ותקן אותי אם אני טועה.
פאקו
8 אוק 2017 09:23:19פוסט מעולה.
עוד דוגמא שאיתה אפשר לקשר ספורט לאירועים מדיניים – בשולי הסרט איקרוס (חובת צפייה לכל חובב ספורט מכל סוג) הודגם איך הצלחת הספורטאים הרוסים באולימפיאדת סוצ'י הרימה את קרנו של פוטין ברוסיה, מה שתורגם מיידית לפלישה שלו לאוקראינה.
יואל
8 אוק 2017 10:03:41תודה רבה מולי, פוסט חזק
אפלטון
8 אוק 2017 17:23:04תודה מולי, פוסט מעניין וגורם לחשוב.
מצטרף להמלצת הצפייה של פאקו על איקארוס. איפה שפוליטיקה וספורט נפגשים.
מנחם לס
8 אוק 2017 19:27:59פוסט מעולה ונעורר מחשבה. אבל דווקא בארה"ב אין כמעט כל קשר בין ספורט לשום דבר אחר מלבד עם שאוהב ספורט, פשוטו כמשמעו.. כל מחאות הספורטאים תיעלמנה. בבייסבול בפלייאוף איש אפילו לא חושב על כך יותר – – כאילו היה ואיננו.
PLAY BALL היא הסיסמה האמריקאית. או "ג'נטלמנים, הניעו את מכוניותכם!"
אני לא חושב שטראמפ ייפגע או ירוויח מהמחאות. הדבר היחיד שיקבע את עתידו היא הכלכלה, והכלכלה נראית בצמיחה גדולה, יחד עם שוק המניות, שקפץ לרמות שאני אפילו מתחיל להתבייש בכמה כסף אני עושה בלי לעבוד.
dror2
8 אוק 2017 19:59:41יופי של טור!
דווקא על רקע ימים אלה שווה אולי להזכיר את מועדון הכדורגל של ברצלונה, ששימש כאחד מסמלי מחנה השמאל במלחמת.האזרחים. אחרי שהם הפסידו פרנקו שינה את השם מfootball club barcelona (ההגייה האנגלית) לbarcellona football club (בהגייה הספרדית).
הארת את עיני בנוגע להרבה פרטים, אבל אני מסכים עם מנחם ולא איתך בנוגע להשפעת המחאה על שלטון טראמפ. לא חושב שתהיה כזו, וגם אם כן זה יהיה בשוליים. בסוף ההשפעה של ספורט על פוליטיקה היא שולית בדר"כ, ומגיעה על פי רוב בצורה עקיפה כמכשיר להוצאת אגרסיות ומניעת תסיסה של השלטון כמו שתיארת יפה
גולן
9 אוק 2017 00:23:37תודה. אחלה פוסט.