****************************

בוודאי אתם מתפלאים לראות פוסט על גולף בשורה הראשונה של הפוסטים שלנו היום. זהו פוסט הבכורה של יוני יצחק, עו"ד בן 41 מגבעתיים, אב לשלושה -גולפאי טוב + עם 10 הנדיקפ. ההנדיקט שלי בזמנו היה 18.

הנדיקפ הוא מספר המתאר את היכולת הממוצעת של הגולפאי. מה שהמספר יותר קטן, יכולתו כגולפאי מעולה יותר. ההנדיפק מאפשר לשחקנים עם יכולת שונה לשחק סיבוב של גולף ולהתחרות אחד נגד השני. חישוב ההנדיקפ הוא (בגדול) החישוב של הממוצע ששחקן עשה בעשרה משחקים על משטח גולף של 18 חורים. כל מגרש גולף קובע את מספר החבטות לכל חור ששחקן מעולה נזקק כדי להגיע לחור. אם למגרש גולף של 18 חורים ה-PAR הוא 72, והממוצע שלך בעשרה משחקים הוא 86, הרי שההנדיקפ שלך הוא 14. (ישנן נוסחאות יותר מתוחכמות לחישוב ההנדיקפ, אבל לנו זה יספיק).  רק לקבל מושג, ההנדיקפ הממוצע של השחקן האמריקאי החובב המשחק באופן די קבוע הוא 16, והשחקנית האמריקאית הוא 28.

כמעט שכחתי שאני כותב על יוני. מאחת התגובות שלו גיליתי מיד שיש כאן עניין עם אחד שמבין והזמנתי אותו להיות האיש של הופס לגולף, והוא הסכים. זהו מאמרו הראשון, והוא ימשיך לדווח על מאורעות מיוחדים בגולף כגון ארבעת המייג'ורס, הריידר קאפ, ואולי מדי פעם סיפור על מאורע חשוב שקורה, ואולי סיפור ישר מקיסריה. רק שדוקטור רזי יידע, יוני הוא אוהד סלטיקס רציני, כמוהו.

ואיזה צרוף מקרים! כשיוני שמע שאני מגרינוויל הוא כתב לי שאחותו ובעלה גרים כאן. בכל גרינוויל ישנם איזה 50 ישראלים (לדעתי רק איזה 30 הם ישראלים נטו), ואחת מהן היא אחותו של יוני (ואני מכיר אותה ואת בעלה – אחלה זוג!).

אולי תשאלו למה גולף באתר כדורסל. גולף הוא משחק אדיר, אולי הפופולרי ביותר בארה"ב, ואני מקווה שיום אחד יכירו בכך גם בישראל. האתר הוא בעיקרו לכדורסל אבל לא רק. פתחנו אותו באופן רחב וברצון טוב לפוטבול עם גיא, ועתה עם צוות כתבי הפוטבול. אנחנו מכסים עתה גם בייסבול במינון יותר קטן שייגדל בוורלד סרייס, וכן מאורעות מיוחדים בא"ק, כדורגל, ועתה גולף. כמובן שבדיומא אנחנו מכסים כמעט יומית רכיבת אופניים וסנוקר, תודות לפאקו הגדול. אהיה פתוח גם לשחייה, רוגבי, וקריקט – אם אמצא את האנשים המתאימים, וגם בהם נכסה רק את המאורעות המיוחדים.

***********************************

עשרות אלפי אוהדים פנאטים שלא מפסיקים לצעוק ולעודד את נבחרתם במשך שלושה ימים רצופים, קהל משולהב שמגלה עוינות לשחקני הנבחרת היריבה (אך עדיין שומר על כבודם), טריבונות ענק המכילות אלפי מקומות, עשרות מצלמות הממוקמות בעשרות אתרים במגרש, אוהדים עטופים בדגלים ואביזרים אחרים…

זה לא תיאור הלקוח ממשחק כדורגל או פוטבול. זה תיאור, גם אם חלקי וחסר, של אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בענף הגולף ובכלל בתבל: הריידר קאפ (RYDER CUP), ובמילים אחרות – נבחרת ארה"ב נגד נבחרת אירופה בגולף. יריבות שאין שניה לה.

על פי תשדירים שמקדמת SKY SPORT (הרשת שמכסה את האירוע), הרי ש – 270,000 מבקרים מתשעים מדינות שונות צפויים לפקוד בסוף השבוע הקרוב את מגרש הגולף ב – le Golf National שליד פריס (כמה דקות מוורסאי), ויזכו לראות מקרוב אגדות גולף כמו טייגר וודס, פיל מיקלסון, סרג'יו גרסיה, רורי מקילרוי, הנריק סטנסון ועוד אגדות גולף שבדרך. עוד כ – 260 מיליון איש יצפו בתחרות בטלוויזיה. כרגע, לא צפוי שידור בישראל אבל היי, אף פעם לא מאוחר להרים את הכפפה,  ואני לא מדבר על כפפת הגולף…

אז מהו בעצם "הריידר קאפ"?

זוהי תחרות גולף מסורתית בין נבחרת ארה"ב לנבחרת אירופה הנערכת פעם בשנתיים, בסוף חודש ספטמבר, לאחר תום משחקי הסבב הרשמי של ה – PGA  בארה"ב, ובה משחקים הרוב המכריע של השחקנים הטובים בעולם. מיקום התחרות משתנה לסירוגין כל שנתיים בין ארה"ב ואירופה, כך שכל נבחרת זוכה ל"ביתיות" אחת לארבע שנים.

http://media.cleveland.com/golf/photo/USA.jpg" alt="חברי נבחרת ארה"ב" />

בכל נבחרת תריסר שחקנים, המובלים ע"י non-playing  קפטן, שהוא בעצמו שחקן גולף ותיק יחסית ומוערך ביותר, שזוכה לכבוד הזמני. השנה, הקפטן האמריקאי הוא ג'ים פיוריק הידוע גם בכינויו JYMBO והקפטן האירופי הוא תומס ביורן הדני. לקפטן מספר סגנים המסייעים לו – גם הם שחקנים ותיקים שמועמדים לרשת את הקפטן בתחרויות הבאות וצוברים ניסיון לקראת המעמד. להבדיל מנבחרת כדורגל ששחקניה נבחרים כולם ע"י המאמן, שמונה שחקנים בכל נבחרת נבחרים על פי דירוג מצטבר של תוצאותיהם בשנה האחרונה, כך שהטובים ביותר והנמצאים בכושר הטוב ביותר – נבחרים. לקפטן שמורה זכות מיוחדת וחשובה לבחור 4 שחקנים נוספים (captain's pick) להשלמת הנבחרת, ומזל שכך – אחרת לא היינו זוכים לראות בנבחרת האמריקאית את טייגר וודס בעיצומו של קאמבק היסטורי וגם לא את פיל מיקלסון הוותיק שזהו קרוב לוודאי הריידר קאפ האחרון שלו בתור שחקן פעיל. מזלה של נבחרת אירופה שהקפטן שלה היה יכול לבחור את איאן פולטר (שמוכר בין היתר בשל המכנסיים הססגוניים שלו), שחקן ריידר קאפ מוכח בשנים האחרונות עם 72% הצלחה!!!

המטרה הנכספת היא להיות הנבחרת הראשונה שצוברת לפחות 14.5 נקודות מתוך 28 אפשריות (28 משחקים) ולזכות בגביע היוקרתי. כל ניצחון במשחק מזכה את הנבחרת המנצחת בנקודה אחת, תיקו מספק חצי נקודה לכל נבחרת והפסד אינו מזכה בדבר כמובן. במידה והתחרות הכללית  מסתיימת בשוויון 14, הנבחרת הזוכה היא הנבחרת האחרונה שזכתה בגביע והוא נותר אצלה לשנתיים הקרובות. ארה"ב היא הזוכה האחרונה בתחרות שנערכה על אדמתה לפני שנתיים (ללא טייגר הפצוע).

נבחרת אירופה

פורמט התחרות      

הפורמט הרגיל והנפוץ ביותר בתחרויות הגולף בסבב הוא ה – Stroke Play, בפורמט זה המטרה של השחקנים היא לסיים את המגרש במספר המכות המצטבר הנמוך ביותר  מול שאר המתחרים במשך ארבעה ימים רצופים של תחרות. בתחרות ממוצעת מתחילים את התחרות כ – 120 – 150 מקצוענים (אחרי יומיים מנופים מחצית מהם עם התוצאות הגרועות יותר) כך שהמשימה מדי סוף שבוע לנצח במקביל עשרות שחקנים מעולים אינה פשוטה כלל וכלל, ודורשת חוסן פיסי ומנטלי לא מבוטלים שכן יום תחרות מוצלח אחד או שניים לא מהווה ערובה לזכייה בתחרות כולה. במתכונת הזו השחקן מתחרה מול כל השחקנים במגרש בבת אחת אך לא פחות מכך מתמודד מול השדים שלו עצמו מכיוון שהפן המנטלי משחק תפקיד ראשי. לא חסרים מקרים ששלושה ימי גולף מושלמים נהרסו ביום האחרון באבחה של גומה אחת מתסכלת אותה סיים השחקן בתוצאה של 8 או 9 והחמיץ את הזכייה  התחרות. לכן גולף נחשב כנראה למשחק האכזרי והבוגדני ביותר עלי אדמות, אבל זה גם מה שהופך אותו לאתגר הגדול ביותר.

פורמט אחר, שהוא הרלבנטי לתחרות הריידר קאפ, הוא ה- Match Play. הרעיון פשוט: קרב בין השחקנים על כל גומה בנפרד. שחקן שמסיים את הגומה ב – 3 מכות בלבד אך יריבו מסיים ב – 4 מכות הוא המנצח באותה גומה ולכן מוביל בגומה אחת.  כך משחקים עד 18 גומות במגרש להשגת הכרעה. תיקו בגומה מסוימת לא מזכה בנקודות (All Square). למשל, שחקן שמוביל ב – 3 גומות על יריבו מנצח כבר בסיום גומה מס' 16 בתוצאה 2&3, ולכן אין טעם לשחק את 2 הגומות האחרונות שנותרו. בניגוד ל – stroke play, שחקן שעשה תוצאה גרועה בגומות קודמות לא גורר את התוצאה, והמשחק הוא כל גומה בפני עצמה. בפורמט זה המשחק יכול להסתיים בתיקו בתום הגומה ה – 18 ואז השחקנים חוזרים בד"כ לגומה מס' 1 להתחיל פלייאוף בשיטת sudden death (מוות פתאומי). בריידר קאפ, אגב, אין פלייאוף שכזה ותיקו בסיום 18 הגומות מזכה כל נבחרת בחצי נקודה.

בפורמט ה – match play יכולים לשחק גם זוגות אלו מול אלו (fourballs) כאשר בכל גומה בנפרד, התוצאה הטובה ביותר של כל אחד מבני הזוג מושווית לתוצאה הטובה ביותר מבין בני הזוג שכנגד. כל שחקן משחק עם הכדור שלו (סה"כ 4 כדורים). זהו הפורמט בו משחקים ביום הראשון של התחרות (שנערך ביום שישי) – 8 מפגשים סה"כ.

ביום השני של התחרות (יום שבת) שוב 8 משחקים אך בפורמט קצת שונה שנקרא – foursomes שעל פיו כל זוג משחק עם כדור אחד בלבד וכל שחקן מבין השניים מכה לסירוגין בתורו ומנסה לנצח כל גומה בנפרד מול הזוג השני. ביום האחרון של התחרות נפגשים כל 12 השחקנים מול 12 השחקנים שכנגד למפגשי match play רגילים בודדים ראש בראש על 12 הנקודות האחרונות בקופה. כך שלשחקני הנבחרת יוצא בממוצע לשחק 2-4 משחקים בסוף השבוע.

הדבר הכי חשוב שצריך להבין על פורמט match play שזהו משחק הפכפך ומטלטל שאפשר להשוותו לרכבת הרים רגשית במהירות של 200 קמ"ש לפחות. הרגשת הקלה של שחקן שרואה את יריבו נאבק במכת פתיחה גרועה, מתחלפת תוך שתי דקות בהרגשת תסכול לאחר שיריבו הכניס פאט (גלגול הכדור על גבי משטח ה- green) לא צפוי מ – 8 מטר וזוכה בגומה. כמעט בכל רגע נתון במשחק מתחלפים רגשות השחקנים, מי למעלה מי למטה. כמובן שהשיטה הטובה ביותר היא לנטרל את הרגשות ולהישאר קר רוח, אך זו משימה לא פשוטה אפילו למקצוענים וותיקים שחוו כבר הכל. לא בכדי ציין פעם אחד השחקנים הבכירים בסבב (אינני זוכר את שמו) כי אם היה על השחקנים לשחק רוב השנה בתחרויות בפורמט match play, קרוב לוודאי שרובם היו חוטפים התקף לב עד גיל 40… לשחקנים בעלי החוזק המנטלי הטוב ביותר יש יתרון לא מבוטל, אבל אנחנו מדברים פה על השחקנים הטובים ביותר בעולם שזוכים מדי שבוע בתחרויות הכי קשות ויוקרתיות – רובם הרי ממילא אמורים להיות כאלו… תוסיפו לזה את ההתרגשות מהמעמד ואת כובד האחריות על כתפי השחקנים שאומות שלמות עומדות אחריהם – say no more.

לקפטן תפקיד חשוב בציוות של השחקנים: קודם כל בציוות הפנימי של הזוגות המשחקים יחדיו באותה נבחרת – אלו צריכים שתהיה ביניהם כימיה טובה וסיפוק ביטחון הדדי. זו יכולה להיות משימה לא פשוטה כשמדובר בתריסר שחקנים מהטופ העולמי שמתחרים מדי שבוע בינם ובין עצמם, ושחלקם בעלי אגו שגם הטיטניק צרה מלהכיל. במקביל, קיימת חשיבות לא מבוטלת בבחירת הזוג או השחקנים שישחקו מול יריביהם כאשר כל קפטן בוחר לסירוגין את השחקן/זוג למשחק והקפטן שממול מצוות בתגובה את השחקן/זוג שנראים לו המתאימים ביותר לשחק נגדם. משחק מוחות כבר אמרנו?

הקפטנים: תומס ביורן (מימין) וגי'ים פיוריק

עוד כמה עובדות ופרטי טריוויה על התחרות

הריידר הקאפ הראשון שוחק בשנת 1927 והשנה זהו המפגש ה- 42 בסה"כ. עד כה זכתה הנבחרת האמריקאית ב – 26 תחרויות והנבחרת האירופאית ב – 13 מפגשים בלבד, אם כי רב הניצחונות של האמריקאים הם עוד מהמאה הקודמת. במקור התחילה התחרות בין נבחרות ארה"ב לבריטניה ואירלנד בלבד, אלא שבשנת 1979 נפתחה הנבחרת הבריטית לכל יבשת אירופה (הצעה של ג'ק ניקולאס האגדי שהרגיש שהתחרות יותר מדי חד צדדית…).  7% מהקהל הצפוי להגיע לתחרות הם אמריקאים. 43% מקוני הכרטיסים – צרפתים. ניק פאלדו האנגלי מחזיק בשיא צבירת הנקודות בתחרויות ריידר קאפ – 25 נקודות סה"כ. השחקן הצעיר בהיסטוריה של התחרות היה סרג'יו גרסיה הספרדי שהשתתף כבר בגיל 19 (בשנת 1999). גם השבוע סרג'יו יהיה שם וירגיש כמו מלך (אחרי שבשנה שעברה שבר בצורת שיא של מייג'ורים ללא ניצחון עם זכייתו במאסטרס שזה סיפור בפני עצמו). מספר המושבים הממוצע השבוע בנקודת הפתיחה של גומה מס' 1 בלבד הוא 6,900.

נקודת הפתיחה (ה-Tee) של הגומה הראשונה

ועכשיו נשאלת השאלה: מדוע שחקנים מהטופ העולמי שזה עתה סיימו עונה מפרכת בסבב הקשה ביותר, שמרוויחים ממילא מיליוני דולרים בשנה, מדוע הם כל כך נלהבים וחמים לשחק בנבחרת עד כדי שעצם ההעפלה עצמה לנבחרת מהווה את אחד השיאים הבולטים בקריירה שלהם? בוודאי שלא בגלל הכסף, שכן השחקנים – למיטב ידיעתי – אינם מתוגמלים בפרס כספי כלשהו במסגרת התחרות.

היוקרה, המעמד, ייצוג אומה שלמה בענף ספורט כה פופולארי, החשיפה התקשורתית, המסורת (שבענף הגולף תופסת מקום מרכזי ביותר), הפטריוטיות (בוודאי אצל האמריקאים) – כל אלה תשובות מצוינות. אולם, כשחקן גולף חובב, אני מאמין שקיימת סיבה נוספת פסיכולוגית לא פחות חשובה: עבור המקצוענים, גולף הוא משחק אינדיבידואלי נטו כל השנה, ולמעשה כל הקריירה (בגולף, להבדיל מטניס, אין סבב של משחקי זוגות). כל שבוע תחרות הוא: אני עצמי מול כל העולם ומקסימום קצת הקאדי (נושא התיקים המשמש גם כיועץ) שמלווה את השחקן וניתן להיעזר בו להפיג את הלחץ, אך הוא לא מכה את הכדור במקום השחקן. משך שבוע אחד בשנה יש  לשחקני העל האלו הזדמנות נדירה להיות חלק מקבוצה, ולא מסתם קבוצה אלא חלק מנבחרת חלומות. לתת לשחקן גולף להיות סוף סוף team player, זו מתנה שרובם ייקחו בשתי ידיים בלי למצמץ. חגיגה קבוצתית בנוף השגרתי של המונו לא תסולא בפז גם לשחקנים הבכירים בעולם, אפילו אם הם טייגר וודס בשנות השיא שלו. תמונת חגיגת הניצחון הקבוצתית של נבחרת אירופה לפני מספר שנים בתחרות ששוחקה בעיר מדינה, ליד שיקגו, לא תישכח עוד שנים רבות… באופן סימבולי טייגר הפסיד אז ביום האחרון את משחקו מול פרנצ'סקו מולינארי האיטלקי, שספק אם מישהו נתן לו לפני המשחק 5% סיכוי לנצח. אגב אם הזכרנו כבר את מולינארי החביב (שיציין הופעה נוספת בנבחרת האירופית והוא השחקן האיטלקי היחיד בה), אין ספק שהשנה הייתה שנת שיא עבורו עם זכייתו בחודש יולי האחרון בתחרות המייג'ור The Open שהיא למעשה אליפות בריטניה הפתוחה.

מארגני הריידר הקאפ השנה לא יכלו לחלום על תסריט ומקדם מכירות טוב יותר לאחר שטייגר וודס השלים בתחילת השבוע את אחד הקאמבקים הגדולים בספורט עם זכייתו ב – Tour Championship היוקרתית לאחר חמש שנים של בצורת ובעיקר של פציעות חוזרות ונשנות. יותר מכך, זה הניצחון החשוב הראשון מאז שינוי ה – swing האגדי שזיכה אותו ב – 14 מייג'ורס ו – 79 תחרות סה"כ (לפני הזכייה האחרונה). אין זה סוד שכל תחרות שטייגר הופיע אליה השנה, משכה את הרייטינג בחדות כלפי מעלה, כמו בסוף השבוע האחרון עם עלייה של כ – 207% בהשוואה לתחרות של שנה שעברה. מדהים איך לאדם אחד, יש יכולת השפעה פנומנלית על ענף שלם שממילא לא חסרים בו כוכבים עולים. אולם העניין ברור כשמש: בכל זאת שחקן כמו טייגר וודס זוכים לראות פעם ב- 100 שנה. מייקל ג'ורדן של הגולף? בהחלט עם שלושה סימני קריאה. האמריקאים, אבל לא רק הם, חולים על דרמות ספורטיביות, וטייגר מספק את הסחורה big time. כך שמעבר להתעניינות הגדולה שיש בתחרות, נוסף כעת הסיפור הכי לוהט בעולם וכולם סקרנים לראות האם טייגר ימשיך ביכולת הטובה שלו מהשבועות האחרונים, בסוג שונה לגמרי של תחרות קבוצתית. בהקשר זה צריך לקחת בעירבון מוגבל את הפרגון שזוכה לו טייגר מהקולגות שלו:  מצד אחד יש הערכה עצומה להישגו, לאחר הדרך הארוכה ועגומה שעבר עד לקאמבק. מצד שני, טייגר, גם בשנות הזוהר שלו, לא היה דמות פופולארית ביותר בקרב השחקנים, בלשון המעטה – ההיפך הגמור למשל מפיל מיקלסון הכריזמטי והחביב על כולם (וגם היחסים ביניהם לא היו משהו לספר עליו לחברה). באופן טבעי, היה קשה לשחקנים בסבב לקבל את העובדה שרוב הזרקורים מופנים בעיקר כלפי טייגר שבוע אחר שבוע, ולא תמיד באופן מוצדק. כלפי חוץ נראה היה גם שטייגר לא ממש סופר את חבריו לסבב, והתנהל כטייקון נפרד לגמרי (טס רק במטוס הפרטי למשל). חבריו הטובים היו דווקא מספר מצומצם מאוד של גולפאים וותיקים שנס ליחם, כאלו שלא מאיימים עליו ולא מאוימים ממנו. ההיפרדות המתוקשרת של טייגר מן הקאדי האגדי שלו ,סטיב וויליאמס, הוסיפה עוד שמן למדורה בעקבות הספר שפרסם ווליאימס, ועוד לא דיברנו כלל על בגידותיו של טייגר באשתו לשעבר, שחלק מחבריו לסבב גם לא ראו בעין יפה, במיוחד ג'ספר פארנוויק השבדי ששידך בין השניים. יהיה מעניין לראות האם חלק מתהליך ההתבגרות של טייגר כולל גם שינוי התנהגותי מסוים כלפי חבריו לסבב, ועושה רושם שהוא בדרך הנכונה גם במישור זה, בין היתר לאור תחרות הראווה המתוכננת בקרוב בינו לבין פיל מיקלסון. ייתכן מאוד שעבור חלק מהשחקנים האמריקאיים הצעירים יותר, טייגר יוכל לשמש מנטור טוב אך נטל ההוכחה עוד מוטל עליו. בוודאי שהוא רואה את עצמו בעוד מספר שנים, משמש כקפטן הנבחרת והוא יהיה.

טייגר וודס לאחר הזכייה הטרייה. האם נראה תמונות דומות גם בסוף השבוע הקרוב?

כל כך הרבה מילים ובכלל לא הגענו לשאלה מי ינצח. ככה זה בגולף, אפשר לדבר ימים על גבי ימים וזה לא יסתיים. ההיסטוריה מספרת שהנבחרת האמריקאית לא זכתה על אדמת אירופה כבר 25 שנה ושהניצחון האחרון שלהם לפני שנתיים (ב – Hazeltine ארה"ב( היה בסה"כ הניצחון השני שלהם מתחילת המאה הנוכחית והראשון מאז שנת 2008. אוקיי, אז ההיסטוריה הקרובה של האמריקאים לא ממש לטובתם, בטח לא במשחקי חוץ. 6 שחקנים מתוך 10 השחקנים הראשונים המדורגים בעולם הם אמריקאים – היתר אירופאיים. בעשירייה השנייה נמצאים עוד 6 אמריקאים ורק שני אירופאים. טייגר וודס, אגב, עלה שמונה מקומות למקום ה – 13 לאחר ניצחונו האחרון. דסטין ג'ונסון האמריקאי חזר לראש הדירוג לאחר שהחליף מקומות עם ג'סטין רוז הבריטי שזכה ב – Fedex Cup וזכה בהמחאה שמנה של 10 מיליון דולר במקביל לזכייה של טייגר בתחרות. באופן כללי, האמריקאים צעירים יותר ולכאורה נראים לרוב מוכשרים יותר בהשוואה אינדיבידואלית, אם כי הרושם מטעה ועל כך יעידו התוצאות בשנים האחרונות.

לתחושתי, וקשה להוכיח זאת, העליונות של האירופאים, למרות הכישרון האמריקאי הבלתי נגמר, נובעת בעיקר בשל החוסן המנטלי והחספוס שחסר לרוב השחקנים האמריקאים. השחקנים האירופאים, גם אלו שעברו לשחק בקביעות בסבב האמריקאי, באים מרקע של תחרויות במגרשים רבים ומגוונים בכל רחבי אירופה, דרום אפריקה, דובאי והמזרח הרחוק. רוב השחקנים האמריקאים הם כאילו סוג של מפונקים (בכוונה הגזמתי): בקושי יוצאים לתחרויות בחו"ל ולא נחשפים לתנאי הפנימייה והחינוך המחוספסים של האירופאים (למשל אציין את מגרשי הלינקס הפתוחים באי הבריטי שכלל לא דומים למגרש גולף אמריקאי טיפוסי). מצד שני, בתחרות האחרונה לפני שנתיים, העליונות של האמריקאים (ללא טייגר וודס) הייתה ברורה למן היום הראשון ומרבית השחקנים ששיחקו, נמצאים בנבחרת גם השנה כך שהבגרות קיימת.

איך אפקט טייגר וודס ישפיע על השחקנים משני צדי המתרס? אין לדעת, למרות שההיגיון אומר שזו נקודת חוזקה נוספת לאמריקאים במיוחד במישור הפסיכולוגי שזה הגורם אולי החשוב ביותר, מצד שני הרקורד שלו עם שותפיו בריידר קאפ רחוק מלהיות משביע רצון. לעומתו, רורי מקילרוי (הצפון אירי) סיים גרוע את יום התחרות ביום ראשון האחרון, אך בינינו – זה לא אומר דבר וחצי דבר על מה שעתיד לקרות. אחד הדברים שמשגעים את כל שחקני הגולף היא השאלה מדוע כל יום של גולף אינו זהה ברוב המקרים ליום שהיה לפניו וזה שיהיה אחריו. זו שאלה שעד היום לא נמצאה עליה באמת תשובה ניצחת מלבד שגולף הוא משחק של יום נתון ולכן כל שחקן מקווה שהיום הוא יום השיא שלו ללא קשר למה שקרה ביום הקודם.  מכל מקום, סוכנויות ההימורים מציבות את האמריקאים בסיכויים גבוהים יותר לנצח, אך מכיוון שהימורים אינו הצד החזק שלי אשאיר את המספרים הללו בצד.

ההימור שלי

הראש אומר שהפעם לאמריקאים יש הזדמנות מצוינת לחזור עם הגביע הביתה עם כל הכישרון הבלתי נדלה שמצוי באמתחתם. טייגר רושם עוד נקודת ציון מפוארת לרזומה העשיר שלו ומשאיר את העולם במתח לקראת חידוש הסבב בשנת 2019. הלב אומר שהאירופאים הולכים לתת פייט רציני ועם יתרון ביתיות משמעותי, עם תחושת נקם על ההפסד האחרון ועם שחקני match play מצוינים, תצליח לזכות בניצחון. לעניין הביתיות: הביתיות משחקת תפקיד מרכזי שכן אוהדי הגולף עומדים/יושבים ממש על השחקנים בכל פינה ופינה במגרש, וכל רחש קטן בזמן המכה יכול להפריע מאוד לריכוז השחקנים. אוהדי הגולף המנומסים בדרך כלל "מתחפשים" לתחרות הזאת לסוג של אוהדי כדורגל פטריוטיים ונותנים שואו קולני בעד שחקניהם ונגד שחקני היריבה, עד כדי כך שבריידר קאפ האחרון בארה"ב יכולת להרגיש את העוינות הנושפת נגד האירופאים (שזוכים מדי שבוע לתשואות מאותו קהל). סביר להניח שהקהל האירופאי יפגין נימוס רב יותר, אבל לך תדע. מה שיפה בכל הסיפור הוא שהכל פתוח ושכל מה שיקרה יהיה לפנתיאון. ממליץ לכל מי שיכול, אפילו אם הוא לא מבין בגולף, לצפות בתחרות ולו רק בשל האווירה והתחרותיות ו… טייגר.

מעודדים אירופאים טיפוסיים

מול מעודדים אמריקאים

עשרה סיומים מרגשים לריידר קאפס