הקבוצה הטובה מכולן נגד השחקן הטוב מכולם / המורה להיסטוריה

הקבוצה הטובה מכולן vs. השחקן הטוב מכולם: האמנם? / המורה להיסטוריה

הלילה (מוקדם בבוקר לפי שעונינו המזרח תיכוני) תתחיל סדרת גמר אפית. היא אפית כי בפעם הראשונה מאז ימי בירד ומג'יק יש מפגש חוזר ונשנה בין שתי הקבוצות הגדולות בליגה, שנמשך שלוש עונות. לאורך העשורים מאז היו קבוצות שזכו בת'ריפיט, אבל הן לא זכו ליריבה מנגד שהצליחה להתמודד איתן לאורך זמן. זו יריבות אפית, כי מעטות הקבוצות שהגיעו לגמר בעונה הקודמת, וכל כך השתפרו בעונה שלאחר מכן. זהו גמר אפי כי בפעם הראשונה מאז שנות השמונים העליזות יש באמת מפגש של 6-7 מהשחקנים הטובים בעמדותיהם בגמר. כפי שכבר אמר הדוקטור – זהו מפגש בין מי שמבסס בהדרגה את מעמדו כשחקן אולי הטוב בהיסטוריה, לבין הקבוצה שמבססת את מעמדה בהדרגה כקבוצה אולי הטובה בהיסטוריה.

נער הייתי וגם זקנתי, ובתור ילדון של ממש אני עוד זוכר את בירד ומג'יק, אבל עיקר השכלתי הנ.ב.א.ית מבוססת על ג'ורדן בשנות ה-90'. בעבר דחיתי בבוז את ההשוואות בין לברון למייקל, בכלל לא היה צריך להביא טענות – זה פשוט היה ברור ומובן מאליו. ערב גמר 2017 אני נאלץ לגייס את מיטב יכולותיי המוגבלות בכדי להתמודד עם טענות אלו. אני לא סובל את לברון, מעולם לא סבלתי אותו, והל.ל.ל. יקרים ללבי עד למאוד. אבל צריך להכיר בכך שמדובר בשחקן שלם, שלא סתם מנפץ שיא אחר שיא. אין ספק שבשילוב בין יכולת פיזית אדירה (יחד עם בריאות יוצאת דופן), לבין סט יכולות מושלם, מדובר בשחקן השלם ביותר שדרך על מגרש הכדורסל. הוא הכלאה מפחידה בין הכח האדיר של קארל מאלון, ראיית משחק ורבגוניות של מג'יק ג'ונסון, אקסקלוסיביות של דומיניק ווליקינס יחד עם ערמומיות ותחמנות של איזיה תומאס. עם כל חוסר–הכבוד כלפי עונת הטריפל דאבל של ווסטברוק (שהפכה לפריק שאו מתמשך), לברון הוא היחידי שבאמת שולט בכל היבט סטטיסטי של המשחק מתוך שטף המשחק. הוא השחקן הטוב בליגה ללא תחרות של ממש כבר שנים, ובפער עצום מהבא בתור. בסופו של עניין בפוטו–פיניש אני עדיין שמח להכיר בכך שהוא שחקן שלם, אבל לא מנצח שלם, וכאן הוא נאלץ עדיין לחכות ולא לזכות בתואר של 'הטוב מכולם'. הוא עדיין לא מנהיג כאריזמטי ומהפנט מהסוג שמג'יק היה, ובעיקר אין לו את הווינריות האכזרית והדורסנית של ג'ורדן. הוא מנצח שוב ושוב כי הוא כדורסלן עליון, הוא רומס את המתנגדים בכוח הכדורסל העוצמתי שלו ומגוון יכולותיו, אבל הוא עדיין לא גילה כיצד לכופף את המשחק לכיוונו מתוך השלטת אימה וייאוש על הצד השני, מתוך יכולת לכפות את רצונך על המשחק. ככדורסלן לברון שלם יותר ובלתי עציר יותר, אבל ג'ורדן, ובמידה מסוימת גם מג'יק, ידעו להיות מנצחים גדולים יותר – והיות וזו מטרת המשחק בסופו של דבר – הרי שהם עדיין עדיפים. האם זו יכולת שלברון ישפר ויפתח? לא בטוח, כפי שהדוקטור איפיין – בסופו של דבר עדיין יש בו משהו לא בטוח מספיק, לא מספיק משתלט, לא מספיק כוחני. אין ספק שתוצאות הגמר הזה ישפיעו מאוד על האופן בו הדורות הבאים יתפסו את לברון ואת מעמדו בקצרה הפירמידה של הגדולים מכולם.

האמנם גולדן סטייט היא הקבוצה הגדולה מכולם? מבחינת כמות ניצחונות לשלוש עונות – בוודאי. מבחינת הפלייאוף הדורסני ונטול המאמץ – ככל הנראה, מבחינת כמות הנקודות ועוצמת התקפה, יעילות ההגנה, ושלל פרמטרים – יש כאן אפשרות להניח כך. אין ספק שמכל הקבוצות הגדולות ביותר, היא הקבוצה היחידה שאין בה שחקן גדול באמת – בוסטון 86', לייקרס 87', לייקרס 72, פילדלפיה 67', בוסטון של ראסל, – כולן התהדרו בלפחות שחקן אחד שהוא אחד מהעשרה הטובים ביותר אי–פעם (כנראה לפי כל דירוג של אדם שפוי). גם פילדלפיה 83' היא על הסף של רשימה זו. קשה מאוד לשפוט קבוצה שכל כוכביה עוד לא הגיעו לשיא הקריירה, אבל בנקודת הזמן הזו קשה להאמין שמישהו מגולדן סטייט הנוכחית באמת ייחשב בסוף הקריירה לאחד מ– 20 השחקנים הטובים בהיסטוריה (שחקנים כגון קובי בריאנט, לברון ג'יימס, מייקל ג'ורדן ואחרים עד גיל 30 כבר היה ברור שמעמדם בקודש הקודשים של היכל התהילה מובטח). אז איך? איך קבוצה שאין בה שחקן ב א מ ת גדול מצליחה להגיע למצב שהיא מתדפקת על דלתות ההיסטוריה?

ראשית – יש בגולדן סטייט באמת כמות דרמטית של כישרון – אבל בניגוד למעצמות העבר היא לא מרוכזת בשחקן או שניים, אלא פרושה על פני 4 שחקנים. קשה לכמת ולחשב, אבל 4 אולסטארים מובהקים, על גבול שחקני חמישיית האולסטאר, יתכן ושווים כוכב עצום אחד או שניים. בשילוב בין מגוון יכולות, בעיקר התקפיות אבל לא רק, קרי, דוראנט, גרין ותומפסון הם צירוף נדיר ומרשים.

שנית – אכן יש משהו בקבוצה הזאת שהוא נדיר ומרשים מבחינה חברתית. האם זה האופי של הכוכבים המתונים והצנועים (טוב, טוב – יש את גרין), אופי ההנהגה של קר, העובדה שרובם לא היו כוכבים לאורך הקריירה אלא פרצו ממש בשנים האחרונות, האמונה שלהם בכוחה של הקבוצה – קשה להגדיר מה הביצה ומה התרנגולת, היכן השניצל ומה הצ'יפס – אבל זה עובד טוב. פופוביץ', שעבר דבר אחד או שניים או ארבעים בכדורסל, החמיא להם לפני מספר ימים, והדגיש כי אכן מדובר בקבוצה דגולה בהיבטים של חוסר–אנוכיות. כמי שהשכיל להפוך את חוסר האנוכיות לנשק קטלני במיוחד, פופוביץ' יודע לזהות קבוצה שהשכילה לשלב נשק זה יחד עם כישרון שמעולם לא היה ברשותו. אם נניח לרגע את הביקורתיות על המעבר של דוראנט ועל הפגיעה שלו בתחרותיות – הרי שאפשר לדמיין ברמה הרגשית איך הוא הרגיש כשעבר מבית המשוגעים של ווסטברוק למשפחה המתפקדת בקליפורניה – מאגו טריפ למסע משותף, מתוך וויתור הדדי.

למי שרואה בכדורסל יותר מאשר הכנסת כדור כתום לסל, אלא במטאפורה להרבה דברים ואולי לחיים עצמם – יש כאן התנגשות, אולי הגדולה בהיסטוריה של הכדורסל – בין הקבוצה לבין האינדיבידואל. מי שעשויה לחקוק את שמה בראש האלופות הגדולות, או להתברר כאוסף של כישרונות שהסתכם באליפות בודדת ומולה – מי עשוי להתברר כשחקן הגדול מכולם, בכל שקלול וחישוב אפשריים, או להתברר כמי שהכישרון והיכולת שלו היו עד הסוף מרשימים יותר מהיכולת שלו לנצח: מי שזה מזכיר לו את ההתנגשות הקבוה בין וילט לבין הסלטיקס לאורך שנות הששים – צודק.

לניצחונו של מי לקוות? מהצד האחד הקבוצה שמעדיפה את הביחד על היחיד ומהצד השני היחיד ששם את עצמו מעל, ולעתים על הקבוצה? להיות בעד הגיבור האנושי, שמגייס את כל כישוריו בכדי לבלום מכונת כדורסל אימתנית? אולי להיות בעד הגיבורים האנושיים שמשתפים פעולה בכדי לבלום מכונת כדורסל אימתנית של שחקן יחיד ומיוחד? מי האנושי כאן ומי הביוני–מכני–מפלצתי? הוא שאמרנו – סדרת גמר אפית, כזו שתכריע מי חזק ממי – האדם או המכונה; היופי הוא שכל אחד מהצופים יכול לחלק את התפקידים בעצמו, ולהחליט מי כאן האדם ומי המכונה.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. דורון בתודות באיחור לדוק שי מומי..

    2 יונ 2017 03:05:23

    תודה רבה מנחם, זה שראית את מייקל בירד מג'יק וענקים אחרים
    בלייב, זה פריבילגיה בשבילנו,
    תודה רבה לשי אבן אבן צור הענק על כתבה שבדיוק לה חיכינו, ממש מצוין,
    שי הוא מומחה מס 1 באתר להצבת השאלות הנכונות ועוד.
    תודה רבה לדוק מול מומי, קרעתם אותנו ובגדול, נצחק שבוע שלם.
    תודה לשי גולדברג לג'ון ולהרבה כותבים ומגיבים.
    מחוסר זמן לא הספקתי להודות ובגדול.

  2. דורון בתודות באיחור לדוק שי מומי..

    2 יונ 2017 03:06:41

    מנחם וכולם, האתר ענק ביותר בזכותכם, הרשימה ארוכה מידי,
    מנחם בישל מרק נהדר וכל אחד מוסיף תבלין

  4. THE KING RUSSELL

    2 יונ 2017 04:00:19

    מנחם כמדומני שאתה בעבר כתבת על 2 פרמטרים למדוד גדולה של שחקן. היכולת וההמשכיות. ונראה שהרבה פעמים זה מתערבב בראש כי שלברון עוקף את מייקל בנקודות פתאום צף האם הוא יותר טוב. יכול להיות שכן אבל זה לא מה שהנתון מלמד . הוא מלמד על היציבות לאורך הזמן של השחקן.
    אבל מכיון שלברון מציג פליי' נהדר מכל נקודה במגרש פה באמת מתחיל הדיון אם וכאשר הוא יקח את האליפות השנה איפה ממקמים אותו בדיון ההיסטורי.

  6. הורנט

    2 יונ 2017 06:03:02

    הייתי רוצה לראות את הבולס של 96 נגד הלוחמים המודרניים. האסכולה הישנה מול החדשה. איזה חווית כדורסל זאת יכלה להיות.

    2. ברוך רובין

      2 יונ 2017 07:23:05

      שום חווית כדורסל היה נגמר בבלואט במחצית לטובת הלוחמים כמובן, אבולציה של משחק הסיבה שדוראנט טוב מגורדן (לא גדול ממנו הסטורית) הסיבה שגרין מגן טוב יותר מפיפן… הלוחמים של השנה היו משפילים ודורסים את הדרים טים של 92 שפשוט לא יכולה להתמודד עם האינטסיביות השליטה בכדור יכולת הקליעה האתלטיות … שהשתפרו בצורה מדהימה

      1. הורנט

        2 יונ 2017 15:31:47

        אני לא מסכים איתך בכלל.
        לבולס היו שחקנים אתלטים מאוד, לצד שחקנים לא אתלטים במיוחד. ונחש מה, גם לגולדן סטייט יש שחקנים אתלטיים מאוד בסגל לצד שחקנים שלא אתלטיים במיוחד.

        הבולס חזקים יותר מנטלית, הבנת משחק לא פחות טובה, ולדעתי האישית אף גבוהה יותר, וסט יכולות משחק שונות אך לא פחותות ברמת הביצוע.

    3. סלים ווארזה

      2 יונ 2017 08:46:00

      השאלה לפי איזה חוקים משחקים…

      דברים השתנו – כמה מותר לגעת בשחקן, איסור הגנה אזורית, רמת הפיזיות, שריקה לעבירה בניסיון ל 3.

      בחוקים של פעם – בולס בלי בעיות. ההגנה הרצחנית של גו'רדן, פיפן ורודמן תחסל את ג"ס בקלות. מייקל ילעס את קרי, רודמן\פיפן את דוראנט. בהתקפה ג'ורדן יעשה 35-40 ממוצע למשחק. ועוד לא התחלנו לדבר על הוראס גראנט ושאר הביריונים של שיקגו.

      בחוקים של היום – צמוד יותר אבל מייקל יקלע 45-50 למשחק אם ירצה. פיפן עדיין יעשה לדוראנט טרור. רודמן יקח 20+ ריבאונדים למשחק וישחק לגרין עם המוח עד שישגע אותו לגמרי.

      האתלטיות , האגרסיביות והג'ורדן של שיקגו תפורים לחסל את ג"ס.

      2. ברוך רובין

        3 יונ 2017 04:16:07

        זה הבעיה הנוסטלגיה אני ממליץ לך לראות משחקים של הבולס הגדולה היום גם גורדן וגם פיפו נדרשים לבלון חמצן גולדן סטייט הייתה מרסקת אותם בכל סט של חוקים אבולציה של משחק, הבולס היו קבוצה מדהימה לפני 20 שנה אבל היום אין להם סיכוי.

        1. הורנט

          3 יונ 2017 06:30:29

          1. אני רואה משחקים כל הזמן. מכל תקופה. לדעתי הבולס השושלת השנייה היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה כי לדעתי הם שיחקו את הכדורסל ברמה הכי גבוהה מכולם. היה להם משחק שלם עם יכולות מבחוץ ובפנים והיה להם מאץ הגנתי מול כל סוג של יריבה.
          2.ג'ורדן היה יותר אתלטי גם מהשחקנים של ימינו. אגב, עד היום הוא מנצח שחקני נ.ב.א בינוניים באחד על אחד (מאיו, גליכריסט) וניצח את כריס פול בתחרות קליעה לא מזמן. ככה שהכישרון שלו זה על אמת.
          3. בלון חמצן? אתה מושפע מפרופגנדה זולה של התקשורת. בשנות השמונים קצב המשחק היה מהיר יותר מימנו והיו עוברים קו חצי כל 3 שניות. היום רוב המשחקים בנ.ב.א עוברים חצי בהליכה. אגב, אריאל בית הלחמי, שהוא חסיד כדורסל של שנות ה 80, שיחק העונה בקצב משחק של פעם וזכה להצלחה יפה בליגה.
          4. היום קולעים יותר טוב מחוץ לקשת חד משמעי ( גם זורקים הרבה יותר) אבל זה היתרון האמיתי היחידי של השחקנים המודרניים.
          יש גם יותר ביטוי ללהטוטנות כדור, בחוקים של פעם זה לא היה מתאפשר. יש היום חופש פעולה לשחקנים כפי שלא היה מעולם בהיסטוריה של הליגה על ידי שינוי חוקים שבאו להקל מטעמי רייטניג על חשבון הספורט ובגלל זה הליגה כל כך נרפית ולא תחרותית.

  9. מולי

    2 יונ 2017 10:09:37

    יפה וראוי כתבת!
    ה"אדם" מול ה"מכונה" מזכיר בהחלט בתפישת העולם הבסיסית את הקומוניזם (רווחת הכלל) מול הקפיטליזם (רווחת היחיד).

    אבל כאן זה יותר מכך, במונחים של היום זה מזכיר את ההסתמכות על חוכמת ההמונים לעומת פרץ גאונותו של יחיד.

    אני חושש שלכל שיטה מגבלותיה וכל שיטה תאריך תפוגה…

  10. הציפור הנדירה

    2 יונ 2017 12:43:56

    גם בירד מנצח גדול יותר מלברון ולא פחות ממג'יק. ביל פיץ'מאמנו של בירד שעם לארי אתה לא מקווה לנס אלא מצפה לנס ועם לארי הוא הוא מעולם לא איבד תקווה. זה נכון כמובן גם למייקל ומג'יק ולמייקל יותר מכולם. השאלה אם זה נכון ללברון. איינג' שהוא לא הבין מדוע אך כששיחק עם בירד שיחק ביתר מאמץ ושכל ואחריות כדי לא לאכזב אותו ועם בירד הוא עשה דברים שלא עשה מעולם וטפיחה על השכם או מילה טובה ממנו הייתה שווה יותר מהרצאה של רד אאוורבך על עדהכמה הוא היה טוב או ממאמר ב"ספורט אילוסטרייטד". זה כמובן נכון גם לגבי מייקל ומג'יק אך אני מסופק עם לברון ברמההזו גם אם קרוב.

    לווריירס כן יש שחקן כזה שכתבת שאין והוא דוראנט שהבטיח את מקומו בהיכל התהילה ויש מצב שיהיה בין 20 השחקנים הטוביםבכל הזמנים או לפחות בין ה-25.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט