וויין גרצקי פורש

מדיסון סקוור גארדן,

29 למרץ, 1999

מדיסון סקוור גארדן, ניו יורק

ה-28 למרץ הוא אחד התאריכים החשובים בחיי: ראשית, בתי סיגל נולדה בעיירה 'בלפונט' הסמוכה לסטייט קולג', ביתה של פן סטייט. זה היה ב-28/3/1967, הווה אומר שהתינוקת שאני זוכר 5 דקות אחרי היוולדה – כאילו זה היה אתמול – היתה אתמול בת 50!  ממש, אבל ממש לא יאומן. יום אחרי, ו-32 שנה אחרי – ה-29 למרץ,, 1999 הוא גם יום שלא אשכח כי קרו בו שני דברים חשובים: ראשית הודעתי לאדלפי יוניברסיטי שאני פורש בסוף הסמסטר. בדיעבד זו היתה שגיאה כי הייתי צעיר מדי לפרוש מהוראה, אך חופי פלורידה והדיג היוו משיכה שלא יכולתי ללעמוד נגדה. אותו יום בערב הייתי במדיסון סקוור ארדן לערב מיוחד במינו: וויין גרצקי, שחקן ההוקי הגדול בכל הזמנים,  החליק  על הקרח של המדיסון סקוור גארדן בפעם האחרונה לנגד עיני. שבועיים אחרי הוא החליק בפעם האחרונה..

גרצקי – "ONE GREAT THE" –  שחקן ההוקי-קרח הגדול בכל הזמנים והאדם המפורסם  בכל ההיסטוריה של קנדה, ולא רק בספורט, שיחק את משחקו האחרון במדיסון סקווד גארדן  במדי הריינג'רס של ניו יורק. ההוקי קרח לעולם לא ייראה אותו הדבר בלעדיו.

עם פרישתו קיבל כבוד שאפילו מייקל ג'ורדן לא קיבל: ה-NHL, שאיבדה את כוכבה הגדול ביותר, החליטה להקפיא את חולצתו לנצח. אחרי סיום העונה הזאת אף שחקן הוקי קרח לא ילבש עוד את החולצה מספר 99. את הגופייה של מייקל, מספר 23, לא ילבשו עוד רק בשיקאגו בולס, "99 לא יהיה יותר לעולם בכל ליגת ההוקי כולה", אמר מפקח הליגה.

גרצקי קרא לזה "חגיגת פרידה", אך איש לא חייך כשהודיע על פרישתו. בגארדן, במשחקו האחרון, הייתה בוודאי הרגשה של אובדן. כמו קרוב יקר העוזב לארץ רחוקה ולעולם לא ישוב. מרק מסייה ומריו למיו, כוכבי ההוקי קרח הגדולים ביותר אחרי גרצקי, ראש ממשלת קנדה וכל המי ומי של הפוליטיקה, הספורט, הוליווד וברודווי – כולם באו למשחקו האחרון. רק מעטים מאוד בגארדן לא הזילו דמעה. יכולתם לראות בטיווי מסביב אנשים מתייפחים בלי בושה.

ויין גרצקי שלט במשחק בדרך שאינה ניתנת לתיאור, ואפילו 16 השיאים ששבר בקטגוריות החשובות ביותר בליגת ה-NHL ימעיטו מערכו האמיתי. את גרצקי – כמו את לארי בירד ומג'יק – לא מודדים רק בסטטיסטיקה, אם כי גם כאן הוא "נומרו אונו". דווקא במשחק הפיסי והאכזרי הזה שרק הגדולים, החזקים והנוקשים שבו שורדים, הפליא גרצקי בגמישותו, בקצבו וביכולת המשחק שלו. הוא היה מעין "ברישניקוב על הקרח" – במשחק שבו שחקנים נכנסים זה בזה במהירות של 50 קמ"ש ומדביקים יריב אל קרשי הגדר. במשחק שבו רק אגרופים שומרים על כבודך וגבריותך, בילה גרצקי 20 שנות מקצועניות כמעט בלי לנהל קרב אגרופים אחד על הקרח. אמנם כל יריב שבו נתקל ניסה להתגרות בו. כל שומר שהשאיר מאחור כאילו הוא תקוע בבוץ או דבוק לקרח בדבק נגרים ניסה להגיב בדחיפה, מרפק וקריאת תיגר. אבל אלו מעולם לא נענו בנקמה מ"הגדול". כי גרצקי היה לא רק השחקן הטוב מכולם, אלא גם הפיקח מכולם. כבר מגיל צעיר הבין כי אם ייענה לקרב אגרופים ויוצא עם המתגרה לשתי דקות העונש האוטומטיות, היריב תמיד יזכה. הוא, היריב, יעשה בכך את שלו: הוציא את עצמו אמנם לשתיים או חמש דקות מהמשחק (על עבירה קטנה או חמורה), אך אתו הוציא גם את המייקל ג'ורדן של ההוקי, ומי לא היה מחליף לירה בשקל?

הימנעותו מקרבות זיכו אותו בקיתונות של קללות ודברי נאצה מהאוהדים. "פחדן", קראו לו, "מוג לב היודע רק להחליק". מדי פעם הונפו שלטים של קהל עוין עם הסיסמה, "וויין, פוסי-קאט, צ'יקן (תרנגולת), למה אתה לא נלחם?" אבל גרצקי בשלו, החליט כי אין לו כוונה להשתתף בקרבות אגרופים והעביר מסר אדיר על איך המשחק הזה צריך להיראות ולהיות משוחק.

הוא משאיר אחריו מורשת אדירה. במו ידיו ורגליו הביא למדינת ענק כארה"ב את ההוקי קרח במלוא תפארתו. עד גרצקי, היה ההוקי הקרח מין אי בודד ומוזר שכתובתו הראשית הייתה ערבות הקרח של קנדה. גרצקי לקח משחק שנשלט על ידי בריונים, היה לכוכבו הגדול ביותר, ואז ייבא אותו למדינה שכמעט לא שיחקה את המשחק. נכון, היו כוכבים קנדיים לפניו כגורדי האו, בובי הול, בובי אור או פיל אספוזידו, אך גרצקי הוא שעשה מההוקי קרח את מה שהוא כיום: "ביג טיים" אמריקאי בשורה אחת כמעט עם "שלושת הגדולים" – הבייסבול, הפוטבול והכדורסל.

הוא הגיע לליגה ב-1979, באותה השנה שבה הגיעו מג'יק ולארי בירד ל-NBA וג'ו מונטנה ל-NFL. CREATIVES THE OF YEAR THE –  "שנת היצירתיים" קוראים לשנה הזאת, ואין מי שיתווכח עם הכינוי. מג'יק הביא לליגה את תפקיד הפוינט-גארד הגבוה, 2.06 מטרים; בירד לימד כיצד לרכז משחק מעמדת הפורוורד, ומונטנה יצר את "תרגיל הדקה האחרונה" בפוטבול, סדרה מופלאה של מסירות ההופכות מצב אבוד לניצחון בסדרת המסירות האחרונות עם הכדור, כשקו החוץ הוא החבר הטוב ביותר שלו לעצירת הזמן.

גרצקי יצר עולם חדש בספורט. הוא הגורם היחיד שהביא את ההוקי לטלוויזיה הכללית ואחר כך לכבלים, למשכורות שוות ערך לענפי ספורט אחרים ולשיווק עולמי. הוא עשה זאת בענווה ובאישיות עדינה שאנחנו כל כך לא רגילים לה באלפיון העליון של הספורט. גרצקי אהוב אולי יותר מכל ספורטאי אחר בגלל פשטותו, יחסו לחברי קבוצתו והאלגנטיות שלו על המגרש ומחוצה לו.

פרישתו באה לליגה בזמן הרע ביותר מבחינתה. המשווק הטוב ביותר שלה עזב את הליגה בזמן קריטי שבו היא מנסה לשפר את מדד הצפייה בשידורי הטלוויזיה של משחקיה. גרצקי היה אחד מיחידה נבחרת של שחקני הוקי קרח, שניתן היה להשתמש בהם כמותג לעסקות ענק ובה בעת גם לנצל את המוניטין שלו לפרסום בטווח נרחב – ממצלמות וידאו זעירות עד למרקים של "קמפבל" והמבורגר של "מקדונלד'ס". הוא היה שחקן הוקי קרח שכל אחד באמריקה הכיר, גם אם הוא ובני ביתו לא נמנים עם חובבי הענף. המגזין "פורבס" העריך באחרונה כי גרצקי השתכר כשמונה מיליון דולרים בשנה שעברה מפרסומות, מלבד שכרו בניו יורק ריינג'רס (6.6 מיליון דולר), נתונים שדירגו אותו במקום ה-14 ברשימת הספורטאים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר בשנת 1998. מלבד הכנסותיו מפרסום לקמפבל ולמקדונלד'ס, פרסם גרצקי בין השאר ערוצי לוויין, חברות לייצור מוצרי ספורט, חברת ביטוח שוויצרית ובנק קנדי. גם דווח כי הוא מעורב במסעות פרסום של רשתות מזון מהיר וביגוד ספורטיבי בקנדה. קריירת הפרסום שלו תימשך למרות פרישתו, אבל הליגה הפסידה אוצר.

התחזית של מנתחי השווקים היא, שלליגת ההוקי צפויים בלעדיו ימים עגומים למדי, בדיוק כפי שקרה בכדורסל אחרי פרישתו של מייקל ג'ורדן. אבל בעוד שרוב הפרשנים צופים כי ה-NBA תתגבר על פרישתו של ג'ורדן בשנים הקרובות, לא כן המצב בהוקי קרח, שם בולט הצורך במנהיגותו של כוכב-על. ההוקי קרח מדורג עתה רביעי אחרי פוטבול, בייסבול וכדורסל בטבלת ההשקעות של גופים מסחריים, אבל מאז 1994 עלתה מאוד המעורבות במסעות פרסום של כוכבי מירוץ מכוניות, טניס לגברים ונשים, גולף והחלקה אמנותית, הנוגסים בפלח השוק שהיה שמור להוקי קרח – שבעייתו העיקרית היא מחסור בכוכבים עם אישיות וכריזמה מחוץ לזירה. לא עזרה העובדה שבעשור האחרון הולעטה הליגה בעשרות שחקנים משבדיה, פינלנד, רוסיה, צ'כיה ושאר מדינות מזרח אסיה שהם טובים עד מצוינים אבל בלא – מה לעשות – כל כריזמה. מתחת מסכות המגן שלהם, כל מה שאתם רואים זה פה ללא שיניים, וכשמסכת המגן מוסרת, והשחקן אמור להיות מרואיין, כל מה שאתם שומעים זו שפה משונה ומתרגם משעמם. לשיווק הליגה זה לא עוזר.

כשהמשחק האחרון הסתיים בניצחון פיטסבורג בהארכה 1-2 משער של השחקן הנחשב לטוב ביותר כרגע, הצ'כי יארומיר ג'גר, סירב גרצקי להוריד את חולצתו הספוגה זיעה. הוא נשאר אתה על הקרח אחרי שמסר את האסיסט ה-1,963 והאחרון שלו, אסיסט יחיד במשחק ועוד שיא שלו שלעולם לא יישבר – כשהקהל המונה 18,200 הצופים עומד עשר דקות, מריע ומזיל דמעה. גרצקי פרש כאלוף אמיתי. כשהניף את ידיו לקהל ידעתם מדוע הוא כה נאהב ונערץ. שלא ככוכבים הגדולים האחרים, ג'ורדן או מג'יק, גרצקי הוא אמיתי. הוא הכוכב היחיד שעם פרישתו תחסר אנושיותו. קשה לחשוב על כוכב-על אחר שאפשר לומר עליו כיום דבר דומה. הוא מעולם לא שתה לשוכרה, לא עסק בהימורים, לא התגרש, לא בגד באשתו עם אלפיים נשים עד שנדבק בנגיף ה- HIV, לא עשה ילדים מחוץ לנישואין, לא השתמש בסמים ולא נעצר בעבירות תנועה על נהיגה במהירות 180 קמ"ש. הוא יורם אמיתי, בן עיירה קנדית פצפונת, המכוסה בקרח במשך שמונה חודשים בשנה, עם חינוך וערכים שאין למצוא אותם עוד בכרך הגדול.

עם כל יכולתו המופלאה, גרצקי לא היה הרבה יותר משמועה לפחות במחצית הקריירה שלו ב- NHL. בדיוק כמו ד"ר ג'יי, אמריקה לא ראתה אותו בגדולתו האמיתית בתקופת השיא של משחקו, כשהיה מוחבא אי שם במדינת אלברטה הרחוקה, בעיר הנפט אדמונטון, שמלבד ההוקי הטוב בתולדות היקום לא היה לה הרבה להציע. הוא השיג שם ארבעה תארי אליפות "סטנלי קאפ" כקיצוני, בקבוצה שרק הלונג-איילנד "איילנדרס" משנות ה-80 המוקדמות יכולה להיות בת השוואה אליה. אך בעוד שלאיילנדרס היו שבעה שחקנים שנכנסו להיכל התהילה, גרצקי ומרק מסייה עשו זאת כמעט לבדם באדמונטון האלמונית. כה אלמונית הייתה, עד שעיתונאים ושדרים אמריקאים טעו כל הזמן וכינו אותה "אדמינגטון". כשגרצקי עזב את אדמונטון (וקנדה) כדי לעשות את הכסף הגדול בלוס-אנג'לס קינגס, התקשו הקנדים להשלים עם המהלך. הייתה זו מעין בגידה במקורות, בשורשים. טענו נגדו שעזב את חיק הכפר הקנדי כדי לשחק ולהתחכך עם הכוכבים והתהילה בהוליווד.

אבל גרצקי לא ענה למקטרגים, ורק כמה שנים מאוחר יותר גילה את הסיבה האמיתית. תקוותו הייתה כי אם ישחק בלוס-אנג'לס, הוליווד תשים את ההוקי קרח על המפה והמשחק יהפוך לנחלת הכלל. הצלחתו הייתה חלקית. רק כשעבר ללוס-אנג'לס קינגס ועשה ממנה מועמדת לגיטימית לסטנלי קאפ, למדה ארה"ב להכירו מקרוב. כמה חבל שהוא בא לריינג'רס בניו יורק בערוב ימיו כשחקן. תארו לכם את גרצקי הצעיר בתפוח הגדול, באולם המפורסם בעולם. הוא היה הופך את המשחק לגדול יותר אפילו ממה שכבר עשה.

כשעזב את קנדה היה חשש גדול שהרווח האמריקאי יהיה הפסד קנדי. לכן הקפיד גרצקי להמשיך ולהתחרות במדי הנבחרת הקנדית באליפויות העולם השונות. עם זאת, מעברו השפיע קשות על הליגה הקנדית. יותר ויותר קבוצות קנדיות לא היו מסוגלות להתחרות באחיותיהן האמריקאיות באותה ליגה בגלל כוחו של הדולר האמריקאי ביחס לדולר הקנדי, וכן עקב שיעורי המס הגבוהים בקבוצות המדינה הצפוניות. לכן כל כך הרבה קבוצות קנדיות החליפו את כתובתן ליו.אס.איי. "אני חושש שאדמונטון אוילרס ייכשלו. הקנדיאנס והאוילרס הן האינטגריטי של הליגה, בלעדיהן ה-NHL תיראה אחרת. הקנדים חייבים לעשות הכל כדי שהקבוצות הקיימות לא יפלו, וזה אחד היעדים שהצבתי לעצמי – לעזור לקבוצות הקנדיות", אמר באחרונה.

גרצקי היה לשחקן הוקי בהיותו בן שנתיים, כשסבו הבחין שהתינוק מעדיף להחליק על קרח מאשר להלך. נהר גדול חוצה את החווה של הסבא בצפון אונטריו, ומתחילת נובמבר עד אמצע אפריל הנהר קפוא בחלקו העליון. הקרח שעל הנהר היה המקום האהוב על גרצקי. שעות על גבי שעות החליק שם בשנות ילדותו.

כשאביו וולטר, שחקן הוקי חצי מקצועני, הבחין בכישרונו המיוחד של הילד, הוא לקח שטח בחצר האחורית של ביתו, הניח משולשי פלסטיק בארבע קרנות, בנה שני "שערים" וקנה לילד מקל הוקי. מגיל שש הוא החל להחליק עם המקל והפאק (דיסקית המשחק) שעה וחצי לפני שהלך לבית הספר, ושעות על גבי שעות עם חבריו אחרי שחזר מהלימודים. אביו אמר כי עוד לפני שמלאו לו 10 היה וויין מבלה בממוצע שמונה שעות על הקרח בכל יום. "'אל תחליק למקום שבו נמצא הפאק', היה אבי אומר לי יומם ולילה", סיפר וויין, "החלק למקום שהפאק הולך אליו". עוד דבר לימדו אביו: "לעולם לא תהיה גדול ובריון כמו האחרים בהוקי, אז גבור עליהם בשכל ובתחכום".

כך הוא פיתח ויצר בבנו תכונה שלא הייתה ואין לאף שחקן אחר – יכולת לראות את השטח כולו ואינסטינקט פנימי היכן להיות בשנייה הנכונה. הציפייה, האינסטינקט להיות במקום היחיד הטוב ביותר, היו אלה שתמיד הפרידו אותו מאחרים.

כשכל הנערים בני גילו בקנדה ניצלו את אחר הצהריים כדי ללכת לקולנוע, העדיף וויין גרצקי ללמוד היסטוריה. היסטוריה של הוקי קרח. לא בדיוק חמורבי או נפוליאון, אבל בכל זאת היסטוריה. במקום להצטרף לחבריו להליכה לסרט, העדיף גרצקי לנסוע באוטובוס לטורונטו, להיכל התהילה של הוקי הקרח, המשחק אותו אכל, שתה, נשם וחלם עליו 24 שעות ביממה. הוא הסתובב בין אגדות העבר כדי להריח ולגעת במקלות ההוקי, המחליקים וכפפות העור המרופטות. גרצקי נגע בהיסטוריה של המשחק, אך לא ידע כי בעוד זמן לא רב ישכתבה מחדש. "תמיד נדנדתי לאבא שייקח אותי להיכל", אמר גרצקי בשבוע שבו נבחר להיכל התהילה. "כבר בגיל 8 הייתי 'נתין' של ההיכל. אבי היה מביא אותי בבוקר ומשאיר אותי שם כל היום. הייתי עומד שעות ומסתכל על התמונות, המדים, עוצם עיניים וחולם. חלמתי להיות יום אחד שחקן ב-NHL, כמו שכל ילד קנדי חולם".

גרצקי ידע הכל בעל פה. הוא היה מסוגל לתאר בפרטי פרטים כל שער שכבש גורדי האו, מתי, איך ונגד מי. הוא הכיר כל עקומה במקל שבו הטיל בובי הול אימה על על כל שוער בליגה. הוא הכיר בעל פה את המחליקיים המיוחדים שיצר בעל מלאכה בבוסטון בשביל בובי אור, שחקן ההגנה הטוב בכל הזמנים, שלא הסכים לשחק במחליקיים אחרים, ואת מסיכת המגן של ג'ייק פלנטה, גדול השוערים.

גרצקי הכיר את כל ההישגים והשיאים שהוא ריסק בעצמו בעשרים שנה בליגה, כאילו היכל התהילה ושיאי ה-NHL הם ביתו ורכושו הפרטי. אבל יותר מכל אהב לקרוא על אישיותם של אגדות העבר, על אומץ לבם, הענווה שלהם ונכונותם לוותר על האגו למען הקבוצה. אלה בדיוק התכונות שאימץ גרצקי בעשרים שנות קריירה, שאין להן ורע בהוקי קרח.

איש לא היה צריך להתרגש כשהודיעו לו כי נבחר ל"היכל התהילה". חשבו אפילו שזה יהיה משהו טריוויאלי, כמו בחירת מייקל ג'ורדן לחמישיית המזרח. אחרי הכל, מה הסיפור הגדול בבחירת שחקן שהשיג ארבעה גביעי סטנלי קאפ, הבקיע 894 שערים ומסר 1,963 אסיסטים. מתברר כי הייתה זו בשביל הקנדים ההזדמנות הראשונה להודות לנסיך. מגדל CN בטורונטו, המגדל הגבוה בעולם, האיר באותיות ענק "תודה וויין", שלט שנראה גם ממרחק עשרות קילומטרים מהעיר. תמונתו מילאה את כל העמודים הראשיים של עיתוני קנדה, תחנות הטלוויזיה שידרו את שעריו ללא הפסקה, ובתוך כל המהומה ביקש גרצקי להקדיש ארבע שעות ל-JOE AVERAGE – האוהד הרגיל. הוא היה מעוניין לפגוש את האוהדים פנים אל פנים ב"גרייט הול" של היכל התהילה. גרצקי ביקש מהאוהדים לבוא לדבר עמו על הוקי, לשאול אותו שאלות ולהחליף אתו דעות. אנשים התקהלו בעשרות אלפים. היכל התהילה סידר ברגע האחרון את אולם "מייפל ליפס" בטורונטו עם מסכי ענק לאלה שלא הצליחו להיכנס. האוהדים שאלו על הכל. על יחסיו עם אביו, מצב המשחק, הפציעות בהוקי ובעיקר על משחקו הטוב בקריירה. וגרצקי השיב: "אני חושב שהמשחק השני בגמר 1987 היה הטוב ביותר שלי. מונטריאול ניצחה במשחק הראשון ואבי אמר לי שלא הייתי די טוב. הקשבתי לדבריו, ובמשחק השני כבר הייתי שחקן אחר". אבל כעבור כמה שניות כבר שינה גרצקי את דעתו. "המשחק הטוב ביותר שלי היה ב-1993 נגד טורונטו. המשחק השביעי בליגה". ואז, כדי לעקוץ במקצת את הקהל ה"מטורף" של טורונטו, הוסיף: "אתם בוודאי זוכרים את המשחק עד היום".

כדי לשוחח עם גרצקי הגיעו אוהדים אפילו מוונקובר, הצד השני של היבשת. "באנו כל הדרך לומר 'שלום ולהתראות' לשחקן שנתן לנו רגעי עונג על הקרח במשך 20 שנה". אמר מוס אוגליידי, דייג טונה מוונקובר. אפילו אמריקאים מסירקיוז, פילדלפיה ומיאמי באו כדי להיפרד. "הוא כוכב הספורט הגדול מכולם", אמרה גייל מילר מפורט לוטרדייל, פלורידה, "עד שהוא התחיל לשחק אפילו לא ידעתי שקיים משחק כזה". עשרים שנה בילה בליגה המקצוענית, עוד אחד מ-16 שיאי הליגה שהוא מחזיק. אין שחקן קבוצתי באף ספורט אחר שאפילו מתקרב ל-16 שיאי ליגה בקטגוריות העיקריות. 20 שנה, והוא כבר יודע להגיד שיתגעגע. "מה שיחסר לי זה לקום בבוקר לאימון, להגיע לאולם, לשתות קפה עם המנקים, המעסים, וכמה מהשחקנים הזקוקים לעיסוי כמוני. מה שיחסר לי זה לשבת בסוף האוטובוס עם בירה אחרי המשחק ולדבר עם החברים".

גדר חצרו של גרצקי גובלת במגרש הגולף המפורסם, "שרווד אוקס קאונטרי קלאב". בדרך כלל נמצא לידו חברו הטוב, שחקן הגולף קרג סטדלר. גרצקי וקרג הם זוג בטורניר שרוור אוקס, ה- AM PRO, קומבינציה של מקצוען וחובב. הצמד שהם יתמודדו מולו בטורניר הקרוב מורכב מפיל מיקלסון ומייקל ג'ורדן. "ככל הנראה היה לי יותר קשה לפרוש מאשר לג'ורדן. אני סובל מכך נפשית כל יום, הוא נראה שלם ורגוע בלי הכדורסל. הוא משקיע את כל האנרגיה בניסיון להיות שחקן טוב יותר בגולף. לי אין את המוטיבציה לכך. הוא לוקח שיעורים פרטיים ונכנס לדיכאון כשהוא לא יורד מ-78 במגרש שה'פאר' שלו 72. לי זה בכלל לא חשוב. 78, 80, 84, בשבילי זה כיף, דרך להשתחרר קצת. מבחינת ג'ורדן, מריו למיו, וג'ון אלווי, זו עוד מלחמה בדרך לניצחון. אני פשוט לא מסוגל להעביר את הדגש התחרותי שהיה לי בהוקי לגולף, לטניס או לשום דבר אחר".

למרות הקושי המנטלי, גרצקי שלם עם פרישתו. בעונתו האחרונה הוא כבר לא היה ה"גאון של הסקייטים" שנע באלגנטיות בין המגינים ועובר אותם כאילו היו מאובנים. אבל גם כשפרש, הוא עדיין היה אחד הטובים בליגה. גרצקי פרש כי הגיע הזמן, לא כי היה חייב. הבעלים של הריינג'רס, ג'יימס דולן, אמר לו כי הוא מוכן להחתימו לעוד שלוש שנים, אבל גרצקי סירב. הוא לא רצה להיות לשחקן ספסל רגיל. הוא שלם עם פרישתו כי הוא פרש כמעט במיטבו.

כאשר נשאל כיצד ישתלב בעתיד בהוקי, השיב: "זה יהיה טפשי מצדי לא לחשוב על העתיד. המשחק היה כל חיי מגיל חמש ועד היום. זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב. אבל אני עוד לא יודע מה אני רוצה לעשות. לעבוד עם מפקח הליגה? לקנות קבוצה? לאמן? להיות ג'נרל מנג'ר? הכל מושך אותי, אך לא אעשה דבר בלי להתייעץ עם משפחתי. כך או כך, אני צריך לפצות את משפחתי על 20 השנים שבהן נעדרתי מהבית".

כשנשאל אם יש סיכוי שיחזור לעוד שנה שנתיים, השיב: "דברתי על כך עם מייקל ג'ורדן. הוא אמר לי כמה זה היה קשה. אני מצטער. אין לי כל כוונה לחזור. אם אי פעם תראו אותי עם סקייטים על הקרח, זה יהיה ברוקפלר סנטר בניו יורק עם ילדי בחג המולד, ואולי עם משרוקית בפה. יותר מזה כבר לא אעשה".

***

בשנים האחרונות התקשתה נבחרת קנדה יותר ויותר להשיג מדליית זהב אולימפית או לנצח באליפויות העולם. ארה"ב, רוסיה, צ'כיה ושבדיה היו ליריבות שוות ברמתן. הקנדים האמינו שמצאו את הפתרון כששכרו את גרצקי להיות מנהל ונשיא הקבוצה למשחקי החורף בטורינו 2006. אתו, האמינו, תמיד ינצחו. גם אם כל מה שיוכל לעשות זה לתת הוראות מהספסל. אחרי הכל, זהו גרצקי, וויין גרצקי, בכבודו ובעצמו, שנותן הוראות משחק, ואף שחקן הוקי קרח  קנדי לא ירצה לאכזב את אלילו. סורי, קנדה, זה לא קרה. הקנדים לא ניצחו בלעדיו. כמה שניסו לא לאכזב את אלילם, לא היה להם אחד שיוכל לשלוט בכל האחרים כמו שהוא עשה. אמרו שהוא ניהל את הקבוצה טוב וללא כל חריקות. אבל הקנדים צריכים יותר מזה: הם צריכים אותו על הקרח, ועתה, כל מה שנשאר להם זה לקוות ליורש מתאים במקומו. יש שני נערים בני 12 ו-14 בערבות הקרח של אונטריו – בובי סגגדל וברנרד מלקולם – שכולם מכנים "יורשי גרצקי". אבל אנחנו האמריקאים שמענו על זה שוב ושוב – "יורש לג'ורדן". ויורש עדיין אין.