איך מעריכים מאמן? / איל ספיר

"איזה מאמן גרוע, הוא לא עושה תרגילים!!!"

את המשפט הזה שמעתי לאחרונה הרבה בהקשר של מייק ששבסקי. מה שמטריד אותי במשפט הזה הוא לא החלק הראשון (שמייק ששבסקי הוא מאמן גרוע) ולא החלק השני (שנבחרת ארה"ב כמעט ולא עשתה תרגילים), אלא החיבור ביניהם והמחשבה שאם מאמן לא עושה תרגילים, אין ספק שהוא מאמן גרוע.

מייק ששבסקי. צילום: ויקיפדיה

קשה מאוד להעריך מאמן וכמעט בלתי אפשרי לעשות זאת דרך מסך הטלוויזיה. לדעתי הדרך היחידה להגיע להערכה בטוחה לגבי איכות המאמן היא להיות נוכח באימונים באופן עקבי ולשבת בצמוד אליו במשחקים. במילים אחרות, הדרך היחידה להעריך את איכות המאמן היא להיות שחקן שלו.

קביעה זו שלי מחזקת את הרגשתי שכאוהדי NBA, אנחנו מקבלים את הכל על מגש של כסף. חפשו ראיונות של שחקני NBA שנראים לכם כנים וקראו מה הם חושבים על המאמנים שלהם. רוב התשובות ינועו בין הערכה להערצה. כמעט כל המאמנים ב-NBA הם מאמנים טובים וצריך להתחשב בזה כשבאים להעריך מאמן.

עתה יש להבדיל בין ביקורת על ניהול משחק וביקורת על אימון. מאמנים רבים טובים בחלק אחד וחלשים בחלק אחר. את ניהול המשחק לא קשה לבקר. מסתכלים על החילופים, על מועדי לקיחת פסקי הזמן ולעתים גם אפשר להאזין לתוכן פסק הזמן. החלק המאתגר הוא לבקר את האימון.

מבחינתי, ישנן שתי שיטות להבדיל בין קבוצה מאומנת וקבוצה לא מאומנת. השיטה הראשונה היא להסתכל על הריווח בהתקפה. העיקרון בריווח, שרוב השחקנים לא מיישמים באופן טבעי, הוא ששחקן הגנה אחד לא יוכל לשמור על שני שחקנים. לשם כך, העמדות ההתחלתיות צריכות להיות רחוקות אחת מהשנייה ככל אפשר. העמדות יכולות להשתנות בהתאם לחומר השחקנים אך חשוב שיהיו ברורות והגיוניות. אם שתי דקות מתחילת המשחק קשה לי לומר בוודאות מהן העמדות, יש בעיה באימון.

השיטה השנייה היא התבוננות ברוטציה ההגנתית. התסריט האידיאלי מבחינה הגנתית הוא שכל השחקנים מצליחים לעצור את הכדור באחד על אחד, אך תסריט זה אינו מציאותי. בחלק משמעותי מההתקפות יצליח המתקיף ליצור יתרון על המגן שלו, וקבוצה מאומנת נמדדת ביכולתה להגיב לכך. גם כאן אני מחפש תבנית ברורה. אני לא מצפה להבין את זה לאחר שתי דקות, אך בסיום המשחק צריך להיות ברור לי מה קורה ברגע ששחקן ההתקפה יוצר יתרון על המגן שלו.

דרך יפה לבדוק עד כמה הרוטציה ההגנתית מוצלחת היא להסתכל על שחקן ספציפי ולראות מה הוא עושה כשהוא לא שומר על הכדור. בעיקרון, ישנן שלוש עמדות הגנתיות. הראשונה היא הגנה על הכדור, השנייה היא הגנה על קו המסירה הראשון (כשהשחקן עליו אתה שומר נמצא במרחק מסירה אחת מהכדור) והשלישית היא הגנה על קו המסירה השני. לכל אחת מהעמדות יש בדרך כלל עמדה הגנתית שונה. שחקן ששומר על קו המסירה הראשון יעמוד בין השחקן עליו הוא שומר לכדור. שחקן ששומר על קו המסירה השני יעמוד באזור הצבע, מוכן לעזור במקרה של חדירה. אם השחקנים מחליפים במהירות את העמדה ההגנתית שלהם בהתאם למיקום הכדור, ההגנה מאומנת. אם הם עומדים באותו מקום בכל זמן בו הם לא שומרים על הכדור, יש בעיה בהגנה (כמובן שכל זה רלוונטי רק להגנה אישית).

הסיבה שאני מסתכל על שני הקריטריונים האלו היא שהם דורשים מעט מאוד כשרון. אם גולדן סטייט, לדוגמה, מריצה תרגיל יפהפה בסיומו קארי מקבל את הכדור וקולע שלשה, אני מייחס את רוב הקרדיט לקארי. אפילו אם התרגיל היה נהדר, את העבודה הקשה באמת עשה קארי. לעומת זאת, אם קבוצה עולה להתקפה וכל אחד מחמשת השחקנים עומד בדיוק איפה שעמד בהתקפה הקודמת ולפני שתי התקפות, זו הצלחה שאני זוקף הרבה ממנה לזכות המאמן. אם קוואי לאונרד נועל שחקן בהגנה אישית נהדרת, הוא זכאי לרוב הקרדיט. אם ההגנה מתאוששת בקלות ממצבים בהם הגנת האחד-על-אחד נכשלה, אלו נקודות לטובת המאמן.

מדד נוסף שעוזר להעריך את המאמן הוא ההתאמות ממשחק למשחק. זה בולט כשקבוצות נפגשות כמה פעמים בסדרה, אך יכול לקרות גם ללא קשר במהלך העונה. דוגמה שזכורה לי היטב היא סדרת גמר המערב בין סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי ב-2014. סן אנטוניו עלו ל-2-0 נגד אוקלהומה מחוסרת איבקה. במשחק השלישי איבקה חזר, היה דומיננטי בהגנה על הצבע והסדרה הושוותה ל-2-2. לקראת המשחק החמישי, פופוביץ' שלף מעמקי הספסל את מאט בונר (!!!), שם אותו בחמישייה הפותחת במקום טיאגו ספליטר והכריח את איבקה לשמור עליו בחוץ. 4-2 לספרס. בגמר, נגד מיאמי, ביצע פופ התאמה דומה כשהפעם העלה בחמישייה או בוריס דיאו במקום ספליטר. הספרס ניצחו 4-1.

שימוש בתרגילים איננו מדד לקבוצה מאומנת מבחינתי. אני לא מתנגד לשימוש בהם, אבל לא חושב שהם פתרון פלא. אם השחקנים שלי טובים יותר מהיריבים שלהם, שימוש בתרגילים עשוי להגביל את היצירתיות שלהם וכך לבטל את היתרון שלהם. יש לי הרבה ביקורת על ניהול המשחק של ששבסקי באולימפיאדה. ההרכבים ששם על המגרש היו הרכבים לא מאוזנים שכללו יותר מידי שחקנים שניזונים מבידודים. בין היתר, הוא עשה את זה כי בסגל שלו 9 מתוך 12 השחקנים הם שחקנים מהסוג הזה (כולם חוץ מדריימונד גרין, קליי תומפסון ודיאנדרה ג'ורדן). מצד שני, הריווח בהתקפה היה טוב ונתן לשחקנים אופציה לנצל את היתרונות ההתקפיים שלהם. ההגנה עבדה היטב בדרך כלל (הקרדיט לת'יבודו). לכן, הביקורת שלי היא על ניהול המשחק ולא על האימון. מבחינת האימון, הייתי עושה את אותו הדבר.

איך אתם מעריכים מאמנים?

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. Ljos

    26 אוג 2016 13:38:37

    הסבר מפורט וכתוב מעולה ובאופן כללי זו דרך טובה לבחון מאמנים.
    וכאן מגיע האבל הקטן – אי אפשר להתעלם מהשחקנים. ההצעה שלך לבחינה מתעלמת מהעובדה שמדובר בשחקנים בשר ודם עם יכולות ולא בובות על חוט.
    כמו פול היימן האגדי – המטרה היא להסתיר את החולשות ולהבליט את החוזק של השחקנים. קבוצה מאומנת יודעת לנצל את הנקודות החזקות של השחנים שלה. תרגיל שמשחרר את קארי לשלשה? האמאמא של ניצול החוזק. מה עוזר ריווח אם שיחררת את טוני אלן בהתקפה?
    הכל (גם תרגילים) תלוי עם מי אתה עובד ואיך.

    1. איל

      26 אוג 2016 13:51:33

      אתה צודק. המטרה שלי בפוסט הייתה להציע דרכים ״להתעלם״ מהשחקנים ולבחון רק את המאמן. אם אנחנו מכירים את השחקנים, כמו ב-NBA, השיטה שהצעת (לבדוק האם הקבוצה מבליטה את החוזקות ומסתירה את החולשות) היא שיטה מצויינת.

  2. bulder

    26 אוג 2016 13:40:33

    נהדר, תודה רבה
    במקרה של ששבסקי, אני חושב שהוא לא הצליח לקבל את הקבוצה שהוא רצה לקבל, כי המון שחקנים הבריזו לו מסיבות כאלה ואחרות. כשהרכז שלך שומר גרוע ,כמו אירווינג, כולם צריכים לחפות עליו וזה יוצר בעיות בהגנה. כשמולו יש גארדים מעולים, כמו ספרד (וגם אוסטרליה), הבלאגן חוגג.
    גם בהתקפה זה לא היה הכי יפה, וכשכמה שחקנים לא הגיעו לריו (נפשית, לא פיזית) כמו גרין – ההתקפה לא נראית כמו מקהלה אלא יותר כמו חבורת אתלטים מעופפים.

  4. רועי ויינברג

    26 אוג 2016 14:02:03

    מאמר טוב ונושא מעניין, לדעתי מדדים טובים אחרים הם מה שהזכרת יחד עם ניהול משחק אפקטיבי (למשל חילופים יעילים בתזמון נכון, לקיחה חכמה של פסקי זמן) והכנה מנטלית, למרות שזה משהו שאנחנו כצופים/עיתונאים לא יכולים בכלל למדוד.

    האמת, המדד הכי חשוב הוא ניצחונות. ששבסקי לקח זהב ועשה את שלו. גם הקבוצות של ההירו-בול, נניח אוקלהומה של סקוט ברוקס, עבדו עם 50+ ניצחונות לעונה, וכישלון אחד שאי אפשר לתרץ בפציעות (וגם הוא היה גמר), למרות שהן נחשבו לפחות מאומנות מקבוצות שמשתפות את הכדור הרבה יותר.

    יש אסכולה שאומרת שכל עוד הקבוצה מנצחת המאמן עשה את שלו, והאמת? קשה להתווכח עם זה

    1. איל

      26 אוג 2016 14:32:17

      ניהול משחק הוא לדעתי תחום אחר מאימון. אני מניח שיש קשר בין השניים אבל בעוד ניהול המשחק גלוי לגמרי, האימון נעשה ברובו מאחורי אור הזרקורים. לכן זו לא בעיה לבקר את ניהול המשחק, אבל את האימון קשה לבקר.
      ניצחונות הם לא המדד החשוב ביותר מכיוון שהם לא מדד. הם התוצאה. קבוצה שמאומנת היטב בדרך כלל תנצח יותר, אבל בתוך המונח "ניצחון" בלתי אפשר לאתר את חלקו של המאמן.
      אמרת שקבוצות ש"משתפות את הכדור יותר" נחשבות מאומנות יותר. לא אצלי. כשאני רוצה לבחון האם קבוצה מאומנת, מספר המסירות לא מעניין אותי. זה יותר קשור לאופי של השחקנים והשפעת המאמן פה פחותה.

  5. מנחם לס

    26 אוג 2016 14:24:07

    תודה איל על מאמר מצויין!

    ישנה עוד "תכונה" שהיא חובה אצל מאמן טוב: שהשחקנים יעשו הככל כדי לנצח עבורו (לפעמים גם מתוך פחד להפסיד, כמו במקרה פופ). זה כבר עניין של אישיות וכריזמה, דבר שנולדים איתו ואו שיש לך את זה או לא. לא ניתן "להיעשות כזה". וינס לומברדי היה כזה. רד אורבך. בובי נייט (אם כי אצלו זה הרבה יותר מסובך, עניין של אהבה/שנאה) וכאלה

  6. Smiley

    26 אוג 2016 15:04:27

    אני חושב שהדבר החשוב אצל המאמן הוא עם השחקנים מעריכים אותו ומוכנים לשחק בשבילו. לא משנה כמה המאמן גאון, אם הוא לא יקבל הערכה ומוכנות מצד שחקניו הם לא יקשיבו לו הוא יבצעו את הדברים באינטנסיביות נמוכה.
    למשל, הוא יכול להגיד להם איפה לעמוד בהגנה אבל הוא לא יכול לגרום להם גבוה יותר או להחליט להזיז רגליים.
    יתכן מצב שהשחקנים בסוף מבינים שהמאמן הוא טוב וכדאי להקשיב לו ואז יהיו מוכנים לשחק בשבילו, ואז זה מחזיר לעקרון שרשמתי שהכי חשוב ששחקנים יהיו מוכנים לשחק בשבילו.
    אוברדוביץ' הגדול שידוע שמאמן סופר קשוח, מסתבר שהוא יודע להתחבר לשחקניו והם מדברים עליו בהערצה כי הם מבינים שאיתו הם יהיו טובים יותר ויזכו בתארים.
    ששבסקי (ועכשיו פופוביץ') הם בחירו ראויות ונכונות לנבחרת האמריקאית. שמם הולך לפניהם ושחקנים מוכנים לבוא לקרוע את עצמם. לעומתם, הסיפור של 2004 עם לארי בראון ששחקנים פשוט לא סבלו אותו ולמרות הכשרון העצום (והעודף על נבחרות אחרות) האמריקאים נראו כמו בלגן אחד גדול.

  7. אשך טמיר המקורי

    26 אוג 2016 15:04:58

    אני מסתכל על הפרצוף שלו ואם הוא נראה לי אהבל אז הוא מאמן גרוע.

    אבל יש עוד שיטות. חברה שלי, למשל, בוחנת את סוגי החפתים.

  10. עומר מזיג

    26 אוג 2016 15:28:57

    משהו שלא הזכרת – מי על המגרש ומתי. אתה בטח זוכר כמה כעסתי בפודקאסט כשטיירון לו שיחק את דלבאדובה בדקות שקארי לא על המגרש, וזה עוד אלמנט סופר קריטי למאמן טוב – לדעת מי מתאים עם איזה הרכב ומול איזה הרכב.

  11. Mbk

    26 אוג 2016 15:39:35

    אני שופט מאמנים כמעט כל הזמן
    בעיני הגדולה של מאמן היא בניהול המשחק וביכולת לחשוב וליישם מחוץ לקופסא
    אני שונא מאמנים שמשחקים על אוטמט , אותם חילופים באותם דקות
    פיל ג'קסון היה נותן תמיד מנוחה לכוכבים ב 2-3 דקות של הראשונות של הרבע האחרון וזה היה משגע אותי

    תכונה הכי חשובה למאמן היא בגידול שחקנים אבל היום כמעט ולא מתעסקים בזה , מגיע כל הכבוד לקר שהוציא את גרין מהנפטלין של מרק ג'קסון ועל הזיהוי שבארנס חלש שהוא קם מהספסל הוא הוריד את איגי לספסל

    תכונה גרועה למאמן – שחצנות ( מוריניו , מוריניו , מוריניו ופיל גקסון )

  13. פומה

    26 אוג 2016 16:50:44

    טןב ….

    גם באיגוד השיט אומריםנ שהמערכת היתה מצוינת ….
    אומרים שמעין. הצחרתה לבד קיבלה החלטות לבד
    והצליחה יפה ….
    כן בהחלט הכל נפלא …
    ועכשיו התיחסתי לדוגמא מסוימת כי התחלת מדוגמא מסוימת ובהמשך כתבת דעה.
    יפה זכותך לחשוב כך אני חושב בדיוק ההיפך .
    מאמן נמדד ביכולתו להפוך את השלם לגדול מסכום חלקיו.
    האם אני צריך לשהת באימונים כדי להגיע למסקנה איזה מאמן מפגין את היכולות הללו ואיזה לא ?

    1. איל

      26 אוג 2016 17:03:10

      כמובן שזו רק דעה וזכותך לחשוב אחרת.
      במקרה הזה אני לא חושב שיש שוני גדול בין הדעות שלנו. אתה מדבר באופן מאוד מופשט ואני יורד לפרטים. "שלם שגדול מסכום חלקיו" זה שם קוד להרבה דברים. במאמר הצגתי שני דברים שאפשר לשים לב אליהם גם מבלי להיות חלק מהקבוצה.

  14. יותם

    26 אוג 2016 17:51:58

    מבחינתי מודל המאמן הוא אלכס פרגוסון, מלבד היכולת לקחת שחקנים צעירים או "אפורים" ולהפוך אותם לאלופי אנגליה ואירופה, אצלו תמיד (ברמת העונה, לא ברמת המשחק הבודד) השלם היה גדול מסכום חלקיו על המגרש.
    לכן, בראייתי, פחות משנה כמה נצחונות אוקלוהומה עשתה בעונה הסדירה והאם הכדורסל היה יפה או לא, השלם שם כמעט תמיד קטן מסכום חלקיו, שהם לדעתי חלקים ששווים טבעת כשהם בשיאם. אה כן, ותפקיד המאמן הוא גם להביא אותם לשיאם כשצריך.

    1. איל

      26 אוג 2016 18:07:27

      אימון כדורגל הוא דבר אחר לגמרי כי "ניהול המשחק" שואף לאפס. לכן המאמן של ברצלונה הצליח לאמן אותם דרך הטלפון כשהיה בטיפולים. אני לא מבין שום דבר בכדורגל אז אין לי מושג אם מה שאמרת נכון.

      1. יותם

        26 אוג 2016 18:47:32

        לא חושב שמה שאמרתי קשור להבדלים בין המשחקים, הוא פשוט בוחן את הסוגייה ממבט של עונה ולא משחק – האם הקבוצה השיגה יותר/פחות ממה שהיא "שווה על הנייר", אם כן זה הישג של מאמן ואם לא זה כנראה כישלון שלו… כשקבוצה עושה את מה שמצופה ממנה זה גם סוג של הישג.
        זה כמובן גם יותר מורכב מזה לאור העובדה שאנחנו לא חשופים לחלק גדול מהעבודה של האנשים האלה

    1. איל

      26 אוג 2016 21:54:52

      הנמכת ציפיות מגוחכת, האדרת היריב, הקטנת ההישג, זלזול בחלק של עצמו בהישג. מעניין שכל הדוגמאות הללו נחשבות לתכונות חיוביות, בתנאי שהן במידה. אצל פרנקו יש יותר מידי מכל דבר וזה הופך את ההתבטאויות שלו לבלתי נסבלות מרוב דביקות.

  18. יאיר

    26 אוג 2016 20:34:17

    אתה כותב מעילה איל!
    אני מודד מאמן על פי מה יש לו בסגל ומה הוא מוציא מזה וכן ע"פ שיטת משחק מסודרת וברורה. לכן פרנק ווגל הוא מאמן מעולה בעיניי.
    מצד שני מאמנים כמו טיירון לו ומיקי דורסמן שזרמו עם השחקנים ופחות הפריעו הם גם מאמנים שיש מה להעריך אצלם

    1. יאיר

      26 אוג 2016 20:38:47

      עם זאת השילוב בין מאמן שיטתי שמוציא משחקניו הרבה לבין מאמן מאמן שיודע לתת לשחקנים שלו לשחק וזז הצידה שצריך יוצר את המאמן המושלם. סטיב קאר נראה לי כזה אבל עוד מוקדם. פופוביץ לפעמים כזה. בביצה שלנו פיני גרשון היה פעם כזה (ואז האגו עלה לו לראש יותר מדי והוא החליט שהוא ההצגה היחידה והפסיק להשקיע באימון)

  19. טיפה סרוחה

    26 אוג 2016 22:16:27

    כתבה מעולה איל.
    עוד דבר שלדעתי התכוונת אליו זה הריווח הדינאמי. ז"א שהתנועה ללא כדור של כל השחקנים עדיין שומרת על ריווח

    1. אפלטון

      26 אוג 2016 22:40:29

      פוסט כתוב נפלא ונושא מאוד מעניין.
      לא בטוח שיש לי מה לתרום בעניין אבל יש דבר אחד מעניין שפחות דובר עליו.
      מייק דאנתוני- מגדירים אותו כגאון ופורץ דרך בחוגי הנ.ב.א שהם לא אוהדי לייקרס.
      הוא לא מאמן של תרגילים. גם לא נראה כמו אישיות יוצאת דופן וכריזמתית. אף אחד לא יטען שהוא פסיכולוג מוצלח וקשה לקרוא לסגנון שלו כניהול משחק. תכלס הוא גם לא הביא אליפות והצלחות יוצאות דופן.
      אז מה עושה אותו כמאמן שיזכר לדורות?
      היכולת לחשוב מחוץ לקופסה. ללכת עם החזון שלו עד הסוף (וכדאי שיהיו גם שחקנים שמתאימים לסגנון).
      גם פיני גרשון היה כזה עם הגבוהים בחוץ וגארדים בפוסט שהריץ בגליל.
      גם קר כזה עם משחק בחסימות ותנועה בלי כדור. (כן אני יודע פופוביץ' לפניו, וגם ווסטהד לפני דאנתוני).
      אבל מאמנים שמנסים וגורמים למערכת כולה להאמין בסגנון חדש ושונה, הם מודל ההצלחה בעיני, כי הם הסמן שמשנה את פני הכדורסל.

      1. איל

        26 אוג 2016 22:47:25

        אני חושב שבאופן כללי אנשי חזון יצליחו לסחוף אחריהם אנשים יותר מאנשים שמנסים ללכת עם הזרם. אגב, דיאנטוני הוא דוגמה נפלאה לכוחו של הריווח

  21. עגל

    27 אוג 2016 16:10:31

    איל זה מעולה ואני מסכים עם כל מה שכתוב. רק לגבי תרגילים – אלו הם מכפיל כוח. אם שחקנים שהם מעולים באחד על אחד ינצחו קבוצה יריבה ב 20 הפרש בלי תרגילים, הם ינצחו ב-40 הפרש עם תרגילים. מאמן טוב צריך לגרום להם להבין את זה . . .

    1. ידידיה

      27 אוג 2016 22:33:15

      זה מעניין, אבל יכול להיות שעדיף להסתפק ב15 הפרש ולהתמקד בדברים אחרים – לדוגמא – להפוך את ההגנה למושלמת.
      לטעמי מיאמי של לברון הייתה כזאת –
      כישרון אינסופי בהתקפה, אבל את האימון ראית דווקא בתיאום ההגנתי המושלם.

  23. ספלאש

    28 אוג 2016 17:22:19

    מסכים עם רוב הנקודות, אבל חלוקה אחת בעייתית בעיני.
    אתה אומר שאם קוואי עוצר מישהו בהגנה הקרדיט מגיע לו, אבל אם ההגנה מתגברת על חילוף ופיקנרול או משהו כזה – הקרדיט למאמן.
    האמת יותר באמצע; למאמן מגיע גם קרדיט בהתפתחות האישית של שחקן (ועם קוואי לדוג' עבדו המון על המשחק ההתקפי והביטחון שלו, ובטוח שכך גם על ההגנה),
    ועל ההגנה הקבוצתית חלק מהקרדיט מגיע גם לשחקן עצמו. יש שחקנים עם חוש לעזרה ולסגירת חורים, ולא הכל בא מאימון.
    זה מה שמיוחד בספרס אגב, שהם יודעים לבחור את השחקנים שיש להם את היכולות הבסיסיות להצליח בשיטה הקבוצתית המבוקשת, יחד עם הפוטנציאל להתפתח וללמוד מצוות המאמנים המנוסה.

    1. איל

      28 אוג 2016 22:09:02

      זו לא הייתה הכוונה שלי. התכוונתי שאם שחקן שומר טוב באופן אישי, קשה לדעת האם וכמה למאמן יש חלק בזה ולכן אי אפשר להשתמש בזה כאמצעי להערכתו של המאמן. לעומת זאת, אם הקבוצה משחקת הגנה טובה, בדגש על רוטציה הגנתית ברורה, על אף שגם כאן חלק מהקרדיט שייך לשחקנים – ברור שלמאמן יש חלק משמעותי בכך.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט