ANYTHING IS POSSIBLE / הגולש הצעיר לביא שוורצגורן

(נער בן 17.5)

ANYTHING IS POSSIBLE

הקדמה קצרה: קווין גארנט הוא אחד השחקנים האהובים עלי בNBA מסיבות שונות שחלקן יפורטו למטה. כשאני והדוק דיברנו לקראת הפוסט שאל אותי הדוק : "איך ניתן לאהוב שחקן מלוכלך כל כך?" זוהי שאלה טובה והייתי רוצה להתייחס אליה לפני הפוסט עצמו.

ההגדרה "מלוכלך" היא הגדרה נזילה מאוד. האדם ה"מלוכלך" בשביל אחד הוא האדם הלוחם על זכותו ועל מה שהוא מרגיש שזאת חתיכת הקרקע שלו ועליו להגן עליה בציפוריו – אם זאת הדרך היחידה והוא לעולם לא יסכים להיות הפראייר של אף אחד –  בשביל אדם אחר. אני מניח שזה מה שקווין גארנט בשבילי: לוחם, שחקן עם אנרגיות בלתי נדלות, וכן, שחקן "לא פראייר" שלא יירשה לך לדרוך עליו ללא תגובה מתאימה. יש שחקנים דומים באספקטים הללו שאני מתעצבן עליהם, ויש אותו. זוהי משוחדות מודעת לעצמה של מישהו שמחבב מאוד מאוד שחקן מסוים. I rest my case. תהנו.

(ישר מהתיכון ל-NBA. כמה שנים אח"כ 126 מיליון ל-6 שנים, לפני כמעט 20 שנה…)

כשהייתי קטן בכיתי מספרים עצובים, מסרטים עם סצנות קשות, ומנפילות מאופניים. אבל מעולם לא בכיתי ממשחק כדורסל עד אותו הרגע, רגע שאפילו לא היה בlive. זה היה באחת מההשלמות שלי למשחקים גדולים ואליפויות שפספסתי בעקבות הגיל, ובמקרה הזה, האליפות של בוסטון סלטיקס בשנת 2008 בהובלת קווין גארנט, פול פירס, וריי אלן. בסוף המשחק קווין גארנט ממרר בבכי על המגרש ומשחרר למקרופון של המראיינת את הצעקה שהוציאה לי דמעות מהעיניים: "Anything is possible"!!!   כל כך התרגשתי שהוצאתי את המחברת שלי וכתבתי קטע, קטע שאני מחבב מאוד והרי הוא לפניכם:

האליפות של בוסטון ב2008 היא הרגע המרגש ביותר לטעמי בהיסטוריית האליפויות של ה- NBA. אף על פי שאיני נחשד באהדה למדים שלבש ביל ראסל ולארי בירד ישנו הרגע בסרט סיכום משחק הגמר האחרון בו לאחר הניצחון קווין גארנט עומד באמצע המגרש ושואג. והמראיינת דוחפת לו מיקרופון ושואלת איך הוא מרגיש והוא עונה שהכול אפשרי, “הכול אפשרי" הוא צועק וכל הקהל עונה אחריו כהד. ואז הוא מתפרק בבכי, ובוכה על כתפיו של הבחור הכי קרוב אליו ולאחר מכן על ביל ראסל שבא לברך אותו אחרי שסוף סוף סוף סוף הוא זכה באליפות וכמה דקות אח"כ אפשר לראות את פול פירס מחזיק את גביע המצטיין אל מול הקהל וצווח מילים והברות לא ברורים כי הוא מבולבל לחלוטין. כל אחד עם רגשותיו…כל אחד עם המתח שלו שהתפרץ החוצה…כל אחד בדרך הנאותה עבורו להשתחרר סוף-סוף ממתח של עונה שלמה וחודש וחצי של משחקי פלייאוף שוחקים…כל אחד ודרכו להודות לכוח העליון שהוא מאמין בו, ושהוא מאמין שעזר לו לנצח את האליפות הזאת.

(לשונאים קשה לאהוב דבר כזה…)

זה מה שכתבתי אז. אני עומד מאחורי הכתוב גם היום. כולל הקטע על פול פירס. מאז הצעקה הזו "הכל אפשרי" הפכה מבחינתי להיות חלק מהדמות, משהו שלא ניתן להפריד משמו או ממראהו. לכבוד פרישתו הנעשית מאחורי הקלעים קיבצתי מספר רגעים מהקריירה של קווין גארנט, כאשר החוט השוזר של אותם רגעים שונים היא הסיסמא המופלאה של השחקן שהפך לרגע אחד למשורר- Anything is possible.

ANYTHING IS POSSIBLE (מערכה ראשונה)

עזיבה של תיכון בעקבות היחשפות לקטטה ומעבר לשיקאגו. שחקן השנה בתיכונים של הUSA  TODAY . מר כדורסל של מדינת אילינוי. 25.2 נקודות 17.9 ריבאונדים 6.7 אסיסטים ו- 6.5 חסימות בתיכונים. כל אלו הובילו את הבחור השחור והגבוהה אל דראפט 1995 ולבחירה חמישית של אחד מהשחקנים הבודדים שהגיעו לליגה של הגדולים היישר מהתיכונים.

ומעבר לבחירה בדראפט, היה לו המזל להיבחר לקבוצה עם מאמן חדש שהבין מה יש לו ביד ובנה סביבו קבוצה, קבוצה אותה הוביל בגיל 20 בלבד לאחר שחתם על אחד החוזים המופרכים ביותר שנראו אז לשחקן כל כך צעיר (126 מיליון לשש שנים). עם אותו מאמן ואותה קבוצה זכה קווין גרנט להגיע לגמר המערב ולהפסיד, לזכות בתואר הMVP של הליגה, לחבור שלוש פעמים לחמישייה הראשונה של העונה, פעמיים לחמישייה השנייה וחמש פעמים לנבחרת ההגנה הראשונה. כולל תארים וכסף עם חיסרון קטן ומציק- אליפות.

וזה אולי הרגע שאני בוחר כאן. הרגע בו הקבוצה החליטה שהיא מוותרת על קווין ועל הניסיון לרוץ איתו לאליפות. ואולי זהו המסר הראשון והמשמעותי מקווין גארנט כי אם באמת  Anything is possible אז  הכל אפשרי לטוב אבל אפשרי גם לרע. כך לדוגמה אפשרי שקבוצה ללא מסורת וותק תסכים לשלוח את השחקן הטוב ביותר שלה בטרייד תמורת לא פחות משבעה שחקנים ושתי בחירות דראפט. אפשר ששחקן שהשיג כל פיסגה אישית הן על המגרש והן ברמה הכלכלית יישלח על דעת קבוצת נעוריו ללא אליפות. תם הפרק הראשון בקריירה של גארנט.

ANYTHING IS POSSIBLE (מערכה שנייה)

בוסטון. אין צורך להרבות ולהכביד במילים. לאורך התקופה בירוק גארנט ממשיך לבלוט משני צידי המגרש, להיות אולסטר ולהיבחר לחמישיות למיניהם, אבל כעת הוא כבר לא סופרסטאר בלעדי. אולי יש בזאת פגיעה קלה באיגו אבל ישנה בזאת גם הקלה לא מועטה כשהוא יודע שלא על הגב הרחב שלו בלבד בונים את כל התקוות. ישנם שחקנים נוספים שהובאו לשם כדי לרוץ לאליפות, הם רצו יחד ולא נעצרו עד האליפות בעונה הראשונה שלהם יחדיו!!!

והצעקה ההיא! וכמה משמחת אותי הידיעה שבאותה שנה נבחר גארנט לשחקן ההגנה של העונה. וכמה זה מסמל בעיני את האיש. שהרי כדי להיבחר לשחקן ההגנה של העונה לא צריך להיות רק סטופר טוב. צריך להיות הקיר של הקבוצה שלך, זה ששחקנים שוברים בו את ראשם שוב ושוב, זה שההגנה נבנית סביבו. גארנט היה הקיר הירוק של הסלטיקס, כמו החומה הירוקה באיצטדיון 'פנוויי' של הרד-סוקס. בהתקפה האופציה הראשונה היה פול פירס  – וקווין גארנט קיבל זאת כמובן מאליו – אבל בהגנה הוא היה האיש מההתחלה ועד הסוף, ותראו לי שחקן ששמח לחוש את גארנט מצמיד אליו גוף.

ובאמת, אולי אכן הכול אפשרי. שחקן בעונתו ה13 בליגה לוקח אליפות כשחקן מרכזי. כשחקן שעושה את מה שהוא יודע יותר מכל- הגנה , עם פרצוף זועף שמעצבן את כל יריביו, ואז צעקת אושר בדיוק ברגע הנכון ובמקום הנכון- על הפרקט של הגארדן לאחר זכיה באליפות.

ANYTHING IS POSSIBLE (מערכה שלישית)

ברוקלין. עוד טרייד שלא ברורה הרגשתו של גארנט לגביו. האם הדבר נעשה ברצונו? בהסכמתו? העובדה היא שהוא לא הגיב לכאן או לכאן. פשוט קיבל על עצמו את הגורל. מה שעוזר לגארנט לקבל את הגזירה היא העובדה שהוא עובר ביחד עם פול פירס לבליל שחקנים שנאספו להם בקבוצה המחודשת ביותר ב NBA עם ג'ייסון קיד כמאמן רוקי על הקווים. זו כבר לא בוסטון עם הקהל והמסורת. זו קבוצה בעיר חדשה שהביאה את גארנט ופירס המזדקנים כדי שיסחבו אותה במעלה המזרח ולפלייאוף; יחד עם ג'ו ג'ונסון.

אבל גארנט לא צעיר והמספרים שלו הם מהנמוכים בקריירה. הרגע הזכור מהקריירה בברוקלין הוא העימות עם דוויט הווארד. אבל הרגע שאני זוכר ממנו בברוקלין יותר מכל הוא ההפסד בפלייאוף לאטלנטה בו הוא עוזב את המגרש לפני סיום המשחק. הפרצוף שלו זועף, זועם, מתוסכל, וקצת עייף. באותו רגע אותו Anything is possible  חזר אל גרנט כבומרנג. אל גרנט המזדקן שכבר לא מסוגל להוביל קבוצה עד הסוף, שכבר איננו אותו שחקן התקפה והגנה שהיה. גם זקנה ועייפות מסתבר, היא חלק מאותו "הכול" שהוא, כזכור,  "אפשרי".

 

ANYTHING IS POSSIBLE (מערכה רביעית)

החלק החביב עלי בקריירה של גארנט הוא החזרה שלו למינסוטה. וכאן צריך להזכיר משהו:  מדובר בשחקן שמעולם לא בחר בעצמו את קבוצתו  ונע בין קבוצת הדראפט שלו לשתי קבוצות שקיבלו אותו בטריידים. זוהי הבחירה הראשונה והאחרונה שלו בקריירה בקבוצה מרצון חופשי. ולמעשה- ההחלטה הראשונה המשמעותית ביחס לקריירה מאז המעבר לשיקאגו כתיכוניסט.

אם כן- גארנט חוזר הביתה, אבל זו לא החזרה של לברון כדי להביא אליפות, זו חזרה שמטרתה היא כמבוגר האחראי לשמש מורה, מדריך, ומנטור לצעירים המוכשרים שהתקבצו במינסוטה, וכן, לדעתי- הרצון לפרוש במקום בו גדל. זו פרישה שמתרחשת צעד אחרי צעד מאחורי הקלעים. דקות המשחק יורדות אט אט, וגארנט נצפה יותר מדבר עם שחקני הספסל מאשר מתעמת עם השופטים.

זה החלק החביב עלי משום שאם דיברנו על anything is possible, הנה מתברר שאם הכול אפשרי אז גם ההחלטות והבחירות של האדם כיצד לחיות את חייו הם אופציה אפשרית. יכול אדם לנוע כל חייו בין קבוצות שונות ובין יחסי כוחות שונים בליגה ויכול לבחור את קבוצתו ואת הדרך בה יפרוש. בעידן של פסטיבלי קובי ברייאנט בלייקרס, פציעות שמובילות לפרישה כמו של סטיב נאש, וסכסוכי עבודה בין דווין וויד לפט ריילי ,זוהי תופעה פחות מוכרת: כוכב על שבוחר מרצונו לעבור למאחורי הקלעים של קבוצת נעוריו ולמעשה להוריד את הקריירה שלו לחצי הילוך מניוטרל מתוך בחירה ושיקול עצמאי. זה ה Anything is possible האמתי לטעמי. אפשר שהאדם יבחר את דרכו גם לאחר שתווית מסוימת נדבקה עליו, אפשר שיבחר לחזור למינסוטה לטפח צעירים ולחיות את חייו בשקט. והסיום הזה יש בו  לא מעט פיוס עבורי כאוהד שכאב את שנותיו האחרונות של גארנט ואת הדעיכה ביכולת שלו. האמירה ש"הכל אפשרי" היא מסעירה מאוד ומאפשרת לנו להישען על תנודות שאינן תלויות בנו ולקבל את המבאס ומתסכל כמו את הכיפי והנחמד.

גארנט חשף לעיני את הצד המפויס והנינוח שבפרישה, את הצד בה היא מופנית לבחירה ולביתיות.

אני רוצה לחזור לילד ההוא ולבחירה שלו. חשבו עליו צופה בקטטה ההיא ונעצר לאחר מכן. חשבו על מה שעובר לו בראש, חשבו על בחירה לעזוב לשיקאגו ולמעשה לפתוח בקריירה שתמשך על פני שני עשורים. כשאתם נזכרים במהלך גדול של גארנט מהעבר, או בעוד עימות שלו, או כאשר אתם צופים במסיבת עיתונאים חביבה שלו היום, או במשחקו האחרון כשהוא מקבל זרי פרחים, נסו לא לשכוח את הילד ההוא בן ה-18 משיקגו.

(לא לשכוח את הילד בן ה-17.5)

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  2. גיא

    5 יול 2016 05:54:22

    מצוין!

    באמת מאז שחזר למינסוטה רואים ממנו קצת יותר בגרות
    (בניגוד, לדוגמה, מהברוגז עם ריי אלן, אחרי שזה חתם במיאמי)
    ואם אפילו קצת מהנחישות שלו, ממוסר העבודה שלו, תדבק בגבוהים של מינסוטה –
    אז הוא שווה כל דולר מה-8 מיליון שהוא מרוויח בעונה שעברה, ובעונה הקרובה.

  4. דדי

    5 יול 2016 06:24:43

    הבעיה עם הקטעים ה"מלוכלכים" של גארנט, היא לא שהוא נחשב שחקן מלוכלך, אלא שהוא נחשב פחדן שחכם על חלשים.
    כשגארנט ניסה לשחק אותה קשוח – זה היה רק כשעמד מולו שחקן קטן וחלש ממנו.
    עם כאלה שיכלו לעמוד מולו פיזית הוא לא התעסק (תחזיקו אותי).

    אז זה לא עניין של לאהוב את דלבדובה רק אם הוא בקבוצה שלך, זה עניין של fake tough guy act ואת זה שחקני הליגה (וחלק מהאוהדים…) מזהים מייד ואת זה הם לא מכבדים.

  6. לביא

    5 יול 2016 07:36:35

    אני צעיר איזה כיף לי! ועוד אפילו לא התחלתי טירונות…

    אבל דבר אחד- מנחם ערך לי כאן את הקטע שכתבתי בזמנו על קווין ועל האליפות. שזו אולי זכותו כעורך אבל זכותו ככותב לעמוד על הרגליים האחוריות ולזעוק. הנה הקטע המקורי, הוא הרבה פחו נחמד לפול פירס-

    האליפות של בוסטון ב2008 היא הרגע המרגש ביותר לטעמי בהיסטוריית האליפויות של ה- NBA
    ואף על פי שאיני נחשד באהדה למדים שלבש ביל ראסל ולארי בירד ישנו הרגע בסרט סיכום משחק הגמר האחרון בו לאחר הניצחון קווין גארנט עומד באמצע המגרש ושואג. והמראיינת דוחפת לו מיקרופון ושואלת איך הוא מרגיש והוא עונה שהכל אפשרי, “הכל אפשרי" הוא צועק וכל הקהל עונה אחריו כהד. ואז הוא מתפרק בבכי, ובוכה על כתפיו של הבחור הכי קרוב אליו ולאחר מכן על ביל ראסל שבא לברך אותו אחרי שסוף סוף סוף סוף הוא זכה באליפות וכמה שוטים אחר כך אפשר לראות את פול פירס מחזיק את גביע המצטיין אל מול הקהל וצווח. ורואים שהוא לא הבין שום דבר.

    גם הפסקה הסופית שונתה קצת אבל זה דווקא משח אותי- ההשראה שלה, ורציתי לכתוב את זה כאן הא הפסקה המסיימת ש "אפ, סימבה" המסה של דיוויד פוסטר וואלאס. עכשיו זה קצת שונה.

    תודה לכל המגיבים באשר הם

  7. מולי

    5 יול 2016 08:12:07

    ראשית, לא פלא בעיניי שדווקא מישהו ששמו לביא יתחבר לטיפוס לוחם כמו גארנט.
    מקור השם גארנט, אגב, הוא מלטינית – "גראנטוס" (granatus – גרעין), כנראה קיצור של "מאלום גראנטום" (malum granatum = רימון), פרי שגרעיניו האדומים דומים בצורה, בגודל ובצבע לכמה מסוגי גבישי הגארנט שזו אבן טובה.
    והפוסט הזה, על כל גרעיניו הוא אבן טובה. הוא גארנט!
    אז המשכה נא לביא להעניק לנו עוד ממכתמני האבנים הטובות שלך, מחכה לפוסט הבא.

  9. עידו גילרי

    5 יול 2016 09:47:56

    לביא, אני מאד אוהב את הכתיבה שלך אבל יש לי שאלה והערה.
    נתחיל בשאלה – איך אתה יכול להתחבר רגשית כל כך לשחקן שלא ראית/עקבת אחריו בזמן אמת? כלומר לפחות לא בתקופה שהוא היה בטופ.
    נעבור להערה – אתה קצת מסלף את הדברים וגורם לזה להיראות כאילו גארנט נשלח לבוסטון מבלי ךהתחשב בדעתו. בפועל זו הייתה עסקה שנעשתה כתוצאה מהתסכול של גארנט מהוולבס. הטרייד לא היה יכול להתבצע מבלי ברכתו/רצונו של גארנט שחתם מייד לאחריו על הארכת חוזה בבוסטון. כלומר גארנט די בחר בסלטיקס כאן במקום להישאר במינסוטה (לגמרי לגמרי בצדק).
    לגבי החוזה המקורי שלו בוולבס – לגמרי לא היה לו מזל ללכת למינסוטה מכיוון שהחוזה שלו היה מה שדפק את הבנייה של הקבוצה. כתוצאה מהגובה שלו הם התחילו לעשות שטויות לא חוקיות מה שגרם להם לאיבוד של בחירות דראפט וכך הם נתקעו בבינוניות בשנים שלו שם.

    1. לביא

      5 יול 2016 09:56:36

      תודה על ההתייחסות עידו.
      לגבי השאלה- המעקב שלי אחרי גארנט התחיל במשחק המחשב שהיה לי NBA 2002 (שהיה גם שער הכניסה שלי לNBA) שם התחילה היבה אליו. שגדלתי השלמתי קראתי צפיתי קצת. נכון שאת רוב שנותיו לא ראיתי בחי.

      לגבי ההערה- נכון. כמובן, איני חושב שהדבר נעשה לא ידיעתו, אני לא בטוח שזה בכלל אפשרי בNBA שקבוצה תעשה צעד משמעותי כל כך בלי שלושה אישורים בכתב מהכוכב הגדול שלה. אבל, הקבוצה החליטה ללכת על הצעד הזה. זה לא צעד פשוט. תאר לעצמך שבמקום "ההחלטה" קליבלנד היית שולחת את לברון בטרייד כי הוא לא מרוצה מהקבוצה… נשמע הזוי. הוא בהחלט חתם על הארכת חוזה שם בבוסטון, אבל הוא לא היה כמו קווין דוראנט שחותם בג"ס מרצונו החופשי לחלוטין.

      לגבי המזל. זו כבר שאלה של פרשנות. אני התייחסתי אליו. לטעמי אכן היה לו מזל כי הוא הגיע לקבוצה בבניה שהפכה אותו לפרוספקט פלייר שלה. השנים במינסוטה אפשרו לו להתפתח ככוכב. לגבי מינסוטה עצמה יכול להיות שבדיעבד הבחירה לשים עליו את הכסף לא היית טוב לה (אני רק רוצה להזכיר שהיא הגיע לשיא שלה- גמר המערב איתו. אם כי אני משער שאין צורך). שאני רואה היום את קווין במינסוטה קשה לי לחשוב בכיוון הזה. זה אכן ובהחלט הבית שלו.

      1. עידו גילרי

        5 יול 2016 10:04:55

        סליחה על החפירה, אבל אני לא מרגיש שקיבלתי תשובה. אני מבין שאהבת את הדמות שלו במשחק מחשב אבל מה גרם לחיבור הרגשי? לי בתור אוהד החיבור נוצר מהמעקב היום-יומי במהלך העונה אחרי השחקן (גם בתקופה שאי אפשר היה ממש לראות את רוב המשחקים). אני יכול להעריך שחקנים מהתקופה שלפני החיבור שלי לליגה אבל אני לגמרי לא מתחבר אליהם רגשית גם אחרי השלמות של שעות צפייה.

        ההבדל העיקרי בין העזיבה של דוראנט/לברון לבין זו של גארנט היא בכך שהקבוצה לא נותרת חסרת כל כתוצאה מהמלך אלא מקבלת פיצוי כתוצאה מהטרייד. מהאספקט אבל של העזיבה של השחקן זה לגמרי הבחירה שלו (הוולבס ידעו שלא יוכלו לקבל פיצוי בשנה העוקבת כשייגמר לו החוזה).

        1. לביא

          5 יול 2016 10:12:14

          אני אנסה לדייק. התעוררה בי חיבה לשחקן. לאחר מכן עקבתי אחריו והשלמתי פערים. בהשלמה הזאת נוצר החיבור הרגשי אליו. לא יודע מה המדד האובייקטיבי לחיבור רגשי. זה פשוט קרה.

          ההרגשה שלי עידו שהטרייד הזה הוא לא דבר מובן מאליו. ושוב, הרי הבחירה בבוסטון לא היית קשורה לרצונו של קווין בלבד, אלא בראש ובראשונה להצעה האטרקטיבית שלה.

          (מגלה עכשיו שמנחם הוסיף לי סימני קריאה! סימן הפסוק השנוא עלי ביותר!)

          1. עידו גילרי

            5 יול 2016 10:25:00

            נכון לגבי הטרייד (שהיה צריך לא מעט שיכנוע כדי לגרום לגארנט להסכים), אבל בסופו של דבר טרייד כזה לא יכול לצאת לפועל בלי אור ירוק מהשחקן.

        2. אפלטון

          5 יול 2016 10:26:35

          עידו מה הבעיה להתחבר לשחקן גם בלי לראות אותו משחק?
          כשאולג'ואן לקח את האליפות הראשונה הייתי בן 12. הוא היה כבר 11 שנים בליגה. מספיק משחק אחד, פסקה אחת או ראיון אחד כדי למשוך אותך לשחקן כילד, וברגע שהחלטת, זהו, הוא איתך לכל החיים.
          זה היופי בספורט. אין רציונל.

          1. עידו גילרי

            5 יול 2016 10:31:19

            אין בעיה בכלל וברור שאין כאן רציונל ולא צריך לחפש אותו. זה פשוט עניין אותי כי הוא התחיל לעקוב אחריו בפועל הרבה אחרי השיא שלו.

  11. אפלטון

    5 יול 2016 10:23:35

    תודה על הפוסט המצויין.
    אף פעם לא אהבתי את השחקן הזה, תמיד הצטייר לי כאישיות דוחה, אבל תמיד הערכתי אותו.
    פרץ הרגשות הזה באליפות עם בוסטון הוא אולי כתב הסינגור הכי טוב שיש על ההחלטה של דוראנט.

  12. יואש בן טולילה

    5 יול 2016 12:32:59

    חח אני מסכים עם עידו.

    בתור שונא קבוצותיהם של קובי ולברון, האהבה שלי לגארנט החלה עוד בגמר המערב של מינסוטה מול הלייקרס.
    כששאק פשוט אכל את מייקל אולווואקנדי, שהיה למיטב זכרוני הבחירה הראשונה בדראפט.
    גארנט, בניגוד ללאב גמור ללאב, לא ניפח את הסטטיסטיקות שלו בקבוצה חלשה. הוא באמת פשוט היה שחקן ענק בקבוצה קקה.

    1. יואש בן טולילה

      5 יול 2016 12:38:47

      לא פירטתי למה אני מסכים עם עידו:

      אני מסכים איתו כי זה בלתי אפשרי להתחבר רגשית לשחקן שלא ראית בלייב, בדיוק כמו שזה בלתי אפשרי להתרגש ממשחק שמשודר בשידור חוזר.

      הסדרה ב2008 החזירה לי את האמונה בNBA, שעד אז בעיקר היתה עסוקה בסדרות גמר עם הטיית שופטים (לייקרס – סקרמנטו, מיאמי – דאלאס) והרבה מאוד קבוצות של סופרסטאר אחד\שניים.
      דטרויט והספארס היו יוצאות הדופן.

      למרות שאני לא אוהב בשום פנים ואופן חבירות סופרסטארים מסוג זה, כל השלושה היו מעל גיל 30, ועם הכניסה של לברון, דוראנט וכו' לליגה וההשתלטות הצפויה עליה היה ברור שזה עכשיו או אף פעם, בניגוד למשל לביג 3 של מיאמי.

  13. עגל

    5 יול 2016 13:45:05

    גארנט זה שחקן שתמיד מאוד הערכתי בגלל הכשרון שהפגין במינסוטה. הוא היה במצב הרבה עותר גרוע משל דוראנט היום ועזב וזה הצליח לו.
    אין לי בעיה עם הלכלוכים שלו, מכיוון שלא אני ספגתי אותם אני רואה אותו כפייטר שמגן שורט ולוחם. יכול להיות שהייתי שונא אותו אם הייתי משחק נגדו.
    נ.ב. הוא ידוע כאחד שמפנק את חבריו ותרם המון לסביבה שלו.

  15. המשגיח

    5 יול 2016 20:41:28

    דרך אגב, אני חושב שגארנט הועבר לברוקלין רק בהסכמתו. אם אני צודק (ונראה לי שאני צודק), אז גארנט למעשה בחר לשחק גם בברוקלין.

    אגב, אני הכי אהבתי את הפלייאוף שלו בבוסטון בו הוא תופקד כסנטר (עמדה שהוא אף פעם לא אהב), והיה מדהים.

    1. לביא

      5 יול 2016 21:52:18

      לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו!
      אבל מעניין מה שאתה אומר, אני חשבתי שזה היה לא בהסכמתו המלאה והוא בא לשם בחצי כוח. כך או כך, לא היית לו שם תקופה טובה בכלל. כך שהחזרה למינסוטה והאווירה הטובה שהוא נמצא בה כעת לא מאבדים את משמעותם בעיני.

  16. Smiley

    5 יול 2016 21:06:05

    1. לדעתי לגארנט תמיד היה בחוזה סעיף "NO TRADE" ככה שהוא היה צריך להסכים לעבור. ולכן הוא בחר בבוסטון (כי מאס בבינוניות) ובברוקלין (כי פירס שכנע אותו).
    2. בזמנו היה שחקן שמשתלט על משחקים שלא דרך הקליעה אלא דרך ההגנה. יכל לשמור על כל עמדה במגרש.
    3. כמו שרשמו כאן, אחד ה"תחזיקו אותי" הגדולים בליגה, עושה המון טראש טוק אבל נזהר לא להכניס את עצמו לקטטות אבל מייצר תמונה של שחקן קשוח.

    1. עידו גילרי

      5 יול 2016 21:27:37

      סעיף ה-no trade של גארנט היה רק בחוזה בבוסטון .הסלטיקס אבל לא היו עושים את העסקה בלי הידיעה שגארנט ישאר בקבוצה.

  17. חכם קאטו

    5 יול 2016 23:29:55

    כל הכבוד על הפרגון, ובאמת צריך לפרגן לכתב צעיר שעשה עבודה מצוינת, אבל חברה יש פה קצת מקום לביקורת בונה.
    1. קווין גארנט יזם את הטרייד ממיניסוטה לפניי סיום החוזה שלו. הוא וויתר עליהם ולא להיפך.
    2. בךי להתעלם מסגירת המעגל מרגשת בחזרה שלו לוולבס בשנה שעברה בוא לא נשכח שהוא עשה את זה עבור חוזה מופרך לשחקן במצבו- אפילו במושגים של השבוע וזה אומר הרבה… (הרוויח 8.5 העונה). בספק אם היו קבוצות אחרות שהגישו לו הצעה שאפילו מתקרבת.
    3. אהבתי את הבניית הכתבה סביב "every thing is possible" אבל האמת אני חושב שמשכת את זה לכיוון הלא נכון. כאולסטר לעתיד שנבחר בדראפט על ידי קבוצה מאחד השווקים הכי קטנים לא היה שום דבר בקריירה של גארנט שראוי לסלוגן הזה חוץ מאותו רגע בבוסטון. זה אכן היה רגע שבו גם שמוק כמו גארנט הצליח לרגש ולתת השראה. בגיל 31 להפוך בין רגע למנהיג הבלתי מעורר של האלופה הזו שאיינג' פשוט ברא ברגע משום מקום. ועוד מול הלייקרס (!), פאקינג בוסטון לייקרס בגמר ולא נסענו במכונת הזמן ל-80s. מי בכלל ראה את זה מגיע לפני הטרייד הזה?
    אולסטר שבזבז את רוב הקריירה בקבוצה בינונית? אולסטר מתוסכל שדורש טרייד? כוכב דועך שמועבר בטרייד? כוכב שעדך אבל מקבל חוזה מפתה מקבוצת נעוריו? חרא של בן אדם? לא ולא ולא.
    אם נרצה או לא הרגע המגדיר בקריירה של גארנט היתה אותה עונה בבוסטון והרגע הזה בסוף משחק הזכייה. הרגע שבו גארנט שבר את תקרת הזכוכית שתלויה מעל כל שחקן ברמתו והפך לאלוף מכהן ו- future HOF וזה קרה לו תוך עונה אחת מפאקינג שום מקום. ולכן כשהוא צעק everything is possible זה היה כל כך נכון ואמיתי ובאותו רגע יכלת להזדהות אפילו עם קווין גארנט הפסולת האנושית – וזאת לראייה ש- everything is possible.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט