השנה בה הספורט נכנס לי עמוק פנימה/ארבל ילין

אני אוהב להגיד שאני נצר למשפחת ספורטאים ועיתונאי ספורט. בומבסטי אני יודע, אבל חצי נכון. סבא שלי, יהושע "שוקי" ילין ז"ל, שהיה שחקן כדורסל כישרוני בתקופת האוניברסיאדות של שנות ה- 50, היה עורך מדור הספורט של ידיעות אחרונות בשנות ה- 70. בין השאר הוא סיקר את מכבי ת"א בשיאה האירופאי (היחיד שהאמין שיקחו ב- 77 את אליפות אירופה והיחיד שהאמין גם שבגין ייקח, לפי טור שכתב) והיה אמור לסקר את אולימפיאדת מוסקבה ב- 80, ניסיון שלא הצליח מסיבות פוליטיות כמובן (כצ'ופר ופיצוי הוטס לברצלונה ב- 92 לסקר את המשחקים האולימפיים ואני הסתובבתי בגאווה עם חולצה של קובי, סמל המשחקים).

56
בעקבות סבי, דוד שלי, שחר ילין, שהיה שוער מחליף בהפועל פ"ת המיתולוגית של תחילת שנות התשעים והמשיך לאחר פרישתו מהמשחק לקריירה צנועה ואיכותית בעיתונאות ספורט. ואני? שחקן כדורסל ממוצע במקרה הטוב בנוער מחוזית וזה למעשה טור הספורט החמישי שלי שהתפרסם ברשת.

כתיבה וספורט תמיד היו חלקים מרכזיים בחיים שלי ומשהו בשנה העגלגלה הזו – 2016 – עשה לי איזה סוויץ' בראש וגרם לי להפוך ממעריץ ספורט עם ידע נרחב לפנאט ספורט מקצועי. אולי זה בגלל השנה האולימפית; אז למה אני רושם את זה כאן באתר כדורסל משובח שכזה? כי גמר ה-NBA שעוד מהדהד בראשי הוא זה כל שנה שמתחלקת ב-4 עושה לי טוב,יכול להיות בגלל שזה מזכיר לי את סבא שלי. שדפק את המסמר האחרון והראה לי שספורט זה אני, ולא רק כתיבה.

מערכת היחסים שלי עם עולם הספורט וספציפית ה-NBA מתחילה איך לא, עם מייקל ג'ורדן וסבא שלי. כשהייתי בן 10 בערך, שנתיים לפני שסבא שלי נפטר, קיבלתי ממנו פוסטר גדול ממוסגר של הוד אווירותו, שעדיין תלוי אצלי בחדר. במקביל התחלתי לשחק בקט סל וממש במקרה קיבלתי את אותה ספרה שסבי נהג ללבוש, הספרה 7.

אני חושב שמשחק ה-NBA הראשון שראיתי בחיי היה משחק הפרישה הבלתי נשכח של ג'ורדן מול יוטה ב-98, וכשחזר מהפרישה ב- 2001, כבר הייתי חזק בעניינים. בתיכון נכנסתי יותר עמוק לכדורסל עם קצת ליגות פנטסי, לפני שידענו בכלל מה זה פנטסי, פתחתי קבוצת מנג'ר כדורסל שעד היום חיה ונושמת, ובמשך שנה הייתי מכור לערוץ NBA TV שאיכשהו שודר בארץ בלופים של שש שעות לפני שנעלם כליל.

כשהגיע "הנבחר" ב- 2003 התרגשתי כמו כמעט כולם מהמחשבה שאוכל לראות את Michael Jordan disguised as Lebron James (אם לא הבנת את הרפרנס, הדלת נמצאת שם). באופן מפתיע מאוד, לא התאכזבתי ממה שראיתי. זה היה סופר שחקן, וכל מי שצפה בו לא האמין שהוא רק בן 19. אני זוכר שאפילו הייתה תהיה אם הוא משקר לגבי הגיל האמיתי שלו (לפי תיאוריה זו הוא היום בן 37).

האכזבה הראשונה שלי ממנו הייתה מאוד גרופית ודי אידיוטית (ואני עד היום מאוכזב, כן?). למה לברון? למה לא השתתפת בתחרות הדאנקים בשבוע האולסטאר? אתה כבר לובש את אותו מספר כמו העז הידוע, אז למה לא ללכת עם התפקיד עד הסוף? הרי אתה בוודאות יכול לקפוץ מהשלוש ולהטביע, אם לא מהחצי.

האכזבה השנייה הייתה בגמר מול סאן אנטוניו ב- 2007, הגמר הראשון של מי שיהיה בעתיד לאחד מהעזים (שוב, אם לא הבנת את המונח, תעבור לקרוא ב-one או משהו) (סתם, סתם, תשאר כאן, פשוט תשאל בתגובות). אחרי גמר אזורי מדהים של קליבלנד ולברון מול דטריוט הגדולה, שכלל חזרה מ-0-2 ומשחק חמישי היסטורי של לברון שקלע את כל 25 הנקודות האחרונות של הקבוצה, הגמר היה פשוט משעמם ולברון היה גרוע באופן קיצוני. ממש מאניה דיפרסיה.

טוב אני חופר פה על לברון, לא בלי סיבה, ועכשיו מגיע הרגע השנוא עליי בקריירה שלו (וכנראה שנוא על ידי כולם), אז נשים אותו בצד ונחזור אליו בסוף, טוב? תודה.

במהלך כל ההתבגרות שלי ספורט הפך להיות יותר ויותר מעניין עבורי, גם בעקבות הגנטיקה המשפחתית, אך בעיקר בגלל ההתמכרות הקשה שלי לתרבות הפופולרית האמריקאית. ספייס ג'אם הפך לאחד מהסרטים האהובים עליי אוור; צפיתי בג'רי מגווייר והייתי חייב להבין פוטבול; ראיתי בנשואים פלוס רפרנס לא מובן לסרט שנקרא שדה החלומות, צפיתי בו, והייתי חייב להבין בייסבול; בזכות סדרת אנימציה מוזרה עם ג'ורדן, בו ג'קסון וויין גרצקי, הכרתי עוד דמויות ספורט מיתולוגיות, ואחר כך בגלל אלופים על הקרח (The Mighty Ducks) התאהבתי גם בהוקי.

זה נהיה מצב מאוד מוזר בו אני יכול ליהנות מצפייה בכל ספורט אפשרי: פורמולה 1, סנוקר, באולינג, דארטס, קרלינג, יו ניים איט. מה שבאמת הוכיח לי שאני ספורט ג'אנקי היה הרגע בו צפיתי במכה של טייגר וודס בגומה ה- 16 במאסטרס ב- 2005 שוב, ושוב, ושוב, עד היום ובעתיד.

אם חשבתם שבג'ורדן נגע אלוהים.. (הצפייה מתחילה ב-1:20).

אולימפיאדות בייג'ינג 2008 ולונדון 2012, וספציפית בהן מייקל פלפס ואוסיין בולט, הפכו אותי להרבה יותר מצופה ממוצע בספורט אולימפי. כמו ג'ורדן, טייגר ושומר, כל אחד בענף שלו, פלפס ובולט בגדולתם האלוהית, גרמו לי להתאהב בהם, ובספורט בו הם שולטים, גם אם לעולם לא התנסיתי בו באמת. במקביל, החקירה שעשיתי על סבא שלי כשיצאה אסופת כתבות שלו 10 שנים לאחר מותו, גרמה לי עוד יותר להתאהב בכתיבה עיתונאית אותנטית, לעיתים אישית ודעתנית, ובכתיבת ספורט בפרט.
.
והנה הגענו לשנה הנוכחית. הכל התחיל עם קובי ברייאנט. במשך כל השנה נהניתי מאוד מהסיקור המוגזם שעשו לעונת הפרישה שלו, אבל לא הפסיק להציק לי כאן בצד. בדרך כלל אם זה מציק מספיק, אני פשוט חייב לכתוב, וכשאני כותב זה משתחרר. אז כתבתי. כתבתי על זה שהוא תמיד יהיה עם כוכבית ענקית עבורי בעקבות אותו מקרה בלתי נשכח, ולחלוטין נשכח, ב- 2005 בקולורדו; כתבתי על כמה התאכזבתי כשגיליתי מיהו באמת מייקל ג'ורדן האדם וכמה הוא רחוק מהדמות אותה התקשורת ציירה לנו; לאנס ארמסטרונג וטייגר וודס גם כן איכזבו, כל אחד בדרך שלו, והכל יצא במעין מאמר דעה/טור אישי שלא התפרסם בשום מקום אך פתח סדק דרכו עיתונאי הספורט שבי הצליח לצוץ.

ואז הגיע לברון וצבט לי את הלב. אני חייב להגיד שלמרות כל ההחלטות הטיפשיות שקיבל, כל השנאה הקולקטיבית כלפיו (ובמיוחד הישראלית) שהרגשתי ושמעתי מאחרים, עדיין שמרתי לו אמונים. אנחנו כמעט באותו גיל, ואני יודע שאני לא מושלם, אז למה שהוא יהיה? ייאמר לזכותו שבינתיים הוא לא אכזב אותי כמו האחרים שציינתי, ואפילו לחלקם סלחתי, אז למה שלא אאמין בו עוד קצת?

אני גאה בעצמי שבמהלך כל סדרת הגמר לא חשבתי פעם אחת על דיוויד בלאט, וכמעט שלא חשבתי על ג'ורדן. פשוט צפיתי בשחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם (כרגע), ונהניתי.הרגע שסופית גמר אותי, הרגע שאזכור כל חיי, היה אותו בלוק מפורסם דקה וחצי לסיום המשחק השביעי המכריע. אני בטוח שכולכם צפיתם בו מספר פעמים, ויש לי הרגשה שגם חלקכם כמוני חשבתם על רגע אחר מתחילת 2002 בו שחקן כואב ותשוש בן 38 של הוושינגטון וויזארדס, שלפני רגע נחסם בג'אמפ שוט פשוט, רץ את כל הדרך להגנה ומשום מקום דפק את הבלוק המדהים ביותר שראיתי, אולי עד היום.

אין צורך להוסיף מילים.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  2. ישראל קרמר

    23 יונ 2016 12:39:04

    כל הכבוד על הכתבה!
    תחילת אהדת הספורט שלי הייתה עם הכדורגל הישראלי ומכבי חיפה. בכיתה ב' והכדורסל הישראלי ומכבי ת"א אולי באותה שנה ואולי בכיתה ג'.
    תחילת אהדתי בספורט הבינ"ל הייתה בכיתה ג' בעונת 83/4' שהייתה הספורטיבית הגדולה ביותר מבחינתי עם זכיית מכבי חיפה באליפות הראשונה וזכיית הסלטיקס באליפות הראשונה של בירד וזכיית ליברפול באליפות אירופה ואנגליה וזה חוץ מזכיית מכבי ת"א בכדורסל באליפות ואולי בדאבל (לא זוכר אם זכו בגביע), וכמו כן אני אוהד את היאנקיס בבייסבול ואת הג'איינטס בפוטבול ונבחרות ישראל ונבחרות ארה"ב וספורטאים ישראליים ואמריקניים שכמובן בהתמודדות ביניהם אני בצד הישראלי.
    מאז אהדתי היא מינורית ביחס לעבר ובכדורגל הישראלי הפסקתי לאהוד מאז הבר-מצווה בגלל חילול שבת.

    לסיום יש לציין שהספורט התחרותי הוא בעייתי מבחינה דתית כי הוא מתבסס על תרבות הגוף היוונית.
    אהדת הספורט שלי הושפעה משידורי הספורט בטלוויזיה וקריאת מדורי הספורט בעתונים בעיקר במעריב. והכי הרבנ אהבתי את המדור דל מנחם, הפרופדוק הבלתי נלאה, בכמה שנים שכתב בעתון.

    1. ישראל קרמר

      23 יונ 2016 12:47:02

      לגבי הג'איינטס, יש לי את הסווצ'ר של האליפות הראשונה כדבאותה שנה הייתה בארה"ב בחודש ניסן של חג הפסח כדי לבקר את כבי שהי אז בשליחות מהצבא כדי ללמוד על המערכות האלקטרונית של האף-16 c ו-d כששבע שנים לפני כן הוא נדלח לטותה מטרה לגבי דני הדגמים הראשונים ואז היינו עימו כל השליחות אך ב-87' הייתי בהכנה לבר-מצווה ולמעבר לחטיבת ביניים לכן אמי ואחי הגדול ואני לא נסענו עם אבא והיינו יחד רק חודש.

  3. Berch

    23 יונ 2016 13:36:10

    אצל ג'ורדן זו לא חסימה… זה שוד לאור יום !!!

    פוסט נחמד ביותר וכתוב לעילא. תמשיך ככה. האתר הזה משווע לכותבים איכותיים (כדי לשמור על הרמה הנוכחית)

  6. גיא

    23 יונ 2016 14:27:48

    יפה מאוד!

    כיום כבר אי אפשר להגיע לסטטוס האגדי אליו הגיע ג'ורדן.
    כיום כל טעות, כל החמצה, עוברת בדיקה מיקרוסקופית,
    כל הבעת פנים מנותחת, כל מילה מפורשת.

    לדוגמה:
    כולם זוכרים ששיקגו של 96' היא הקבוצה הגדולה בכל בזמנים, ושג'ורדן הוא ה-G.O.A.T, והמלך הבלתי מעורער של אותה קבוצה.
    כמה אנשים יכולים לנחש, או זוכרים, מה ג'ורדן עשה במשחק מס' 6 (האחרון) של הפיינלס באותה שנה?

    ג'ורדן סיים את משחק 6 עם 22 נק', 5 מ-19 מהשדה.

    (את הסדרה הוא סיים עם 27' נק' למשחק ב-41.5% מהשדה, 31.5% מה-3 . וזה היה בתקופה של קשת 3 קצרה. בנוסף היו לו 5.3 רב', ו-4.2 אס'.)

    1. מתן גילור

      23 יונ 2016 14:36:48

      מודה שלא זכרתי את זה.
      בוואטסאפ של הצוות מישהו כתב אחרי משחק 5 שהצעירים צריכים לדעת שככה מייקל היה משחק כל משחק ולא רק פעם ב…
      בתכלס, לפחות בחינת מספרים, קרי נתן בגמר שעבר מספרים לא פחות טובים מאלה של ג'ורדן ב-96' וירדו עליו על אותו גמר (ניצח אותו, כן?)

  7. יניב

    23 יונ 2016 14:47:21

    זוכר את שחר ילין בתור שוער מחליף ואחרי זה הוא כתב טור ,נדמה לי במקומון הפתח תקווי מה בפתח או שמא זה היה במלאבס.
    בכל מקרה נהנתי לקרוא את הפרשנות שלו.

  8. john

    23 יונ 2016 14:49:31

    מעולה! אדון ילין. הגנטיקה עברה היטב…איך קנאתי כנער בברי המזל שהלכו למשחקים של הדרים טים. מדהים איך חוויות ספורט בילדותך מעצבות העדפות כל כך הרבה שנים קדימה.

    המשחק nba הראשון שראיתי היה משחק מוקלט של הלייקרס והסלטיקס ב1985 בגמר. לא שידרו פה כלום . לאחר מכן לפני המעבר שלי לארצות הברית ראיתי את גמר 86 ובארהב בכיתה ג צפיתי בלייב בגמר של 87. אני זוכר שב88 הפיסטונס הדיחו את הסלטיקס והייתה רעידת אדמה בתקשורת. הייתה הרגשה שכל עוד לארי ומג׳יק משחקים הלייקרס והסלטיקס יפגשו כל שנה. אני זוכר שהתייחסו אליהם כאפיזודה חולפת. מייקל לא היה עד כדי כך מפורסם אז מחוץ לשיקגו. ילדים אצלי בכיתה ידעו מיהו אבל מעטים ראו הרבה משחקים שלו מה גם שבבולטימור כדורסל לא היה כה פופולארי (כולם נשמו בייסבול ומעט פוטבול). אגב אם אתם חושבים שיש שנאה עממית לקליבלנד אין לכם מושג איך היה אז לאהוד את הפיסטונס. היתה ממש תנועה עממית לשנוא אותם. מה עוד שהדיחו את הסלטיקס יקירת התקשורת (קבוצה שנחשבה לבנה מספיק בשביל מיין סטריט, US.)

    ה"לקח" שמג׳יק ג׳ונסון לימד את ההודלמס הפושעים של הפיסטונס נחגג כאילו באטמן ניצח את הג׳וקר. כולם חיכו לחזרה של הסלטיקס והלייקרס ואז הפיסטונס חזרו ואפילו השתפרו ופתאום מייקל גם היה גדול על הסלטיקס ופורטלנד דפקה בדלת ופתאום הבנתי שנגמרה החגיגה והפיסטונס שינו את פני הNBA לעד. אני כחובב כדורסל רך ואסתטי (גם בכדורגל) מבין שאותם כמה שנים קסומות עם מג׳יק בירד מרדונה וואן באסטן הגדירו את אהבתי לנצח.

    לכן תנו לי את הסאנס של בארקלי על ג׳ורדן בכל יום. תנו לי את אולג׳ואן על שאק ותנו לי את כריס מאלין וטים הארדווי על קארל מלון. אותו כנל עם נאש ג׳ייסון וויליאמס כריס וובר גייסון קיד וכן סטף קארי על לברון ג׳יימס. תנו לי את בלגיה על איטליה ואת קולומביה וארגנטינה על צ׳ילה ואווקוודור. תנו את פדרר על נדאל ואת מוחמד עלי על פלויד מייוותר. נראה לי שהבנתם.

    1. ישראל קרמר

      23 יונ 2016 14:56:48

      גם ב-80, 82, 83, 84 ו-86 (הגמר שראית) הלייקרס והסלטיקס לא נפגשו בגמר וגם ב-80 ו-82 הסיקסרס ניצחו את הסלטיקס (ב-81 ו-84 הסלטיקס ניצחו את הסיקסרס) ב-84 ו-86 הרוקטס ניצחו את הלייקרס. ב-83 הסלטיקס לא הגיעו לגמר המזרח.

      יש לציין שבגמר 86 בירד כמעט השיג הישג יוצא דופן שעד כה לא הושג: טריפל דאבל בגמר כשהיה רחוק מכך בשני כ"ח ושלושה אס'

      1. john

        23 יונ 2016 16:00:03

        צודק נכון זה היה מול יוסטון. תמיד יכול להיות שראיתי משחק בעונה הרגילה. פשוט זוכר שלפני שטסתי בכיתה ב' ראיתי את הלייקרס מול הסלטיקס… בכל זאת הייתי בן 6-7. כך זכרתי. רק ניסיתי לתאר את החוויות שלי כילד ללא גוגל

  9. ישראל קרמר

    23 יונ 2016 14:51:34

    לגבי שלשה NFRG, של אלן, אי אפשר שלא להזכיר את השלשה האדירה במשחק האליפות ב-2008 שהעלתה את הסלטיקס ליותר מ-25 הפרש נגד הלייקרס (46-73)!

  10. Ghost Rider

    23 יונ 2016 15:02:24

    מאמר מעולה, תודה במיוחד על 2 קטעי הוידאו המדהימים.

    אף פעם לא התעניינתי בגולף אבל המכה הזו של טייגר וודס פשוט לא תאומן.

    והחסימה של ג'ורדן, בן 38 והוא קיבל כוח שם רק מהלב שלו, לב של אלוף. ואני מבין בדיוק את הקשר לחסימה של לברון, היא הגיעה מאותו מקום.

    1. ארבל

      24 יונ 2016 03:04:49

      רק שתדע שממש ריגשת אותי ואת המשפחה שלי, ואני חייב להגיד שהייתה לי הרגשה מראש שהכרת אותו באיזשהו אופן.

  12. המשגיח

    23 יונ 2016 16:54:04

    מצטרף למחמיאים מעליי, הכישרון במקרה זה כנראה עבר בגנים.

    מאוד מזדהה איתך לגבי ההערכה ללברון (והאכזבה שלא השתתף בתחרות ההטבעות).
    גם אני קרוב אליו בגיל, ואחד התחביבים שלי היה ללכת איתו "ראש בראש" בעולם הוירטואלי (NBA LIVE, ואח"כ NBA2K, ממנו נגמלתי בשעה טובה לפני כמה שנים).

    בניגוד לחבר'ה כמו דאנקן, קובי ובטח שג'ורדן, אני גם ממש שמח על כך שראיתי את המשחק הראשון שלו בבוגרים בשידור ישיר.
    עם כמה שיותר קל ומהיר לראות שידורים בליג פאס, עדיין, יש משהו מיוחד בלצפות במשחק בזמן אמת.

  13. אפלטון

    23 יונ 2016 17:46:08

    אחלה כתבת היכרות. כן ירבו.
    גם אני חייב את אהדת הכדורסל שלי לסבא שלי, אוהד ניקס אפילו יותר רציני מדובי ושחקן כדורסל לא רע בעצמו.
    מחכה להמשך הכתבות שלך באתר

  15. מולי

    23 יונ 2016 20:37:01

    ואני אומר לך:
    ארבל כתוב!
    כתוב את הרגשתך
    כתוב את דעתך
    כתוב את נקודת מבטך,
    ובעיקר,
    בעיקר כתוב את נשמתך.

    כדי להתפרסם – אל תכתוב
    כדי להתפרנס – אל תכתוב

    כתוב כי בורכת (וקוללת) בכך שפשוט אינך יכול שלא לכתוב.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט