יש לי חלום שחוזר כבר הרבה זמן. ובחלום אני מזמין גלידה מהזבן. כדור ריבת חלב וכדור תות. והוא מגיש לי את הגלידה בכוס.

*

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים ויאמר אלהים ויהי אור וינגח משה סלקטר לרשת מכבי רמת עמידר ויהי אור.

הרומן שלי עם מכבי התחיל בבת גלים של שנות ה-30 המאוחרות של המאה ה-20, עוד לפני שמישהו חשב בכלל לתכנן את מי שלימים חשב לתכנן אותי. כדור שלישי לאוהדי מכבי, לא היה צורך בטרילוגיה של האחים ואשובסקי, על-מנת להבין שלא היתה לי בחירה.

מכבי חיכתה לי. קראו לי שחצן, קראו לי מתנשא, קרעו לי את החולצה ומרחו את חזי החשוף בדבש טרי, אבל מבחינתי מכבי חיכתה לי. היו לה קבוצות מוכשרות, קהל גדול ואצטדיון מודרני (לאותה התקופה), אבל אליפות אין. אפשר להשתמש בתירוצים מפה ועד השחיתות התל-אביבית של שנות ה-60'-70', אבל העובדות מדברות בעד עצמן. מכבי מאנה לקחת אליפות עד שנולדתי. לראיה, את אותה העונה היא פתחה בקול ענות חלושה. אולם, פעם שהגחתי לאוויר העולם, נסתם הגולל על זהות האלופה לאותה העונה. מכבי חשה בי, קדה קידה קלה ובעטה באחוריהן של יתר קבוצות הליגה, עד לאותה אליפות היסטורית.

*

יוצאים מבלומפילד. נכון, זו לא הבאסה של ההדחה מול מאלמו או ההשפלה שבהפסד דרבי. התחושה פה היא אחרת. תחושת עלבון קשה. איך ממשיכים מפה? איך מרימים את הקבוצה לקראת הגמר? המזל הגדול הוא שגם אוהדי מכבי תל אביב חפויי ראש. הם אמנם הביסו, אבל אף אחד מתנחם בזה. כולם מבינים שלזרוק מילה דינה כגחל נרגילה ביערות הכרמל. שקט.

בבית אני לא מצליח להירדם. חרפת ההפסד מכה בי ללא רחם.

בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהתכשיט יצאה מהבית בדרכה לגולה למספר ימים, נים לא נים, ספק הוזה, ספק חולם:

בכדורגל התחלתי להבין משהו רק כשנכנסתי לבית הספר היסודי, קרי עונת 1990/1991. כשאני כותב "להבין" אינני מתכוון לזהות האם הקבוצה פתחה במערך זה או אחר או אפילו מי טובה יותר, אלא שהצלתי לראשונה לתפוס באופן קוהרנטי מה מתרחש על כר הדשא ומי הם אותם עלמי חן שפרופסור ישעיהו ליבוביץ כינה כ"עשרים ושניים חוליגנים הבועטים בכדור."

הורי התגרשו כשהייתי בן שלוש וחצי ואני זוכר את הנסיעות בחזרה מבית אבי, כל שבת שניה, כשבדרך היינו מאזינים לתכנית המיתולוגית "שירים ושערים". משום מה ומסיבה שאינה מובנת לי עד היום, למרות שבאותה העונה שיחקו בקבוצה כוכבי על כמו טל בנין, ראובן עטר, אייל ברקוביץ' והחל משלב מסוים גם ויקטור צ'אנוב, השחקן שהכי אהבתי היה איתי מרדכי. לקוראים הצעירים אין מה להתבייש שאינכם מכירים את השם הזה. מדובר בשחקן משלים ובינוני ותו לאו. עוד חלוץ של יום אסל יומיים בסל.

אותה עונה הולידה מאבק איתנים נגד לא אחרת מאשר הפועל פתח-תקוה של אברהם גרנט. לגמר הגביע אבי כמובן נסע, אך אמי אסרה עלי. בעורמה חלקלקה, הצלחתי לגרום לה להבטיח שהיא תצפה במשחק ותעדכן אותי בתוצאת הסיום. "נו, מה פה הביג דיל? הרי היא יכלה לפתוח את הטלוויזיה דקה לסיום ורק לעדכן בתוצאה." אתם ודאי אומרים. זה כיוון שאינם מכירים את הפרוגרמה של בית אמי ואת אופייה. מפחד שמא תפספס את תוצאת הסיום, היא צפתה בכל המשחק. הטלוויזיה מוצבת בקיר הנגדי למסדרון. וכך, יושב לו ילד בן שבע וחצי על המרצפת האחרונה במסדרון ומנסה לשמור על השקט גם כשגיא גת סייע לאייל ברקוביץ' לשבור את שיאו העולמי של חאבייר סוטומאיור בקפיצה לגובה וראה את הכרטיס האדום כבר בדקה השניה. הפועל פתח-תקוה עוד הספיקה לרדת להפסקת המחצית ביתרון של 1:0, אך קונצרט במחצית השניה קבע את תוצאת הסיום – 1:3 ירוק ומתוק. הדבר היחיד שאני זוכר לאחר שריקת הסיום הוא את המראיין שואל את אייל ברקוביץ' האם השריטות על גופו הן תולדה של העבירות שבוצעו עליו במהלך המשחק או שמא חלק מעורו מצוי מתחת לציפורני האוהדים, שלא ידעו נפשם מרוב שמחה, לאחר שיכלו לחזור ולהשאיר כוס ראויה לאליהו הנביא לראשונה מזה 29 שנים. אך אל לנו להסתפק בגביע. לא רק צמאים אנו, אלא גם רעבים. ולכן, בנוסף לגביע, זקוקים אנו גם לצלחת. וכך, למרות בכיינותם של גברי לוי וחבר מרעיו לגבי החלטות שיפוט מעוררות מחלוקת יותר או פחות, גם האליפות נסעה לכרמל.

*

ואחר כך שוב חוזר החלום. ובחלום אני מזמין גלידה מהזבן. כדור ריבת חלב וכדור תות. והוא מגיש לי את הגלידה בכוס.

*

יום ראשון עובר בעצלתיים.  ברוב השנה העדר עניין ספורטיבי אצל הקולגות הוא קללה. היום הוא ברכה גדולה מהברכות להן זכו אברהם, יצחק ויעקב.

אחרי העבודה אני לבד עם הילדים. משכיח קצת את הטעם המר. אחחח, ילדים. אין אושר שכזה בעולם. כולל זכייה בגביע העולם. מי שקצת מכיר אותי יודע כמה מכבי חשובה לי וכמה היא מהווה אצלי חלק מהותי מהחיים. אבל קחו את אורך הנילוס בננו מטרים, הכפילו במספר הגבוה ביותר המוכר לכם ואפילו לא התחלתם להתקרב לכמה הילדים חשובים לי יותר ממנה.

עד שהם הולכים לישון. ואז שוב אדון מורבידי חוזר לביקור.

ושוב לא מצליח להירדם עד השעות הקטנות. שוב נים לא נים. שוב ספק הוזה ספק חולם:

שנתיים קדימה – שוב גמר גביע. המשחק הראשון שלי באצטדיון. נסענו מהקיבוץ 4 ילדים: האחים עומרי ואורון לבית מזרחי, אוהדי מכבי תל-אביב, וליאור קליימן ואנוכי, אוהדי מכבי חיפה. נקבע כי אבי יסיע בהלוך ויעקב מזרחי בחזור. המרכזון בקיבוץ נקרא 'גפן' ולא על שם איכות הענבים במועצה האזורית אשכול. לפני המשחק, על רצפת החדר הגדול ב'גפן', הכנו שלטים להנפה במשחק. בסופו של דבר, מרוב התלהבות שכחנו מהם לגמרי והם נשארו בתא המטען של הרכב ומשם הועברו אחר כבוד לפח האשפה.

במשחק עצמו היו (תחזיקו חזק) מספר עלוב (יחסית לגמר גביע בין שתי הקבוצות האהודות בישראל) של 25,000 אוהדים. אנחנו התיישבנו ביציע המערבי בשער 3 או 4 (לא זוכר בדיוק). מה שאני כן זוכר שהוא היה יציע (אתם כבר מחזיקים חזק, נכון? אז עכשיו כבר כדאי שתשבו) מעורב. נו לא, לא נשים וגברים, גם לא יהודים וגויים, אלא אוהדי מכבי ואוהדי מכבי תל-אביב באותו היציע. כן, נכון, דגל ירוק ליד דגל צהוב. בלי אלימות פיזית או מילולית בין הקהלים.

המהלך הראוי היחיד שאני זוכר מאותו משחק, זולת השער, הוא בעיטה אדירה של גדי ברומר מכ-30 מטרים, שכל מי שלא הכיר מספיק טוב את ויקטור צ'אנוב אשכרה חשב שיש סיכוי שהבעיטה הזו תהפך לשער לטובת מכבי תל-אביב. חוץ מזה אני זוכר שאז אפילו לחילוף היה שיר. לא, אינני מתכוון לשירים של השחקנים שלוקחים חלק בחילוף, אלא לשיר גנרי שהקהל שר בגין חילוף של היריבה, אשר מציין את משלח היד של אמו של השחקן שיוצא ואת המשלח היד של אמו של השחקן שנכנס – קבלו רמז… מדובר על אותו מקצוע והוא קיים בעולם מספר שנים דומה לרעיית צאן. ואם נחזור לעניין הקצת יותר מעניין, אז השער החל ממהלך מרהיב של אייל ברקוביץ', שדווקא ידוע במסירותיו המופלאות, אך הפעם ביצע דריבל נהדר ורק אז הוסיף מסירה יפיפייה לעבר רגלו השמאלית של ראובן עטר. לקראת סיום המשחק, בתוספת הזמן שאז עוד כינו אותה "זמן פציעות", עטר בעט את הכדור כה חזק כדי לבזבז זמן ונתן לנו את האות להתחיל בשירת "הגביע הוא שלנו*3 של מכבי חיפה".

בעודנו הולכים לכיוון החניון, בערך ליד היציע עם הלפיד, רץ אלינו עומרי מזרחי בצעקות רמות "יש, יש!" וניתר עלינו כמו בגירה הפנתר, פרי דמיונו של רודיארד קיפלינג. בתדהמה רבה, אנו מוודאים שהוא מבין שקבוצתו האהודה זה עתה הפסידה את משחקה החשוב ביותר העונה. עומרי טען – ונודר אני לכם שכך היה – שבמהלך המשחק חטף אוהד של מכבי את הדגל של מכבי תל-אביב שהוא אחז בידו והשליכו הרחק. אביו של עומרי, יעקב מזרחי, התנפל על האוהד הירוק בצעקות רמות ועומרי החליט שמעתה ואילך הוא אוהד של מכבי.

בגלל אותו גמר גביע מבורך, לא התפתחה אצלי שנאה עזה לאצטדיון רמת-גן, כפי שהתפתחה אצל רבים וטובים. מובן שאני מכיר בחולשותיו ומובן שהמתקן אינו ראוי לבני אנוש, אך איני רואה בנסיעה אליו מסע אל השאול.

מובן שאליפות היא תואר חשוב יותר, אבל יש משהו מאד מיוחד בגמר גביע. הכל או כלום. זכייה או בושת פנים. לצחוק על החברים בבית הספר או לקבל מהם קיתונות של הקנטות. מודה שהיום גביע כבר לא עושה לי את זה כמו בילדות, אבל כשהמשחק הראשון שלך כולל זכייה בתואר ועוד מול אחת היריבות הגדולות, יש בזה משהו מאד מיוחד.

*

ואחר כך שוב חוזר החלום. ובחלום אני מזמין גלידה מהזבן. כדור ריבת חלב וכדור תות. והוא מגיש לי את הגלידה בכוס.

*

ביום שני הגועל כבר יורד לאזור הבטן וכל היום אני מרגיש רע. לא מצליח לאכול כמו שצריך. מי בכלל יכול לחשוב על הגביע? המחשבות נודדות ומגיעות לפעם האחרונה שממש ריסקנו אותם:

העונה הבאה, עונת 1993-1994, היא העונה הגדולה ביותר של קבוצה ישראלית אי פעם. ולמרות שלא זכינו בה בגביע, דווקא היא עולה לי בזיכרון. עזבו אתכם משטויות. לא טריפל, לא ליגת האלופות ולא אחוזי הצלחה גדולים יותר. שום דבר מאלה לא התקרב לקבוצה שסחפה אחריה רבים מאוהדי הכדורגל בישראל, ולא רק את אלה של מכבי. עונה שהסתיימה עם הפסד בודד בגזרה המקומית (בגביע המדינה) ושני הפסדים בזירה האירופאית, עם זכייה באליפות, בגביע הטוטו ולראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי גם מעבר של שלב במפעל אירופאי (גביע אירופה למחזיקות גביע). אך לא פחות מעונה ללא הפסדים, לא פחות מהפרש שערים מרשים, לא פחות מרמיסת היריבה במאבק האליפות 0:5 במשחק העונה (והיתה זו יריבה איכותית ביותר שפתחה את העונה עם שיא הניצחונות הרצופים בפתיחת עונה לקבוצה בליגה הראשונה בישראל – 11 במספר – והמשיכה לשתי אליפויות בעונות 1994-1995 ו-1995-1996), לא פחות מכל אלה, הדבר שהפך את העונה לגדולה ביותר של קבוצה ישראלית, היה כדורגל שובה עין ונפש. כדורגל התקפי, כדורגל יצירתי, כדורגל שמקדש את הבקעת השערים והטכניקה האישית והקבוצתית, כדורגל שאילו יכל לדבר היה אומר לקהל האוהדים: "אתם שילמתם עבור כרטיס כדי לראות הצגה על כר הדשא ואנחנו מתכוונים לתת לכם את התמורה בעד האגרה ולספק את אותה ההצגה."

תנו לי להפתיע אתכם – האיש שמבחינתי מייצג בראש ובראשונה את העונה של מכבי, האיש הראשון שעולה לי בראש, כשאני חושב ונזכר בעונת 1993-1994, אינו יעקב שחר, שבזכות הניהול המתקדם דאז וכספו אפשר את אותה עונה מופלאה, אינו אייל ברקוביץ', שחקן העונה, אינו אלון חזן, מלך הבישולים, אינו אלון מזרחי, מלך השערים, ואפילו אינו ראובן עטר, 'המלך של חיפה', כמאמר השיר. האיש שמבחינתי מייצג את העונה של מכבי, השם הראשון שעולה לי לראש בכל פעם בה אני נזכר בעונה הזו, הוא עוזי חיטמן. עוזי חיטמן?! כן חברים יקרים וחברות קרות, עוזי חיטמן. ההוא מ'אנחנו נשארים בארץ', 'הייתי הילד הכי קטן בכיתה', 'לילה בלי כוכב', 'רציתי שתדע', 'אדון עולם' ועוד עשרות רבות של שירים שגדלתי עליהם. בעצם, כל הילדים של תקופתי גדלו עליהם. אותו עוזי חיטמן, אותו יוצר מופלא שכתב והלחין עבור גדולי הזמר הישראלי, כולל הוא עצמו, אותו נכס צאן ברזל, הוא מייצג העונה הזו. השיר הזה, שיר האליפות שכתב בסופה, מושמע עד היום באצטדיון טרם כל משחק, אף-על-פי שמאז זכתה הקבוצה בעוד 7 אליפויות. השיר הזה, שמדביק כל אחד ששומע אותו לעולמי עולמיא, השיר הזה שהבן שלי לא מפסיק לשיר מאז שהוא בן 3, את השיר המדהים הזה רק אדם אחד בעולם יכל לכתוב – רק עוזי חיטמן. ואם אתם חושבים שהעונה הזו יוצאת דופן מבחינה היסטורית – והצדק עמכם כמובן – אזי שהשיר יוצא דופן מבחינה היסטורית פי כמה וכמה. אינני יודע עד כמה העונה הזו תיזכר כשאני ובני דורי, ככל הנראה הצעירים ביותר לזכור אותה, נעבור להריח את הפרחים מלמטה. ברם, אין לי כל צל של ספק שאת שיר האליפות הזה יזכרו לנצח נצחים, ולעולם – עד אין קץ – הוא לא יאבד בתהום הנשייה.

גזרת האמנים האוהדים היא גזרה קשה ומרה. עם כל הכבוד ליהודה פוליקר, אמן, יוצר ומבצע מדהים, שכבודו במקומו מונח, הסיבה בעטיה גם בגזרה זו מכבי מסתכלת לכולם בלבן שבעניינים, אם לא מלמעלה, וכן, זה כולל גם אתכם האדונים הנכבדים עלי מוהר ואריק איינשטיין, היא עוזי חיטמן. היוצר האהוב עלי לפני שהתברר לי הקשר למכבי ואחריו. בחייו ובמותו. ז"ל – ת.נ.צ.ב.ה.

*

שוב הילדים משפרים את המרגש אחר הצהריים ושוב מגיע לשעות הקטנות של הלילה בלי להירדם. שוב נים לא נים. שוב ספק הוזה ספק חולם:

עוד עונה חולפת לה, וכבכל שנה אי זוגית, בשנות ה-90 של המאה הקודמת עד לשנה זו, אנחנו מעפילים לגמר הגביע. והפעם דרבי. בפעם האחרונה והיחידה בה נפגשנו בגמר הגביע היד האדומה היתה על העליונה, אבל יחסי הכוחות השתנו לא מעט מאז.

למשחק הזה כבר הולכים משפחה מורחבת. לא רק אבי ואני, אלא גם דודי ובן דודתי ובן דודו מהצד השני, דודו, הידוע בכינויו 'דודו גזר'. וכמובן ספיחי חברים למיניהם. שוב יציע מערבי, הפעם אני כמעט משוכנע שמדובר על שער 3.

את העונה הזו סיימנו תחת ההרגשה שאנחנו הקבוצה הטובה בארץ עם השחקנים הטובים בארץ, שגם ניצחה את האלופה הנכנסת בביתה 0:3 בתצוגת תכלית וגם הדיחה אותה מהגביע, ושרק צירופי מקרים והרבה חוסר מזל מנעו מאיתנו את הצלחת. על הגביע אנחנו ממש, אבל ממש לא מתכוונים לוותר.

עופר שטרית דואג להרגיע אותנו כבר בפתיחה ודוחק מקרוב. במחצית השניה משה גלאם, במבצע אישי, מכניע את יעקב אסייג.

לאחר החגיגות וההנפה של הגביע, בידי הקפטן אלון חזן, אנחנו יורדים לאכול במסעדת אווזי. תור גדול של אוהדי מכבי בכניסה, אך ישנם שולחנות ריקים והדבר נראה לנו תמוה עד מאד. עוקפים את התור, מתיישבים לשולחן ורק אז מבינים מדוע. ליד הדלפק עומד שחקן הפועל, סמל של מכבי, ומחלפות מתולתלות מעטרות את ראשו. ראובן עטר עומד ובסבלנות אין קץ, לאחר שזה עתה הפסיד את גמר הגביע – ולא סתם הפסיד, אלא לאותם אוהדי ממש, חותם לכל אחד מהם. להוא על מפית וזה על החולצה. לילד עם הקדשה ולאב מלווה בלחיצת יד.

רובן – מחוץ למגרש כפי שעליו – שובה את לב האוהדים.

וזה כה מדהים שזה הזיכרון הכי חזק שעשרות ילדים לקחו מהגמר הזה. לא את הגביע הנכסף. כאלה עוד היו ויהיו. אלא את רובן עטר, אליל יציע ג', מקדיש להם את מרב תשומת הלב. בחן, בנינוחות. אולי כיוון שבמו רגליו גרם לנו להפסד בדרבי אחרי שנים הרבה, תוך כדי שהוא וקבוצתו מנצלים מכת הרחקות במכבי, הרגיש צורך כלשהו להחזיר לאוהדים, לאחר שדווקא הוא שבר את לבם. למפרע כמובן. כי כמו שהיה לפעמים נדמה במשחקו, הזמן הוא אשליה. היקום הוא מערכת משוואות ורובן פתר אותן. המושג טיימינג אינו תקף לגביו. אין מוקדם ואין מאוחר. רובן עוד לפני שהניף את הרגל ידע שהכדור יגיע לחיבור. ייתכן שגם לפני שנערך המשחק בעונה העוקבת הוא כבר ידע את תוצאתו. ואולי פשוט זה האדם. זו הפרסונה.

גם כשלבש אדום, אילו נפצע, היה מדמם דם ירוק.

*

ואחר כך שוב חוזר החלום. ובחלום אני מזמין גלידה מהזבן. כדור ריבת חלב וכדור תות. והוא מגיש לי את הגלידה בכוס.

*

בוקר של גמר גביע. הבטחתי לעצמי לשים את תחושת הזיפת בצד ולהתרכז אך ורק במשחק. אז הבטחתי… העיקר שלא הבטחתי לקיים. בין המחשבות על המשחק שהיה ולמחשבות על המשחק שיהיה, צריך גם להעביר יום עבודה…

בשעות האחרונות במשרד אני כבר לא מסוגל להתרכז. הזיכרון הזה כבר בגיר. הוא כבר רשאי לרכוש מוצרי טבק ואלכוהול. הזיכרון הזה חי. ועוד איך חי. ח"י שנים בדיוק הוא מחזיר אותי אחורה, אל אותו אצטדיון רמת גן, לגמר גביע המדינה נגד הפועל ירושלים.

למעלה מ-30,000 ירוקים ועוד כמה אלפי אדומים ממלאים את רוב האצטדיון. יציע מערבי שער 3 – יש צורך לציין או שזה כבר ברור מאליו? אנחנו בעונה נוראית. יותר נכון לומר צמד עונות נוראיות. כדורגל משמים. שחקנים חסרי מעוף ברובם וגיורא שפיגל אחד שחטף הן על תבוסה ביתית להפועל כפר סבא והן על תלבושת בצבעי נראזורי. מראה נוראי שביהב רב לא יחזור בימי חיינו.

האם יצא לכם לחשוב פעם איך היה נראה הכדורגל אם מתוך עשרת שחקני השדה שבעה היו בעלי אוריינטציה הגנתית מובהקת? נכון שלא משהו? למרות שמכבי היתה הפיבוריטית המובהקת למשחק, דניאל בריילובסקי החליט לזנוח את הדוקטרינה הדרום אמריקאית עליה גדל ולנצח בקרב חפירות. מכבי עלתה עם שלושה בלמים, 2 מגנים ימניים וקשר הורס. אני בכוונה משתמש במונח "קשר הורס", כיוון שאופיר קופל ידע רק להרוס. הן ליריבה והן למכבי. לא קיפח אף אחד. אתם ודאי אומרים לעצמכם "טוב נו, הוא פתח בהרכב הזה במענה להרכב ההתקפי של הפועל ירושלים." לא ממש… אם יש קשר יותר הורס מאופיר קופל זה אנדרה פירלו. סליחה, לא התכוונתי הורס כזה. מנסח מחדש. אם יש קשר יותר הורס מאופיר קופל זה אמיר גולה. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא נכנס פעם כמחליף, כבש שער עצמי, קיבל כרטיס אדום ותקף את שדרית הקווים, באותו משחק. מה שבטוח הוא שזיכרוני אינו מטעני בדבר העובדה שהוא הציל מהקו בדקה ה-109, אחרי שלירן שטראובר יצא מרחק עשרות מטרים משערו. בהרחקה הזו לקרן גולה נפצע ומאותה הקרן סרגיי בלנצ'וק כבש את השער הראשון במשחק. קשר הורס כבר כתבתי?

מה שעוד זכור לי מהמשחק חוץ מכמה מצבים ואיזה משקוף מ-25 מטרים של הפועל ירושלים שהוריד לי את הלב לגובה הברכיים הוא שלהארכה איברהים דורו עלה בלי מגני עצם. בהתחלה צחקנו עליו מהיציע וטרחנו לציין את השכונתיות שלו, אבל כעבור מספר שניות הצחוק התחלף בבהלה. לא שדאגנו לבריאותו של הבוסני שהמציא את המושג "ראש בקיר" אותו הפך חן עזרא לדרגת אמנות, אלא שחששנו שחיים ליפקוביץ' ירחיק אותו. לשמחתנו הוא רק שלח אותו ללבוש את המגנים לפני חידוש המשחק.

בהארכה דורו עבר להליכה והיה ברור שכבר אין לו כוח. זאת עד לדקה ה-113, בה הוא פתח מבערים מול ההגנה הדלילה של הפועל ירושלים ובמסירה די גרועה הצליח להעביר כדור לכיוון אלון מזרחי. האווירון היה באותן השנים כמו מטוס הסוחוי ולא היה צריך מסלול המראה כדי להמריא. דחיקה שלו מקרוב סגרה את הסיפור. האווירון גם התכבד להניף את הגביע בתור קפטן הקבוצה וגם אפשר לו, בעונה העוקבת, לתת את העונה הטובה בקריירה, עם 21 שערים ב-21 משחקים, מתוכם 7 שערים ב-6 משחקים בגביע אירופה למחזיקות גביע.

בניגוד לגמרים האחרים, היתה הרגשה שבגמר הזה לא באנו לקחת גביע, אלא לחגוג גביע. למזלנו, ההגנה המעובת והשוער מספר 1 הצליחו לעשות את העבודה ושער מקרי מקרן (לא, לא כל שער מקרן הוא מקרי – זה כן) ולאחר מכן הפקרות הגנתית של הירושלמים אכן אפשרו לנו לחגוג אותו. אבל זה היה הרבה יותר קשה ממה שהיה נדמה לנו לפני המשחק.

אבל העיקר הוא שזכינו בגביע. ועוד גביע רביעי בשמונה עונות. מי חשב אז שאת ארבעת הגמרים הבאים, בדיוק כמו את ארבעת הגמרים שלפני הזכייה בעונת הדאבל, אנחנו עתידים להפסיד?

*

הדרך לירושלים ארוכה ומייגעת. הוויז מוביל מפקק תנועה ארוך מאד לפקק תנועה רק ארוך. נסיעה של 50 דקות ביום סטנדרטי לוקחת הפעם למעלה משעתיים ועשרים דקות. למותר לציין שגם כך הסבלנות לא בשמיים.

חונים על פיסת דשא מסכנה, בצמוד לתחנת אוטובוס, בפאתי שכונת גונן, הידועה יותר בשם 'שכונת הקטמונים', ועוברים דרכה לעבר היציע המזרחי של טדי. לא בדיוק המקום הכי בטוח להסתובב בו עם חולצה ירוקה וצעיף בערב משחק – הן השכונה והן היציע, אך המקומיים אינם מגלים עניין מיוחד.

בתור ליציע מחלחל לי שוב הפינוק של אצטדיון 'אבי רן'. מאות אנשים על קרוסלה אלקטרונית אחת והסדרנים – חס וחלילה חס ושלום – לא יעלו על דעתם לכרטס ידנית.

הצפיפות בכניסה, שחשבתי שנגמרה בתחילת העשור הקודם ביחד עם הסרת הגדרות, מעלה זיכרונות. אני מספר לדודני, שצעיר ממני במספר שנים, על התקופה בה אנשים היו נדחסים בתור רק כדי שעל הברזלים יעלה שוטר, וכשמפשעתו טמונה היטב בתוך פניו של המסכן התורן יאמר את המשפט האלמותי: "עד שלא כולם הולכים מטר אחורה, אף אחד לא נכנס." לא חולפת לה דקה קלה – נודר לכם אני שכך היה – ושוטר עולה על הברזלים ואומר: "עד שלא כולם הולכים מטר אחורה, אף אחד לא נכנס." חי חדקי שכך אמר. בעבר, התודעה האישית אל מול המשטרה היתה שונה. כיום  היראה מהשוטרים נמוכה בהרבה. מטח ממיטב קללות העונה מופנה כלפיו ותוך כמה עשרות שניות הוא נכנע וחוזר להכניס את האנשים בקצב זחילת 60 על 6.

התחלנו לעמוד בתור כרבע שעה לפתיחת המשחק וכשאנחנו מבינים שהוא זה עתה התחיל, לא נרשמה כל התקדמות משמעותית. אני מבצע תרגיל שאינני גאה בו, אך מספק את המטרה. נעמד לפני ילד ואומר לאביו לדחוף אותי לכיוון הכניסה, תוך כדי שאני צועק: "פנו את הדרך, יש פה ילד." וכך נכנסתי בדקה השניה, לעומת דודני שנכנסו בערך בדקה העשירית.

וואו איזו הצלה של סטויקוביץ'. הזכיר לי למה פעם תפסתי ממנו השוער הטוב בליגה בהפרש.

אינני מסתיר את העובדה שאני חושב שהקהל של מכבי מעודד הכי טוב בארץ. ברם, מדי פעם, אחת לתקופה, ישנו משחק בו העידוד יוצא מגדר הרגיל. נגד צסק"א מוסקבה בבלומפילד היה כזה. גם נגד בית"ר ירושלים ברבע הגמר בו ניצחנו 0:3 בשנת 2013. גם המשחק באלקמאר עונה להגדרה. מההתחלה היתה הרגשה שאם לא השחקנים אז הקהל ייתן פה היום הצגה שתיזכר לזמן רב. ב"כל החיים איתך…" חששתי לשלום הגג של טדי. היתה הרגשה כאילו אוטוטו הוא עומד להתנתק ממקומו. היציע רעד כפי שבלומפילד היה רועד לפני השיפוץ האחרון, שהתברר כשיפוץ הלא ממש אחרון.

בעיטה חופשית. אנחנו דרוכים. מבינים שרק מכאלה יש סיכוי להביא את ה… שער!!!

רציתי לספר לכם על פרץ השמחה הבלתי נשלט, אבל זה לא יקרה. כן, כמובן ששמחתי. אפילו מאד. יותר מעוד שער רגיל בעונה. אבל השמחה לא היתה מלאה. ולמה? כיוון שידעתי שבעצם מדובר על חצי שער. שער שוויון שישלח את המשחק להארכה – וזה מה שצפיתי שיקרה – יהיה כמכת מוות עבורינו. כן, עד כדי כך הההבדל בכושר הגופני מהותי.

כשהקבוצה שלך נמצאת בעונות טובות זה ממש כיף לבוא למשחקים בפרופיל גבוה. ברור שאין ודאות לכלום וברור שמבחינתי מכבי צריכה להתייצב לכל משחק אך ורק על מנת לנצח, אבל כשמגיע שער אתה חוגג שער שסביר מאד שניצח לך את המשחק. לעומת זאת, בתור אנדרדוג, יש מעצור כלשהו, כיוון שאתה יודע שעדיין הכל פתוח.

מה שכן, טרם הפסדנו העונה משחק בו הובלנו. והיה ברור לי שגם הפעם לא נפסיד. אבל הארכה בהחלט היתה על הפרק.

ובדיוק מכל הסיבות שצוינו לעיל, השער השני של פלט בחצי הגמר היה השמח ביותר עבורי העונה. כנראה באותה רמה של שער הניצחון של דקל קינן בדרבי. ושער הניצחון של חיים מגרשווילי בדרבי. ושער הניצחון של גליינור פלט בדרבי. כיוון שכשנכנס השער השני של פלט נגד ב"ש, ידעתי שאנחנו בגמר. כשאנחנו דרוכים, קשה מאד לשחק נגדנו בפיגור. אבל בפיגור 2 שערים? כמעט בלתי אפשרי לחזור.

מפה לשם, כבר מחצית. הדרך ללגום מעט מים בברז שבשירותים (על להתקרב למשהו שנראה כמו מזנון אין מה לדבר) עוברת בתוך ערפיח סיגריות, וכלן הצעיף משמש כמסכת אב"כ. ושאף אחד לא יעלה על דעתו לאכוף חוקים במדינה הזו! רק זה חסר לנו עכשיו.

קשה לי קצת לתאר מה הלך במחצית השניה, כיוון שאני לא בטוח מה היתה רמת ההכרה שלי. הלחץ היה היסטרי, התגבר מדקה לדקה, והדרך היחידה להפיג אותו היתה באצמעות עידוד. מה שגרם לכך שגם הוא התגבר, למרות שבדרך כלל התגובה דווקא הפוכה.

צריך להודות שסיבה עיקרית שהגענו עד הלום היא שכל הקלפים הסתדרו לנו בדיוק בסטרייט-פלאש. במחזור האחרון, רק 3 ימים לפני הגמר, מת"א היו צריכים לעלות עם ההרכב החזק בעוד שאנחנו עם הרכב שני. לא יודע מה גרם לבוס להמשיך ולאפשר לזהבי וטב"ח לשחק גם אחרי השער השני, אבל בטח שאני לא מתלונן על זה. ברור שגם כך אנחנו היינו עייפים בהרבה, אבל העוד חצי צעד שהיה חסר להם, העוד טיפה פחות ריכוז מול השער בגלל חוסר חמצן במוח, היו מאד משמעותיים.

אם יש מישהו שאתה יכול לסמוך עליו שברגעים הקריטיים ביותר ידע לבזבז זמן זה טב"ח. לא יודע איך לבטא במילים את תודתי אליו כשבתוספת הזמן הוא החליט לפתוח בקטטה, במקום לשחק כדורגל.

ואז היא מגיעה – שריקת הסיום. סוף-כל-סוף קצת שמחה ונחת ברצף העונות הנוראיות האלה. 5 גברים בגירים, שכבר חוו מספיק תארים, הישגים וניצחונות משמעותיים, מתחבקים וצורחים מלוא גרונם. תואר מרגש כל פעם מחדש, אבל תואר אחרי 5 שנים עקרות, ועוד מול היריבה הגדולה, ועוד 3 ימים אחרי שהורידו לנו 6 מכות, מרגש פי כמה. את השישיה הזו נזכור עוד הרבה זמן, אבל אף אחד כבר לא יזכיר אותה, אלא אם הוא מזוכיסט, משום שהתגובה ברורה, כשם שהיה ברור שיוסי בניון ימצא סיבה להשתלט על תשומת הלב.

האוהדים שלנו פוצחים בשירת "תשתחוו וגו'". אני סולד מהשיר הזה וכמובן שלא שרתי אותו, אבל זה היה מתבקש. יש שירים שאתה יודע שיחזרו אליך בסופו של דבר כמו בומרנג. כשאנחנו שרנו להם "איך זה לקבל 3?" מה חשבנו לעצמנו? שהם בחיים יותר לא יתנו לנו 3? הרי זה היה ברור שתהיה להם ההזדמנות להחזיר. כנ"ל לגבי המקרה הנוכחי. אני מניח שגם להם היה ברור שיבוא היום והם יקבלו את השיר הזה בכדורגל, כפי שקיבלו אתו בכדורסל.

אני נכנס לפייסבוק וכותב: "אמא, הבאתי גביע. גביע!!!" פיני גרשון טבע את המשפט בניצחון בגמר הגביע על מת"א. קטונתי מלשבור מסורת כה חביבה.

אפילו התכשיט שולחת הודעה מגאורגיה שהיא שמחה בשמחתי.

על ההנפה אני לא ממש מסתכל. אני מעדיף לדמיין את התרחיש הבא: יוסי בניון מסמן לאדם מהיציע. האדם מתקרב, אוחז בצד אחד של הגביע ודקל קינן בצדו השני, ואז, שני הקפטנים האמתיים האחרונים של הקבוצה, דקל קינן ויניב קטן מניפים אותו אל על. וקטן זוכה לגאולה. ודקל זוכה לעדנה.

גם הדרך הביתה ארוכה, אבל לאף אחד כבר לא אכפת. לא האמנתי שאוכל לשמוח כך מגביע. לא האמנתי שאוכל לשמוח כך רק 3 ימים אחרי החרפה ההיא.

האנדרנלין לא מאפשר להירדם. גם הלילה ארדם בשעות הקטנות.

*

ביום שלאחר מכן האופוריה אופפת אותי. זמן רב עבר מאז הרגשתי כך.

החושך מגיע. הפעם שעות הערב. כל העייפות של העדר השינה ושל השבוע לבד עם הילדים ושל הקימה כל יום לפנות בוקר לפלייאוף ה-NBA ושל הקושי המנטלי להתמודד עם השבוע הזה והתבוסה הזו, כל העייפות הזו מכה בי בבת אחת ואני צונח ונרדם.

הפעם אני לא הוזה. הפעם אני רק חולם.

ובחלום אני מזמין גלידה מהזבן. כדור ריבת חלב וכדור תות. והוא מגיש לי את הגלידה בגביע. בגביע גדול ויפה וכסוף.

יש!!!