טוב, קילקלו לנו את החגיגה. כולם כבר התלבשו יפה, הכינו את הנאומים, השחיזו את העטים (מי בימינו משחיז? ועוד עטים ולא עפרונות?!), ובגדול התכוננו לתחילתה של תקופה נפלאה המורכבת בעיקר מלילות של שינה רציפה. ואז בא לברון, וקיירי.

יותר מהכל, זה היה נראה כמו משחק הילדים הזה שבו מישהו מאתגר את חברו ואומר לו "אתה לא מעז לקפוץ מהגג" (גג נמוך כמו בקיבוץ, לא איזה גורד שחקים. לא לדאוג). ואז החבר עונה:

– "בטח שאני מעז"

– "נו, נראה אותך"

– "אני מטפס…."

– "אין לך אומץ"

– "אני קופץ!"

– "נו, נו…."

ואז הוא קופץ. ולא רק שהוא קופץ, הוא גם נוחת על הרגליים, ורואה שהשד לא נורא כל כך וזה אפילו כיף – אז הוא מטפס וקופץ שוב. וככה אתה רואה את קר מרוצה במהלך המשחק, כי הוא סמוך ובטוח שהמשחק הוא בקצב שלו, ושלתת להירו-בול לנסות לנצח אותך זו האסטרטגיה הנכונה, ושהזריקות של לברון וקיירי בסוף ייצאו החוצה בגלל עייפות או התיישרות של סטטיסטיקה או כל סיבה אחרת… ולו – הוא הילד שלא מאמינים שיקפוץ, אבל הוא מתעקש שזה בסדר ונכון לשחק מהר, ושזה בסדר ונחוץ לבודד את הסטארים שלו לאחד על אחד, ושהוא יכול לנצח למרות ויתור על דאבל טים בהגנה. יותר מזה – הוא יודע שזו הדרך היחידה שלו לנצח, ושהוא לחלוטין תלוי ביכולת האישית הפנומנלית של כוכביו.

הווריורס מצידם הבינו באיזשהו שלב שזה פשוט לא עובד. וכאן, יש תמיד את הדילמה של האם להמשיך עם תכנית המשחק ההתחלתית ולראות אם היא עובדת (כלומר האם לברון באמת יתעייף, או שימשיך לקלוע), או האם לשנות משהו בתקווה להסיט את המשחק הזה מהכיוון הלא רצוי אליו הוא הולך. וכאן, בחוכמה שבדיעבד, אפשר לומר שג"ס שינו גישה אבל זה לא עבד: לברון, שהיה עד המחצית (ואף אחרי) עם אפס אסיסטים, סיים לבסוף עם שבעה או שמונה. אז אולי היה נכון לאתגר אותו עם הקליעה עד סוף המשחק, אבל אני לחלוטין מבין למה הוחלט להתרכז בו ולגרום לו למסור יותר. זה סוג של pick your poison שהיינו מדברים עליו בהקשר של קארי וגולדן סטייט, אבל הוא נכון גם ללברון (לפחות במשחק 5).

אז מי צודק? קר או לו? הילד שקפץ ונחת על הרגליים, או זה שמאמין שבקפיצה הבאה של חברו הוא ייפול וייחבל? ההיגיון (ופיני גרשון) אומר שסטטיסטיקות סופן להתיישר ולא נראה תצוגת 40×40 נוספת מהצמד מאוהיו. מצד שני, נראה שלהתקפה האקספלוסיבית של הלוחמים נמצא החיסון, כשהקאבס מנטרלים יפה את ההתקפה העומדת.

אולי גם קר צריך לשנות פאזה ולצאת מאזור הנוחות שלו, בו הוא יודע שקבוצתו טובה יותר ולכן "רק צריך לתת להם לשחק". עוד לא ראיתי משהו חדשני ומעניין בהתקפה הקליפורנית מאז המשחק הראשון או השני (עם ליווינגסטון). אולי הגיע הזמן להוציא שפן או שניים מהכובע, כדי שאנחנו נוכל לחזור לישון בלילות…