בריכת בת גלים ב-1936. 2,000 צופים ב"אליפות א"י-פלשטינה בשחייה". היום לא תביאו 2,000 צופים לחמש אליפויות שחייה ביחד)
שלשום קמבה וולקר משרלוט הורנטס קלע 52 נקודות, ובעשותו זאת הוא שבר וניתץ מחסום נפשי.
אתם תראו שמעתה ואילך יהיו לו ימי קליעה של 30+, דבר שעד עתה לא היה לו. אותם טיפוסי מדרגה קרו העונה לאייזיה תומאס מהבוסטון סלטיקס ודמיאן לילרד מפורטלנד טריילבלייזרס.
מה בדיוק קרה להם העונה?
הם התגברו על 'מעצורים מנטליים' שהגבילו אותם בעבר.
אותו דבר קרה לסטפן קרי.
אילו צילמתם את זריקת הג'אמפ של קרי ועשיתם עליה אנליזה ביומכנית לפני שלוש שנים והעונה, הייתם מגלים להפתעתכם שזריקתו פחות או יותר שווה למה שהיתה. ובכ"ז הוא קולע בימים טרופים אלה 35 נקודות למשחק – כפליים מאשר לפני שלוש שנים – ולא מהסס לזרוק 15-20 שלשות במשחק.
מה בדיוק קרה לקרי בשנה שעברה? מה קרה לקמבה וולקר שלשום?
הם שברו מחסום מנטלי –"MENTAL BLOCK " שעצר אותם לא בגלל שהם לא יכלו, אלא בגלל שהם חשבו שהם לא יכולים. אולי אפילו חשבו ש-"אסור להם" או לא "מגיע להם".
********
אני זוכר את ההרגשה הנפשית עד היום כאילו זה קרה אתמול: קפיצת ראש ממגדל הקפיצה בבריכת בת-גלים. המגדל בגובה 10 מטרים, והוא בנוי אולי 15 מטרים מהגלים המתנפצים בשובר הגלים שהוא קיר הבריכה, וכשהעננים בשמיים טסים במהירות הרוח הכל נראה שם נע ונד. לי ישנו היום ספק גדול מאד שהוא היה 10 מטרים מהמים. 14 מטרים נראה לי הרבה יותר כמו הגובה האמיתי. תסתכלו על האנשים למטה, והכפילו אותם בעשר ובקושי תגיעו לקומה השלישית. או אמת מידה אחרת: בבריכת בת גלים היו 9 מסלולים (לא יודע למה) וכל אחד היה 1.80 רוחב. בסיפורי הבריכה המקוריים כתוב שהיא ניבנתה "50 על 20 מטרים". 9 כפול 1.80 זה לא עשרים מטרים, אבל אני זוכר שמאמן השחייה שלנו – איזייה המהולל – היה נותן לנו אימוני שחייה כדי לשפר את הסיבוב, וחמש פעמים רוחב כפי שהוא דרש הייתי עושה בזמן דומה לשחיית 100 מטרים.
טוב, זה לא פה וזה לא שם – כמו באנגלית NEITHER HERE NOR THERE – אבל שימו את רוחב הבריכה על הראש – אנכית – וברור שהמגדל שעליו נערכו "אליפויות המזרח התיכון בשחייה וקפיצות למים" (המצרים תמיד ניצחו!) היה גבוה בהרבה מ-10 מטרים. ובכלל, המגדל העומד שם בדד ואתה עליו נותן הרגשה שהוא מתנדנד כנדנדה בין הגלים הרועשים, העננים העפים, והרוח המייללת, ואתה 'מרגיש' כמו 30 מטרים גובה כשאתה עליו ולא 10 מטרים. אנחנו הילדים ידענו זאת, אבל המאמנים שלנו ומאמני הקפיצות לא רצו לשמוע מילה בנידון.
אני זוכר טוב-טוב שיואב רענן, קופץ המים הישראלי (שהיה עולה חדש ממצרים) לאולימפיאדת הלסינקי תמיד התלונן ש-"משהו לא בסדר עם המגדל הזה". מה שלא היה בסדר איתו הוא שכנראה בנה אותו איזה קבלן שחישב את גובהו עם 'שיברים', והוא היה 'מגדל הקפיצה הרשמי' הגבוה ביותר בעולם.
לקפוץ 'רגליים' קפצתי משם מגיל צעיר מאד. אולי כבר כשהייתי בן 6, כי בגיל 7 אמי רשמה אותי לקבוצת השחייה של מכבי בת גלים ואני זוכר טוב-טוב שאז קפצנו מהמגדל 'רגליים' ללא בעייה.
לקפוץ 'רגליים למדנו בגיל צעיר גם מסיבה אחרת, כי אוניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' ניתקעה בוקר בהיר אחד בשנת 1946 כ-300 מטרים מהחוף, מול ביתי, והפכה למגרש המשחקים הנהדר ביותר בעולם לילדי בת גלים, ולקפוץ מסיפונה כשהסתיימו משחקי 'המחבואים' ו-'הפירטים' והגיע הזמן לחזור הביתה היה חובה (לעלות על האוניה עלינו תחילה דרך חור שמצאנו וצללנו דרכו לפתח בחדר המכונות, ויותר מאוחר ע"י חבל שקשרנו לעלייה). מי שמעוניין לקרוא הנה לינק למחקר/סיפור שעשיתי על האונייה, באתר "בת-גלים".
http://www.batgalim.org.il/forum/viewtopic.php?t=3595
(אוניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' התקועה אולי קילומטר צפונה (ימינה) מהבריכה, הקזינו, וביתי שהפכה משך 7 שנים ל'מגרש המשחקים' של ילדי בת גלים. מאחר והחיילים הבריטים עומדים ויושבים על החוף, הייתי אומר שהתמונה נילקחה שעתיים או שלוש אחרי שהאונייה עלתה – בכוונה כמובן – על שרטון כשרב חובלה טעה וחשב שמחנה חיל הים הבריטי הוא קיבוץ)
אבל קפיצת ראש היתה אופרה אחרת. בבריכה של אז הסתובב ספור על מציל שהיה בבריכה רק כשהיא ניבנתה (בשנת 1932!) ושקפץ 'ראש' ו"הוא נפל על הבטן והבטן שלו 'התפוצצה' על המים כשחלקי גוף פנימיים מותזים לכל עבר". הסיפור היה חלק מההווי הבת גלימי שסרב למות, ועד כמה שניסו להסביר שהכל הוא סיפור סבתא גדול – עוד MYTH של הבריכה המיוחדת ההיא – הסיפור נשאר חי וקיים עד הריסת הבריכה בשנות השבעים המאוחרות. (אני, אגב, נולדתי וגדלתי ברח' חוף התכלת 31, מול הקזינו. הבית בחוף התכלת 31 עדיין קיים אם כי היום הוא סגור עם שלט "סכנת מפולת" מעיריית חיפה, וזה בית הנמצא 15 מטר מגלי הים, שבת"א הדונם וחצי שעליו הוא בנוי – כולל החצר – היה שווה מיליונים. בגיל 10 עברה אמי לדירה שכורה בחוף התכלת 9, מול האונייה חיים ארלוזרוב).
*************************************************
תולדות הבריכה (מאתר בת-גלים): בריכת בת גלים נבנתה בשנת 1932 בסמוך לבניית הקזינו וביחד שניהם היוו את מוקד המשיכה הגדול ביותר בזמנו בעיר חיפה, בריכת בת גלים הייתה הבריכה האולימפית הראשונה שנבנתה בארץ, ועוד יותר מזה הייתה הראשונה והאחרונה ששאבה את מי הים הסמוכים לה ולאחר סינון וניקוי השתמשה בהם למילוי הבריכה ובכך הייתה לבריכה עם מים מלוחים, המתחם של הבריכה והקזינו היה משותף מבחינת בעלות ובקומה התחתונה של הקזינו היו מלתחות, חדרי הלבשה ושמירת חפצים.
לבריכה היה את מגדל הקפיצות הגבוה (והיחיד) בארץ -3 קומות, גובה הקומה השלישית 10 מטרים, והעלייה אליו היתה דרך סולם אנכי קשור למגדל בחוטי ברזל… מימין למגדל הקפיצות של הבריכה היו מספר מדרגות לירידה לחוף ים סגור ומסוכך כאשר משם בעזרת גשר שנבנה במים לכוון המים העמוקים המתרחצים יכלו להיכנס ומיד לשחות מבלי שיאלצו לדרוך ולהפצע מהקרקע הסלעית.
בריכת בת גלים שימשה בתור הבריכה האולימפית הראשית והייצוגית של ישראל, בה התקיימו תחרויות השחייה של המכבייה, תחרויות ואליפויות ישראל בשחייה, בקפיצה למים ובכדור- מים. מיטב ספורטאי מקצועות המים התאמנו והתחרו בבריכה זו שהכילה שתי טריבונות בעלות 1,000 מקומות ישיבה כל אחת, שהיו מלאות מפה לפה בתחרויות הגדולות. 2,000 צופים בתחרות שחייה? נשמע בלתי ייתכן היום.
הבריכה השפיעה ועיצבה את העיר בכלל ושכונת בת גלים בפרט. האטרקציה של בריכה בגודלה שסמוכה לחופי רחצה יפים, ולקזינו שהציע מסעדה שהיתה ידועה כיוקרתית ביותר בכל העיר ואולם אירועים וריקודים, היתה מרתקת ביותר בזמנים ההם. בימי המנדט הקזינו אוכלס בעיקר ע"י קצינים בריטים רמי-מעלה, 'נשות ליווי' יהודיות וערביות נוצריות, וכן האריסטוקרטיה החיפאית, אם-כי רבים היו היהודים של אז שהחרימו את הקזינו כאילו היה מין מוסד בריטי. הסמיכות לטיילת בת גלים שנבנתה באותם שנים ושאר אטרקציות סמוכות בשכונה כגון 'קולנוע תכלת', מסעדות דגים מעולות מדגה מקומית, ו'מועדון הדייגים' שאירח אומנים מרחבי העולם, עיצבו את שכונת בת גלים בשנות ה- 40-50-60 כשכונה היוקרתית בחיפה אם לא בארץ ישראל כולה, אליה היו יורדים מהדר והכרמל בכדי לבלות.
**********************************************
אבל יום אחד חגי אגם-לבן ז"ל שהיה בן 11 קפץ 'ראש' מהקומה השלישית. אחריו 'שמוליק הגדול', ואז 'בגה', איתן אלבגלי, ורוביצ'יק, כולם בני 11 ו-12. אני – שגדלתי ללא אב, תמיד נסחבתי אחרי 'הגדולים' וניסיתי לעשות מה שהם עושים. יום אחד רובי ואני – שנינו בני 8 – החלטנו לקפוץ 'ראש', אבל לעשות זאת מוקדם בבוקר שאיש לא יראה. התגנבנו לבריכה רק כשהאור הפציע, אולי 5 או 5:30 בבוקר, ושנינו היחידים בבריכה.
עמדנו איזה רבע שעה על המגדל, שנינו רועדים מפחד, ורובי אומר, "אני קופץ". והוא קפץ קפיצת ראש. את הפחד והרעד אני זוכר עד היום כי ידעתי שאם רובי קפץ, אני אקפוץ אפילו אם זה יעלה לי בחיי. הרגש התחרותי הדפוק הזה היה אצלי כנראה מגיל צעיר ביותר כי ללא אבא, רציתי תמיד להוכיח שאני 'טוב', ולא בגלל שאני 'רע' אבי עזב את אמי ואותי. טוב, זאת הפסיכולוגיה שלי בגרוש.
חיכיתי שרובי יעלה למגדל, ואמרתי לו: "אם אתה קופץ שוב, אני קופץ אחריך!".
רובי קפץ שוב שוב כמעט ללא היסוס ויצא מהמים בריא ושלם כשהוא צועק מלמטה, ממימי הבריכה, "עכשיו תורך!".
עצמתי את עיני. אמרתי "על החיים ועל המוות" וניתרתי למים. נחתתי לא רע – אם כי קצת OVER, ז"א טיפונת על הגב. כאב לי, אני זוכר, אבל לא סוף העולם. רובי אמר "קופצים שוב!". עלינו וקפצנו.
אחר הצהריים לפני שהתחיל האימון בקשתי מחגי, בגה, שמואליק וכולם שיעיפו מבט לקומה השלישית. נפנפתי להם בידי וללא כל פחד ומורא קפצתי קפיצת ראש, שהיתה השלישית או הרביעית מבוודאי כמה מאות קפיצות ראש שקפצתי משם משך השנים הבאות (ושנים אחרי – סלטה וחצי, וקפיצת ראש עם בורג, באליפות הנוער בשנת 1952). עד כמה שידוע לי אליפויות ישראל בקפיצות למים לבוגרים או לנוער פסקו עם הריסת בריכת בת-גלים. עד כמה שידוע לי לא קיים מאז מגדל קפיצה אחד בארץ בגובה 10 מטרים.
לחזור לקפיצת הראש הראשונה מהמגדל – הקפיצה הראשונה שברה את הקרח. שברה מעצור מנטלי.
**********
בתולדות הספורט ישנם ספורים אין סוף על אתלטים שיצרו לעצמם מין מעצור מנטלי שהם הצליחו 'לשבור' בפסיכותרפיה, סמים, טיפולים היפנוטיים, ושיטות אחרות.
המעצורים הנפשיים האלה הם כמו גבול, מחסום מנטלי, שהאתלט – בגלל סיבות שונות – יוצר לעצמו וחושב שזהו גבול יכולתו. האתלט לא רואה כל פיתרון כי הוא נמצא במין עלטה, או מחסום אם תרצו, הנראה לו בלתי ניתן לניתוץ. כשהוא מגיע לגבול המנטלי הזה הוא למעשה עוצר בעצמו באופן בלתי מודע מלשוברו, כאילו "אסור לו".
המעצורים הללו קיימים לא רק במישורים האתלטיים: הם קיימים בעולם העסקי, חיי האהבה, DATING, הופעה בציבור, קבלת אחריות, ועוד ועוד. האדם כאילו לא מאמין 'שמגיע לו', שהוא 'טוב מספיק', או שיש לו את 'הכשרון הדרוש'.
אבל אם הוא מנסה פעם, ומצליח, המחסום הנפשי נוטה להישבר במכה אחת.
אותו דבר במשחק כדורסל. סטפן קרי לא האמין לפני ארבע ושלוש שנים ש'יש לו את זה' לזרוק 15 שלשות במשחק ולקלוע 35-40 נקודות למשחק. אבל בעונה שעברה הוא עשה זאת פעמיים-שלוש רצופות, והרס כל סף מנטלי בקשר לשלשות או כמות הנקודות שהוא מסוגל לקלוע במשחק..
קמבה וולקר אף פעם לא היה 'יצרן נקודות'. הואכאילו "ידע' לפני המשחק שהגבול שלו הוא בסביבות 20 נקודות, והוא "שיחק ליצירת 20 נקודות". זו היתה מטרתו: לקלוע קצת, למסור 6-7 אסיסטים, לקחת 3 ריבאונדים, ולעזור לקבוצה לנצח. גם ביוקון וגם בשרלוט הוא היה שחקן של 15-19 נק' למשחק, וכך הוא נשם ואכל: 17 נק', 4 ריב', 5 אסיסטים. זו היתה השטאנצה. אם היה לו יום של 22, 6 ו-7 בנקודות, קרשים, ואסיסטים, וקבוצתו ניצחה, הוא הרגיש שלם ומאושר כי הוא 'עשה את שלו', ואולי אפילו יותר. למעשה, זה היה יום 'טוב'.
שלשום קרה משהו שאין לו הסבר בפסיכולוגיה כי איש לא יודע כיצד זה פתאום קורה: קמבה לא התחיל לקלוע 25, ואז 30, 35, 40, וכו'. קרה משהו והוא קלע 52, קטף 9 ריבאונדים, וחילק 8 בונבונים. הקרח נישבר.
אל תצפו ממנו למשחק של 50 מחר או מחרתיים, אבל אתם תראו שהפוינט גארד הזה מתחיל פתאום לקלוע כמו אייזיה תומאס – 25, 30 נקודות למשחק.
הוא יודע שהוא יכול, ואע"פ ש-50 נקודות לא יושגו שוב כה מהר, הוא כבר לא חושש מהן. ה-"50 נקודות" הם לא עוד מספר 'שמיימי'. הוא מספר שהפך לדבר שבגדר השגה!
קמבה וולקר טיפס אתמול (שלשום) שלב אחד נוסף בסולם!
מה שקרה לקרי זה שהוא התאמן, השתפר, התבגר מנטלית, וקיבל ביטחון, תהליך התפתחותי נורמלי לגמרי.
הרי כבר בשנת הרוקי שלו הוא היה חייזר, פשוט לא שמנו לב :
https://www.youtube.com/watch?v=esCXHRzR89o
וואוו. זה לגמרי קארי שאנחנו רואים היום. הורג אותך מכל מקום, רואה את המשחק, רואה שחקנים פנויים, קורא מהלכים, לוקח ריבאנדים וגונב כדורים. הוא קלע גם את כל 10 הנקודות האחרונות בהכרעיו את המשחק.
קבל עוד אחד. ואיך שהוא זורק את השחקן בדקה 2:20 של הסרטון…
https://www.youtube.com/watch?v=dD9sKufLYNc
איזה מדים מכוערים
מזל שחזרו לצהוב כחול
קארי אכן היה מועד לפורענות מהרגע שדרך בליגה
מה שעזר לו להצליח זה ההימנעות מפציעות עם קרסול בריא אין מה לעשות מולו
נהדר!
אין כמו סיפורי בת גלים.
ושבירת המחסום המנטלי – ראו את זה מצויין אצל ג'ימי באטלר. איך שהוא הפר מ-second banana למנהיג הבלתי מעורער של הבולס.
1. I can do all things
2. Tony Delk — January 2 2001 53 pts 20—27
http://www.basketball-reference.com/boxscores/200101020SAC.html
אולי כן אולי לא ה50 נקודות לא בהכרח סימן לזה. הרבה מאוד חברה בNBA מסוגלים לקלוע ככה ביום נתון, הקושי וההבדל בין כוכבים לשאר השחקנים זה היציבות.
52 נק', 9 ריב', ו-8 אסיסטים זה שבירת מחסום מסויים. לפחות הוא יודע שהוא מסוגל. לא נדע עד שהוא יעשה דבר דומה שוב, כי לך תדע – אולי הוא גילה משהו חדש שהוא לא ידע על עצמו.
זה כמו פרעושים. פרעוש יכול לקפוץ בערך פי 250 מהגובה (אורך) שלו
אבל ברגע ששמים אותו בקופסה, הוא יקפוץ ויתקע במכסה שלה בהתחלה אבל לאט לאט גובה הקפיצה שלו יקטן עד שהוא לא יתקע במכסה יותר.
אחר-כך אם מורידים את המכסה הפרעוש לא "זוכר" שהוא יכול לקפוץ גבוה כמו קודם והוא לעולם לא יוכל לקפוץ החוצה מהקופסה שוב. מחסום מנטלי מושלם.
עכשיו לך תגיד ללברון שהוא יכול:) (הוא לא!)
כל יום לומדים משהו חדש….
טרול מגעיל במיוחד
— נמחק-
מעניין אותי אם מישהו ניסה את זה או שאתה סתם מצטט אגדה אורבנית
ישנן כמה אגדות מציקות שעשיתי ניסוי והפרכתי אותן אז אולי יש כאן אתגר
טרול מגעיל במיוחד
— נמחק-
הבן אדם קם בבוקר והגיע לעבודה
מצוין תודה.
בהקשר המנטלי אני חושב שאולי הקליפרס בזה שעברה את יוסטון שברה לעצמה מחסום אחד אולי בדרך לגמר מערב אבל מוקדם מדי לדעת כמובן.
נהדר מנחם !
מעניין אותי לדעת אם מחסום מנטלי מהסוג הזה יכול להתפתח גם ברמה קבוצתית, או של מועדון, שהרי רואים הרבה פעמים קבוצות שצריכות לשבור מחסום מול קבוצה מסוימת שהם מפסידים לה שוב ושוב, או מועדון שלא מסוגל לשבור את ה"נאחס" ולעבור שלב מסוים בגביע או לאליפות.
בקיצור מעניין אותי לדעת האם התופעה הזו יכולה ל"עבור" בין אנשים ולהדביק אותם אותם באופן כלשהו, ואן כן איך בדיוק זה קורה?
אנחנו מכירים מושגים כמו רוח המועדון, שמצליחה לעתים להדביק שחקנים חדשים באיזו מחויבות בלתי מתפשרת להצלחה, ומוציאה מהם מעל ומעבר ליכולתם הראלית.
סתם דוגמא קטנה מאירופה לשבירת מחסום מנטלי- שחקן כמו טייריס רייס ששיחק במכבי ולא היה חסר הרבה כדי שיחתך מהקבוצה, ופתאום בחודש אחד קסום, הפך לווינר ולמנהיג האולטימטיבי של הקבוצהו לשחקן שאליו הולכים כדי להכריע משחקים.
השבוע הבנתי מי זה לברון.
לברון הוא קארל מלון שרכב על פט ריילי בשביל שיהיה לו מה לשים על היד
הייתי מצפה משחקן שרוצה להיות מייקל ג'ורדן לנסות לתת פייט למלך החדש כמו שפדרר בטניס עד היום מנסה.
ואללה לפני שני עונות דוראנט שנה שעברה קרי . ועוד נכנסו לך באמצע גם המזוקן והגבה.
הייתי מצפה ממנו לעונה של 35 נקודות וטריפל דאבל.
מייקל היה קולע 60 לפני שהיה מפסיד ככה
קובי היה גומר 6-45 במשחק כזה מרוב שהיה מנסה
מת על התיבה..
מנחם, בגדול אני מסכים איתך אך מסכים גם עם המגיבים. הייתי כותב זאת ככה: שחקן יכול לטפס שלב, אך לא תמיד הוא נשאר שבאותו השלב. כלומר, הפעם השנייה לא תמיד קלה יותר.
הסיפור הכי יפה בעיני.
הקפיצה למים היא ספורט אולי הכי יפה שיש
לא מראים מספיק בתקשורת
זה שקפצת מנחם מראה על אומץ או התגברות על פחד מטורף.
אני משקשק מפחד מעל ל2 מטר גם שכל
הילדים מסביבי קפצו בסחנה למשל יש מקום של 3 מטר
וקפאתי שם איזה 20 דק למרות דוגמאות רבות מילדים
שקפצו. זוכר את הסרט של אלביס בהוואי עם הקופצים
מצוק. ספורט מטורף ומרהיב ביותר.
מנחם קראתי מס פעמים ומתכוון לקרוא עוד,
ההשוואה לעולם הספורט טובה,
אני מודה שאותי עניינו הסיפור האישי שלך ועל הארץ
יותר מהכדורסל.
סיפור מדהים מרתק עם תמונה מדהימה על ארץ ישראל.
הסיפור הכי יפה ומדהים שלך.
תודה רבה מנחם.
תבורך.
תודה דורון
אין כמו סיפורי בת-גלים
תודה אשך
כתבה יפה רק שהמכינקה של הזריקה של קארי השתנתה משל קלעי לשחקן אחד על אחד שעולה מהכדרור וגם השחרור שלו מהיר יותרוהוא מנתר פחות גבוה ומשחרר בעלייה את הכדור .
כתבה יפה שמתארת חתיכת היסטוריה בארץ ישראל. עוד אחת לאוסף של מנחם (גם האוניה נכנס לאוסף).
לגבי קפיצה, כשהייתי בקורס צניחה ראיתי איך הפחד מגבהים הוא משהו שמאוד מהר נעלם עם קצת אימון, להבדיל מפחדים אחרים.
בקשר למחסום המנטלי, זה מאוד מעניין. גם מה שאמרו מעלי שקבוצה יכולה פתאום לשבור מחסום מנטלי כמו שקרה לקליפרס בשנה שעברה, ואולי זה מה שקרה גם לגולדן סטייט ולא רק לקרי.
אני חושב שזה מה שקרה למדינה שלנו בשנים הראשונות אחרי העצמאות, פתאום ראינו שאנחנו יכולים להיות כמו הגדולים. רק שאחרי 67 השחצנות שלנו עלתה לנו לראש ואנחנו ממשיכים לשלם על זה אפילו היום.