22:30 – אינדיאנה פייסרס (1) מול ניו יורק ניקס (2):

שוב הגיע יום ראשון, שוב הNBA פרגן ליושבים בציון במשחק פלייאוף מעולה בשעה נוחה. לרוע מזלנו בכל מובן המילה, לוח הזמנים הלאומי השנה הטיל שפטיו ספציפית בימי ראשון. יתרה מזו, מיותר לציין את הקושי והמורכבות שמתלווים השנה ליום הזיכרון שהוא הכל מלבד שגרתי. ובכל זאת עבור מי שמתכנן לצפות במשחק, הנה 6 סיבות למה כל אחת מהקבוצות תנצח בסדרה הקרובה (12 סה"כ, כמו היום):

ניו יורק מכנסונים –

1. כי ברונסון הפלייאוף לא מאמין בשני משחקים גרועים. לברונסון העונה היו רק פעם אחת שהוא היה "גרוע" שני משחקים רצוף. בתחילת הסדרה מול פילי הוא קלע 22 ו24 בפחות מ40% מהשדה. במשחק הקודם ברונסון קלע 26 בפחות מ40% מהשדה. אז יש שני אפשרויות, הוא שהוא ישחק מדהים (איזור ה40 נק'), או שהוא יהיה "גרוע" שוב והניקס ינצחו. בניו יורק מוכנים לקבל כל אחת מהאפשרויות.
2. יש לניקס את השחקן הטוב בסדרה. ג'יילן ברונסון העונה מקבל 700 אלף דולר לנקודת פלייאוף. הכי מעט לכל שחקן שהוא לא רוקי ב24 שחקנים הראשונים בנקודות. יתרה מזו, לברונסון האגדי, שהימר על עצמו וברח מצילו של הקוסם הסלובני יש קייס לא רע לגבי היותו השחקן הטוב בפלייאוף העונה, עם תצוגות קלאצ' בסדרות הכי צמודות בשני הסיבובים עד כה, הכי הרבה נקודות למשחק בכל הפלייאוף, שמונה אסיסטים למשחק וסחיבה של אחת הקבוצות הכי מרגשות של הניקס בהיסטוריה. את הפלייאוף מנצחים שחקנים ואין ספק שהשחקן הטוב במגרש לובש כחול וכתום.
3. עוד קלישאה על משהו שמנצח פלייאוף, זה הגנה. לאורך העונה הדיפנסיב של הניקס עמד על 112.4 והמקום התשיעי המכובד. זה לא רע בכלל אבל האמת זה לא שההגנה של הניקס היא ראויה לציון במיוחד, אלא שההגנה של הפייסרס ראויה לגנאי. ב20 שנה האחרונות לאלופה היה דיפנסיב רייטינג טופ 10, של הפייסרס העונה היה 24. אולי בפלייאוף כשהכסף על השולחן שחקני הפייסרס יתאמצו יותר וישנסו מותנייהם?. שלילי חברים, לפייסרס ההגנה השנייה הגרועה מכל קבוצות הפלייאוף העונה והגרועה ביותר מבין הקבוצות שנשארו.
4. כי רוחו של קובי נחה על דונטה דיוונצ'נזו. אחד הדברים היפים בפלייאוף בNBA זה שכיאה לרגעי הכרעה הוא רווי בסיפורים מעולים על אכזבות והפתעות. אבל אכזבות זה מבאס אז נתרכז בזה שאיכשהו כל פלייאוף יש איזה שחקן אלמוני שפתאום לתקופה קצובה בפלייאוף הכל מתחבר אצלו ונראה כמו כוכב ברגעים הקריטיים של העונה. שנה שעברה זה היה קיילב מרטין ששלח את הסופרטים הבוסטונאי הביתה, העונה זה האורנג' ממבה מהתפוח הגדול. דאבל D. דונטה דיוונצ'נזו. דיוונצ'נזו, שחקן עם ממוצע של עשר נקודות למשחק בקריירה, המטיר עד כה על האין הגנה של הפייסרס 29 נקודות למשחק. 6 שלושות כל משחק אבל גם 11 נקודות שהם לא שלשות. חמישי מבין כל השחקנים בפלייאוף בשלושת המשחקים האחרונים, זה ג'ינג'י זה?
5. כי רוחו של צ'ארלס בארקלי נחה על ג'וש הארט. הפסקה האחרונה כפול 2. 193, זה לא כמות קריאות הבוז שעדן קיבלה בארווזיון, אלא זה כמות הסנטימטרים של ג'וש הארט, שעם שני סנטימטרים יותר מבני גנץ' קוטף בסדרה עד כה 15.4 ריבאונדים למשחק. ראשון מבין השחקנים בליגה בשלושת המשחקים האחרונים, ממוצע כללי של 13.3 ריבאונדים למשחק שזה מקום שני אחרי יוקיץ' מבין השחקנים בסיבוב השני. נכס זהב לניקס בהווה, פרט טירוויה אדיר לעתיד.
6. כי חלאס גם לניקס מגיע קצת נחת.

אינדיאנה מכתיבי הקצב:

1. כי ביתם הוא מבצרם. הפייסרס עד עכשיו לא הפסידו בבית. את שלושת המשחקים שהיו להם בבית מול הבאקס הם ניצחו וגם את המשחק הקודם מול הניקס. נחשו איפה מתקיים המשחק הלילה.
2. כשמם כן הם, מכתיבים את הקצב. שתי הקבוצות קולעות מעל 115 נקודות למשחק הסדרה. במזרח. בפלייאוף. מדובר באירוע יחסית חריג. לאורך כל העונה הפייסרס הצטיינו במשחקים בקצב גבוה. ששיטת המשחק שלהם הייתה RUN&PASS&GUN, מעין טיקי טקה כדורסלני כזה. המקטרגים של הפייסרס לאורך כל העונה אמרו בפלייאוף זה לא יחזיק מים, ההגנות מתהדקות, הטבעות מצטמצות, והקבוצה עם הכישרון, שיודעת לייצר לעצמה היא זו שמנצחת. הנחה זה עד כה מתבדת בפלייאוף שכל המשחקים של הפייסרס היו בקצב גבוה ובסקור גבוה. וכשהקצב הוא כזה, אינדיאנה יכולה להסתכל בלבן של העיניים לכל קבוצה.
3. כי יש עוד עוד קצב שמכתיב את הטוםן. טום ת'יבדו, הקצב דל השיער, שלא מזמן זכה בסקר השחקנים בתואר המופקפק, המאמן שהכי פחות היו רוצים לשחק אצלו, מעולם לא דגל ברוטציות רחבות. אך הפלייאוף הזה הפלייאוף הזה הוא התעלה על עצמו. 38, 43!,46!!,38 אלו כמות הדקות למשחק הסדרה שת'יבס נותן לשחקני החמישייה הפותחת שלו שעוד נשארו על הרגליים. ואלו לא דקות רגילות, מדובר באינטנסיביות של פלייאוף של דקה מרגישה כמו שעה וטוחנת את הגוף, בטח כשהמשחקים עד כה כלכך צמודים. זה לא מסמן טובות על היכולת של הניקס לשמור על רמה גבוה לאורך זמן.
4. וושינגטון ג'וניור, בוגדנוביץ',אננובי,רנדל,רובינסון. לא זו לא חמישייה של הקבוצה התשיעית בטיבה במזרח שהשתחלה לפלייאוף דרך הפלייאין, אלא דו"ח הפצועים של הניקס. בהמשך לנקודה הקודמת, כמשחקים באש נכווים, ושיטת המשחק התובענית של ת'יבדו לאורך העונה והפלייאוף מראה אותותיה על השחקנים היותר שבירים שלו. ככה קשה להגיע רחוק.
5. כי טייריס האליברטון מצא את המוג'ו שלו. את הפלייאוף הראשון שלו עם הפייסרס האלי התחיל באופן בינוני. בהמשך ישיר לחצי העונה השחונה שעברה עליו, טייריס קלע מעל 20 נקודות רק משחק אחד משבעת המשחקים הראשונים שהוא שיחק בפלייאוף הזה. בשני המשחקים האחרונים לעומת זאת? 34, 35 נקודות, באחוזים מעולים, עם לפחות 6 שלשות למשחק, התחפש לדיוונצ'נזו זה. אולם בניגוד לממבה הכתומה אצל האליברטון אפשר לחשוב שמדובר במגמה, כי הרי הכישרון נמצא שם, ורק היה צריך למצוא את הדרך למגרש.
6. כי ההיסטוריה חוזרת ורג'י מילר מוסר דש.

דו"ח מצב: אצל הניקס כאמור זה אננובי, רובניסון,רנדל ובוגדנוביץ' שבחוץ. אצל הפייסרס למי שישן מת'ורן בחוץ והאליברטון DTD אבל יעלה בדוק.

הימור: מגיע לצופים סדרה אגדית, פייסרס ב5.

3:00 – מינסוטה טימברוולבס (2) מול דנבר נאגטס (0):

ההגנה של מינסוטה אדירה. בכל קנה מידה. לא רק בזכות המאצאפ' המושלם שלה עם האלופה, אלא בעיקר בזכות הרוטציות/החיפויים ההגנתיים בפרימטר ובצבע וידיים נהדרות של מה שמרגיש כמו כל השחקנים שלהם. תכף נראה את כולם בפעולה, אבל קודם, תראו את המהלך הזה:

זה הכדורסל של הנאגטס בימים כתיקונם: הנה פיקנ'רול הפוך עם מארי כחוסם ויוקיץ' כמחזיק הכדור. הג'וקר חולף על פני הלחץ של ג'יילין וויליאמס, מכריח את הולמגרן להגיע לעזרה ומגיש אלי-הופ על מגש של כסף לאארון גורדון, שחותך מאחורי הרוקי. הכל מבוצע בקלאס באפס מאמץ, כמעט קל מדי.

אבל ימי הפלייאוף אינם ימים כתיקונם והשומרים של הטימברוולבס אינם ככל השומרים:

זאת ההגנה של הוולבס בימינו אנו, ימים של פלייאוף והכרעות. כדי להוציא את התבלין הסודי מההתקפה ההרמונית של חטיפי העוף, מינסוטה דואגת לערוף את ראש הנחש בכל פוזשן. כלומר, ללחוץ על מאריוקיץ' ככל הניתן ולהוציא אותם מהקצב שלהם. דנבר מתכוננת כאן להיי-לואו בין גורדון לג'וקר, כשרודי גובר מתעלם לחלוטין מהראשון ומוכן לסייע ולתת עזרה בכל תרחיש. נאז ריד, משום מה, מתייצב לפני יוקיץ' אך רודי מחפה עליו מעולה ומסיט כדור שהופך לדאנק קל של השחקן השישי של העונה. היתקלות ברוטציות/עזרות/חיפויים/וואטאבר כמו אלו הם עניין שבשגרה עבור כוכבי דנבר – והם עושים מהם קציצות. אך לא כך הדבר בתחילת הסדרה, כי ההגנה הגדולה והארוכה של כריס פינץ' הוציאה (לרוב) את העוקץ משניהם.

וכשראש הנחש לא מתפקד, הזנב שלו לא מכיש אותך:

המהלך מתחיל עם טאונס ששומר על ג'מאל עם הפנים כלפיו ומונע ממנו לקבל את הכדור, כי הזאבים רוצים שהרול פליירס של דנבר ינצחו אותם. במקביל, ניקיל אלכסנדר-ווקר דוחק את גורדון לקו הבסיס ועובד יפה מול שני הקרוסאוברים הראשונים. AG שולף אס עם הקפצה מאחורי הגב בדרך לסבסוב שמנער את NAW, רק כדי לפגוש את ג'יידן מקדניאלס (הנפלא!) בטבעת. קשה וקר שם בחוץ, בין יער הידיים הארוכות והזריזות של הוולבס.

ההתקפה של דנבר כל כך טובה בזכות המשחק בין שניים של ה-MVP הטרי וחברו הקנדי, שמייצר יתרונות שנהפכים לסלים קלים של החברים שלהם בזכות יכולת המסירה המופלאה של שניהם. השחקנים המשלימים, כמו KCP, פורטר ג'וניור וגורדון קולעים את הזריקות הפנויות שלהם באחוזים נהדרים בדרך כלל, מה שהופך את כל החבילה לבלתי ניתנת לעצירה. אבל במשחקים 1 ו-2 הכדור לא נכנס (במקרה הטוב) או, כמו שראינו קודם, לא הייתה זריקה פנויה (במקרה הרע) – בזכות הלחץ, הפיזיות והידיים הטובות של הוולבס, במיוחד על צמד הכוכבים:

הידיים של יוקיץ' מהירות ומדויקות בצד ההגנתי, אבל עכשיו תורו לאכול את הדייסה שהוא מבשל ליריביו: ריד חוסם נקי פעם ראשונה, קונלי שולח יד פעם שנייה ונאז משלים את המלאכה עם קצת גוף ויד מורמת שכופה את ההחטאה מניקולה. העירנות, האקטיביות והאינטנסיביות שלהם, יחד עם כל האלמנטים שציינו מעלה, מרכיבים את ההגנה המטורפת שלהם.

עד כאן על ההגנה של מינסוטה. עכשיו נדבר על האלופה, שמגיעה למשחק הרביעי היום במומנטום חיובי לאחר הניצחון (ועוד איזה ניצחון) הראשון שלה בסדרה בטארגט סנטר בשישי. ההתקפה שלה חזרה לגדולתה והרבה בזכות מארי, שהגיע אחרי 3 ימי מנוחה לקרסול הדואב. משהו בו השתחרר באותם ימים והוא חזר להיות פלייאוף ג'מאל:

הוידאו מתחיל עם אדווארדס שנצמד למארי בחצי שלו, אך האחרון מייצר ממנו מרווח יפה. הג'וקר מגיע לחסום לו, כשקא"ט ואנט משאירים לו נתיב חדירה לאמצע (אולי כדי לבחון את האקספלוסיביות שלו). ג'מאל לוקח את הנתיב בין השומר שלו לבין קונלי, טאונס לא חושב בכלל על לעזור מהגאון הסרבי והגארד הקנדי מסיים לייאפ חצי שנייה לפני שהסטייפל טאוור מוריד אותו. לקרסול שלום.

וכשהראש חוזר לחיים, גם הזנב פתאום מכיש כרגיל:

שוב אנט על מארי ושוב האחרון משתחרר ממנו בקלילות (הפעם ללא הכדור), היישר להאנד-אוף עם הבלקני שאוהב סוסים. ג'מאל מושך אליו את קא"ט, אך אדווארדס משתהה מאחור ופותח חלון מסירה קצר לניקולה. רודי עוזר בזמן אבל מסירה יוקיצ'ית מובילה לדאנק טיפוסי של AG. בשולי הדברים, מייק קונלי לא יכול לחפות מאחור בגלל הגודל שלו ובזכות תרגיל חכם של מייק מאלון, שממקם את האיש של קונלי (KCP) בפינה של הצד החלש.

בקיצור, האלופה עדיין כאן ועם ג'מאל מארי בריא (אמן כן יהי רצון), היא דורשת מהוולבס הגנת עילית במשך כל 48 הדקות. כל חצי שנייה של עצלנות, רוטציה מוזגמת או סתם הימור שלומיאלי תיגמר בזריקה טובה (במינימום) של הסרבי הגדול, הקנדי הקטן-ענק או השאר. מינסוטה יכולה לעמוד באתגר: משחק 2 היה דוגמה מופתית לאינטנסיביות ולאגרסיביות ההגנתית שלהם. מצד שני גם אם יש להם עוד הופעה כזו בקנה, ה-5 אאוט של חטיפי העוף, עם גורדון שזורק בביטחון או כריסטיאן בראון החצוף והפיזי עשוי להוציא את גובר וחבריו משיווי משקל.

ועוד לא דיברנו על הג'ורדניות של אנט, הקליעה של גבוהי מיני (שמצידה מוציאה את יוקיץ' החוצה) ועל החיוך שאלכסנדר-ווקר חשף לרגע באחד מהפוזשנים ההגנתיים בגיים 2. הסדרה הזו יכולה ללכת לכל כך הרבה כיוונים ובכל כך הרבה צורות ולכן היא תענוג לכל חובב, עכבר או חולדת כדורסל. רק שיתנו לנו עוד מכל הטוב הזה.

דו"ח מצב: הזאבים בסגל מלא. מארי, קולדוול-פופ ורג'י ג'קסון בסימן שאלה אצל מייק מאלון.

הימור: הפעם יהיה לנו משחק צמוד יותר. דנבר ב-9.