על הקשר בין העונה הסדירה והפלייאוף / פינת הגולש הצעיר: יאיר הורניק

על הקשר בין העונה הסדירה לפלייאוף

מאת יאיר הורניק

 

עונה סדירה בnba, מה זה אומר? 82 משחקים בקצב של משחק ביומיים, אלפי שעות טיסה ואפס שעות למשפחה וחברים. מהשנייה שנגמר משחק, מתחילים לחשוב על המשחק הבא. בימים שאין משחק, מתאמנים על תרגילים וחולשות שנתגלו במשחק האחרון, הרצאות טקטיקות, סרטי וידאו, ועוד. בקיצור, קושי מנטלי ופיסי שאף אחד מאיתנו לא חווה. כל זה בשביל שאנחנו נקום כל יום מוקדם בבוקר ופשוט נהנה ונגיד תודה על שנפל בחלקנו להיות חובבי הליגה המדהימה הזאת.

בכל זאת, ישנה השאלה שעולה וחוזרת: 82 משחקים? בשביל מה?! האם באמת השיטה הנוכחית היא הטובה ביותר או שאפשר לשדרג את הליגה איכשהו? על שיטת הפלייאוף עם סדרות של הטוב משבע אין עוררין, היא הטובה ביותר שיש בספורט כולו. אבל לגבי העונה הסדירה, ישנם חילוקי דעות, והיו גם באתר הזה.

ברצוני להעלות כמה נקודות לדיון. אם  מעיפים מבט בטבלת הקבוצות רק על פי עונה סדירה, אפשר לגלות כמה דברים מעניינים.

ראשית, ניצחונות בעונה בסדירה לא מבטיחים מאומה. קחו לדוגמא את פיניקיס, מקום רביעי בכל הזמנים באחוזי ניצחונות בעונה הסדירה! כמה אליפויות זה יצר להם? אפס… בטבלה מיד אחרי הסאנס, נמצאות אוקלהומה ויוטה.  לשתיהן אפס אליפויות. אמנם הקבוצות הללו הגיעו פה ושם לשלבים מאוחרים בפלייאוף, ונכון שאי אפשר לקפוץ למסקנות מטבלאות שמתייחסות גם למשחק שהיה לפני ארבעים שנה, שעל פי רבים זה בכלל לא אותו כדורסל. אז בואו נסתכל על החמש עשרה השנים האחרונות ונגלה שמספר הפעמים שהקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה, היתה גם הקבוצה ששלפה את בקבוקי השמפניה וכובעי האליפות ביוני, הוא חמש בלבד. פחות ממספר הפעמים שהקבוצה בעלת המאזן השלישי ומטה בטיבו בליגה הצליחה ללכת עד הסוף.

מכאן כבר אפשר להתחיל להבין שהמירוץ למקום הראשון בעונה הסדירה, הוא לא קריטי ביותר. קבוצות נותנות עונות גדולות ובסוף זה לא שווה כלום, בעשר מתוך החמש עשרה השנים האחרונות הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר בכלל לא הגיעה לגמר. מישהו זוכר שב2007 דאלאס סיימה עונה עם 15 הפסדים בלבד?! מישהו זוכר שב-2009 לברון הוביל את קליבלנד לעונה של 66 ניצחונות?!

(סטיב נאש, הוביל את הסאנס לכמה עונות גדולות שלא הספיקו לטבעת אליפות.)

אז איפה בעצם ההבדל בין להיות טוב בעונה הסדירה ללהיות טוב בפליאוף?
קודם כל, לנצח ארבעה פעמים את אותה קבוצה קשה בהרבה מלנצח ארבעה משחקים נגד קבוצות שונות. תחשבו מה זאת סידרה: זה קרב מוחות, זה לסיים משחק ולהתחיל ישר בלנתח כל שנייה שלו. איך אנחנו שוברים את הקבוצה השנייה, איזה התאמות עושים במשחק הבא, מה הם ניסו לעשות מולנו, מה עבד טוב, מה פחות טוב, מה הקבוצה השנייה תנסה לעשות ואיך נגיב לזה. האם לדבוק בסגנון המשחק שלנו או להתאים את המשחק שלנו לקבוצה השנייה?

עכשיו תחשבו שכל העסק מסתבך בהרבה כשהקבוצה השנייה גם יושבת וחושבת ומנסה לפצח את הנוסחה הלא קיימת בשביל לנצח את המשחק הבא. ולא נגעתי בכלל בקרב המוחות שמתנהל תוך כדי המשחק. בעונה הסדירה, כל קבוצה מגיעה עם המשחק שלה(כמובן שיש הכנה מקצועית אבל ממש לא כמו בפלייאוף) נותנת את מה שיש לה והקבוצה הטובה יותר באותו ערב, תנצח.

עד כאן הצד המקצועי.

דמיינו סידרת פלייאוף והפן המנטלי שלה. לקום כל בוקר עם אותו פרצוף שיושב לך בראש, הפרצוף של אותו שחקן שאתה צריך לשמור עליו הלילה ולהכיר היטב כל תנועה שלו. סדרת פליאוף זאת מלחמה; זה לרצות לנצח ולהביס יותר מכל דבר אחר. זה לזנק על הפרקט, זה להרביץ, זה לחטוף מכות בחזרה, זה לדעת שכלום לא גמור גם בפיגור עשרים ולדעת לצאת מהמשבר רק בעזרת הראש שלך. זה לדעת לשים את הקבוצה מעל הכל. אם צריך לשבת על הספסל, זה מה שעושים; אם צריך שתיקח את המשחק עליך, זה מה שעושים; אם צריך שתקריב את העבירה השישית שלך ותצא מהמשחק, זה מה שעושים. בקיצור, הבדל שמים וארץ בין להיות טוב בעונה הסדירה ללהיות טוב בפלייאוף.

 

גורם נוסף, הידוע לכולם שגורם לשינוים המתחוללים בפלייאוף והוא אולי החשוב מכולם, הן הפציעות. קבוצה מגיעה לפלייאוף אחרי שעשתה עונה מדהימה ואז הכל נתקע בגלל ששחקן אחד שלהם נפצע. נשמע לכם מוכר מאיפה שהוא? לצערנו זה מוכר לנו מיותר מדי מקרים. יכול ליהיות ש-82 משחקים פלוס חודשיים מפרכים של פלייאוף זה יותר מדי בשביל גוף ונפש האדם, אז שחקנים נפצעים.  כן, ברור שזה יכול לקרות לכל קבוצה:  שחקן נפצע והלכה עונה. ראסל ווסטברוק לא החמיץ משחק אחד בכל חמשת עונותיו הראשונות בליגה, ופתאום הוא נפצע בפלייאוף ועונה של עשרים הפסדים של אוקלהומה נזרקה לפח. זה יכול לקרות לכל אחד, גם לכאלה שלא נוטים להיפצע. גולדן סטייט, ראו הוזהרתם! מספיקה נחיתה לא טובה אחת יותר מדי של אחד מהחברה, או קלי אוליניק אחד יותר מדי בשביל לגמור עונה שלמה ומדהימה שגולדן סטייט נותנת. אל תגידו שלא הזהרנו!

.
מה שהכי מדהים, זה שהעונה עם הכי מעט פציעות בפלייאוף בשנים האחרונות, היתה עונת 2011\2012 בה הייתה פגרה ושוחקו "רק" 66 משחקים. תשפטו אתם בעצמכם אם זה יד המקרה או שזה נתון ששווה להתייחס אליו. כמובן שהיו פציעות בפלייאוף ההוא (מה לעשות שדריק רוז נפצע מכל זבוב שנתקע לו בברך), זה לא שאם יורידו את מספר המשחקים אז אוטומטית נראה ליגה בלי פציעות, אבל זה בהחלט יכול להפחית אותן.

(גרין ותומפסון, פציעה של אחד מהם תעלה ביוקר לגולדן סטייט.)

אז מה הבעיה שהליגה תפחית את כמות המשחקים? האמת היא שיש מספר בעיות.
הראשונה היא, איך לא, כסף. כל שחקן יחתום על קיצוץ של שלושים אחוז ממשחקי העונה הסדירה, אבל הנהלת הליגה תקצץ שלושים אחוז משכר השחקן ולזה רק מעטים משחקני הליגה יהיו מוכנים.
הבעיה השנייה, האמריקאים חיים משיאים ומדברים בסגנון, הם מחרטטים כל יומיים שיא חדש לקרי, לברון ושאר החברה(הכי הרבה אסיסטים עם היד החלשה או הכי הרבה נקודות במשחקים שהשחקן ירד לספסל לפני סוף הרבע הראשון וכדומה) . כמובן שאני מגזים עם השיאים שכתבתי, אבל האמריקאים נהנים מכל מקום שלברון עולה בטבלת קלעי כל הזמנים ומכל שיא שלשות שקרי שובר. אם יקצצו 30 אחוז מהמשחקים, איך קרי יעקוף את ריי אלן במספר השלשות הגדול בכל הזמנים? ואיך שחקנים יעלו בטבלת קלעי כל הזמנים או מוסרי האסיסטים הגדולים? אז מה עושים?

משך שנים הליגה סרבה לגעת בכלל בנושא. אבל כפי שהדוק כתב באחד מטוריו, הקומיסיונר של ה-NBA אדם סילבר הודיע שאחד הנושאים שיעלו בפגישת בעלי הקבוצות הבאה היא התחלת השיחות על אפשרות קיצוץ באורך העונה ומספר המשחקים שבה. אבל לצערי אפילו אני – כעכבר הופס צעיר – יודע גם יודע שלא כדאי לנו 'TO SWEAT IT OUT' כמו שאומרים באמריקה. אולי בנינו יזכו לעונה מקוצרת, אבל הקיצוץ לא יהיה דרמטי. אולי יקצצו 4-6 משחקים כדי להראות שמשהו נעשה בנידון.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. קשר בין העונה הרגילה והפלייאוף הוא קשר חי וקיים. הקבוצה הראשונה זוכה ביתרון בית לכל הדרך, והיא מתחילה סיבוב ראשון נגד מס' 8. מס'2 מתחיל נגד מספר וכן הלאה, תמיד יש יתרון לסיים את העונה כמה שיותר גבוה.7

  2. כתוב יפה והכל אבל לא ממש לעניין.

    בשנתיים האחרונות שחקו בגמר האזורי מקום ראשון מול שני של העונה הסדירה, ומאז שקמה הליגה מלבד יוסטון 95 לא היתה אלופה שסיימה פחות ממקום שלישי/רביעי.

    תקצר את העונה? זה תעשה במשחק מחשב שלך. ה NBA מתמודדת מול עות ההוקי והבייסבול והפוטבול. בשוק שהוא לרוב אזורי.
    וגם מול ההיסטוריה והמסורת של הליגה. כל משחק שווה מליונים בכרטיסים וחוזיי טלוויזיה.

    אל תדאג לשחקנים הם מתוגמלים יפה מאד. יש סגל מספיק ארוך ולפחות 5 מאמנים כבר יודעים לא לתת לשחקניהם ליפול לתשישות.

  3. בליגה יחכו לראות איך יתורגמו ניהול דקות המשחק והמאמץ של שחקנים בתחום הפציעות לפני שיקצרו את העונה בדקה. זה אומר לפחות כמה שנים טובות בהתחשב שכל התחום טרי (פרט לניהול דקות אצל הספרס).

    הקבוצה עם הרקורד הטוב ביותר לא תמיד זוכה, אבל יש הרבה משמעות למאזן איתו אתה מסיים. ההפרשים במאזנים בין ראשונה לרביעית בדר"כ לא כל כך גדולים אז סביר שהקבוצות הדי שקולות האלו יהיו אלו שילחמו על האליפות, ומה שיקבע בהרבה מקרים זה התאמות והמץ' אפ בין הקבוצות. למעשה זה שקבוצות שמדורגות ראשונות מודחות ע"י קבוצות במקום 8 כל כך נזכר זה בגלל שזה נדיר מאוד.

  4. כמובן שיש קשר בין העונה לפלייאוף בזה שככל שהקבוצה תסיים במקום יותר גבוה, תהיה לה דרך קלה יותר בפלייאוף. וברור שהקבוצה שמסיימת מקום ראשון ברוב המוחלט של המקרים תעיף את הקבוצה שסיימה במקום השמיני. אבל בסופו של דבר, כמו שISH אמר, הקבוצות עם המאזנים הטובים יפגשו, שם מה שיקבע זה יותר המצ'אפים בין הקבוצות ופחות הביתיות. אז כשאני אומר שהמירוץ למקום הראשון הוא לא קריטי ביותר, אני מתכוון שבאמת בסופו של דבר אם תשאלו עכשיו כל מאמן בליגה אם הוא מעדיף להגיע לגמר עם קבוצה כשירה אבל בלי יתרון ביתיות או עם שחקן חמישיה אחד חסר, אבל עם יתרון ביתיות, אני די בטוח שהם יעדיפו קבוצה כשירה.

    לגבי קיצור הליגה, כמו שאמרתי זה לא משהו שאני באמת חושב שיקרה בזמן הקרוב, אני גם לא חושב שהליגה חייבת איזה רענון דחוף, אני נהנה מכל לילה ולילה בעונה הסדירה. אבל אני כן חושב, שאישית אם זה היה אפשרי, הייתי מעדיף פחות משחקי עונה סדירה ויותר שחקנים כשירים בפלייאוף. שוב פעם, אני לא באמת מצפה שיקרה דבר כזה בקרוב.

    ido
    הדבר הראשון שאני בודק כל סוף משחק זה את חלוקת הדקות של המאמנים וכמה מנוחה הם נתנו לכוכבים שלהם. זה בהחלט מוסיף עוד עבודה מעניינת למאמן שהוא צריך למצוא את האיזון בין מנוחה לשחקנים לבין שישחקו מספיק כדי לנצח את המשחק. כמו שאנחנו רואים, יש הבדל בין דקות המשחק של כוכבי הקבוצות בעונה הרגילה, לדקות המשחק שלהם בפלייאוף. מה שאומר, שהמאמנים יעדיפו לסיים עם מאזן קצת פחות טוב ועם קבוצה יותר כשירה.

    כל זה מחזק את הנקודה שלי, שהעונה הסדירה חשובה ככל שתהיה, בסופו של דבר להגיע לפלייאוף בכושר שיא עם קבוצה כשירה, זה מה שחשוב באמת, יותר מאם סיימת במקום הראשון או השני.

  5. כשהזכרת את דאלאס של 2007, לא יכולתי להימנע מלחשוב על מה יקרה אם העונה דאלאס יסיימו 8 במערב ויפגשו, הפעם כאנדרדוג, את הווריורס.
    האם תהיה כאן הזדמנות לנקמה מתוקה? או שזה פשוט יהיה עוד סוויפ קליל של ג״ס בדרך לפיינלס?

  6. כל קבוצה עם ששאיפות לאליפות תשאף לסיים במקום 1-2. אחרת תראה פניקה וריצה מטורפת של נצחונות כמו ס"א/ קליפרס שנה שעברה.

    תסמוך על גוק ופופ שיש להם את לוח המשחקים כבר מסומן עם W/L ויעד של 56-32 נצחונות מספק אותם.

    בעונה כמו זאת שמלבד ג"ס עדיין אין ראש חץ הם עוד פחות מתאמצים, אבל תסמוך עליהם שהם יודעים איפה אפשר להפסיד (בחוץ אצל רונבדריות) ואיפה לא מפסידים (הבית=המבצר)

  7. Ido
    אני מסכים עם כל מילה שלך, באמת. אבל כל מה שאתה אומר, רק מחזק את הטענה שלי. זה שלפופ יש בערך עשרים משחקים שהוא בכלל לא רוצה לנצח, רק מחזק את העובדה ש82 משחקים, יכול ליהיות שזה קצת יותר מדי.

    לגבי דאלאס,
    אני מאוד אוהב את דאלאס השנה, בהחלט קבוצה מרעננת שכיף לראות. אבל חוששני שהסיכוי שלהם מול גולדן סטייט בסדרה שואף למינוס אינסוף כמו שאומרים במתמטיקה

  8. תנסו לחשוב קצת רומנטי, ידידיי.
    האם מישהו ספר את גולדן סטייט של 2007, אל מול דאלאס שנתנו עונה היסטורית?
    קרלייל שועל קרבות מנוסה, כנ״ל נוביצקי.
    אני מודע לכך שהלוחמים מעבר להיותם קבוצה פנטאסטית, הם גם לא פרייארים (כמו אותה דאלאס של העשור הקודם), אבל לדעתי סוויפ לא יהיה כאן.
    דאלאס בכיף יוכלו לגנוב איזה ניצחון או שניים, ולצאת עם מחמאות.

  9. תודה אחלה טור.
    כמו שכתבו למעלה יתרון ביתיות זה מאוד משמעותי.
    יכול להיות שעדיף לשחק עם שחקן חמישייה פצוע ממקום ראשון בקונפרנס מאשר עם חמישייה מלאה ממקום שמיני שבשביל אליפות אתה צריך לנצח 4 סדרות בלי ביתיות

  10. גלעד
    קבוצה שבלי שחקן חמישיה אחד, יורדת ממקום ראשון למקום שמיני, נמצאת בבעייה חמורה. אני דיברתי על הבדל של מקום אחד או שתיים.

  11. גם אני לא חושב שיתרון הביתיות הוא כל כך חשוב. נכון שהאלופה מגיעה בדרך כלל למקום גבוה בסיום העונה הרגילה, אבל זה כבר הביצה והתרנגולת – לקבוצה טובה מראש ישיה מאזן טוב. עדיין לקבוצה עם מאזן נחות ישנו סיכוי טוב להפתיע ולהתגבר על "הביתיות" שבנב"א היא בדיחה לעומת הביתיות באירופה. אוהדיה הרעשניים של ג"ס ממש לא מפחידים שחקנים מנוסים. אני בטוח שאת מייקל ג'ורדן הם רק היו מדרבנים, ואפילו לברון נהנה בשנה שעברה בחוץ.

  12. האמת כשקראתי את התגובות פתאום עלה לי רעיון.
    למה להקטין את כמות המשחקים כשאפשר להקטין את הצפיפות?
    במקום 3 משחקים כל שבוע אפשר להוריד ל-2 וככה העומס יקטן בלי להוריד את כמות המשחקים ולפגוע בכל הסטטיסטיקות וההשוואות.
    כמובן שזה יגרום לעונה ארוכה יותר מבחינת משך העונה הסדירה אך זה יכול למנוע פציעות רבות מבלי להוריד את כמות המשחקים

    1. הבעיה היא שאם תאריך את עונת ה-NBA, היא תחפוף למשך יותר זמן לעונות של ה-NFL, הבייסבול וההוקי, מה שעלול לפגוע ברייטינג.

  13. לגבי קיצור העונה:
    לדעתי אפשר בקלות לקצר מ-82 משחקים, ל-76 משחקים.
    אמנם 6 משחקים פחות זה לא כזה משמעותי, אם אם כל משחק שכזה מונע עוד בק-טו-בק לדוגמא, כך שקבוצה שהעונה משחקת 20 בק-טו-בקס תשחק רק 14, אז מדובר על פתרון לא רע בכלל.

    זה יתבצע כך:
    כל קבוצה תפגוש יריבה מהקונפרנס שלה אבל לא מאותו דיויז'ון רק 3 פעמים, במקום המצב הנוכחי בו מול חלק מהיריבות הנ"ל נפגשים 4 פעמים, וחלק 3.
    ואז לוח המשחקים ייראה כך:
    30 משחקים מול קבוצות מהקונפרנס השני (כמו המצב הנוכחי)
    16 משחקים מול קבוצות מאותו הבית (דיויז'ון) (כמו המצב הנוכחי)
    ו-30 מפגשים מול הקבוצות מאותו הקונפרנס אך לא מאותו הבית (במקום המצב הנוכחי כיום שמתוך אותן 10 קבוצות, 6 ישחקו מול קבוצה מסוימת 4 פעמים בעונה, וה-4 הנותרות ישחקו מול אותה קבוצה מסוימת 3 פעמים).

    זה גם יעשה קצת יותר סדר בראש – ככה אתה יודע שהקבוצה שאתה אוהד פוגשת 4 פעמים בשנה את הקבוצות מהבית שלה, 3 פעמים את שאר הקבוצות מהאזור שלה (מזרח/מערב), ופעמיים קבוצות מהאזור הנגדי.
    במקום המצב כיום שבכל עונה זה מתחלק אחרת – איזה קבוצה מאותו אזור פוגשים 3 ואיזה 4.

  14. נפלא מסכים מאד בכל הקשור לניצוח המקצועי .
    פליאוף זה הדבר האמיתי ויתרון ביתיות חשוב אך לא קריטי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט