פתרון האתגר: החוזים הדפוקים ביותר / מנחם לס

חוזים גרועים בעשרים השנים האחרונות

איני מדרג את החוזים הגרועים. ניזכרתי בכמה, וחיפשתי כמה. אני מכניסם ללא "גרוע ביותר" או "גרוע פחות", למרות שאני מציין את הגרוע ביותר לדעתי.

הכספים היום לא מרעידים סיפים. אבל אז – וללא חוזי טלוויזיה מדהימים – הסכומים היו אדירים לכמה שחקנים בינוניים, נוטים לפציעות, או אחרי שיאם.

ג'ים מקלוויין: ב-1997 חתם חוזה על 33.7 מיליון ל-7 שנים.

תגידו: טוב, לא נורא. היו חוזים הרבה יותר גרועים.

נכון, אבל לא לשחקנים שקלעו בעונת 1996 2.3 נק' עם 2.1 ריבאונדים

 

שון קמפ: קליבלנד החתימה אותו ב-98'-99' על חוזה של 107 מיל ל-7 שנים. היתה זו שנת הלוק-אאוט, ובסיום השביתה הוא הגיע עם 75 אקסטרה פאונדס של שומן. הוא לא חזר אף פעם להיות מה שהיה.

 

אריק דמפייר: לפני שהמבריקס החתימה אותו ב2003-4 היתה לו עונה טובה בוואיורס עם 12.3 נק' ממוצע ו-12.0 ריב' (גם 1.9 חסימות) ב-74 משחקים בהם עלה בחמישייה. הרפטורס והניקס רבו עליו. דאלאס חטפה אותו עם 73 מיליון ל-7 שנים. ב-7 השנים הוא סיים עם 5.6 חיצים ו-7.6 קרשים.

 

ג'ייסון ויליאמס: הנטס החתימה אותו על חוזה ל-6 שנים עבור 68 מיליון ב-1991. הוא לא היה שווה את הכסף גם לפני הפציעה, אבל הפציעה חיסלה אותו 30 ימים אחרי חתימת החוזה.

 

חואן האווארד: הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון. כריס וובר ניפצע, והאורד שהחליפו בבולטס קלע 22.1 חיצים עם 8.2 קרשים. הם חשבו שהם מצאו את הכוכב הבא והציעו לו את החוזה הראשון מעל 100 מיליון בליגה. החוזה שהבולטס נתנו לו 101 מיל ל-7 שנים ב-1996, והוא מעולם לא הפך לכוכב שחשבו שיהיה למרות רפיוטצית הפאב פייב שלו.

לארי יוז: 70 מיל ל-5 שנים ב-2005. היתה לו שנה חמה בוושינגטון, והקאבס חשבו שהוא יהיה הדבר שלברון צריך כדי לטפס עוד מדרגה. בעונה הראשונה הוא כן עזר, אבל אז הוא שבר אצבע – לא פציעה מחסלת קריירה – אבל במקרה של יוז הוא לא הצליח לחזור ולשחק ברמה המצופה.

 

ג'רמיין או'ניל: הוא היה שחקן טוב; אני לא טוען שלא. אבל ב-2003 לשלם לשחקן כמוהו 127 מיל ל-7 שנים לפני תריסר שנים? היו לו ארבע עונות של 20 עם 10, אבל אחרי ה-PALACE BRAWL הוא הושעה לכמה משחקים, נקע את כתפו, ואף פעם לא חזר ליכולתו האורגינלית. לדעתי קרה לו משבר מנטלי כי לא היתה לו אף פציעה משמעותית, ובכ"ז הוא החמיץ יותר משחקים מאשר שיחק.

.

ג'רום ג'יימס: תגידו "רק 35 מיל ל-7 שנים (ב-2005). רגע, החזקתם פעם 35 מיליון ביד? ג'רון ג'יימס? הוא שיחק 16 דק' למשחק, קלע 4.9 נק' וקטף 2.8 ריב'. אבל לו יש 35 מיליון בכיס ולנו – מלבד למומי – אין כסף בסדר גודל כזה. בכל הארבע שנים ששיחק (בשנה החמישית איש לא רצה אותו) הוא עלה לשחק ב-90 משחקים בלבד. לא משנה ששיחק רק 12 דקות למשחק: אפילו שיחק את כל ה-90, זה בערך $400,000 למשחק…למה נתנו לו כסף כזה? 2.15 מ'…הארלם גלוב טרוטרס…אז הניקס נידלקה, והניקס נידפקה! אדי קרי: אייזיה תומאס החתים אותו לניקס על 56 מיל ל-5 שנים בשנת 2005. תצחקו, תצחקו, אבל בעונת 2006-7 הוא קבר 20 עם 8 ריב' ב-81 משחקים. אבל אח"כ בעיות ליבו (שאייזיה ידע עליהן) צימצמו אותו ל-10 משחקים בשנתיים, בהן אסף 19 מיליון ירוקים בשעה וחצי עבודה. בתום חוזהו הוא נראה בריא ופט ריילי ניסה אותו במיאמי, אבל הוא היה סחורה מרופטת.

ווין בייקר: 86 מיליון ל-7 שנים בשנת 2000. חוזים כאלה שהסופרסוניקס נתנה לשחקנים כמו בייקר הקריבו את קיצה. בתחילת הקריירה הוא הראה פוטנציאל אדיר. הוא היה תקווה אמיתית. אבל בעיות אישיות פגעו במשחקו ואחרי שנתיים הוא הועבר לבוסטון ושם בבארים האפלים של האמריקאים-איריים הוא החל לשתות.

מה אגיד לכם? 86 מיליון יכולים לקנות לך הרבה וודקה וסקוטש. עוד קריירה שבוזבזה בשופכין.

 

 

בן וואלאס: ב-2006 נתנו לו 60 מיל ל-4 שנים. בתחילת שנות ה-2000 הוא היה 'RISING STAR' בדטרויט. הוא קטף ארבעה פרסי הגנה והיה חלק מאליפות הפיסטונס ב-2004. שיקגו חשבו שגופו אוגר עוד ארבע עונות גדולות ושלפו את החוזה הזה לבן ה-32.

הם חשבו מאד לא נכון. שנה אחרי שנתנו לו 60, שלחו אותו לקאבס.

 

אלן יוסטון: 102 מיליוני דולאר ל-6 שנים ב-2001.

עוד פיאסקו של הניקס. הם בוודאי צלצלו לאלן, 'היי, יוסטון, WE HAVE A PROBLEM!'. ואז החתמתו היוותה את הבעייה האמיתית כי מלבד להיות סקורר טוב לא היה בו שום דבר שהצדיק את הכסף הגדול הזה של אז. בעונת 2004-5 הוא קלע ס"ה 11.9 נק', ושנה אח"כ פרש בגלל פציעות. לדעתי הוא היה תחילת הנפילה של אימפריית הניקס. טוב, לא אימפריה ממש אבל בכ"ז משהו!

 

גילברט ארינס: ב-2008 נתנו לו חוזה של 111 מיל ל-6 שנים. הקריירה שלו היתה במלוא מעופה אם כי כמה פציעות מעצבנות החלו להיטפל בו. , אחרי חתימת החוזה עם וושינגטון הוא שיחק 13 משחקים בכל העונה. שוב – פציעות 'NAGGING'. לא רציניות אבל מעצבנות. שום דבר רציני שפיזיוטרפיה לא יכולה לסדר, אבל משום מה הוא לא חזר לעצמו, ולדעתי זה אחד החוזים הגרועים מכולם כי הוא ניתן כשארינס כבר לא היה במיטבו.

בשלוש השנים הבאות הוא שיחק רק 55 משחקים. אח"כ ההשעייה של 50 משחקים על הבאת אקדח לחדר ההלבשה. וושינגטון לא יכולה היה לשאת את שמו יותר ושלחה אותו לאורלנדו.

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. לא ידעתי שג'ואן הווארד היה הראשון שעבר את ה 100
    הוא תמיד היה נראה לי מנומנם משהו… לא מישהו שהייתי לוקח להוביל קבוצה 🙂

  2. מצוין!
    יש כאן כמה שעשינו להם עוול שלא ציינו אותם בתגובות.
    אוניל, וואלאס וקמפ אלה באמת חוזי ענק מופרזים שאפשר היה להגיד שיהיו נפילות

  3. תענוג של פוסט!
    נראה לי אם הולכים עוד קדימה עם השנים בגלל שהסכומים עולים השערוריות אפילו גדולות יותר… רק בקיץ אחרון אפשר להוסיף 2-3 חוזים לפחות.

    1. https://en.wikipedia.org/wiki/Jayson_Williams
      נראה לי שהוא התכוון לג'ייסון ווילאמס הפורוורד ( לא הרכז )
      הבן אדם נתן עונה של 13 נקודות ו 13.5 ריבאונד , נבחר לאולסטאר
      קיבל חוזה עצום ו ?
      נפצע ולא שיחק דקה מאז שקיבל את החוזה ב 99 , לא ב 91 , אני מניח שזו שגיאת כתיב של הדוק

  4. נראה לי שאם אפשר להסיק משהו מהרשימה הזו, וגם מהשמות שהוצעו ולא נכנסו לרשימה הזו, היא שגבוהים נוטים לקבל חוזים מופרכים הרבה יותר. תצרפו את זה לרשימת הפלופים הכי גדולים בדראפט (שרובם שחקנים גבוהים) ותבינו למה הסמול-בול משתלט על הליגה.

  5. מאוד נהניתי לקרוא, אבל…

    השאלה היא כיצד אנחנו רוצים לקבוע שחוזה הוא גרוע. האם לפי יום החתימה עצמו, או בדיעבד.

    הווארד לדוגמא – כמו שציינת, בוושינגטון חשבו שיש להם את הכוכב הבא ביד, ודי קשה להאשים אותם הוא נתן אחלה מספרים, נבחר לאולסטאר (בפעם הראשונה והאחרונה בקריירה). אז נכון, הוא לא הפך לכוכב ענק, אבל לא מדובר בהחלטה איומה של המועדון.

    מצד שני, החוזה לג'רום ג'יימס, שהיה די גרוע עוד לפניו, פשוט ביזיוני, כי כבר ביום החתימה לא היה ברור על מה ולמה הוא קיבל חוזה כזה (ומדוע קיבל חוזה בכלל).

    ארינאס? בדיעבד, אולי החוזה הגרוע ביותר (וגם של אלטון בראנד אם חושבים על זה), אבל באותה תקופה, אני מעריך שהוא היה מקבל את המקסימום גם בקבוצות אחרות.

  6. המסקנה היחידה מכל זה שהקבוצות לא מעסיקות מספיק עו"ד יהודים.
    יכניסו סעיפים כמו שהיה לבוגוט שיקבל הכסף רק עם יכנס לחמישיית ההגנה וכולנו נרוויח.

    הנה כמה הצעות בשלוף

    – דרעק רוז ייקבל הכסף רק עם יתחיל ויגמור 70 משחקים ועוד 16 בפוסט סיזן וישמור את ויליאם שלו בתוך המכנסיים.

    – דוויט: יקבל הכסף עם ילמד לעבוד ביד שמאל וקלע לפחות 30 נקודות במהלך העונה בהוק שאט

    – ראס: ייקבל הכסף רק כם ישווה מספר האסיסטים לנקודות, ויקבל עוד מליון דולר על כל פעם שמשהו שהוא לא הוא או דוראנט עוברים את ה-30 נקודות

    – כל הניו יורק ניקס ייקבלו כסף החל מהנצחון ה 20

    – כל פילדלפיה מקבלת כסף רק עם לא עוברים את ה-20 נצחונות

    כל ניו אורלינס – רק אם דיוויס מקבל MVP

    – CP3 שישחק בלי חוזה. כל סל קלאץ מליון דולר. בפליי אוף 3 מליון דולר.

    1. מנחם החוזה הגרוע ביוצר לדעתי הוא החוזה שניתן לבריאנט בתחילת עונת 2013-2014 שחתם את התקופה הגרועה בתולדות המועדון.

    1. הכושר שלו עומד ביחס הפוך לשכר.
      הגיע לשיא ב200-בסיאטל, עם 20 ו22 נק' למשחק. עד אז הרוויח 50 מיליון.
      עבר לאורלנדו וממנה לוושינגטון, ובהן הרוויח 105 מיליון.
      עונת שיא השכר הייתה ב2011/2, עם 22 מיליון, על 11 נק למשחק.
      שחקן שהקדיש חצי קריירה לבניית השם, ואת החצי השני לגזירת קופון ובטלה.

        1. לגמרי. אני זוכר שנדהמתי מהעלבון של סטן ואן גנדי מהשאלה של זאק לואו על החוזה. בצדק אמר, תגידו מה שתגידו – אנחנו הגענו עם החוזה הזה לפיינלס.

  7. בזמנו הציעו לאריאנס 120 והוא הפחית מהסכום כדי שהקבוצה תוכל לרכוש שחקנים..
    מה שקרה לו זה אחד הדברים הכי הזויים.. סקורר אדיר

  8. ואן גנדי החתים העונה את ארון ביינס בשביל 19.5 מיליון דולר ל-3 שנים.
    זה לא הזוי ? לא מופרך? נכון זה לא ממוטט מועדון אבל ברצינות?

    1. זה קצת יקר, אבל לא מופרך לחלוטין במציאות השכר החדשה, בוודאי כשזוכרים שביינס אמור לשחק יותר דקות מששיחק בספרס. דראמונד נכנס להמון בעיות עבירות ומשחק 30-35 דקות. 6 מיליון וחצי בשביל סנטר מחליף איכותי שיסגור להם את הפינה הזו זה סביר בעיר כמו דטרויט, אליה אף אחד לא מגיע בהתנדבות.

  9. וואו, כמה חוזים קטסטרופליים. עולם כמנהגו נוהג, טעות לעולם חוזרת, מה שהיה הוא שיהיה, אין חדש תחת השמש . . .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט