חלק 1: הדאנק הגדול מעולם (בעת משחק) / מנחם לס

הדאנק הגדול בהסטוריה (בעת משחק)

מייקל וואלאס ורוב פטרסון החליטו לענג אותנו בזכרונות (ועוד)  לפני שלושה ימים ביובל ה-15 שנים של הדאנק ההוא של וינס קרטר על פרדריק ווייס הצרפתי – 2.19 מ' – ביום המר והנימהר של 25 לספטמבר, שנת 2000 לספירה, בסידני, אוסטרליה. הצרפתים מיד נתנו לו כינוי – le dunk de la mort—"the dunk of death".

אלה שהיו שם וראו את הדאנק לא האמינו למראה עיניהם. אלה שלא ראו, הנה הסיפור כולו:

*

*

IN A SINGLE BOUND

 היה זה דאנק שלא מהעולם הזה. אפילו יריביו מהקבוצה הצרפתית נעמדו ומחאו כף לוינס קרטר. זה היה הרבה לפני שהיה YOUTUBE, טוויטר, ופייסבוק, ואיש לא היה בטוח אם הדאנק צולם או לא. אפילו וינס עצמו לא היה כל כך בטוח במה שקרה לפני כמה שניות והוא מיהר לחבריו בנבחרת האמריקאית ושאל 'מה קרה?'.

חבריו בנבחרת האמריקאית ניסו להסביר לו. הוא לא הבין בדיוק. המאמן של הנבחרת היה אז רודי טומג'נוביץ, ואפילו שהוא לא 2.18 הוא הסכים לשמש כדחליל לנסיונות של וינס. השחקנים אמרו "לא בדיוק". אז ניסו שוב. "לא בדיוק". ניסו וניסו לשחזר ולא הצליחו. את הסרט שקלט זאת בטיווי השחקנים לא ראו אז, אז כל הניסיונות עלו לשווא.

הניסיונות נימשכו בטורונטו כשלרוקי אז מו פטרסון ישנו טייפ של הקלטת הטיווי, והוא משמש כדחליל. כל פעם התוצאה היתה שונה מהאורגינל. וינס אומר:

"I just could never do it the same."

הוא לעולם לא הצליח לשחזר את הדאנק ההוא, וכמובן שאף אחד אחר לא. עד היום הזה הנוסחה המדוייקת של הדאנק ההוא היא כאילו נעלם גדול. היום וינס הוא בן 38, 8 פעמים אול סטאר המתכונן לעונתו ה-18 ב-NBA. ווייס?

דובי בוודאי יהנה מזה:

בחירה ראשונה של הניקס ב-1999 שלעולם לא שיחק משחק דפוק אחד ב-NBA, וסוף-סוף פרש מאיזה קבוצה אירופאית אחרי 11 שנים שם ב-2011 עם עוד פציעת ברך, אחת מיני רבות שסבל הענק הלוחש בכל הקריירה הפחות מבינונית שלו.

ווייס? "לי אין כל חרטות לגבי הדאנק ההוא. להיפך. הדאנק שנעשה עלי ע"י קרטר פירסם אותי יותר מכל דבר אחר שעשיתי בכדורסל. הדאנק לעולם לא מת, והוא השאיר אותי רלוונטי על המדף, כאילו הייתי הלשון של מייקל ג'ורדן"

וואלאס צילצל לווייס ב-25 לספטמבר, 2015. הוא היום בעל חנות טבק וסיגרים, ואנליסט כדורסל בליגה הצרפתית. הוא ענה בצרפתית: "לוינס קרטר מגיעה המחמאה שהוא עשה היסטוריה. הוא לימד אנשים שגם בני אנוש יכולים לעוף. הצרה היחידה היא שהכל היום בוידיאו, והמשוכה נגד המעוף זה אני עם ה-2.18 מ' שלי!".

ווייס למד על גופו ובשרו מה שהיה ידוע לכל הצעירים במשחקי המגרשים דייטונה ביץ', פלורידה: לוינס ישנן כנפיים בלתי נראות. הוא – כמו ציפור או נשר – יכול לעוף. חוקי המשיכה לא עובדים עליו אותו דבר כמו על אחרים. הוא צעיר 'אנטי גרביטי'

ראיונות עם מאמנים, חברי קבוצה, ויריבים כאחד מגיעים לאותה מסקנה: הדאנק של וינס קרטר היה ה-'IN GAME' דאנק הגדול מכולם. הוא היה הדאנקיסט הגדול שרק אולי ד"ר ג'יי היה עליון עליו.

*

video

(הדאנק בסידני שהכניס את קרטר לספרי ההסטוריה)

חלק 1. להתעלות על ADVERSITY

היום קשה להאמין זאת, אבל קרטר כמעט לא עשה את הנבחרת האולימפית לסידני.

אילו וועדת הבחירה עשתה כרצונה, קרטר לא היה באולימפיאדה והדאנק לא היה. קרטר טוען היום שאולי בתת-מודע הדאנק הסתיים כפי שהסתיים כי הוא לא היה רק רצון להטביע סל, אלא היה זה סל שעורבב בתוכו תסכול, כעס, אכזבה, נקמה, כאב, ואנרגיה עצורה שהתווספה ונאצרה בנפשו משך חודשים.

מאמן טורונטו לשעבר בוץ' קרטר אומר: "היה בו כעס גדול על שוועידת הבחירה פסחה עליו. הם העדיפו את ריי אלן (אז גארד במילווקי באקס) במה שברור היתה ההשפעה של סרטו של אלן שרק יצא לאקרנים "HE GOT GAME". זה היה אחרי משחק של 47 נק' של קרטר ב-14 לינואר נגד אלן ריי מהבאקס. אלן יצא מהמשחק עם אף שבור ועין מדממת כתוצאה מטיפול גס של צ'ארלס אוקלי, ואלן טען שאוקלי רצה לשלוח בכך מסר בשם קרטר. (אגב, לקרטר היו עוד משחקים שלמשחקים של 42, 40, ו-39 נקודות כשהוא בלתי עציר באותה תקופה). אלן אמר לעתונאים:

"No question," Allen told reporters afterward. "What was going on was all about that Olympic stuff."

*

*

חודש אח"כ וינס קרטר המשיך לשפוך את כעסו, כשהוא מראה לעולם את אחת מהצגות הדאנק הגדולות בהסטוריה בשבוע האול סטאר:

the most explosive performances in dunk contest history.

קרטר לא נבחר לנבחרת המזרח, אך הושם כמחליף לטום גוגליוטה. קרטר חבר לריי אלן, גארי פייטון, ג'ייסון קיד, טים הרדאוויי, סטיב סמית', קווין גארנט, ווין בייקר, אנטוני מקדייס, אלונזו מורנינג, שריף עבדול רחים, ואלן יוסטון . בשנתיים הבאות וינס קרטר היה בעל הקולות הרב ביותר בבחירת המזרח.

כמה שחקני ומאמני עבר נתבקשו לתרום כמה מילים לגבי התקופה ההיא:

Antonio Davis, NBA analyst and Raptors forward 1999-2003: That Olympic team was just what he needed to kind of get away and channel some of that energy. I don't know if maybe something was going on in his personal life, but he just seemed to have a chip on his shoulder that I wished he would have always had, because it was the difference between him being good and great.

Tubby Smith, Texas Tech head coach and 2000 USA Olympic team assistant coach: The players like Tim Hardaway and others on that team were very protective of Vince. There were times in [early-round] games when teams were being very physical with us. He was very aggressive. He would jump, and they would try to take him out of the air. What they were doing was going after him.

Ray Allen, 2000 USA Olympic team guard: We were the villains that whole trip, because Vince and [Australia guard] Andrew Gaze were going at it in Melbourne [during a pre-Olympic exhibition]. Gaze took a shot, and Vince went to contest the shot. But Gaze shot it, fell and pulled Vince with him.

When Vince got up — and Vince was pissed off — he kind of stepped on Gaze. So the whole building started booing these big, bad Americans, and we were the bullies. We became the villain.

Tim Hardaway, 2000 USA Olympic team point guard: We weren't going to take that anymore. It was Gary Payton, myself, Vin Baker and Zo [Mourning] — all the guys that knew how to play physical and still play their game. We would say, "If [anyone who bumps Vince] comes through the middle, just crack them and take a foul." That's the way you're supposed to do it. You have to protect your guys.

Alonzo Mourning, 2000 USA Olympic team center: That was like the first year where we noticed the competition just didn't fear us anymore. We got the best out of every last one of those teams. The first two Dream Teams — in 1992 and 1996 — they blew everybody away. But our year was the toughest year because [opposing teams] were ready. I remember all of the challenges we faced.

Tubby Smith: By 2000, I think a little of the [Dream Team] nostalgia wore off a little bit. And then you saw us go through a little transition. There were a lot of things transpiring during that time.

Steve Smith, 2000 USA Olympic team guard: We had a little adversity with Alonzo Mourning and the situation he was going through. He flew all the way back home to see the birth of his child. When he flew back, that's when he was — I don't want to say [there were obvious] symptoms of the kidney problems. But it was, "What's wrong with Zo?" And it ends up being that he needed a kidney transplant. So Zo wasn't himself, and rightfully so. But he played well. Other than that, things went along well. We had Gary, Jason Kidd leading the way, Kevin Garnett and, of course, Vince Carter.

Tim Hardaway: That's how we were. We're all family — helping get through a very important time.

Alonzo Mourning: So that France [preliminary] game was one game I missed because I had to fly back. I missed the big moment by Vince. Well, I didn't miss it, because you couldn't stop hearing about it. At practice the next day, as soon as I got back and walked in, everybody was filling me in on it. They were acting like nobody else in the world had TVs or something; they were so excited.

Tubby Smith: What I appreciated most about Vince at that time was his disposition. Never got too high, never too low. It was the consistency in his attitude, work ethic and energy. He was the best all-around athlete on that team. But he was still very humble. He wasn't very boisterous or outgoing like Gary Payton, constantly talking. He didn't have a whole lot of people pulling on him and always around. And I know other players respected him so much, considering he was so young.

Tim Povtak, former Orlando Sentinel NBA reporter: I remember being a little surprised, people talking about Vince having that extra incentive or that extra wanting to be great during that time. He kind of had a reputation for being a mama's boy. It always amazed me that it didn't bother Vince. But that was one of the first times I thought of him as being tough enough to go on to become what he did.

(מחר החלק השני: הכנה לניתור)

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. דובי

    28 ספט 2015 18:37:04

    תודה מנחם…

    אהבתי את הקטע שבו אין לווייס שום חרטות בנוגע לדאנק.
    מזכיר לי את החתול המעוך להפליא שראיתי אתמול בצומת הרחובות אחווה וגלעד. המיצי הזה היה שלם לגמרי עם עניין המיצובישי שחצה את הצומת יחד איתו.
    שלם חוץ מעניין הכליות והמעיים כמובן.
    אין לו חרטות עאלק. ולחשוב שהניקס בחרו בו…
    איזה מחורבנים היינו פעם אה?

  3. דובי

    28 ספט 2015 18:42:04

    ולגופו של עניין, גם בעיניי זה "די דאנק", וקארטר היה, ועדיין, "די דאנקר".
    הבנאדם מטביע בקלילות וטבעיות של נשימה.

  8. שמייקל גורדון השני

    28 ספט 2015 21:12:15

    אני חושב שזה פאול…כמה שזה יפה לתקוע את המרפק שלך לצוואר של היריב גם אם הוא עומד על שתי רגליו זה פאול. חוץ מזה שווייס התכופף שם משום מה.

  11. למר מנחם היקר

    28 ספט 2015 21:44:00

    וינס קרטר היה הדאנקיסט הגדול מכולם (לא המעופף זה שייך לדר גיי), לא היה שחקן כמוהו שידע להטביע במשחקים בכזאת עוצמה בכזאת וורסטיליות, עד השנה הביצוע שלו באולסטאר היה לדעתי הטוב ביותר (ז'אק לאבין נתן תחרות שלא מהעולם הזה).

  12. רועי ויינברג

    28 ספט 2015 23:17:20

    הלייקרס שכרו את ג'יימס וורת'י כעוזר מאמן. עכשיו כל החמישייה הגדולה מהאייטיז עבדה בצוות האימון של הלייקרס (קארים וראמביס היו עוזרים לפיל ג'קסון ב-2009-10, סקוט מאמן עכשיו, וורת'י, ומג'יק אימן ב-1994).

    מבוסטון של אז יצאו 3 מנג'רים/מאמנים, רבל רק אחד בשירות הסלטיקס-דני איינג'.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט