אירל 'דה פירל' מונרו / מנחם לס

ארל 'דה פירל'  מונרו

 
 אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. זה היה ב-1968 בMSG כשהבולטימור בולטס הגיעו העירה. זה היה אחרי כמה שנים של לימודים באוהיו ופנסילבניה. סוף-סוף חזרתי הביתה, ל-"תפוח הגדול". הלכתי מתוך סקרנות גרידא לראות אם הוא פנינה אמיתית, או עוד פנינה כמו "הפנינים" שמצאנו כילדים בחוף בת-גלים (שאח"כ הסתבר היו חתיכות זכוכית של בקבוקי בירה שבורים).
================================================
הקוסם שעשה את קסמיו תחת הסל
================================================

היה זה לילה קר ביותר. אני זוכר איך קפאתי ברכבת "לונג-איילנד ריילרוד" כי החימום לא עבד, והיה לבטח מתחת לאפס מעלות. הדבר היחיד שחימם אותי היה שעוד כחצי שעה אשב בעולם ואחזה ב-"פנינה" שכולם מדברים עליה בשפה סופרלטיבית ביותר, כאילו קוסם של ממש הגיע להופס בנבא.

פעמים רבות הציפייה עולה על כל מה שאתה סוף-סוף רואה. לא הפעם. פתאום אני רואה שחקן רזה, שחיף, מין צילום רנטגן מהלך, העושה עם הכדור דברים שלא ראיתי לפני כן. בתחילה חשבתי שזאת מין הצגה. אך לאט לאט הבנתי שזאת לא הצגה. זה אירל. זה פירל. זאת הפנינה האמיתית. כך הוא משחק. הוא לא יודע אחרת.

כמעט כל מסירה שלו מלווה בהטעיה. כמעט כל תנועה היא סיום של שתיים-שלוש תנועות טבעיות לפני כן: פעם הרמת ברך. פעם סיבוב ראש. פעם הרמת כתף. הוא לא יכול לנוע אחרת. הוא חייב לשתף את כל גופו בכל תנועה, וזה משהו טבעי. לא הצגה. ככה הוא נע. והוא פעם ענה שאין לו מושג איזה חלקי גוף נעים כי שום תנועה היא לא תנועה רצונית. הכל אינסטינקטים טבעיים של שחקן מאד מאד מיוחד במינו!

הוא שינה את כל המכניות של המשחק בהצגת דברים חדשים שלא ראינו לפני כן. ה-SIGNATURE MOVE שלו היה ה-SPIN. מין סיבוב שאף אחד אחר לא היה מסוגל לבצע. איני יכול לתארו במילים. תצטרכו לחזות בוידיאו הרבים עליו כדי להבין. והכל נעשה במין אי-אכפתיות כאילו בהילוך איטי. אבל אתם יודעים מה? איש לא יכול היה לעצור אותו!

הייתה זו תקופה של כוכבים גדולים מהחיים בעיר: ג´ו "ברודוויי" נמט בג'טס – הקוורטרבק הנפלא בפוטבול, הקאונטרי-בוי מפנסילבניה שבא וכבש את התפוח הגדול. קלייד "דה גלייד" פרייזר המסתובב בעיר עם מעילי הפרווה הלבנים שלו. רג'י ג'קסון, "מיסטר אוקטובר" בבייסבול.  לפלייר, הקנדי-צרפתי המופלא בהוקי-קרח בריינג'רס. המגזין GQ הבין את התופעה כששם את אירל בעמוד השער שלו, לבוש מעיל שחור, ארוך, כמין קוסם מתקופה אחרת או עולם אחר.

מיד ראיתי שהוא לא השחקן שיטרוף את הליגה עם ניתורים לשמיים וסלאם-דאנקים א-לה ד"ר ג´יי או קוני "הנץ" האוקינס. הוא היה שחקן שחור עם ניתור "לבן", כלומר די בינוני  שעשה את קסמיו תחת החישוק ולא מעליו! הוא היה יוצר ה-FINGER ROLL. הכדור שלו ניכנס לסל כמו נוצה. במין "קלות" כאילו כדור בדמינגטון. לא היה לפניו או אחריו קוסם "פינגר-רול" כמוהו.

הוא היה רץ לסל – גם מהיר מאד הוא לא היה (עוד מעט תשאלו אותי ´אז מה כן הוא היה?´) – ואז היה מתנער משומריו כמעט בהליכה, כמו בנאדם החוצה כביש עמוס. איך הוא עשה זאת, לעולם לא אבין. היו אלה ספורים ששמענו עליו רק פה ושם כי הוא שיחק בקולג´ קטן בדרום, אוניברסיטה שחורה בשם "וינסטון סיילם סטייט". אולי הוא "שמועה" ולא יותר? כל כך מעט ראו אותו משחק בדיביזיה השנייה נגד קולג´ים שחורים אחרים בדרום האמיתי.

=================================================
"SHAKE AND BAKE"
=================================================

ה-"שייק-אנד-בייק" של קלייד פרזייר בא שנים אחרי ה-"שייק-אנד-בייק" של אירל מונרו. הוא גדל בדרום פילדלפיה, אחד האזורים הקשים ביותר. משחקו המועדף בילדותו – לא יאומן כי יסופר – היה כדורגל. הוא היה שחקן מצויין בקבוצת נערים של גילאי 12 שניצחה את אליפות פילדלפיה. בין גיל 12 לגיל 14 הוא צמח מ-1.55 מ´ ל-1.90 מ´, וזה היה סוף הכדורגל. אז אולי הפסדנו איזה פלה, מי יודע? (אגב, גם קובי בריאנט היה שחקן נערים מצויין באיטליה!)

הוא מיד הבין שנגד נערים אחרים בגילאי 15-18 הוא לא יכול להילחם בכח. כבר אז הוא פיתח את התנועה המיוחדת שלו הנקראת "LA-LA" (הכינוי שעיתונאי מהפילדלפיה אינקוויירר נתן לתנועתו ´העצלנית´, כינוי שנידבק). זוהי מין הססנות-כאילו, אבל למעשה תנועה המאפשרת לו לשהות באוויר כמה שיותר לפני הזריקה לסל. כל הגדולים והחזקים ממנו היו נוחתים בעוד הוא עדיין באוויר, ואז זריקה כמעט חופשית לסל. הוא היה שחקן כל כך לא אורתודוכסי שאיש לא ידע כיצד לשמור עליו. מאמן "סאות´ קרולינה איי אנד אם" ארווין "DOUBLE WHISTLE" ג´ונסון (כינו אותו ככה כי הוא נהג לשרוק על כל עבירה פעמיים באימוני הקבוצה ואם העבירה או הטעות הייתה גדולה במיוחד הוא נעשה "TRIPLE WHISLE") נתן לשחקני שיעורי בית תחת הכותרת "כיצד לא לשמור על פירל", כי – כך אמר – "אף אחד ממילא לא יודע כיצד לשמור עליו".

מה שתמיד שיגע אותי יותר מהכל היה פרצופו שתמיד נראה כאילו לא מעניין אותו כל כך מה קורה על הפארקט. היו מאמנים שנשבעו שלפעמים הוא נירדם באמצע המשחק. אך היה זה עוד אחד מכלי נישקו: תן ליריב לחשוב שאתה בעולם אחר, ואז באמת תראה משהו מעולם אחר! היה לו גם מין חיוך מסתורי שאיתו שיחק את כל הקריירה, חיוך שגרם לאחרים לחשוב שהוא לא רציני "ולא איכפת לו". הם חשבו ככה עד שקבר עוד 40 דרך גרונם!

 

הקולג´ים הגדולים לא היו מעוניינים בו. הוא נחשב למין עילוי-קסמי כדורסלני, אבל עילוי שיעניין יותר את ההארלם גלוב טרוטרס מאשר את אוניברסיטת קנטאקי או צפון קרולינה. למזלו המאמן של המכללה השחורה הקטנה בצפון קרולינה, "וינסטון סיילם סטייט" היה קלארנס "BIG HOUSE" גיינס, אחד המאמנים שתוך השנים הפך לאחד המוערכים והטובים ביותר בארה"ב. הוא מיד הבחין שהקסם במשחקו של מונרו זה לא קסם לתת לצופים שואו או הצגה, אלא קסם טבעי של קוסם עם הכדור. הוא לא הגביל אותו. הוא לא עצר אותו. הוא לא אמר לו שהוא "SHOW-BOATING" (עושה הצגות) כי הוא ידע שהוא לא יודע אחרת. זאת צורה משחקו.

בשנתו הרביעית במכללה הוא הוביל את מכללתו הקטנה לאליפות המכללות הקטנות (דיביזיה 2) כשהוא קולע 41.5 נק´ ממוצע. עיתון מקומי כינה את סליו "סלי פנינה", וכך הפך כינויו לאירל "דה פירל" כי לא רק סליו היו פנינים. כל מסירה שלו הייתה פנינה. אבל חבריו לקבוצה לא קראו לו "הפנינה". הם קראו לו "ישו". שנים אח"כ, בסרטו של ספייק לי "HE GOT GAME" (בכיכובו של ריי אלן), אביו, תפקיד ששוחק ע"י דנזל וושינגטון, מסביר לבנו מדוע הוא קרא לו "ישו": "זה על שם אירל מונרו, כי הוא היה ´האמת´"!

=================================================
בולטימור בולטס
=================================================

מונרו ניבחר מס´ 2 ע"י בולטימור בדראפט של 1967. הקבוצה הייתה על הפנים וסיימה אחרונה, אך מונרו מיד הפך כוכב וזכה בתואר "רוקי השנה" עם ממוצע של 24.3 נק´ כרוקי. במשחק אחד נגד הלייקרס הוא קבר 56.

בולטימור הביאה שחקנים חדשים: ווס אנסלד, גאס ג´ונסון, ג´ק מרטין, קווין לופרי, ופרד "MAD DOG" קרטר. בשלוש העונות הבאות הוא קלע 25.8, 23.4, ו-21.4 כשהוא מוביל את הבולטס לפלייאוף בכל אחת מהעונות. כאן, בנבא, כשהוא מבין שאין לו את הניתור והמהירות שיש לגארדים אחרים, הוא פיתח את ה-SPIN MOVE המיוחד שלו, שהיא יצירת מגע עם השומר, ואז מין SPIN מיוחד רק לו, שמסתיים בזריקת ג´אמפ כל כך לא אורתודוכסית שמאמני תיכון הזהירו את שחקניהם לא להעתיקו כי "הג´אמפ שלו נוגד את כל מה שאנחנו יודעים על כדורסל".

*

*

ג´ק מקללום, אחד האנליסטים המהוללים ביותר בכדורסל ניסה להסביר את משחקו: "הוא משחק כמו מנגינת ג´אז. כמו בג'אז אתה אף פעם לא יודע מה יהיה הצליל הבא כי בג´אז למנגינה אין PATTERN מסוים. אותו דבר משחקו של מונרו. זה הכל IMPROVISATIONS שקורים על המקום, בזמן אמת, בלי לחשוב, כשאף תנועה לא דומה לתנועה אחרת. פעם אחת זה מין HESITATION, פעם שנייה ´דאבל פאמפ´, פתאום TRIPLE-PUMP FAKE. אתה פשוט לא יודע מה הוא עומד לעשות כי הוא עצמו לא יודע!".

מאמנו בבולטימור ג´ין שואו אמר שהוא השחקן היחיד המצרף יכולת להצגה. "אבל ההצגה שלו מטרתה לא לתת לקהל ´בילוי´. ההצגה שלו היא חלק ממשחקו!". ריי סקוט, חבר קבוצתו, אמר שהוא "היחיד בליגה היכול ללכת אחד-נגד-אחד נגד אלוהים!".

ב-1970 הייתי במשחק הפלייאוף הראשון בין הבולטס והניקס. הוא קבר 39 בהפסד לניקס 120-117 אחרי 2 הארכות. הניקס המשיכו לנצח עד האליפות. בעונה הבאה הבולטס השיגו את הריבנג´ על הניקס כשניצחו ב-7 משחקים. אבל המילווקי באקס עם לו אלסינדור ואוסקאר רוברטסון קברו את בולטימור בארבע. מונרו סיים את הפלייאוף עם 21.4 נק´ ממוצע. מ-1969 עד-1971 כל פלייאוף במזרח הסתיים בקרבות עקובים מדם בין הקוסם מונרו, ו-COOL HAND קלייד פרייזר. עיתוני בולטימור האשימו את מונרו שהוא יודע הכל מלבד כיצד מנצחים בפלייאוף, וב-סוף עונת 1971-1972 הבלתי יאומן קרה: ארל מונרו מועבר בטרייד לניקס.

=================================================
מונרו הניקסי
=================================================

בתחילה עיתוני ניו-יורק שנאו את הטרייד שהביא את מונרו לניו-יורק ושלח את מייק ריורדן ודייב סטלוורת´ לבולטימור. זה היה כאילו היום תביא את קובי בריאנט לקליבלנד לשחק לצד לברון.

"כיצד הוא יהיה מסוגל להתאים את עצמו למשחק הקבוצתי הניו-יורקי?" – שאלו.
""כיצד הוא יסתדר עם העובדה שהמנהיג ויו"ר הקבוצה הוא קלייד פרייזר?
"כיצד יסתדר עם העובדה שהוא יהיה הבחירה השלישית אם לא הרביעית לזריקה (אחרי וויליס, קלייד, ולפעמים בראדלי)?
"כיצד יהיה מסוגל לשחק את המשחק הקבוצתי של ניו-יורק שהוא מסירות ותנועה ללא כדור עד שנמצא האדם החופשי?

כשהוא הגיע, מספר דקותיו ירד ל-21 דק´ למשחק, וכך גם ממוצע נקודותיו (שירד ל-11.9) בגלל כאבי ברכיים בלי שמצאו את הסיבה להם עד סוף הקריירה שלו שנמשכה 13 שנים. בפלייאוף נגד בולטימור הניקס ניצחו ב-5 משחקים, כשבאחד מהם הוא קולע 32 נק´, שיאו בניקס. בעונת 1972-1973 כל ניו-יורק שינתה דעתה: מונרו הפך כאילו ניו-יורקי מלידה. משחקו המשיך להיות וירטואוזי אבל הוא הצליח לחבר אותו למשחק הקבוצתי הכמעט מושלם של הניקס. בעיקר התלהבו ממשחקו הקבוצתי כשפעמים רבות הוא מוסר כדור שיכול היה לקלוע בעצמו. ממוצע נקודותיו היה רק 15.5 אך הוא הפך לחלק אינטגראלי מהמשחק הקבוצתי של הניקס, שלדעתי מאז לא נראה יותר ברמה קבוצתית כזאת.

עם מונרו מאחור עם קלייד, קבוצות לא יכלו ללחוץ את פרייזר יותר כי אז מונרו היה מחסל אותם. מצד שני, כפי שמונרו אמר הרבה פעמים, "העובדה שפרייזר היה מוביל הכדור הראשי איפשרה לי לעשות מה שאני הכי אוהב לעשות". האליפות של הניקס הביאה חיוך לפניו של מונרו שלא ראיתי רחב ממנו אצלו אף פעם. אבל הייתה זו שירת הברבור של הניקס. וויליס ריד ניפצע, ג´רי לוקאס ודייב דה-בושר פרשו, וכשפרייזר הועבר לקליבלנד ב-1977 זה היה גם סופו של מונרו.

הוא פרש ב-1980 כשבאמתחתו 17,454 נק´ עם ממוצע של 18.8 נק´.

אחרי פרישתו הוא הוכיח את עצמו כאנליסט כדורסל מצויין, וכן אמבסדור חשוב של ה-AMERICAN HEART ASSOCIATION. הוא גם הפך למנג´ר של כמה להקות זמר, ופתח חברת תקליטים "PEARL RECORDS".בשנים האחרונות הוא פתח מסעדה בניו יורק "מסעדת אירל דה פירל" שהפכה לידועה בעיר.

כמובן שהוא חבר בהיכל התהילה ואחד מ-50 האגדות.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. Berch

    30 אוג 2015 08:43:38

    תודה מנחם על סיפור נהדר להתחלת השבוע.
    הסיפור הזה (והוידאו) מעלים בי מחשבה…
    אולי זו טעות איך שמלמדים לזרוק כדורסל בבתי הספר….
    לימוד של המכניקה המדוייקת הוא אולי נכון לחלק אבל יש ילדים שיתאימו להן זריקות מסוגים שונים, כמו זריקת הגויאבה המפורסמת של ליאור אליהו שאני רואה שגם אותה הפנינה המציא.
    גם הזריקה המאוחרת לאחר ניתור שמיסטר מונרו משתמש בה חכמה ביותר וגם אותה צריך ללמד.
    לא רק שהמגן מקדים בקפיצה, גם לזורק ישנה עוד מאית שניה או שתיים לכוון….

    1. למר מנחם היקר

      30 אוג 2015 09:05:23

      הזריקה שלו לא נכונה מכיוון שהניתור שלו היה יחסית נמוך ונתן לחוסם זמן להגיב,זריקה כזאת גם מצריכה קשת רחבה יותר, מייקל ג'ורדן השתמש בזריקה דומה נגד קליבלנד.

      1. Berch

        31 אוג 2015 08:20:28

        זה שאתה אומר שהזריקה שלו לא נכונה מוכיח בדיוק את טענתי 🙂
        זה שאתה מציין שאפילו אלוהים השתמש בזריקה הזו מוסיף טיעון נכבד נוסף למה לטענותיי….

    3. Ljos

      30 אוג 2015 16:52:04

      השאלה הזו עולה לי כל פעם שמדברים על מכניקת זריקה ודברים בסגנון. מעניין אותי כמה שחקנים הלכו לאיבוד רק כי לא התאימו לסגנון שחושבים שהוא היעיל ביותר וזלזלו בכל דבר שונה.

      1. למר מנחם היקר

        30 אוג 2015 17:41:16

        הזריקה לא משנה כמה מכוערת תהיה כל עוד תקלע מעל 45אחוז לא תהיה בעיה (שון מריון לדוגמה, לארי בירד זריקה שלא נראית בעלת ניתור) הבעיה איתו שכמעט בכל עונתיו הוא גירד את ה45 אחוז מלמטה. כדורסל לא מתבסס רק על זריקה אלא על הרבה אלמנטים נוספים.

        1. Ljos

          30 אוג 2015 21:31:52

          ומה אם כבר בגיל צעיר ניסו "לתקן" את הזריקה של הילד מזו שנוחה ומתאימה לו לזו הנכונה, ובכך הרסו שחקן של מעל 45%?
          ברור שזריקה זה לא הכל, אבל זה עוד אספקט במשחק. ואחד חשוב, שאולי היה עוזר לו לעבור שלב אחד קדימה, אל נבחרת התיכון, הקולג', הנבא או האולסטאר.

          1. למר מנחם היקר

            31 אוג 2015 08:34:35

            שחקן לא צריך סגנון זריקה נכוון בשביל האולסטאר, יש שחקנים שהדוגמה הטובה ביותר היא מייקל קיד (שעובדים איתו רק עכשיו על סגנון הזריקה, ועד עכשיו הוא הסתדר ונבחר עוד בבחירה ה32 בדראפט.) אני לא מאמין שהיו פוסלים שחקן רק בגלל סגנון זריקה, מכיוון שבכדורסל יש הרבה אלמטנים אחרים,אתלטיות ראיית משחק שליטה בכדור…, אני לא מאמין שפסלו שחקן רק בגלל סגנון הזריקה שלו,כשרונות
            מיוחדים היום ובשנים האחרונות (ראסל ווסטברוק,דווין וייד) אף פעם לא הצטיינו בזריקה הם דוגמה טובה לכך.

  2. למר מנחם היקר

    30 אוג 2015 08:58:57

    אני זוכר את זה גם אני שמעתי באותה תקופה על הקוסם, אוסקר רוברטסון פיתח את הקרוסאובר הראשון,והוא שדרוג אותו והמציא עוד כמה כרוסאוברים, לעומת זאת ההטעיות של פעם היו הרבה יותר איטיות, והיום ילדים מבצעים את מה שהוא עושה בבצורה מהירה וטובה יותר (אבולוציה של המשחק).תענוג לקרוא על אגדה כמוהו.הזריקה שלו היא הייתה מיוחדת במינה בדרך כלל שחקנים משחררים את הכדור בשיא הגובה, הוא היה משחרר את הכדור לקראת הנחיתה,הוא היה תוספת מעניינת לnba המשעמם (ברגע שראיתה את ליגת aba לא יכולת לחזור).

  3. שמייקל גודרון השני

    30 אוג 2015 12:42:07

    מנחם תקן אותי אם אני טועה אבל לשחקנים בשנות ה-70 היה קלאס אחר, שאין היום, כאילו כל סל היה בסטייל וכל הטעיה היה חשוב שתצא יפה.
    אהה…וגם קלעו הרבה עם הלוח ומחצי מרחק היום זה או כניסות בכוח לסל או שלשות יש הרבה פחות אין ביטווין.

    1. למר מנחם היקר

      30 אוג 2015 14:03:51

      הכדורסל בשנות ה70 היה כמעט ללא הטעיות, לא היה כרוסאוברים מרבית השחקנים לא ידעו אפילו מה זה, ההגנה נתנה הרבה חופש לקולעים בכללי הnba בשנים האלה היה משעמם מאוד וליגת הaba הייתה הרבה יותר מרגשת (שנות השליטה של אינדיאנה הaba) עם הטבעות ומשחק מהיר ושמח יותר (למרות ששם גם לא הייתה הגנה). הבעיה המרכזית היא שרק מעט מאוד אנשים נחשפו לaba.

      1. מנחם לס

        30 אוג 2015 15:46:46

        הבעייה שלך היא שאתה לא קורא את כל מאמרי. רק שלשום כתבתי על ה-ABA מאמר שלם, ואתה עכשיו חוזר מילה במילה על מה שכתבתי.

  4. yonatan segev

    30 אוג 2015 13:24:08

    תענוג מנחם, תודה. אגב, הבעיה המרכזית בג'אמפ שלו, חוץ מבחירת זריקות שנויה במחלוקת, היא שהברכיים הולכות קדימה וכך גם פלג הגוף העליון ו"הרגליים" (הברכיים ומטה) נשארות מאחור. זה אמור להיות כמעט הפוך – הברכיים והרגליים הולכות קדימה והפלג גוף עליון אחורה.

  6. דורון האסטבן

    31 אוג 2015 01:23:44

    הפנינה נראה מונע ע"י האלוהי שבתוכו לגמרי,
    דמיינתי בכתבה אולי להשוות אותו לאינטואיציה של בירד וסטוקטון
    אך זה משהו מדהים אחר.
    תענוג יופי אמיתי, כתבה צבעונית אדירה ויותר מכך,
    תודה רבה מנחם, ממש נהנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט