בלי שטויות, בלי הקדמות מיותרות, בלי קשקושי סרק – בואו ניגש ישר לפוסט.
נראה לכם? קשקושי ההתחלה הם השלב האהוב עלי.
הגובה הממוצע ב-US של גברים הוא כמעט 10'5, קרי 178 ס"מ.
זה אומר שבעיית גובה – תנאי הקבלה הכמעט-הכרחי הראשון בכדי לשחק כדורסל – אין ממש.
להזכירכם, ארצות הברית היא אומה של כמעט 320 מיליון איש. נניח שחצי מהם הם גברים – 160 מיליון. נניח גם שבגיל של מחזור גיל 1 (18 במקרה שלנו) שנמצא בקולג' יש כ-2 מיליון גברים.
נניח גם – כן אנחנו ממשיכים להניח – שחלק לא מבוטל מהם מתעניינים בספורט. נניח שלעוד חלק קטן מאוד יש יכולת להצליח בתחום ברמה המקצוענית.
רוב מי שמתעניין בספורט ויש לו הכישורים ילך, כנראה לאחיות של ה-NBA – במיוחד ל-NFL – האחות הגדולה של ה-NBA, בה לקבוצה ממוצעת יש 53 (!) שחקנים בסגל.
נשארנו עם מאות להערכתי. עדיין הרבה מאוד. המשוכה האחרונה בינם לבין החלום, הוא כמובן הפציעות.
מתוך המאות הללו, כנראה שכמה עשרות טובות יפלו על בעיות אופי כגון: חוסר בגרות, חוסר מוטיבציה, חוסר יכולת להתמודד עם הצלחה, פוביות כאלו ואחרות.
האחרים, שלא יגיעו יפלו כנראה על 1 מ-3:
כישרון לא מספיק, חסור התאמה ל-NBA ("חוסר פוטנציאל") ופציעות.
הרבה מאוד שחקנים, שאת שמם לא נדע אף פעם – סופר מוכשרים, שהיו כישרונות ענקיים בתיכון או בקולג', נפלו על רצועה קרועה, אכילס קרוע, שברי מאמץ – לא חסר.
השמות שאנחנו כן מכירים, הם רק בגלל דברים כמו זה:
הפעם אני מגדיל את האזהרה – בעלי לב חלש – לא להיכנס!! (אפילו התחשבתי בכם והכנסתי סרטון ללא תמונה מוגדלת של הפציעה)
גם ב-NBA, רבים וטובים נפלו על פציעות, ולעולם לא יוכלו לממש את הפוטנציאל שהיה גלום בהם. ברנדון רוי, טרייסי מקריידי, פני הארדווי, גרנט היל, דרק רוז וכמובן גרג אודן. הרשימה הזאת מאוד קצרה.
*אתגר: מי הוא השחקן שהקריירה שלו הכי נהרסה בגלל פציעות – מי השחקן שהפציעות הורידו אותו הכי הרבה מקומות ב"גדולים אי פעם"?*
אבל היום, אנחנו לא באים לדבר על השחקנים שהקריירות שלהם נהרסו בגלל הפציעות. אנחנו באים לדבר על השחקנים שרוצים להוכיח שזה לא קרה, לא קורה ולא יקרה. הם רוצים להראות – I am back – big time!!
השחקן הראשון שלנו להיום –
the black mamba – קובי ברייאנט
יכול להיות שזה השחקן הכי קשוח בתולדות ה-NBA.
לידו, השחקנים ה"קשוחים" של ימינו – ראסל ווסטברוק, קנדריק פרקינס, ננה. כולם נראים כמו "עיזות מלחכות עשב" כפי שמנחם כותב, או "soft baby, soft" כלשונו של ברייאנט עצמו בהשוואה לממבה השחורה.
למרות הקשיחות-המנטלית שלו, הגוף כנראה הפסיק לקבל את אותו חומר-הקשיחות של המוח, והוא מתחיל להתפרק לחתיכות קטנות.
תחילת הסיפור של קובי מזכיר לי מאוד את הסיפור של משה (אלעד! אתה גאה בי? אני מכניס תנ"ך!).
כפי שכולנו יודעים, משה הנהיג את עם ישראל לארץ המובטחת, אך לא הורשה להיכנס.
מזכיר לכם מישהו? – נכון, קובי של 2012-13.
קובי הוביל את העגליקטיקוס של האגמים לקאמבק רצחני ולהעפלה מפתיעה (בסוף העונה – בתחילתה חשבו שהם יסיימו בראשית המערב) לפלייאוף, אך כמה משחקים לפני, הוא קרע את האכילס ולא הורשה להיכנס לפלייאוף.
מאז, קובי לא הגיע אפילו קרוב לפלייאוף, כשאחרי שהוא החלים מהפציעה קוטלת-הקריירות (תשאלו את אייזיה תומאס למשל), הוא שבר את הפיקה של הברך (אותה הפציעה שעכשיו קיירי אירווינג סובל ממנה) מה שנתן לו רק 6 משחקים בסך הכל בעונת 2013-14.
גם מזה ברייאנט החלים ובעונה החולפת הוא אף פגע באחת המטרות שהציב לעצמו – לעבור את אלוהים (הפעם לא מהדת) – מייקל ג'ורדן – בנק' בקריירה. זה לא ממש עזר לו כש-11 משחקים אחר כך, הוא שוב סיים את העונה מוקדם (מאוד), כשנפצע פעם נוספת – הפעם בכתף.
בסך הכל הממבה השחורה שיחק 41 משחקים מתוך 172 המשחקים האחרונים של הקבוצה-הבכירה-לשעבר-ב-LA. אם תהיתם לעצמכם, מדובר על פחות מ-19% מסך המשחקים האפשריים.
אבל עכשיו הוא בריא כמעט לחלוטין, מתאמן ומוכן להוכיח לעולם שהוא הספיד מוקדם יותר את קובי בִּין ברייאנט.
הלייקרס מציגים השנה את הקבוצה הכי חזקה שהם הציגו מאז העגלקטיקוס הנ"ל, לפחות על הנייר.
רוי היברט אפילו במצבו המנטלי הלא יציב הוא אחלה של רים פרוטקטור (מגן טבעת), בוזר וברנדון באס הם אחלה וטרנים, ניק יאנג ולו וויליאמס הם סקוררים נהדרים עם טווח עצום כשהברגים מחוברים.
הדבר הכי חשוב ומרכזי הוא הילדים. דיאנג'לו ראסל, הבחירה השנייה של הדראפט הנוכחי – פוטנציאל עצום, קומבו גארד עם קסם במשחקו. ג'ורדן קלארקסון קיבל הרבה קרדיט בשנה שעברה ונראה שזה יכול להשתלם ללייקרס כשהקומבו גארד האתלטי הזה יכול עלשות הרבה צרות בשני צידי המגרש.
בנוסף לשניהם, ג'וליוס רנדל חוזר למגרשים עם רעב להצדיק את הבחירה ה-7 של דראפט 2014 הנחשב לאיכותי עד מאוד. יש לו שני חונכים בדמות קרלוס בוזר וברנדון באס, שיוכלו ללמד אותו איך להיות אפקטיבי רק בצד אחד של המגרש.
נראה שבהרכב הנוכחי קובי ישחק בעמדה חדשה בשבילו, שבה לא שיחק במשך עונה שלמה אף פעם – סמול פורוורד, 3, חצי פינה, איך שלא תרצו לקרוא לזה.
האם זה יהיה טוב יותר או פחות טוב ל-KB24?
לדעתי האישית, זה חיסרון משמעותי לקובי. למה? כבר דיברנו על הגוף שלו שפגיע בערך כמו חנות חרסינה כשבתוכה יש פיל.
לא רק שהוא צריך לשמור על שחקנים שבאופו טבעי יותר חזקים וגבוהים ממנו באופן טבעי ("שלושים" יותר חזקים מ-"שתיימים"), אלא שהוא צריך לשמור על עמדה שיש בה הרבה יותר שחקנים מוכשרים – במיוחד במערב.
דוראנט, קוואי לאונרד, לברון, כרמלו, פול ג'ורג', אנדרה איגודלה, אנדרו וויגנס, רודי גיי. כולם סמול פורוורדים חזקים (אולי וויגינס לא), אתלטיים (אולי כרמלו לא), גדולים ופיזיים מברייאנט, ואני בטוח שיש עוד.
אחרי שהבהרנו את הנקודה ה"ברייאנטית", בוא נגיע עוד קצת בנקודה ה"לייקרסית".
שאלת מיליון הדולר (או 24 מיליון במקרה של ברייאנט) היא: האם האגמים יכולים להעפיל לפלייאוף?
כל מה שיש לי להגיד, שאני שמתי על הנושא מיליון (שכיבות שמיכה – לא דולר) פחות או יותר ואמרתי ש"אין סיכוי בעולם שהם מעפילים לפלייאוף המערבי."
אין סיכוי. אם היו במזרח? אולי. במערב – אין סיכוי.
גולדן סטייט, סאן אנטוניו, אוקלהומה סיטי, הקליפרס, יוסטון, ממפיס, ניו אורלינס ודאלאס בביטחון טובות מהלייקרס.
לעניות דעתי גם יוטה, פיניקס וסקרמנטו עדיפות על הקובי'ס, אבל על זה יש יותר וויכוח.
אבל האם זו המטרה היחידה של קובי? לא ולא.
הדבר שיליד פילדלפיה הזה חולם עליו הוא ריו 2016. אבל הוא אמר למייק ששבסקי ולג'רי קולנג'לו ש"אני רוצה להרוויח את המקום שלי בנבחרת, ולא לקבל אותו בחינם". הוא יצטרך לעבוד קשה בעבור זה והכי חשוב – להישאר בריא.
נוסיף גם שיר שדי מתאר את המצב של ברייאנט כיום:
https://www.youtube.com/watch?v=oncmL69ZEJ8
השחקן השני שלנו להיום –
CB4 – כריס בוש
הפ"פ/סנטר המושמץ של ההיט סבל מ"פציעה" לא שגרתית, בטח בספורט – קריש דם בריאה, או תסחיף ריאתי אם תרצו.
בוש שיחק 44 משחקים בלבד בעונה שעברה שכאמור נקטעה באמצעיתה בשבילו בגלל שמישהו מקבוצת הפוטבול של העיר – מיאמי דולפינס, החליט להכניס לו כריש לריאה. מזל שהוא הסתפק בזה ולא הכניס גם סרטן לשחקן (טפו טפו, שום בצל ושאר ירקות).
בכל מקרה, בלעדיו ההיט נכנעו לבוסטון ולנטס בקרב על הפלייאוף המזרחי. המזרחי!
ההיט, בניגוד לבוש, סבלו בעונה האחרונה מהמחלה הידועה, "נטשת הלברון". בנטשת הלברון, קבוצה אותה עזוב ג'יימס, מתדרדרת מראשות המזרח עד למחוץ לפלייאוף, שלא לומר אפילו יותר מכך.
בוש לעומת זאת הציג את העונה המספרית הטובה ביותר מאז ימי טורונטו העליזים.
21 חיצים, 7 קרשים, 37% בדאון טאונ'ס. עם זאת, הוא ממש לא הצליח לרומם את הקבוצה, כשמאזנה איתו עומד על 25-19, ובלעדיו על 20-18.
האם מוטב להיט ללא הבחירה הרביעית בדראפט 2003 הסופר-איכותי?
את זה אתם אמרתם, לא אני.
אתם יודעים מה, כשאני מסתכל על מספריו של בוש, אני רואה ירידה די משמעותית בכל מה שקשור ל"hustle" ביחס לתקופת לברון.
יש לו 7 ריב' בשנה החולפת בממוצע למשחק, לעומת 7.4 בארבע השנים שלפני כן בהיט. הבדל שלכאורה הוא מקובל, אך אם לוקחים בחשבון את העובדה ש-7.6 ריב' של המלך לקחו את הטאלנט שלהם לאוהיו (והפכו ל-6), המספר של בוש מאוד מאכזב.
מה עוד? אף על פי שהדקות עלו מ-34.1 ל-35.4, מספר החטיפות נשאר בדיוק אותו הדבר – 0.9 ומספר החסימות ירד מ-1.0 ל-0.6. גם ממוצע העבירות ירד מ-2.3 ל-1.6.
בנוסף, הוא מאבד 2.2 כדורים – יותר מה-1.8 שהיה לו בארבע השנים הקודמות – אחוזיו נמוכים יותר גם מהעונשין וגם מהשדה (וכמובן שגם האפקטיבי).
לכן, במחשבה שנייה, אפשר להגיד שבוש היה דווקא פחות טוב בעונה החולפת מהעונות שבהן שיחק עם הל' האחרונה בראשי התיבות של הארגון המפורסם הללל' – ליגה לשנאת לברון (תקנו אם טעיתי בפירוש).
אז מה יקרה בשנה הבאה בהיט?
אין לדעת.
לפני עונת 2014-15, הרבה מאוד אנשים ראו את מיאמי מסיימים בין 4-5 הראשונות במזרח.
לקראת פתיחת עונת 2015-16 נשמעים קולות דומים מאוד. מדברים על קבוצה מאוזנת, מאומנת, עם חמישייה טובה מאוד וספסל עמוק.
אני רק אומר, שאמרנו דברים מאוד דומים על ההיט בשנה שעברה.
בכל מקרה, מי שהצטרף באמצע העונה שעברה – גוראן דראגיץ', אמור להיות זה שמוביל את השינוי שההיט רוצים לחוות במטרה להגיע לפלייאוף ואף יותר מכך.
חוץ ממנו, מי שהצטרפו להיט הם אמרה "דראגיץ' יתן לי טיפול נאש?" סטודרמאייר וג'ראלד "ווינדמיל" גרין.
כמעט שכחתי את ג'סטיס "איזה דפוקים הלייקרס ועוד איזה 7 קבוצות שהם לא בחרו בו" ווינסלו.
אז הסגל שיש להיט בעצם הוא:
PG – גוראן דראגיץ', מריו צ'אלמרס
SG – דווין וויד, ג'רלד גרין
SF – לואל דנג, ג'סטיס ווינסלו, ג'יימס אניס
PF – כריס בוש, ג'וש מקרוברטס, יודניס האסלם
C – חסאן וויטסייד, אמרה סטודרמאיר, כריס אנדרסון
שני השמות הבולטים מבחינת בוש אמורים להיות: גוראן דראגיץ' וחסאן וויטסייד
בגדול, הייתי ממליץ לבוש להתחבר לצד הלבן של הקבוצה;
קודם כל דראגיץ' – הרכז הלבן/אירופאי חיוור/סלובני של ההיט חתם על חוזה שישלשל לכיסו 90M דולר ב-5 שנים. דראגיץ' של 2013-14 – השחקן המשתפר של אותה השנה הוא בדיוק מה שההיט צריכים – רכז מצויין שיש לו את האיום המשולש – חדירה, קליעה ומסירה.
אם בוש ישכיל לנהל איתו פיק אנד פופ ופיק אנד רול בתדירות גבוהה אז הם יכולים להפוך לאחד מצמדי הפיק-אנד-רול האנדרייטדים בליגה, וזה עוד בלי לציין את וויד. בנוסף, דראגיץ' יכול להכניס לו כדורים לפוסט – שם השחקן שחולק את אותו שם המשפחה עם הנשיא ה-43 של ארה"ב.
בוש צריך להתחבר גם לחסן צד לבן. וויטסיאד המפתיע הוא ציוות נהדר לבוש ולמעשה מייצג את ההיפוך המושלם של בוש;
הוא חסום אדיר בהגנה והוא שולט באופן מוחלט בצד הזה של המגרש – הצד החלש של בוש ללא ספק.
בהתקפה לעומת זאת הוא "נגר" – ניזון בעיקר מסלי זבל בתוך הצבע, דאנקים מהווים כמעט 25% מקליעותיו, 60% מאותן הקליעות באות מאסיסטים, ואני מאמין שרוב אלו שלא באות מריבאונד התקפה.
הוא לא צריך את הכדור הרבה בהתקפה והוא יקלע באחוזים גבוהים שהוא כן יקבל את הכדור – בדיוק מה שבוש צריך.
בקיצור – אם בוש מצליח להסתדר עם "מיאמי הלבנה" אז נראה דברים טובים ממנו ומההיט.
בהצלחה עם זה.
השחקן השלישי שלנו לפעם הזו –
ג'בארי פארקר
טוב לפני שאתם זורקים עלי כרישי ריאה שמיובאים ישירות ממיאמי – אני יודע שפארקר לא בדיוק סופרסטאר שחוזר ורצה להוכיח "i am back".
מה שפארקר הוא כן, זה שחקן צעיר שנבחר בבחירה המקוללת ביותר של השנים האחרונות, ואולי בכלל – בחירה מס' 2.
סם בואי, דני פרי, מייקל ביזלי, האשים ת'אביט, דארקו מיליצ'יץ', שון בראדלי, דריק וויליאמס, מרווין וויליאמס ואפילו אבן טרנר – המשותף לכולם? בחירות מס' 2 ובאסטים – "קללת ה-2", רובצת עליהם. המשותף לחלקם? הגיעו רק לאחרונה לליגה ולחלק אחר שלהם – פציעות חוזרות ונשנות (גיא – נשנות?).
האם ג'בארי פארקר יכנס גם לקבוצה עם מחנה משותף א' וגם לקבוצה עם מכנה משותף ב'?
לדעתי לו שאלנו אותו הוא לא רוצה להיכנס לו לקבוצה הזאת, ולא לקבוצה הזאת (למרות שיש שחקנים שבטח מאוד מעניין לשמוע אותם וב-NBA כנראה לא תמצאו רבים מהחבר'ה למעלה).
האם הוא יכנס לשתי הקבוצות גם יחדיו? האם הוא יהיה באסט בכלל?
ראשית כל אציין שממש מוקדם מידי לדעת.
אחר כך אסייג ואומר שאני גרוע בהימורים מכל סוג שהוא, אף על פי שזה לא הימור, ועכשיו אסביר את תורתי, למה וכמה.
לדעתי, ג'בארי לא יהיה באסט, כי בניגוד לחלק מהשחקנים שלמעלה, במיוחד אחד ספציפי (נראה אותכם מנחשים לפני שנכנסתם לתמונה), הוא נבחר פחות על סמך הפוטנציאל (נתונים פיזיים בעיקר) ויותר על סמך יכולת כדורסל.
ג'אבארי לא היה האתלט הכי טוב בדראפט, לא הכי גבוה, לא הכי חזק (טוב, אולי), לא הכי מהיר.
הוא היה החבילה השלמה של קליעה, חדירה, חוכמת משחק, יכולת בקרשים, מוסר עבודה, גוף המוכן ל-NBA וכן מנהיגות.
לכן, קריעת ACL תזיק לו פחות משהייתה מזיקה לאנדרו וויגינס או זאק לווין למשל, שבנויים יותר על אקספלוסיביות טהורה.
בכל מקרה, בואו נעיף מבט על המילה השופעת ב-ס' וב-ט' – סטטיסטיקה.
מה היא אומרת?
12.3 חיצים, 5.5 קרשים, 1.7 בונבונים, 49% מהפארקט, 25% מדאון טאון ו-70% מקו הבונוס. הנתון ששמתי לב אליו במיוחד הוא שמתוך ה-5.5 קרשים 2 מהם היו בהתקפה – מה שמציב אותו לפני שחקנים כבלייק גריפין, קווין לאב, אל הורפורד ומארק גאסול. כל זה נעשה בקצת פחות מחצי סיבוב של המחוג הקטן (אם נרצה להיות מדויקים אז נגיד 29.5 סיבובים של המחוג הגדול) ו-25 הופעות.
האם אלו נתונים ראויים לבחירה שנייה?
לא, אבל זה לא מאוד רחוק מכאלו.
העניין היותר רציני מבחינת ג'בארי הוא שהקבוצה הצליחה טוב מאוד גם בלעדיו – איתו המאזן של האילים (אם הם היו בעיר אחרת היה אפשר לקרוא להם גם 'הדולרים') עמד על 12-13 ואילו בלעדיו הוא עמד על 29-28 – הבדל מינורי ביותר.
השאלה היא, מה יהיה על פארקר עכשיו, כשההרכב של מילווקי השתנה קצת.
מי שהועזבו הם ארסן איליאסובה, זאזה פאצ'וליה (בנושא לא קשור – אין ספק שלמילווקי בשנה שעברה היו את השמות הכי הזויים בליגה) וג'ראלד דאדלי.
הגיעו במקומם גריוויס וואסקז, גרג מונרו וכריס כופלנד.
במחשבה ראשונה הבאקס התחזקו. גם במחשבה שנייה. וגם בשלישית.
כנראה שבעקבות הגעתו של מונרו, מילווקי יהפכו לקבוצת סמול בול מוחלטת – ג'אבארי ישחק ב-4 (העמדה המקורית שלו היא 3) ומונרו, 4 במקור, ישחק כסנטר כשג'יאניס יאייש את עמדה 3, מאיו ישחק כשוטינג גארד ומייקל קארטר וויליאמס ירכז את המשחק.
שלושת הצעירים של הקבוצה – קארטר וויליאמס, ג'יאניס, ופארקר עצמו ינסו לקחת כל אחד צעד קדימה, וזה קריטי למילווקי להמשך, אבל…
לעומת שני הראשונים, לא מספיק שפארקר "ייקח צעד קדימה". הוא צריך להתחיל להראות ניצוצות של פרנצ'ייז פלייר בעונה הבאה. הוא צריך להיות דומיננטי, בעיקר בהתקפה – אצל הבאקס שמשוואים לכישרון התקפי.
יהיה מעניין מאוד, ואני מאמין שהקבוצה תסיים ב-4 הראשונות במזרח.
נחמד מאד.
שו נחמד מאוד ?
זה פוסט למוזיאון ברמה אינטרגלקטית
מומי נהנה מהפוסט והכין בובה וודו של מייק דאנטוני ששחק את קובי עד אפר
קובי שיחק 45.7 למשחק ב 6 משחק שקדמו לפציעה שלו
מומי כמעט באה שראה את הפציעה שלו לייב מול גולדן סטייק
מומי נהנה אש מהפוסט
+1
תודה מומי נשמה.
יפה
כתוב נהדר, כל הכבוד
מנחם מה שלום הפוסט שלי?
אם תשאל יוד פעם אחת, אני זורק אותו לבית שימוש. ראה הוזהרת.
מנחם- אתה צריך לשמוח ולהתפעל שצעירים בני 14 משקיעים וכותביפ פוסטים. זה הכי לא מובן מאליו.
דור העתיל של הופס הוא מרשים, ראה בזה את המורשת שלך.
ניתוח אדיר.. מאוד נהניתי לקרוא..
הפציעה שהכי גמרה קריירה לפי דעתי ברנדן רוי הוא היה בשיא שלו .. כמוהו הארדויי
פיט מרביץ היה יכול להיות שחקן ענק. ופטרוביץ
מומי – מה זה רמה אינטרגלקטית? מאיפה את מביא את זה? יהודה שישיליק?
ועוד שאלה: שגב ציין את קרלוס בוזר במדים הסגולים-זהובים בעונה הקרובה. אמת או חובה?
שגב – אתה בטוח שלא בלע אותך איזה סופר בן 60? יש לך את זה חבר!
אגב הגובה הממוצע בארה"ב נמוך מבישראל (מעניין מה השפעת הלטינים והאיטלקים על כך.
טבלת ממוצע גובה לפי ארץ לגברים. סתם בשביל הכיף
Country Height (m) Height (ft)
Netherlands 1.838 6' 0.25"
Denmark 1.826 6' 0"
Norway 1.824 5' 11.75"
Germany 1.81 5' 11.25"
Croatia 1.805 5' 11"
Czech Republic 1.8031 5' 11"
Slovenia 1.803 5' 11"
Luxembourg 1.799 5' 10.75"
Iceland 1.798 5' 10.75"
Slovakia 1.794 5' 10.75"
Austria 1.792 5' 10.5"
Estonia 1.791 5' 10.5"
Belgium 1.786 5' 10.25"
Poland 1.785 5' 10.25"
Serbia 1.785 5' 10.25"
Greece 1.783 5' 10.25"
Finland 1.78 5' 10"
Spain 1.78 5' 10"
Sweden 1.779 5' 10"
Ireland 1.775 5' 10"
Lithuania 1.772 5' 9.75"
Israel 1.77 5' 9.75"
New Zealand 1.77 5' 9.75"
United Kingdom 1.77 5' 9.75"
Hungary 1.765 5' 9.5"
Ukraine 1.765 5' 9.5"
United States 1.763 5' 9.5"
ממש מפתיע!
הייתי בטוח שאחנו מדינה של גמדים…
בהנחה וזה נלקח מוויקיפדיה, לא רשום כמה בדיוק מדדו כדי להגיע לממוצע כך שלא הייתי סומך על הנתונים האלה, ישראל לדעתי מדינה יחסית של נמוכים, לראייה – כמה שחקנים מעל 2.10 אי פעם שיחקו בליגה? ומעל 2 מטר?
וכן ארה"ב גבוהה רק אצל השחורים והנורדים, כל השאר (היספנים בעיקר) נמוכים, אפילו מאוד.
ישראל הכי גבוהים מחוץ לאירופה.
מעניין אם גם זה באשמת האשכנזים…..
* קובי כבר לא רלוונטי בעיני אף אחד חוץ מבעיני עצמו.
* מיאמי השנה נראים יותר טוב, אבל ההימור שלי לגביהם נשאר זהה כמו שנה שעברה (ותודה על הלינק לתזכורת), פלייאוף ללא ביתיות והפסד בסיבוב הראשון.
לדעתי גרין ואמארה הם החתמות מעולות.
*לגבי פארקר קשה לקבוע, אבל הסיטואציה שלו בהחלט טובה, תהיה למילווקי קבוצה ממש מעניינת השנה.
לא מויקיפדיה. אתה מוזמן לבדוק כל מחשבון גדילה. אחוזון 50 הוא 177 סמ. בישראל.
הראיה שלך אינה סטטיסטית מכיוון שאינה לוקחת בחשבון סטיית תקן או חלוקה למוצא. ברור לי שאם היו מגיעים להולנד מליוני מהגרים ממקסיקו או דרום מזרח אסיה הממוצע היה יורד.
חוץ מזה לא כל אדם מעל 2 מטר בארץ משחק כדורסל. אני רואה לא מעט כאלה
חחח סורי.. תגובה לאיש הערפל.
מצוין, תודה.
עם כל הכבוד לשלושת החוזרים הללו, החוזר האמיתי הוא השחקן היחיד שבאמת קורא תיגר על המלך – הדוראנטולה!
מופיע בפוסט הראשון של החוזרים – http://www.hoops.co.il/?p=50143
לגבי האתגר – השחקן שהקריירה שלו הכי נהרסה בגלל פציעות, לטעמי הוא ביל וולטון.
הוא הגיע ממש לטופ – היה MVP, לקח קבוצה די בינונית על הגב לאליפות (אני בספק אם מישהו פה מלבד מנחם יזהה שם אחד חוץ מהשם שלו ברוסטר של פורטלנד 76\77) כולל קרב הירואי מול קארים (שהוא ניצח).
למרות כל זאת, בגלל הפציעות שלו השיא היה (מאוד) קצר ואני בספק אם מישהו שם אותו בטופ 10 של הסנטרים אי פעם.
האליפות של פורטלנד הייתה בין היתר בזכות העונה הבריאה של וולטון אבל ממש לא רק. יש כתבה יפה שמראה את זה – http://www.blazersedge.com/2011/7/5/2261517/the-history-of-the-portland-trail-blazers-the-championship-era-part-1
בכל זאת אני מסכים עם המסקנה שהקריירה של וולטון הייתה המפוספסת מכולן
קבוצה די בינונית?מסכים עם אייל.
לדעתי ממש לא. מוריס לוקאס היה כוכב גדול אז (לא לכל האגדות יש יח"ץ). הוא הוביל אותם בקליעה גם בעונה הרגילה והעלה הילוך בפלייאוף. בוב גרוס וליונל הולינס השלימו רביעייה מאוד מגוונת חכמה וחזקה ששיחקו ביחד הגנה סופר חזקה.
אין מצב שוולטון טוב כשהיה היה יכול לבד לסחוב על גבו את הבלייזרס לניצחון מול קבוצת האול-סטארים המטורפת של ד"ר ג'יי (יחד עם ג'ורג' מקגינס, הנרי ביבי, וולד בי. פרי ודאג קולינס). הבלייזרס חזרו מפיגור 0-2 כדי לנצח את הסדרה בזכות חנק הגנתי (הרבה מכות היו בסדרה) וקבוצתיות נפלאה (שהוביל וולטון)
אמרתי קבוצה בינונית לא חלשה. זה מבחינתי קבוצה שמגרדת את הפלייאוף נניח מיקום 7-9. אני חושב שזה מיקום ריאלי לרוסטר הזה בלי וולטון, ואולי הקבוצה הייתה עוברת סיבוב אחד אבל לא יותר בלעדיו (מה שהיה שנה אחרי כשהוא נפצע).
תודה לכולם על המחמאות 🙂
פוסט משובח ביותר. שאפו על הרעיון והביצוע
יונתן – שמעת על ההאשמות החדשות נגד רוז על אונס קבוצתי? מופיע אומנם ב TMZ אבל הסיפור מתחיל להתגלגל
וואלק אם זה נכון
יקבל מינימום 5-6 בפנים
בכלא אילנויי יקרעו לו את הרצועה הצולבת
שמעתי. אם זה אמיתי זה מאוד מעציב, ויכול להיות שזה יהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי עם רוז.
אבל אני חושב שזה לא אמיתי, בעצם בעיקר מקווה שזה לא אמיתי.
לא הייתי קורא לאונס קבוצתי קש…
מקווה איתך שזה לא אמיתי
צודק – נלך על שתי ערימות חציר ומשקולת של 50 קילו
+1
שיפנה לבריאנט יש לו עורכי דין שמבינים בענייני אונס….
מעבר לזה ובהתייחסות לפוסט:
1.מיאמי תקום ותיפול אחרי הכול על הבריאות של בוש וויד ובמקרה של שניהם ובעיקר וויד לא בטוח שאתה רוצה להיות תלוי על זה,
ספולסטרה יצטרך לתזמן היטב את הדק׳ שלהם ולנצל את העומק היחסי שיש להיט.
2.הימור מושכל-מילווקי מסיימת במקומות 2-3 במזרח
אחלה פוסט שבעולם. וחכה הלייקרס עלולים להפתיע יש 6 מקומות סגורים במערב על ה2 האחרים הלייקרס במידה והכל יתחבר יכולים לתת פייט( יותר משאלת לב אבל מה איכפת לי)
מקווה שג'בארי יהפוך לאולסטאר. באמת שחקן נהדר שמזכיר את האמת וקובי כנראה לא יהיה בריו בגלל שיש את הארדן אולדיפווייד ודומים
אחלה פוסט
אני מצטרף למברכים על טור מושקע במיוחד, שאפו !
מיאמי יהיו טובים השנה אם לא נפצעו, והיו יכולים להיות טובים בשנה שעברה ללא הנחס הזה. בחלק מהקטגוריות של בוש הירידה היא זניחה (למשל ריבאונדים) ובחלק היא משמעותית מאוד (חסימות, הליכות לקו). זה פחות נובע מירידה ביכולת ויותר משינוי בתפקוד על המגרש. כשלברון הולך הכל משתנה, זה כמו לעבור מכדור הארץ לירח, פתאום צריך להסתגל לכוח משיכה חלש במיוחד . . .