על מנהיגות ווינריות / ישראל קרמר

על מנהיגות ווינריות

כחוכמת משחק, גם מנהיגות ווינריות הן תכונות שנולדים איתן, ומי שלא נולד איתן לא ירכוש אותן. מה אפשר לעשות, כדי להיות מהשחקנים הטובים ביותר חייבים כישרון מולד ותכונות מולדות, וכמובן שצריך גם עבודה קשה והשקעה רצינית ביותר. מנהיגים הם השחקנים היודעים להרגיע שחקנים במתח, יודעים להעיר על דברים כשצריך, להעיר ולתת מילה טובה כשהיא נדרשת, ויודעים לסחוף אחריהם את שחקני הקבוצה שירצו להתאמץ מעל ומעבר כדי שחס וחלילה המנהיג לא יכעס עליהם. וכן, הם כאלו שמילה טובה שלהם חשובה יותר מהרצאה של המאמן על עד כמה שהם היו טובים.  וכך, הם גם מוסיפים להפיכת השחקנים שסביבם לטובים יותר, ולגרום לקבוצה להיות שלם הגדול מסכום חלקיו.

 

אחת הדוגמאות הבולטות למנהיג משכמו ומעלה הוא לארי בירד. טייני ארצ'יבלד ששיחק עם בירד בחצי הראשון של שנות השמונים והיה הרכז הפותח של הקבוצה התייחס לאימון הראשון של בירד בסלטיקס וכה אמר: "לאחר 30 דקות באימון הראשון, ידעתי שהגיע אלינו אחד מהשחקנים הגדולים ביותר שראיתי. בלי להוציא מילה הוא הפך כמעט מיד למנהיג ללא עוררין שלנו. הוא שוחח איתי ולא התביישתי ללמוד מהצעיר, כי ידעתי שהשחקן הטוב בעולם מנסה לשפר את משחקי. למרות גילו הצעיר הרגשתי מין צורך לשחק טוב ולא לאכזבו. הוא בבת אחת הפך אותנו לקבוצה מצוינת." דני איינג' ששיחק עם בירד בשיא של הקבוצה באמצע שנות השמונים אמר על בירד: "אני לא יודע איך זה, למה ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. כשהוא היה טופח לי על הגב ואומר 'משחק טוב', אפילו רבע שעה הרצאה של רד על כך שהייתי טוב, ואפילו מאמר בספורטס אילוסטרייטד, לא היו שווים כמו טפיחה על הגב ממנו."

בירד עצמו אמר על המנהיגות: "מנהיגות היא לגרום לשחקנים להאמין בך. אם אתה אומר לחברך לקבוצה שאתה מוכן לשחק הכי קשוח שאתה יכול, מוטב שתעשה זאת. שחקנים יזהו מיד מי שמזויף, והם יכולים לדעת מתי לא נתת כל מה שיש לך." ובהזדמנות אחרת אמר: "מנהיגות היא לצלול לכדור אבוד, לגרום לקהל להיות מעורב, לגרום לשאר השחקנים להיות מעורבים. אתה יכול להיות לקחת אותה ובאותה מידה להתחלק בה. זו הדרך היחידה לקבל כבוד מהשחקנים." ונאים הדברים למי שאמרם!

לעתים השפעת המנהיגות יכולה להיות אף בלי יכולת משמעותית על המגרש כשהמנהיגות דוחפת את כל הקבוצה להתעלות מעל ומעבר. המקרה הבולט ביותר הוא של ויליס ריד, שחקן הציר של הניקס, שהיה פצוע בגמר 70', וכאשר הוא עלה למגרש כשהוא מדדה, כל הקהל במגרש הביתי של הניקס עמד על הרגליים והריע. העלייה שלו למגרש הכניסה בשחקנים ביטחון שהם ינצחו את המשחק, והקבוצה אכן ניצחה את הלייקרס וזכתה באליפות כשריד קולע באותו משחק רק 4 נק'. המצטיין של המשחק היה הרכז וולט פרייזר, כשה-MVP של הגמר, ולא רק בגלל המשחק הזה, היה ויליס ריד.

 

המנהיגים הגדולים ביותר כג'ורדן, מג'יק ובירד הם גם וינרים מופלאים. שחקנים רבים, ואף כוכבים גדולים ביניהם, רועדים משקשקים ברגעי ההכרעה ולא מתפקדים כפי שהם יודעים. לבם דופק כמו פטיש מאה קילו על הראש, והם היו מעדיפים להיקבר חיים מתחת לפרקט, להיות מוּלָכים ביגון שאולה, רק לא להיות בסביבה באותן דקות או באותם משחקים מכריעים. אך השחקנים הגדולים ביותר כג'ורדן, מג'יק ובירד, רק תאמר להם "דקות מכריעות", "משחק חשוב", והם קופצים על זה בשמחה. שחקנים כאלו מתעלים בדקות ובמשחקים כאלו וכמה שהם טובים, במצבים כאלו הם אף טובים יותר ומתפקדים בקור רוח בלי שלכובד האחריות המוטלת עליהם תהיה השפעה. בין השחקנים הבולטים שהיו גם מנהיגים וגם וינרים ניתן לספור (חוץ מהשלושה שהוזכרו בראש הפסקה) את: ראסל, הבליצ'ק, וילט (לא ברמה של ראסל בזה, אך עדיין הוכיח זאת ב-67' ו-72'), כארים, אוסקאר רוברטסון, וסט, ביילור, ריד, קאונס, דה-בושר, פרייזר (שני האחרונים היו לעזר לריד במנהיגות הניקס אך ריד היה המנהיג הראשי), אנסלד, הייס, דניס ג'ונסון, אייזיאה, דומארס, שאקיל, דאנקן, קובי, וייד, גארנט ופירס.

 

יכולים להיות שחקנים שאמנם לא נולדו עם אופי של מנהיג, אך נולדו גם נולדו עם וינריות מרשימה. בין הוינרים הראויים לציון שלא בלטו במנהיגותם היו סם ג'ונס, הצלף בסלטיקס של ראסל, שהוא "מר קלאץ' " המקורי (כשג'רי וסט מהלייקרס, בתקופה מקבילה בחלקה לג'ונס, ידוע בכינוי זה). ג'רי לוקאס בניקס של תחילת שנות השבעים, רוברט פאריש מהסלטיקס של בירד וג'יימס וורת'י מהלייקרס של מג'יק.

 

בנוסף, ישנם וינרים שלא רק שאינם מנהיגי קבוצתם, אלא יכולתם בינונית ואינם נמנים על הכוכבים, אך הם מהוינרים הגדולים ביותר, כמו רוברט הורי ודרק פישר.

 

ההצלחה המרשימה של הסלטיקס והלייקרס לאורך השנים (ללייקרס יותר יציבות לאורך השנים עם אחוזי הצלחה גבוהים יותר והשתתפויות רבות יותר בפלייאוף ובגמרים) הייתה בגלל ריבוי השחקנים המנהיגים והווינרים, לא פחות מריבוי השחקנים בעלי יכולת משחק מהוללת. הקבוצות הגדולות ביותר שלהם, היו מלאות בוינרים גדולים, מהכוכבים הגדולים ביותר ועד קצה הספסל, ולכן הן יכולות היו להגיע להישגים האלו. לאף מועדון אחר לא היו קבוצות כאלו לאורך שנים כפי שהיו לשני המועדונים האלו.

בירד עצמו אמר על וינרים: "וינר הוא מי שמזהה את כישרונות מתת־האל שלו, מפתח אותם למיומנויות ומשתמש במיומנויות האלו להגשים את מטרותיו." הדברים נכונים ביותר לבירד עצמו, אך יש להוסיף שכל זה יכול להתקיים רק כשהשחקן יכול לשמור על קור רוח ברגעים המכריעים, כי בלעדי זה, מאום לא יכול להצליח.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. שלומי

    7 אוג 2015 00:09:30

    אני מבין שאתה שונא את לברון
    ואם היית רואה את האחוזים של קובי בקריירה במשחקים צמודים הוא לא היה נכנס פה

    2. ישראל קרמר

      7 אוג 2015 14:35:21

      אני לחלוטין לא שונא את לברון כמו גם לא שחקנים אחרים שהיה אפשר להזכיר כמנהיגים או וינרים או אולי שניהם, ולא הבאתי.

  4. גיא

    7 אוג 2015 07:30:54

    לדעתי המושגים "ווינר" ו-"מנהיג" בעיקר באים לכדי שימוש על ידי אוהדים שמנסים להצדיק בחירה סובייקטיבית זו או אחרת בתחרות ה-"מי משתין רחוק יותר…"

    מצחיק, אבל עד 91', ג'ורדן היה "לוזר" שלא מסוגל לחצות את משוכת הפיסטונס, ו-"שחקן אנוכי" שסגנונו הסוליסטי לא מתאים לקבוצה אלופה.
    (ואלו לא דעות שלי, אלו דעות שנכתבו בעיתונות הספורט באותה תקופה)

    גם לברון ב-2011 היה ה-"צ'וקר" האולטימטיבי, עד שפתאום הפך עורו והוביל את מיאמי לנצחון במשחק 6 בגמר המזרח נגד בוסטון שהיו מרחק נגיעה מהפיינלס.

    אני חושב שהחלוקה היא בין שחקנים שיש להם כישרון, והם משתמשים בו לעשות קריירה ב-NBA,
    לבין שחקנים שיש להם את הדרייב להשתפר, ולהיות כל הזמן יותר טובים, או הכי טובים.
    דווייט הוא דוגמה נהדרת לשחקן מהסוג הראשון (והסיפורים אומרים שגם ווילט)
    ג'ורדן, אקים, קובי ולברון הם דוגמה לשחקנים מהסוג השני.

    רוב השחקנים ממוקמים היכן שהוא באמצע.

  5. Mbk

    7 אוג 2015 11:24:10

    ווינר לא יכול להיות ווינר בלי התמדה
    כשרון לבד לא בהכרח מספיק
    קובי בריאנט הוא דוגמא מצויינת לווינר בעל תשוקה יוצאת דופן למשחק שמסרב להכנע

  6. אלעד אייל

    7 אוג 2015 11:30:21

    פוסט מצוין
    מסכים עם גיא לגמרי. הדברים מורכבים יותר מסתם חלוקה דיכוטומית לווינרים ולוזרים. יש שחקנים שכל הזמן מוסיפים לעצמם יכולות חדשות ומשכללים את משחקם ללא הרף

      1. אלעד אייל

        7 אוג 2015 15:51:46

        מסכים, וברור שהחלוקה היא מלאכותית לצורך הבנת הענין כשבמציאות הדברים מעורבים. בכל אופן נהניתי מאד לקרוא.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט