סדרת הגמר- מחשבות על מהותו של הספורט
סדרת הגמר בין ה"לוחמים" ל"פרשים" גורמת לי שוב ושוב למחשבות על מהות הספורט.
חשבו על כך, שתי הקבוצות בנויות אחרת, שמות דגשים שונים בכל תחום כמעט, מיישמות טקטיקות שונות, מדברות אל רגשות שונים בקרב הצופים, וכל הניגודים הללו מעוררים בי מחשבות פילוסופיות על ספורט, ניצחון, יכולת, וירטואוזיות, כוכבות, מאמץ קבוצתי, מקום המאמן, חוסן מנטלי ועוד ועוד ועוד סוגיות…
להיות אוהד ספורט, לטעמי לפחות, זה עניין של אהבה ואהבה, כידוע, היא לפני הכול עניין של התחברות.
אז לשם הדיון, בואו ונניח למען הטיעון שאינכם אוהדי אחת מהקבוצות בגמר, ונוסיף גם שאינכם ישראלים, אוסטרלים, רוסים או בני כל מדינה שמי משחקניה משחק במדי אחת הקבוצות. ועל מנת להוסיף דרגת קושי, בואו ונאמר שלמרות שאתם אוהבי כדורסל, איכשהו (אולי כי העור שלכם ירוק, יש לכם מחושים בתור אוזניים וביליתם עד כה את חייכם מחוץ למערכת השמש) מעולם לא ראיתם אף משחק נ.ב.א. בו השתתפה אחת מקבוצות אלו.
וכעת, אתם צופים במשחק בין הקבוצות הללו בפעם הראשונה. ואני שואל את עצמי, מה ימצא חן בעיניכם, ואולי חשוב יותר: מה ימצא יותר חן בעיניכם? האם יהיו אלו השלשות הבלתי אפשריות של סטפן קארי? ההשטתחויות והקליעות הבלתי אפשריות של מתיו דלהבדובה? הכדורסל הפיזי, הבלתי-מתפשר של ה"פרשים"? ה"שירה בתנועה" של ה"לוחמים" בדקות שהכול הולך להם? היכולת הטוטאלית על-פני כל הסקאלה של להברון?
אני די בטוח שבעיני אוהד כדורסל כל אלו נושאים חן במידה זו או אחרת, אני די בטוח שלכל אחד יש את ההעדפות שלו עצמו מבין תופעות אלו ונוספות, אך אני גם בטוח לחלוטין, הן שלא כולם יסכימו על אותה תשובה ובמיוחד על כך שבעצם, הבחירה של כל אחד תשקף את אופי הפילוסופיה שלו לגבי מהי מהותו של הספורט.
אנשי "הצווארון הכחול" סביר שיעריכו יותר את משחק ההגנה ואת חוסר הפשרות, האינדיבידואלים ואלו שנתלים באחרים כדי לחלום, יאהבו בראש ובראשונה את הכוכבים, אוהבי האמנות יתחברו לפני הכול למבצעים הוירטואוזיים, וכל אחד, סביר שישקף את תפישת עולמו שלו גם בהעדפותיו הספורטיביות.
יותר מכך, ההעדפה יכולה גם לשקף את השקפת העולם הפוליטית של האוהד ובמיוחד את שיטת הממשל או ארגן העולם הקרובה ללבו: יש שיבחרו בדיקטטורה אישית, יש בדמוקרטיה, יש באריסטוקרטיה ויש שרק האנרכיה תדבר אל לבם, כל שיטה ושיקופה במשחק.
אפילו למקצב האישי יש השפעה על הבחירה: אנשים תזזיתיים, סביר שיעדיפו משחק מהיר ולא אטי, וההפך.
אם חושבים על כך, מאוד קשה להסכים על משהו בספורט. אפילו על הבסיס של הבסיס כמו למשל הקביעה שהספורט מתבטא בראש ובראשונה בניצחון. אפילו על כך, הרי, יש כאלו שחולקים ושיעדיפו את הדרך על התוצאה, כמו אותם אוהדים שיהיו מוכנים אפילו שקבוצתם תפסיד את המשחק כל עוד היא תשמור משחק יפה והמדהים.
הבעיה היא, כנראה, שיופי קיים כנראה בכל דבר. השתתחויות במאבק על כדורים יכולות להיות יפות, זיעה ומאמץ יכולים להיות יפים ממש כמו וירטואוזיה ואלגנטיות וכל הצטיינות (או היעדרה) בכל אספקט של המשחק, גורמת לי לתהות ולחשוב שוב ושוב מהן מהויותיו של הספורט…
יונתן שגב
10 יונ 2015 15:07:52יפה מאוד. אהבתי את הפוסט.
omerb2
10 יונ 2015 15:22:42אני יכול להגיד שהדינמיות של הכדורסל והריצות שיש בו (פער של עשרים נקודות שנמחק תוך דקות), הופך את המשחק למעניין בעיניי לעומת כדורגל או ענפים מונוטוניין כמו שחייה וטניס מ(סליחה עם כל החובבים באתר).
הבעיה בפלייאוף של הנבא היא שאחריו קשה לראות את הפלייאוף הישראלי, ומעצבן לשמוע טענות של שחקנים על עומיסם או עייפות.
גיא
10 יונ 2015 15:30:07לא נורא. בדיוק בעוד 3 חודשים נפתחת העונה החדשה של ה-NFL.
והשנה אני מציב לעצמי משימה לנצל את הקיץ על מנת לנסות ולהדביק כמה שיותר מקוראי הופס בחיידק הפוטבול.
no funny shtuff
10 יונ 2015 16:36:25אם תוכל לסנן את כמות הפרסומות הבלתי נגמרת- זו התחלה טובה (ואיך ריץ' גאנון מהריידרס הפסיד לבאקנירס, עד היום זה מבאס אותי. לא יותר מדי, כן? בכל זאת זה פוטבול, 11.5 דקות זמן נטו של פליי-אקשן).
גיא
10 יונ 2015 16:47:00nfl league pass
יום א' של פוטבול, ים של משחקים במקביל, אפשר בקלות לעבור ממשחק למשחק, שעה נוחה (20:00) תענוג.
ואם מתחשק, שום בעיה לראות ב-nfl league pass
משחקים בשידור חוזר, תקצירים, היי לייטס, הכל.
לטעמי, ענף הספורט מס' 1.
גיא
10 יונ 2015 16:56:44דוגמא ממה שמקבלים כמנויים:
https://www.youtube.com/watch?v=1tCuj7a9XGo
מתן גילור
10 יונ 2015 19:50:54חוסר העניין בפלייאוף הישראלי לא נובע מהבדלי הרמות מגמר ה-NBA במשוחק באותה התקופה, אלא מכך שאם נגזר עלינו לצפות בחבורה של אמריקאים משחקים, עדיף שאלה יהיו הטובים בעולם.
Berch
11 יונ 2015 02:58:14+1
omerb2
10 יונ 2015 15:23:20ואחלה פוסט, שכחתי לכתוב.
צביקה
10 יונ 2015 15:31:38הנטיות של כל אחד משפיעות בערך על כל דבר בחיים שלו, ועל נקודת המבט שלו על כל נושא, וכמובן על ההעדפות שלו בכל נושא. כך שבעצם מה שכתבת זה הכי טרביאלי בעולם. מה בכל זאת מחבר בין כל חובבי הספורט התחרותי המקצועני למרות שנטיותיהם האישיות שונות – זה ייצר תחרות שבכל מקרה יש לכולם, זה הערכה לכשרון עליון ולמאמץ עליון ולמיצוי הכשרונות וההזדמנויות, משהו שאיכשהו יש אצל כולם.
Berch
10 יונ 2015 15:38:01כשהשלשות הבלתי אפשריות של קארי (מקילומטר, עם כמה מגינים בפנים) נכנסות בסוויש אני חושב שמדובר ביופי שהוא על גבול האקסיומה.
בלי קשר לזה שאני אוהד קליבלנד, אפס באומנות (יצירה וניתוח) ועוד לא מצאתי את שיטת המשטר העדיפה עלי (כולן בינתיים מחורבנות למדי).
זרקת פה מחשבה מעוררת מחשבה…. תודה 🙂
גיא
10 יונ 2015 15:40:17מולי, מה שאתה כותב מתאר את הסיבות שבארה"ב הספורט הוא יותר מ"רק" ספורט, ומדוע כמדיום תרבותי הוא זולג ומהווה חלק בלתי נפרד מההוויה האמריקאית (דוגמא טובה היא הנוכחות הבולטת של הספורט באמנות בארה"ב – בספרות, בקולנוע, במוסיקה)
מולי
10 יונ 2015 16:32:17גיא. אני סקרן מה האוסטרליים שלנו יאמרו בהקשר זה.
עגל
10 יונ 2015 17:17:50טור יפה ומעורר מחשבות. אני בעד אנשי הצווארון הכחול. בכל מקרה בסדרה הזאת לא רואים שום דבר עוצר נשימה מהלוחמים (חוץ מ-5 דקות של קרי בסוף המשחק השלישי)
מנחם לס
10 יונ 2015 17:42:42עבורי ההנאה מ ה-EXPERIENCE (לא המשחק עצמו, אלא כל הנסיון וכל החווייה) בספורט הולכת יד ביד עם היותו של פייבוריט (יחיד או קבוצה) שאני חפץ ביקרו. אם אין פחד, חשש, תקווה, אכזבה, התעלות – שהם קשורים קשר בלתי ניתן לפרוד עם אהדה לאתלט או קבוצה) כל החווייה ניפגעת.
כשאני רואה משחק כדורגל אנגלי כשלא איכפת לי כלל מי תנצח, החווייה הרבה פחות מרגשת מאשר כשיונייטד משחקת ואני מתפלל שהיא תפסיד, או ארסנל משחקת ואני מתפלל שתנצח.
למי שכלל לא ה יה איכפת לו מי ינצח אמש, המשחק כולו – אובייקטיבית – הי ה משחק די גרוע, כמו גם שני הראשונים שהיו ממש גרועים מבחינת "טיב כדורסל".
אחד העם
11 יונ 2015 09:09:29מדויק
Mbk
10 יונ 2015 19:50:31אני חושב שזה עניין של אופי
האנדרדוגים ואלו שאין להם כשרון למשחק ילכו ביג טיים עם בקליבלנד בגלל הנחישות ובגלל הכוח רצון
באופן אישי אני מתרגש ממהלכיו של קארי
הוא שחקן מרתק
איתי
10 יונ 2015 19:56:32מולי תודה 🙂
תומש
10 יונ 2015 23:50:49פוסט נהדר. אני מרגיש את הכדורסל כבר מהיחלדות כחיבור בין מוזיקה וריקוד ופסיכולגיה קבוצתית. כל אספקט הוא יפה גם אם הוא לא "אסתטי". לראות זיעה והקרבה והשתטחויות זה יפה לא פחות מפירואטים א-לה-מייקל. זה הכל יחדיו
IDO
11 יונ 2015 04:26:05לפני הכל ספורט זה SHOW וצריך שיהיה בו דראמה עלילה ומתח…