סדרת הגמר- מחשבות על מהותו של הספורט

סדרת הגמר בין ה"לוחמים" ל"פרשים" גורמת לי שוב ושוב למחשבות על מהות הספורט.

חשבו על כך, שתי הקבוצות בנויות אחרת, שמות דגשים שונים בכל תחום כמעט, מיישמות טקטיקות שונות, מדברות אל רגשות שונים בקרב הצופים, וכל הניגודים הללו מעוררים בי מחשבות פילוסופיות על ספורט, ניצחון, יכולת, וירטואוזיות, כוכבות, מאמץ קבוצתי, מקום המאמן, חוסן מנטלי ועוד ועוד ועוד סוגיות…

להיות אוהד ספורט, לטעמי לפחות, זה עניין של אהבה ואהבה, כידוע, היא לפני הכול עניין של התחברות.

אז לשם הדיון, בואו ונניח למען הטיעון שאינכם אוהדי אחת מהקבוצות בגמר, ונוסיף גם שאינכם ישראלים, אוסטרלים, רוסים או בני כל מדינה שמי משחקניה משחק במדי אחת הקבוצות. ועל מנת להוסיף דרגת קושי, בואו ונאמר שלמרות שאתם אוהבי כדורסל, איכשהו (אולי כי העור שלכם ירוק, יש לכם מחושים בתור אוזניים וביליתם עד כה את חייכם מחוץ למערכת השמש) מעולם לא ראיתם אף משחק נ.ב.א. בו השתתפה אחת מקבוצות אלו.

וכעת, אתם צופים במשחק בין הקבוצות הללו בפעם הראשונה. ואני שואל את עצמי, מה ימצא חן בעיניכם, ואולי חשוב יותר: מה ימצא יותר חן בעיניכם? האם יהיו אלו השלשות הבלתי אפשריות של סטפן קארי? ההשטתחויות והקליעות הבלתי אפשריות של מתיו דלהבדובה? הכדורסל הפיזי, הבלתי-מתפשר של ה"פרשים"? ה"שירה בתנועה" של ה"לוחמים" בדקות שהכול הולך להם? היכולת הטוטאלית על-פני כל הסקאלה של להברון?

אני די בטוח שבעיני אוהד כדורסל כל אלו נושאים חן במידה זו או אחרת, אני די בטוח שלכל אחד יש את ההעדפות שלו עצמו מבין תופעות אלו ונוספות, אך אני גם בטוח לחלוטין, הן שלא כולם יסכימו על אותה תשובה ובמיוחד על כך שבעצם, הבחירה של כל אחד תשקף את אופי הפילוסופיה שלו לגבי מהי מהותו של הספורט.

אנשי "הצווארון הכחול" סביר שיעריכו יותר את משחק ההגנה ואת חוסר הפשרות, האינדיבידואלים ואלו שנתלים באחרים כדי לחלום, יאהבו בראש ובראשונה את הכוכבים, אוהבי האמנות יתחברו לפני הכול למבצעים הוירטואוזיים, וכל אחד, סביר שישקף את תפישת עולמו שלו גם בהעדפותיו הספורטיביות.

יותר מכך, ההעדפה יכולה גם לשקף את השקפת העולם הפוליטית של האוהד ובמיוחד את שיטת הממשל או ארגן העולם הקרובה ללבו: יש שיבחרו בדיקטטורה אישית, יש בדמוקרטיה, יש באריסטוקרטיה ויש שרק האנרכיה תדבר אל לבם, כל שיטה ושיקופה במשחק.

אפילו למקצב האישי יש השפעה על הבחירה: אנשים תזזיתיים, סביר שיעדיפו משחק מהיר ולא אטי, וההפך.

אם חושבים על כך, מאוד קשה להסכים על משהו בספורט. אפילו על הבסיס של הבסיס כמו למשל הקביעה שהספורט מתבטא בראש ובראשונה בניצחון. אפילו על כך, הרי, יש כאלו שחולקים ושיעדיפו את הדרך על התוצאה, כמו אותם אוהדים שיהיו מוכנים אפילו שקבוצתם תפסיד את המשחק כל עוד היא תשמור משחק יפה והמדהים.

הבעיה היא, כנראה, שיופי קיים כנראה בכל דבר. השתתחויות במאבק על כדורים יכולות להיות יפות, זיעה ומאמץ יכולים להיות יפים ממש כמו וירטואוזיה ואלגנטיות וכל הצטיינות (או היעדרה) בכל אספקט של המשחק, גורמת לי לתהות ולחשוב שוב ושוב מהן מהויותיו של הספורט…