לקראת "קרב המאה" אני מבקש להזכיר לכולנו את הקשר בין אלימות וספורט.

כבר פרסמתי גרסה של זה בנובמבר 2014, ואולם כעת אני מביא את הגרסה שנמצאת בספרי "על ספורט ומהויותיו" שייצא לאור כספר אלקטרוני באמאזון בימים אלו:

על אלימות בספורט / מולי

אני מבקש להקדיש חלק זה לזכרו של מרדכי (מוטי) קינד, כדורגלן מכבי רחובות שנדקר למוות בששי בדצמבר 1975 במהלך משחק ליגה ג' של קבוצתו מול מכבי כפר גבירול על ידי צופה אוהד כפר גבירול שפרץ למשחק, בתקווה ותפילה שיהיה החלל האחרון של "מלחמות" הספורט.

"אלימות בספורט", יש בוויקיפדיה ערך כזה שמגדיר את האלימות בספורט כ"מונח המתאר ביטויי אלימות פיזיים ולא-פיזיים אשר מתרחשים באירועי ספורט, בין אוהדים של קבוצות יריבות, בין אוהדים לספורטאים ואנשי סגל ולעתים אף בין הספורטאים עצמם."

אני מאמין שיש לאלימות בספורט סיבה פשוטה: כל סוגי הספורט הם בבסיסם אמצעי להכנת הצאצאים לשרידות הן באמצעות מלחמה (שאין צורך להסביר עד כמה היא אלימה), הן באמצעות ציד (הרג אלים של חיות) והן באמצעות תחרות שמהותה הבסיסית היא שאחד מהמתחרים הוא המנצח הזוכה בשלל, וכל האחרים הם המפסידים.

יצורי האנוש הם טורפי-על החיים בחבורה שיש בה מדרג הן בתוך החבורה עצמה והן ביחס של החבורה לחבורות אחרות.

ברמת המדינה קל לראות זאת: בכל סוגי המדינות הרודניות והמדינות מבוססות המלוכה, אך גם במדינות המבוססות על דמוקרטיה, יכולים אנו לגלות שישנם שווים, וישנם שווים יותר! אין זה משנה אם ה"שווים יותר" הם בעלי תפקיד (נציגי ציבור) , בעלי כסף (אילי הון), בעלי ייחוס (משפחות "מכובדות"), בעלי מוצא אתני (קל לומר אשכנזים, עדות מזרח, ערבים אבל אומר מילים כמו WASP (White Anglo-Saxon Protestant) וילידים) חלוקה על בסיס מקום מגורים (מרכז לעומת פריפריה) או כל מאפיין אחר, העובדה העצובה היא שהחלוקה לקבוצות כמעט קיימת בכל מקום ומובן.

וכך, מחנכים אותנו לשנוא לרדת במדרג, ובמיוחד לשנוא להפסיד, ועיקרון זה של שנאה להפסד הוא זה העומד, לפחות לדעתי, בבסיס ובמהות האלימות שבספורט.

ישנם ענפי ספורט שמהותם אלימות, אגרוף עולה בדמיוני לפני כולם, אולי מאחר ושמו נובע מפעולה אלימה: "נתינת אגרוף". המטורף והמשונה הוא שהמשותף לכל ענפים אלו הוא שברובם המוחלט ישנם חוקים המגבילים את האלימות, למשל "חוקי המרקיז מקווינסברי", קוד חוקי ספורט האגרוף אותו פרסם בשנת 1867 ג'ון דאגלס, המרקיז התשיעי מקווינסברי.

כל אמנויות הלחימה המזרחיות והמערביות, גם הן מנסות לשלוט באלימות כדי לתעל אותה לשורת פעולות הגנה והתקפה שמטרתן מוגדרת במסגרת הספורט. ועדיין, פעולות אלו מלמדות את האדם, בו-זמנית, גם להגן על עצמו ולתקוף אחרים כל אימת שאת מקום הספורט תופסת מלחמת קיום של ממש.

חושבני שניתן לקבוע שהאלימות האמיתית בזירת האגרוף, היא בקהל עצמו. הרשו נא לי לצטט מספרו של עמוס קולק "הנה אחרי שתלו אותו" קטע בעמוד 116 המתאר את חוויותיו כצופה באולם, בקרב בין מוחמד עלי לגורג' פורמן:

"כשנסתיים הסיבוב הראשון נשאר עלי על רגליו, מחייך ומנפנף בידיו אל המון מעריציו האפריקאיים, שהחלו בשאגת הסיסמה, "ע-לי מו-ב-ייה" עלי הרוג אותו."

אך הבעיה האמיתית היא דווקא עם התלהטות היצרים עד כדי אלימות בענפי ספורט שאלימות אינה חלק מהותי מהם. התלהטות יצרים זו יכולה להיות בין הספורטאים לבין עצמם, או בקרב הקהל. אצל הספורטאים בזמן התחרות ישנן אולי נסיבות מקלות: האנדרנלין שזורם בעוז, הידיעה שהפסד אינו פוגע רק במורל אלא גם בפרנסה בהווה ו/או בעתיד, אובדן תחושת הערך העצמי וכהנה עוד ועוד סיבות בעטיין מתפרצת לעתים האלימות בלהט המשחק.

ואולם, שימו לב שהאלימות המתפרצת היא לרוב במקרים של משחקים קבוצתיים והרבה פחות במקרה של סוגי ספורט אישיים. כנראה שיש משהו בתחושה של "אנחנו" לעומת "הם" שמגביר את אובדן-השליטה ומקל על התפרצות האלימות בהשוואה למצב של "אני" לעומת "הוא", ואפילו של "אני" לעומת "הם". אין פלא, לכן, שגזענות היא לרוב כלפי מאפיינים של קבוצה ולא כלפי מאפייניו של אדם פרטי.

אני מניח שגם תחושת הכוח שאדם שואב מעצם היותו חלק מקבוצה, תורמת לנכונותו להפוך לאלים פיזית מאחר והוא חש שיש לו גיבוי ותמיכה של הקבוצה מאחוריו – לפחות כל עוד זה נעשה למען מטרות הקבוצה. עיקרון זה מסביר היטב, לדעתי, את התגובות המתלהמות בטוקבקים לסוגיהם…

גם אלימות הקהל נפוצה הרבה-הרבה יותר במקרים של תחרות בין קבוצות לעומת תחרות בה המתחרים מייצגים את עצמם בלבד. לא לחינם, אגב, כלי העידוד הנפוץ ביותר בעולם הוא התופים לסוגיהם שמספקים מקצב הגורם לאוסף של אנשים לשאוג יחד כאילו הם גוף אחד, כאילו כבר אין "אני" ואת מקומו תופס ה"אנחנו". ה"אנחנו", יש לזכור, מוגדר בעיקר באמצעות המכנה המשותף הכמעט יחיד שהוא לעתים "שאנחנו = לא הם".

האלימות בקרב הקהל מתחילה כמובן באלימות מילולית. עם הכניסה לאצטדיון, בעצם לזירה העגולה או הסגלגלה/האליפטית, נדמה כאילו הקהל משיל מעל עצמו את התנהגות היומיום ומקבל על עצמו אוסף חדש של חוקים, אלימים הרבה יותר.

מדהים עד כמה המטמורפוזה (שינוי, גלגול) הזו דומה בין האוהדים המגיעים למגרש לבין אנשים שמתגייסים לשירות מילואים: עם לבישת המדים (מדי הצבא או חולצות וצעיפי הקבוצה) וקבלת הציוד (רובים וקיטבג או משרוקיות ודגלים) משתנה שפת הגוף, משתנות האנרגיות בגוף ובעיקר משתנה אוצר המילים שבפשטות ובמפורש מאפשר לגיטימציה לניבול פה ולגסות רוח.

התופים רועמים, המחנות העומדים זה מול זה מעודדים את עצמם ואת עוצמתם במגוון סיסמאות או צורחים עלבונות למחנה השני. מדי פעם נזרקים חפצים ממחנה אחד לשני ובעצם כולם מכינים את עצמם לעימות אלים שלאמיתו של דבר נמנע ברוב הפעמים. אך ייתכן וזה אך ורק מאחר ויש משטרה שחוצצת בין המחנות. ממשיך וכותב עמוס קולק בעמוד 117 :

"עלי! עלי!" כושי מזוקן ניצב על המושב שלידי כשהוא מנופף באגרופו הקמוצה. "תהרוג אותו, בן-אדם, הרוג את הכושון המושתן הזה".

הספורטאים שעל המגרש מקבלים כוח מן הקהל. פתגמים כגון "הקהל הוא השחקן השניים עשר שלנו" או "אנו שואבים כוח מן הקהל" נפוצים בענפי הספורט הקבוצתיים, וכשהקהל משתלהב יותר ויותר, אפילו הצופים השקטים לכאורה מוצאים עצמם חלק מהקבוצה. כפי שממשיך עמוס קולק וכותב:

"עלי! עלי!"

לפתע התחוור לי שאני הוא הצועק. הבנתי פתאום את שיטת הלחימה שלו. שיטה מטורפת, אבל נראה שהיא נושאת פרי. הוא היה מתיש את כוחותיו של יריבו. פורמן התנודד ופסע בכבדות לאחור. עינו השמאלית נראתה נפוחה.

"עלי! עלי! הרוג את הדוד תום!"

הכושי המזוקן שלידי צעק כשהא שואף לתוכו ענני מריחואנה. לנה היתה שוב על רגלי, צווחת מילים שלא יכולתי להבין.

ומה קורה אם הספורטאים מעודדים את הקהל לכלל טירוף, אם על ידי הנפות ידיים לקהל "שלהם" או אם על ידי התגרות בקהל של "ההם"? עמוס קולק מספר זאת נפלא:

"עלי החזיק בראשו של פורמן תחת בית-שחיו והעווה את פניו אל הקהל. התלהבות ההמון גבלה בהיסטריה. אי אפשר היה לשמוע את דברי הקריין. עלי חייך."

למן שחר ההיסטוריה הקהל רוצה לחוות אלימות. זה לא שהם בהכרח רוצים להשתתף באקט אלים ולחוות כאב, (אם כי יש בהחלט כאלו שמחפשים זאת ומנצלים את זירת התחרות כדי להחליף מהלומות עם אחרים כמותם). הרוב רוצה "ללכת בלי ולהרגיש עם", רוצה לצפות באלימות החייתית מבלי שלו עצמו יאונה כל רע. האם מפליא, לאור זאת, שתחרות המכוניות הנפוצות ביותר בארה"ב (נאסק"ר) מערבות כמות גדולה של תאונות? ואני אפילו לא מזכיר את מה שמכונה "דמולישן דרבי" שהוא מרוץ מכוניות שבו ניתן ורצוי להתנגש בכל האחרים כשהשורד האחרון מוכרז כמנצח.

אני מעז להאשים את החברה עצמה בכך שהיא מעודדת אלימות בזירות הספורט מתוך שאיפה שהאלימות תישאר שם ולא תצא לחברה עצמה. הבעיה היא שקיים כאן משחק של יחסי גומלין: כדי לנטרל אלימות מן הרחובות, החברה מנסה להגביל את האלימות ברחובות על ידי כך שהיא מאפשרת "הוצאת קיטור" בתוך תחומי האצטדיון, אך אלימות תמיד תגרום לאלימות בעוצמה רבה יותר.

ומה קורה במצב בו החברה אלימה מדי והאלימות המרוסנת יחסית שבאצטדיון פשוט אינה מספיקה? אני חושב שכתוצאה מכך סף האלימות בתחומי האצטדיון עולה, לעתים קרובות מדי, מעבר למה שהחברה מוכנה לסבול.

ואכן, לעתים גם גבר מאולף מאבד את חליפות הנימוס, ואת בגדי המוסכמות ומראה את טבעו האמיתי, האלים, התחרותי, השורד…

וכל זה מאחר ובני האדם, כל כמה שינסו להימלט מכך, גם כשהם חיים בחברות מהוגנות, מִדרגיות ושומרות חוק, הם בבסיס מהותם – לפני הכול – טורפי-על אלימים המנסים להיות השליט בתוך הקבוצה השלטת…