אחרי שהושלמו כל משחקי 3-4, וגם משחק 5 אחד שהכריע את הסדרה בין דנבר ללייקרס, הפעם נעסוק בנציג מכל קבוצה שהיו אצלו פערים משמעותיים בין משחקי הבית למשחקי החוץ, ומשם נעבור למחשבות על הסדרות שעוד לא הסתיימו, קודם אלו שבהן התוצאה כרגע היא 3- 1 ואחר כך אלו בהן התוצאה היא 2-2.

1. פערי הביתיות.

כל סדרות הפלייאוף כללו לפחות 2 משחקי בית ו-2 משחקי חוץ, ואפשר כבר לנסות להצביע על שחקנים ספציפיים, אחד מכל קבוצה, שחילופי הביתיות השפיעו על היכולת שלהם. כמובן שאי אפשר להתייחס לזה כמדגם מייצג, אך ניתן לכל הפחות להצביע על דברים שכדאי לשים לב אליהם בהמשך.

בוסטון – סם האוזר. אחד משחקני הספסל החשובים של בוסטון הפציץ 4 שלשות במשחק 1 ועוד 2 במשחק 2, ואת צמד משחקי הבית סגר עם ממוצע של 9 נקודות למשחק ב-60% לשלוש. לעומת זאת, במשחקי החוץ הוא לא ממש בעניינים עם 2.5 נקודות למשחק ו-14.3% לשלוש. בוסטון בינתיים מסתדרים בלי בעיה מול הסגל הקצר של מיאמי, אבל בהמשך הם יצטרכו לקבל תרומה קבועה מהעומק של הספסל.

ניקס – ג'יילן ברונסון. את צמד משחקי הבית סגר ברונסון עם 23 נקודות ו-6.5 אסיסטים למשחק באחוזים מחרידים של 30.9% אפקטיבי. לעומת זאת, במשחקי החוץ ברונסון היה מרחק נקודה אחת במשחק 3 מצמד משחקי 40- 10 בנקודות ואסיסטים, ובשקלול הממוצע של משחקים 3 ו-4 מדובר ב-43 נקודות ו-11.5 אסיסטים ב-54.9% אפקטיבי, והוא די סחב את הניקס בכוחות עצמו לניצחון החוץ במשחק 4.

מילווקי – דמיאן לילארד. במקרה שלו מדובר כנראה בעיקר בפציעה, שמנעה ממנו לשחק במשחק 4 והגבילה אותו במשחק 3, ועדיין כדאי לשים לב לפער בין 34.5 נקודות למשחק ב-60% אפקטיבי ובין 28 נקודות ב-40% אפקטיבי שהיו לו במשחק 3. הבעיה של מילווקי היא בעיקר הגנתית נגד יריבה שהגיעה ל-120 נקודות ב-3 המשחקים האחרונים בסדרה, אבל גם בהתקפה הם חסרי יציבות לאורך כל הפלייאוף הזה, וזה כולל גם את מי שאמור היה להיות המניה הבטוחה בהיעדרו של יאניס.

קליבלנד – דונובן מיטשל. הכוכב של קליבלנד פתח את הסדרה עם 30 נקודות במשחק 1 ובצמד משחקי הבית היה עם 26.5 נקודות ב-52.3% אפקטיבי, אבל המעבר לאורלנדו הקשה עליו מאוד, ובצמד המשחקים שם הוא עם ממוצע של 15.5 נקודות ב-40% אפקטיבי. ההתקפה של קליבלנד התקשתה גם בצמד הניצחונות הביתיים, אותם הם השיגו בעיקר דרך הגנה טובה, אבל מיטשל הצליח לגבור מספיק פעמים על ההגנה שם, מה שלא קרה במשחקי החוץ כמעט בכלל.

אורלנדו – ג'יילן סאגס. אורלנדו זו הקבוצה עם הפער הכי קיצוני בין משחקי הבית (84.5 נקודות למשחק) ובין משחקי החוץ (116.5 נקודות למשחק), ואחד השחקנים שזה בולט אצלם באופן המובהק ביותר הוא סאגס. בצמד משחקי החוץ שפתחו את הסדרה קלע סאגס 11 נקודות למשחק, אך עשה זאת ב-31% אפקטיבי בלבד, כולל 4/16 מהשדה במשחק 1, ואילו בצמד משחקי הבית הוא עם 18 למשחק ב-86.1% אפקטיבי, כולל 24 נקודות ב-9/11 מהשדה במשחק 3.

אינדיאנה – פסקל סיאקם. השחקן המשתפר של 2019 פתח את הסדרה עם 2 הצגות במשחקי החוץ וסגר את שניהם עם ממוצע של 36.5 נקודות ב-68.8% אפקטיבי ו-4/8 לשלוש, ואילו דווקא המעבר לאינדיאנה פגע ביעילות שלו והוא עומד בשני המשחקים האחרונים על ממוצע של 15 נקודות ב-41.9% אפקטיבי ו-0/7 לשלוש. למרות היכולת הפחות טובה של סיאקם, הפייסרס קלעו 123.5 נקודות למשחק ב-2 האחרונים, מכיוון שכל היתר נראים טוב יותר בבית, וזה סימן מעודד עבור אינדיאנה.

פילדלפיה – קלי אוברה ג'וניור. טוביאס האריס עד כה נכשל בעקביות בניסיון להיות האופציה השלישית בהתקפה של פילי, ואילו אצל אוברה זה משתנה. במשחקי החוץ עמד אוברה על 7 נקודות למשחק ב-39.3% אפקטיבי והתקשה לבלוט בהתקפה, ואילו המעבר לפילדלפיה למשחקים 3 ו-4 עזר לו כשהוא שבר פעמיים את שיא הקריירה שלו למשחק פלייאוף, ובממוצע בשני המשחקים האלה היה עם 17 נקודות ב-67.4% אפקטיבי.

מיאמי – היימה האקז ג'וניור. הרוקי של ההיט נמצא בירידה עקבית עם 16 נקודות במשחק 1, ואז 14 במשחק השני, 12 בשלישי ו-9 ברביעי, כשהראשון היה היחיד שלו עם אחוזים טובים מהשדה והשני היה היחיד שבו הוא ראה שלשה צוללת פנימה. בסך הכל, הממוצע של האקז במשחקי החוץ הוא 15 נקודות ב-46.6% אפקטיבי לעומת 10.5 נקודות ב-39.1% אפקטיבי במשחקי הבית.

אוקלהומה – צ'ט הולמגרן. הרוקי של הת'אנדר הצטיין בעיקר במשחק 2 בהתקפה עם 26 מתוך 61 הנקודות שלו בסדרה בסך הכל, ובמשחקי הבית עמד על ממוצע של 20.5 נקודות ו-3.5 חסימות ב-64.8% אפקטיבי. לעומת זאת, במשחקי החוץ היעילות שלו ירדה, והוא עמד על 10 נקודות למשחק עם 2 חסימות, והאחוזים ירדו ל-40% אפקטיבי. זה לא מנע מאוקלהומה את הסוויפ הפעם, אבל הם ירצו שהולמגרן ינצל הזדמנויות גם במשחקי החוץ בהמשך.

דנבר – ג'מאל מארי. מארי עומד במשחקי הבית על 24.7 נקודות ב-46.7% אפקטיבי לעומת 22 נקודות ב-39.8% אפקטיבי במשחקי החוץ, אבל האמת היא שההבדל המהותי יותר במקרה שלו הוא בדקות הקלאץ', כאשר במצטבר הוא עומד על 15 נקודות ב-6/7 מהשדה באותם רגעים מכריעים, כולל שני סלי ניצחון מכריעים. דנבר אמנם צריכים אותו יעיל יותר בהמשך, אבל לפחות לרגעי הקלאץ' אפשר לומר שהוא הגיע גם העונה.

מינסוטה – קארל אנתוני טאונס. בצמד משחקי הבית שפתחו את הסדרה עמד טאונס על 50% מהשדה, 33% לשלוש ו-56.3% אפקטיבי, וגם 7.5 ריבאונדים ו-3 איבודים למשחק, והגיע ל-15.5 נקודות בעיקר בזכות 13/13 מקו העונשין. לעומת זאת, במשחקי החוץ הוא קיבל פחות שריקות וגם החטיא עונשין (קלע 3/5 = 60%), אבל השלשות החלו לצלול פנימה והוא ניצל מיס-מאצ'ים טוב יותר, ובמשחקים 3 ו-4 היה לו ממוצע של 23 נקודות ו-11.5 ריבאונדים עם 0.5 איבודים, והאחוזים זינקו ל-54.5% מהשדה, 63.6% לשלוש ו-65.2% אפקטיבי.

קליפרס – ראסל ווסטברוק. משחק 1 היה המשחק היחיד בו ווסטברוק קלע טוב עם 5/8 מהשדה לעומת 4/24 מאז, ואת צמד משחקי הבית הוא סגר עם ממוצע של 10 נקודות, 6.5 ריבאונדים ו-3.5 אסיסטים ב-50% אפקטיבי ו-75% מהקו. לעומת זאת, במשחק 3 הוא חיפש בעיקר להיות מורחק עם כל העבירות הבעייתיות שהיו לו שם, וגם במשחק 4 הוא היה רע, ואת צמד המשחקים האלה הוא סגר עם ממוצע של 3 נקודות למשחק ב-16.7% אפקטיבי ו-25% מהקו.

דאלאס – דריק ג'ונס ג'וניור. דאלאס מחפשים בעקביות שחקנים שיכולים לתרום בהתקפה חוץ מלוקה וקיירי, וג'ונס עשה זאת היטב בצמד משחקי הבית, בהם הוא קלע 12.5 נקודות ב-67.6% אפקטיבי, אחרי שבפתיחת הסדרה הוא לא היה טוב ועמד על 5 נקודות למשחק ב-40% אפקטיבי. מעניין לשים לב לכך שדאלאס עברו את ה-100 נקודות בשני משחקי הבית ולא הגיעו לשם בשני משחקי החוץ, למרות שקיירי ולוקה שמים את המספרים הקבועים שלהם בכל המשחקים.

פיניקס – דווין בוקר. הגארד של פיניקס קלע 44.5% מהנקודות שלו בסדרה במשחק 4, כולל 21 מתוך 41 זריקות העונשין שלו בסדרה, ובאופן כללי עמד על ממוצע של 36 נקודות ו-7 אסיסטים על 2 איבודים ב-63.9% אפקטיבי במשחקי הבית לעומת 19 נקודות ו-5 אסיסטים על 3.5 איבודים ב-43.1% אפקטיבי בצמד משחקי החוץ. הסאנס כקבוצה קלעו 112.5 נקודות במשחקי הבית לעומת 94 במשחקי החוץ, אבל הם ייכנסו להיסטוריה בעיקר בתור הסוויפ הראשון של מינסוטה אי פעם.

לייקרס – אוסטין ריבס. בצמד משחקי הבית קלע ריבס 21.5 נקודות ב-51.6% אפקטיבי לעומת 13.7 נקודות ב-51.6% אפקטיבי גם כן במשחקי החוץ, כאשר ההבדל העיקרי הוא עם 10/10 מהקו בבית לעומת 7/9 ב-3 משחקי חוץ, כמו גם 4.5 אסיסטים על חצי איבוד בבית לעומת 3 אסיסטים על איבוד בחוץ. הלייקרס הובילו במחצית של כל המשחקים נגד דנבר, כך שהם לא היו כל כך רחוקים, וייתכן שקצת יותר תפוקה מריבס הייתה יכולה להספיק להם לקחת עוד משחק.

פליקנס – טריי מרפי השלישי. הפליקנס הולכים הביתה עם ממוצע של 89.5 נקודות למשחק, אבל זה 92 בחוץ לעומת 87 בבית, וייתכן שחלק משמעותי מהפער נמצא אצל מרפי. השחקן השישי שנכנס לחמישייה בעקבות הפציעה של זאיון קלע 21 נקודות במשחק הראשון, היחיד שבו הפליקנס באמת היו קרובים לניצחון, ובסך הכל עמד על 14.5 נקודות ב-55.8% אפקטיבי במשחקי החוץ, לעומת 8.5 נקודות ב-38.6% אפקטיבי במשחקי הבית. מבחינת הפליקנס, העונה עם הכי הרבה ניצחונות שלהם מאז 2009 מסתיימת בהפסד בסוויפ בסיבוב הראשון.

2. מחשבות על סדרות ה-3- 1.

בוסטון-מיאמי – הגנה מול התקפה בתכנית המשחק של ספולסטרה. זו סדרת הפלייאוף הרביעית ב-5 השנים האחרונות בין הקבוצות, ובדומה לעונות הקודמות, ספולסטרה בוחר תוך כדי הסדרה ללכת עם השחקנים שיכולים להתמודד טוב בהגנת חילופים ולוותר על הקלעים שמתקשים שם, כמו דאנקן רובינסון וקווין לאב העונה ובעונות קודמות, וגם אחרים כמו קנדריק נאן בעונות קודמות. במקרים הקודמים זה עבד לו טוב והביא את מיאמי לשיא הגנתי בשלבי ההכרעה של הסדרה, אבל הפעם, בלי באטלר ורוזיר הפצועים, אין לו מספיק התקפי כדי להצדיק את זה, והוא זקוק ליותר דקות של קלעים כמו רובינסון ולאב, אפילו אם זה רק בדקות המנוחה של הירו או אדבאיו בשלב הראשון.

ניקס-פילדלפיה – הפערים בין הקבוצות בקלאץ'. במשחק 1, הניקס קלעו 20 נקודות ב-5:08 האחרונות של המשחק, 10 מהן של הארט, והפכו משחק צמוד לניצחון. במשחק 2, הניקס עשו ריצת 8- 0 בחצי הדקה האחרונה ומחקו פיגור 5 בדרך לניצחון. במשחק 4, פילדלפיה היו עם 0/11 מהשדה ב-5 הדקות האחרונות של המשחק, והניקס קלעו מספיק כדי לייצר יתרון ולנצח. בקיצור, פילי ניצחו את המשחק היחיד שלא הגיע לרגעי הכרעה, ואילו ברגעי ההכרעה הניקס הצליחו לנצח שוב ושוב, בכל פעם בדרך אחרת, וזה ההבדל העיקרי שמוביל ליתרון 3- 1 של הניקס כרגע.

מילווקי-אינדיאנה – ההתקפה של אינדיאנה ממשיכה כמו בעונה הסדירה. בלי יאניס יש לבאקס תירוץ להפסדים, ועוד יותר כשגם לילארד בחוץ, אבל התקפית הבאקס בסך הכל בסדר בסדרה הזאת, והבעיה שלהם היא בכלל בהגנה. אינדיאנה קלעו 42 נקודות במחצית הראשונה של הסדרה, אבל מאז הם קלעו 52, 60, 63, 67, 44, 67 ו-59 ביתר המחציות, כך שיש לנו את המחצית השנייה של משחק 3, בה מילווקי הצליחו לחזור מפיגור 19 ולכפות הארכה, ועוד 6 מחציות בהן ההגנה של הבאקס לא הייתה רלוונטית. בקיצור, הבאקס עושים הגנה רק אחת לכמה משחקים, וככה לא מנצחים בפלייאוף, אפילו לא בהרכב מלא.

3. מחשבות על סדרות ה-2-2.

קליבלנד-אורלנדו – ברוב מוחלט של המקרים, קבוצה שניצחה את 2 משחקי הבית והפסידה את 2 משחקי החוץ המשיכה לניצחון בסדרה, כשמדובר על 54 מתוך 71 המקרים מאז 1984, אך ב-3 השנים האחרונות המאזן הוא 5- 2 דווקא לטובת הקבוצה עם המומנטום. במקרה הספציפי הזה, השאלה העיקרית היא האם ההתקפה של אורלנדו יכולה להיראות כמו ב-2 המשחקים האחרונים גם במשחק חוץ אחד, או שמא ההגנה של הקאבס תחזור לשלוט, ואז היתרון שוב יהיה בידיהם. לדעתי, המפתח של אורלנדו יהיה להפעיל את פרנץ ואגנר וסאגס כמה שיותר מוקדם, כי אצלם היה הבדל משמעותי בין הבית לחוץ הרבה יותר מאשר אצל באנקרו שנתן מספרים טובים גם בקליבלנד.

קליפרס-דאלאס – ג'יימס הארדן היה בפילדלפיה בעונה שעברה כזכור, שם הוא הצטיין במשחקים 1 ו-4 והוביל את הסיקסרס ל-2 ניצחונות, אבל ביתר הסדרה הוא היה פחות טוב והסלטיקס ניצחו בה בסופו של דבר. העונה במדי הקליפרס, הארדן הצטיין שוב במשחקים 1 ו-4 והוביל את הקליפרס ל-2 ניצחונות, בזמן שבמשחקים 2 ו-3 הוא היה קצת פחות פחות טוב. הטבלה למטה מראה שהעונה מצבו של הארדן הרבה יותר טוב מאשר בעבר, גם במשחקים הפחות טובים שלו, אבל עדיין חובת ההוכחה עליו, כשחקן שהממוצע שלו במשחקי 7 לאורך הקריירה (6 משחקים בסך הכל) הוא 21.3 נקודות ו-7 אסיסטים על 4.3 איבודים ב-36.3% מהשדה, 22.2% לשלוש ו-42.2% אפקטיבי.