אני לא יודע מה שבר את ג'ון סטוקטון. כשהוא פרש מכדורסל הוא לא הצהיר הצהרות כגון "לעולם לא אופיע בפרסומת" או "לעולם לא אתן את שמי לחסות מוצר מסויים". הוא פשוט נעלם מאל חיק משפחתו ולא שמענו ממנו. עתה הילדים בגרו ואולי הוא החליט שהגיע הזמן לעשות משהו. אני לא יודע, אבל השבוע הוא הופיע בפרסומת הראשונה שלו אי-פעם, בפרסומת של חברת הפרסום STATE FARM, יחד עם כריס פול ואחיו התאום.

ג'ון מופיע עם שפם, נראהמ מצויין ומאושר, ומדבר על חשיבות "ASSISTS" בחיים בכלל ובעולם הביטוח בפרט. קפצתי על ההזדמנות להכניס שני מאמרים עליו מהתיבה, כי הוא השחקן שניכתב עליו פחות מעל כל שחקן אחד בסדר גודל יכולתו של ג'ון.

***********************

זהו סיפור על הפוינט-גארד הטהור הגדול בהיסטוריה. הוא מורכב משני מאמרים, אחד שניכתב ב-1988 ל´ידיעות אחרונות´ לפני טיסתי לאולימפיאדת סיאול, והשני שניכתב ל-´מעריב´ ב-1995כשבקרתי עם משפחתי בסולט לייק סיטי, יוטה, כמה ימים אחרי שג´ון סטוקטון שבר את שיא האסיסטים של הנבא.

  1988

כך מאמינים עכשיו כל המורמונים האדוקים המהווים רוב גדול במדינה: המשיח בכבודו ובעצמו התחפש לפוינט-גארד ונחת ישר בעיר המלח. גובהו 1.85 מטרים, הוא לבן איטי יחסית, והוא האנטי-תזה של השחקן המודרני ב-NBA. אבל כשהוא על המגרש, משהו טוב תמיד קורה. הוא היחיד בג´אז המסוגל להרתיח את המים והוא הפך את הקבוצה ליחידה אחת מגובשת שלבה פועם עם הפוינט-גארד שלה. שמו ג´ון סטוקטון, והוא הלהיט האחרון של הליגה.

הוא בא מקולג´ קטן ולא ידוע ושמו גונזאגה יוניברסיטי שבספוקיין, מדינת וושינגטון. סטוקטון מספר היום שבמשך כל חייו, עד גיל 22, הוא נע ברדיוס של חצי ק"מ – מביתו בספוקיין, ברגל לבית ספרו השכן, ומשם למגרש המשחקים. מאוחר יותר עשה דרך באורך דומה לאוניברסיטה הנמצאת חמישה בניינים מביתו בנורת´ סופריור סטריט.

הוא היה נמוך וכל כך לא ידוע, שאף אוניברסיטה לא רצתה בו, כולל אוניברסיטת מדינת וושינגטון הקרובה. "הייתה זו שגיאתי הגדולה ביותר כמאמן", אומר היום ג´ורג´ רבילנג, מאמן אוניברסיטת וושינגטון, "כשלא האמנתי שסטוקטון יוכל לעזור לקבוצה שלי באוניברסיטה".

כל עונה ששיחק באוניברסיטה הוא השתפר, עד כדי כך שבמבחנים האולימפיים ב-1984 כבר לא יכלו להתעלם ממנו. בובי נייט – מאמן ארה"ב – התלהב, אך העדיף לבסוף את כריס מאלין ואת סטיב אלפורד כגארדים, וסטוקטון נשאר בבית. כריס מאלין אמנם היה כבר אז אחד מה"פיור-שוטרס" (קלעים טהורים) הטובים בנמצא, אך אלפורד? היותו "מיסטר בסקטבול" של אינדיאנה, שבה אימן נייט, בוודאי לא הפריע. אגב, גם צ´ארלס בארקלי וטרי פורטר לא נבחרו לאותו סגל אולימפי מוכשר שכלל בין השאר גם את מייקל ג´ורדן. בובי נייט מתבדח על עצמו עד היום – כשהוא מוצג כאחד מהמאמנים הטובים ביותר – שאם הוא כזה טוב, כיצד לא גילה שיש לו קנון כבארקלי, ואיך זה שהעדיף את אלפורד על סטוקטון.

נייט הגדול טעה בעניין סטוקטון, אך טראסט המוחות של ה-NBA ידע די והותר עליו: הם ראו בשחקן הלבן בחירת דראפט של סיבוב ראשון. בראשונה העונה הוא תפס מקום קבוע בחמישייה הפותחת, ומאז ג´אז היא קבוצה אחרת. הוא ה"פיור פוינט-גארד" (רכז טבעי) היחיד בליגה עם אייזיה תומאס. גם בלי ניתור לשמים הוא מגיע לכדורים, כי אף שאינו LEAPER ("מנתר") הוא REACHER ("מגיע"), והוא היסוד הכימי הראשי בריאקציה הנקראת ג´אז.

את היכולת שיש לסטוקטון קשה להסביר. זוהי מין יכולת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. הוא מלך האסיסטים של הליגה (13.4 למשחק, כמאה ק"מ לפני ה-11.8 של השני, מג´יק), עם יותר מ-1,000 אסיסטים, השלישי בהיסטוריה של הליגה שעשה זאת, כשרק אייזיה תומאס וקווין פורטר רשמו אי-פעם יותר. יותר מזה, יש לו גם דבר נוסף שלא תראו בדפי סטטיסטיקה: משהו שנקרא כאן ASSISTS QUALITY ("אסיסטים איכותיים") – אסיסטים בדיוק בזמן שהקבוצה צריכה סל. סטוקטון הוא זריז ביותר, ולהגיד זאת על שחקן לבן זה הרבה יותר מלתת לו מחמאה. זה להניח כתר על ראשו.

זאת זריזותו – לא מהירותו, כי אינו מהיר- ובעיקר זריזות ידיו שעושה ממנו פוינט-גארד מיוחד במינו. "מהירות" היא יכולת לרוץ בזמן הקצר ביותר, נניח 100 מטרים. אני משוכנע שכאן הוא יגיע בין האחרונים בליגה. אך "זריזות", מנגד, היא יכולת להניע אברי גוף (ואת הגוף כולו) מתנוחה אחת לשנייה בזמן הקצר ביותר. בזאת הוא קוסם, קוסם ממש. אולי כייס היא הגדרה טובה יותר, כי כך הוא גונב את כל כדוריו.

ראיית המשחק שלו עילאית ממש, מה שעוזר לזריזות ידיו לעשות ממנו השלישי בליגה בגניבות כדורים (2.95 למשחק). גם כאן יש צורך בהבהרה: יש שחקנים שמנסים לגנוב את הכדור באמצע המגרש כשאין להם חיפוי, ואז, אם ההימור לא מצליח – אתה יכול לרשום שתיים נוספות ליריב. סטוקטון לעולם לא ינסה לגנוב בצורה כזאת. הוא יעשה זאת לרוב קרוב לסל, ודווקא כאשר צפוף סביבו. אז, גם אם הוא מפספס, מאומה לא קרה. ולרוב, אגב, הוא לא מפספס.

היבט נוסף שבו הוא עולה על כל שחקן NBA הוא כושרו הגופני והתמדתו. סטוקטון מסוגל לשחק ב"פול-ספיד" 48 דקות כל ערב. לא רק שהוא אינו מאט, הוא אפילו מגביר את מהירותו עם כל דקה שעוברת. חוץ מהעובדה שהוא גונב, הוא גם הנודניק הגדול של המשחק. נדבק אליך בהגנה ולא זז. אי אפשר להיפטר ממנו, כאילו הוא הזבוב בבית. גם קליעתו נהדרת, אף שהיא בוודאי המכוערת בליגה (זריקת הניתור שלו מזכירה הדיפת כדור ברזל): הוא היה רביעי באחוזים מהשדה בליגה (57.4 אחוזים), הישג עצום לגארד הזורק מרחוק. אחוז קליעתו הוא השני בגובהו אי פעם על ידי גארד.

קשה להאמין ששחקן לבן, נמוך, מסוגל למתוח עד כדי כך את הלייקרס הנהדרים, אך זהו בדיוק מה שסטוקטון עושה. עד לפני שנה שאלו ביוטה אם כדאי להחזיק אותו, או מוטב להיפטר ממנו. זה כמו לתהות אם כדאי למצרים להחזיק בפירמידות ולהודו בטאג´ מאהל. לא רק שכדאי להחזיק בו: הוא היה לסיבה העיקרית – עם קרל מאלון – שיוטה ג´אז מנגנת בצלילים שלא היו מביישים את מוצרט. והמוסיקה של יוטה ג´אז היא הדבר הצורם ביותר שהלייקרס שמעו בשנה האחרונה.

ג'ון סטוקטון אחרי משחקו האחרון. בשקט, ללא הופלה. ככה הוא מעדיף והעדיף זאת

********************************

מאמר 2: סטוק אדיר

מאמר זה ניכתב ב-1995 כשבקרתי בסולט-לייק סיטי, יוטה עם משפחתי, לעיתון ´מעריב´ כמה ימים אחרי שג´ון סטוקטון שבר את שיא האסיסטים של הנבא במשחק נגד יוסטון רוקטס, ואח"כ הוכנס כפרק בספרי "חיצים ובונבונים":

ביום הדראפט של יוני 1984, יום חם ורטוב בניו-יורק, ישב ג´ון סטוקטון – בוגר טרי של גונזגה, המכללה הפצפונת שבעיר הולדתו ספוקיין, מדינת וושינגטון – במדיסון סקוור גארדן, כדי להיות שם אם מישהו יבחר בו בסיבוב השני או השלישי של הדראפט. הוא ישב, נחבא אל הכלים כאילו הוא לא שייך לכאן, ונראה כדמות לא שונה בהרבה מעשרות עורכי הדין הצעירים והסטודנטים לרפואה שקפצו לגארדן בהפסקת הצהריים בשביל לחזות בתוצאות הדראפט. איש לא חשד שהלבן החיוור הנמוך הוא בין המועמדים להיבחר.

פתאום, בסיבוב הראשון, כשהגיעו לבחירה מספר 16, הודיע דייב גאביט: "יוטה ג´אז בוחרת את ג´ון סטוקטון". רוד האנדלי, שחקן העבר המטורף ופרשן הטלוויזיה של הג´אז, שידר לסולט לייק סיטי: "זה עתה בחרנו בג´ון גונזגה, מסטוקטון. סליחה, ג´ון סטוקטון מגונזגה…" הוא לא עשה זאת בכוונה. במשך שנים התבלבלו בשמו של המאסטרו הייחודי של הג´אז, האלמוני שהיה לפוינט-גארד הטהור הטוב בהיסטוריה של הכדורסל, כשרק בוב קוזי ואייזיה תומאס מגרדים את התואר.

כמה דקות אחרי הבחירה ניגש סטוקטון אל האנדלי ושאל אם ביוטה כולם צורחים "בוז" בגלל בחירתו. "אר יו קידינג?" עונה האנדלי, "הם לא צורחים BOO, הם שואלים WHO?". אז אותו ג´ון גונזגה, סליחה, סטוקטון, ה- "-WHO?" המפורסם בעולם, שבר לפני שבוע את שיא האסיסטים של מג´יק ג´ונסון שעמד על 9,921 לקריירה. כשנשארו 7:25 דקות לסיום המחצית נגד יוסטון השווה סטוקטון את השיא עם אסיסט לתום צ´יימברס, ועם 6:23 דקות לסיום המחצית הוא שבר את השיא עם האסיסט ה-9,922 שלו לאדם המתאים לכך ביותר – מסירה ל"דוור" קרל מלון. אותו מלון שסטוקטון יכול למצוא על הפרקט לעוד אסיסט נפלא בעיניים עצומות.

המשחק נעצר. מג´יק צלצל לאחל הצלחה ל"פליימייקר הגדול בהיסטוריה". אולי הוא היה יכול גם להוסיף שאם היו לסטוקטון רצים לפאסט-ברייק כג´יימס וורת´י או ביירון סקוט, כמו שהיו למג´יק, או שחקן פוסט-אפ כמו קארים עבדול ג´באר, שיאו כיום היה כבר בסביבות ה-11 אלף, המספר שיגיע אליו בעונה הבאה.
אם הפוינט-גארד הלבן והצנום הזה (80 ק"ג היושבים על 1.85 מטרים) בן ה-32 ימשיך לשחק עד גיל 36, ולשחקן שבעשר עונות שיחק ב-885 משחקים מ-859 אפשריים (החמיץ רק ארבעה בגלל נקע בקרסול) זהו דבר צפוי בהחלט – הוא יגיע ל-15 אלף אסיסטים.

ילדיו. תמיד בראש מעייניו (מומי! תסביר)

קשה להאמין שהסטטיסטיקות הבאות, מלבד שיאו האחרון, שייכות לשחקן הפחות ידוע בדראפט של 84´: במשך שבע שנים רצופות היה סטוקטון מלך האסיסטים של הליגה, והעונה יעשה זאת בפעם השמינית וישתווה לבוב קוזי. הוא מחזיק בשיא האסיסטים לעונה (1,164), שיא קריירה לעונה בממוצע אסיסטים למשחק (14.5), ושיא בממוצע כללי לקריירה (11.5).

הוא שבר את גבול ה-1,000 אסיסטים לעונה שש פעמים, כשהיחידים בהיסטוריית ה-NBA שחילקו 1,000 בונבונים בעונה היו קווין פורטר ב-78´ ואייזיה תומאס ב-84´. הוא מחזיק בשיא הליגה ביחס אסיסטים לאיבודי כדור (4.6 ל-1), נבחר שבע פעמים לאול-סטאר (ול-MVP לפני שנתיים), מחזיק בשיא אסיסטים במשחק פלייאוף (24, עם מג´יק), ושיאו האישי למשחק רגיל הוא 28. סטוקטון הוביל את הליגה בגניבות ב-1989 עם 3.21 למשחק, ועל פי הקצב שלו כרגע, ישבור את שיאו של מוריס צ´יקס כמלך הגניבות של ה-NBA (עם 2,310 גניבות) באפריל העונה.

עד ה-NBA בילה סטוקטון את כל חייו בקילומטר מרובע בספוקיין, בין ביתו, בית הספר העממי, התיכון והפאב של אביו ג´ק, "ג´ק אנד דן טברן" (פרנק ליידן, מאמנו לשעבר: "למה לא אוהב את סטוקטון? הוא אירי ואביו בעל הפאב נותן לי כוסיות וויסקי חינם") , וגונזגה קולג´, הקטן ביותר בין מכללות הליגה הראשונה של ה-NCAA.

סגנון משחקו הוא מהסוג הישן של הפליימייקר בעולם כדורסל חדש: חוץ ממנו, כל הפוינט- גארדים האחרים כקווין ג´ונסון, פני הרדאוויי, או גארי פייטון, הם קודם כל קלעים וחודרים, ורק אחר כך מוסרים. אצלו, בונבון חשוב יותר מחץ. לזה נולד וזה תפקידו. הוא לא השחקן הטוב ביותר בפוינט-גארד – מג´יק ואוסקר רוברטסון היו טובים ממנו כללית – אבל מג´יק וביג-O לא היו פליימייקרים. הם היו שחקנים.

גם לקבור את העור הוא יודע אם צריך, תודה: ארבע עונות הוא שבר את מחסום ה-17 נקודות בממוצע למשחק (כשממוצע הקריירה שלו עומד על 13.3), אבל בדיוק הטוב ביותר בין כל הפוינט- גארדים – 52 אחוזי קליעה! אם נזכור שהוא לא פליימייקר מהסוג החודר, ורוב נקודותיו באות ממרחק או חצי-מרחק, ה-52 אחוזים הופכים לאחוז דיוק מהמם עוד יותר. גם אחוזיו מהשלוש ומהקו (82 אחוזים) הם בין הטובים בליגה.

זהו שחקן המופיע לכל אימון בזמן, עובד יותר מכולם, לא נותן כותרות לעיתונים ולא מתעסק במה שכתבו או לא כתבו עליו, ואף פעם לא דורש לדון מחדש בחוזהו. זהו שחקן שלבדו הרכיב את כל האינסטלציה בביתו החדש בספוקיין (וכן את השטיחים מקיר לקיר). זה לא שעם חוזה של 2.5 מיליון לעונה אין לו די ירוקים לשלם לעבודות תחזוקה, אלא מכיוון שהוא קאונטרי-בוי בנשמתו, איש כנסייה שמשפחתו וביתו חשובים לו מכל, והוא אוהב להיות ב"קשר פיסי" עם ביתו, כדבריו.
סטוקטון הוא שחקן המצמצם את המשחק למינימום: כדרור, חצייה, מסירה או כדרור, חצייה, זריקה. את ה"פיק אנד רול" עם מלון הוא מבצע טוב מכולם, בהווה או בעבר.

הוא משחק תרגילים שמאמנים תמיד מציירים על מפיות נייר במסעדות בדיוק מדהים. תשרטט תרגיל, תבקש ממנו לחתוך ב-60 מעלות, והוא יחתוך ב-60 מעלות. לא ב-55 ולא ב-65. הוא היחיד בליגה המסוגל למסור מסירת שתי ידיים, מהסוג שפעם מסרו בוב קוזי ודיק מקגווייר, כמו שמלמדים בקורס למאמנים בווינגייט. הוא מכדרר בקצות אצבעותיו (תודות לכפות ידיו הגדולות מאוד) כמו ש"ביג-O" היה מכדרר. הוא רואה את כל המגרש ויכול לתאר לך בדיוק של וידאו היכן היה כל אחד בשנייה זו או אחרת.

הוא מכיר את נקודות החוזק והחולשה של כל שחקן ומתאים לכך את משחקו. כשאיטון הענק היה הסנטר שלו, הכדור תמיד הגיע לכיוון כתפו הימנית, המקום היחיד שבו היה מסוגל לתופסו. הכדור לדוור תמיד מגיע בזמן השעטה, 1.20 מטרים לפניו, ולכדור הזה מגיע מלון בלי להאט עשירית שנייה או לקצר רבע צעד. בדיוק במקום הנכון ובדיוק במאית השנייה הנכונה. בקיצור, הוא האב טיפוס של פוינט-גארד המתרגם את ספר הכדורסל לפרקטיקה על הפרקט.

למרות הכל, הוא היה ונשאר אנונימי ביותר בליגה. ב"נבחרת החלום" בברצלונה ביקש ממנו חוזה גונזלס, אוהד מקומי שלא זיהה אותו – את סטוקטון – אם יוכל בבקשה לצלם אותו, את גונזלס, עם צ´ארלס בארקלי. בשדה התעופה ניוארק הוא פעם התבקש "לחכות עד ששחקני הג´אז יעברו את הביקורת". הוא נראה יותר כנער המשלוחים המביא פיצה הביתה מאשר גדול הפוינט-גארדים במשחק.

הוא גאון כדורסל העושה את כל הדברים הקשים במין קלות לא מובנת. הקהל הרחב נהנה יותר מקיי. ג´יי. ופריצותיו או מה"קרוס-אובר" של טים הרדאוויי, אך טהרני הכדורסל מעדיפים את סטוקטון. איתו הם רואים סימפוניה. איתו הם רואים את הטוב בהיסטוריה בהשגת "שניים לאחד" (בסוף הרבע עם 40 טיקים בשעון, וסטוקטון תמיד יודע לתת לקבוצתו שתי אחזקות כדור לעומת אחת של היריב).

רד אורבך אמר פעם שהמסירה הטובה היחידה היא המסירה הנתפסת. את מסירותיו של סטוקטון, כמו של ג´ו מונטנה, הקוורטרבק הגדול מכולם, תופסים: אף שאין בהן ספירלה יפהפייה, ואף שהן לא נראות כמשהו מיוחד, כל כדור של מונטנה מגיע למקום הנכון בזמן הנכון. אותו דבר בדיוק אפשר לומר על סטוקטון.
זהו סטוקטון: אף פעם לא מתעייף, אף פעם לא מבזבז תנועה. אף פעם לא בוכה ומתלונן. משחק ונותן לזברות לעשות את עבודתן, כשמשחקו פשוט ויעיל בלי לבצע הטעיות, בלי "DRIBBLE SPIN" בלי "CROSSOVERS" ובלי "WRAPAROUNDS". אלו מצויים בארסנל שלו, אך הוא מעדיף את הדרך הפשוטה לחלק עוד סוכרייה.

תום צ´יימברס אמר עליו: "שיחקתי עם הרבה פוינט-גארדים, אבל הוא היחיד שאתו אתה יודע שאם אתה בריצה, או אם אתה חופשי, המסירה תגיע אליך. זוהי אקסיומה". את המחמאה הגדולה מכולן נתן לו השבוע בוב קוזי, אמן המסירה של העבר: "הוא פרופסור החלוקה. הוא אחד היחידים החושב מסירה לפני זריקה. הוא שחקן הכדורסל הטהור הגדול מכולנו, המודל מספר אחת בעולם לאיך וכיצד המשחק הזה אמור להיות משוחק".

*********************

ג´ון סטוקטון, לבן, אטי ונמוך (1.85 כאמור), סיים קריירה של 19 שנה (פרש ב-2003) אותה העביר בקבוצה אחת – יוטה ג´אז. נאמנותו למקור היא אחת מתכונותיו היציבות ביותר. הוא מחזיק בשיאי ליגה באסיסטים (15,806) וגניבות (3,265). הוא סיים קריירה של 19 עונות עם ממוצע של מספרים כפולים "(דאבל-דאבל") בנקודות (13.1 למשחק) ואסיסטים (10.5 בונבונים למשחק). הוא שני רק לקארים במספר המשחקים ששיחק, כשבקריירה של 19 שנה החמיץ רק 22 משחקים!

סטוקטון הוא חבר ב"50 הגדולים" ובעל שתי מדליות זהב באולימפיאדות של 1992 ו-1996. שיחק ב-10 משחקי אול-סטאר ונבחר כ-MVP ב-1993. מובן שהוא מולטי מיליונר שגר בבית מרווח – אך לא ארמון – שבנה קרוב להוריו בעיר ספוקיין, וושינגטון, שם נולד וחי כל חייו. הוא נשוי לנדה סטפוביץ´, בתו של מושל אלסקה, עם שתי בנותיו וארבעת בניו. מאז שפרש ועד היום – 5 שנים תמימות – הוא לא הופיע אפילו פעם אחת בטלוויזיה ככוכב אורח והעדיף לפרוש בפשטות לחיי משפחה שקטים ואלמוניים.