הקלישאה אומרת שהרכב מנצח לא מחליפים, אבל בעיר המפרץ קלישאות זה לחלשים, ובקיץ החליטו ללכת על ה־run it back שנראה יותר כמו עונה פיננסית. מי שקורא אותי בשנים האחרונות יודע שטענתי שהעונה הזו הייתה צריכה להגיע כבר מזמן: לתת לקמינגה דקות טובות ולמכור אותו כשעוד יש בשר על העצם. אך הפארסה שלו נגמרה עם פורזינגיס, שבאיזשהו מובן הפך להיות ההחתמה הנוצצת ביותר של הלוחמים בקיץ – וזה צריך להגיד לכם הרבה על איך הקיץ הזה הלך.

בכל מקרה, בואו נעשה סדר. כי בגולדן סטייט, הסימן בקיץ הזה היה שוב שהמהלכים שלא היו היו משמעותיים לפחות כמו המהלכים שהיו. לאחר מכן ננסה גם להבין מי בעצם יש ללוחמים בכל עמדה, ולאילו חמישיות אפשר לצפות העונה — ולצערי, שוב יהיו הרבה כאלו.

אשליות

לא יודע אם יצא לכם לשלוח לוטו כשהפרס הוא מיליארד פא**** דולר… אבל רק הספק הזה שמחר אתה פתאום יכול להיות לא פחות ממיליארדר הוא פשוט בלתי נתפס. וקשה כשמדמיינים את זה, אפילו לרגע לא פשוט לחייך.

כך גם אוהדי הביי הסתובבו במשך שבועות עם ההרגשה של זכייה מפוארת. לברון, שכנראה רוצה להישאר קרוב למשפחה, אמר פעם באיזה פודקאסט שהוא רוצה לשחק עם סטף, והשניים עברו קיץ משוגע יחד באולימפיאדה. וזהו, הנה גרין דחה את אופציית השחקן שלו, והנה הוא חותם והאימפריה חוזרת!!!…

אך מסתבר והיה תנאי שלברון יגיע רק אם גם אנתוני דיוויס יגיע, והוויזארדז לא היו מוכנים לשחרר אותו. משם לברון הלך לפילי, במהלך שלטעמי היה קצת מוזר, אבל הנה דווקא הקסם מסתבר אף פעם לא היה אצל גולדן סטייט, אלא אצל בוב מאיירס.

מאז החתימה, גולדן סטייט כמו הרבה אחרות בליגה נכנסה למוד של מלחמה על השאריות, אך בניגוד לאחרות החליטה שהשנה הולכים על ניקוי אורוות ולא מחתימים שחקנים יקרים לטווח ארוך.

• דריימונד גרין — האריך בשנה אחת תמורת 27.68 מיליון דולר.
• קריסטפס פורזינגיס — האריך בשנתיים תמורת 40 מיליון דולר – אך בעונה הבאה רק 2 מובטחים במידה וגולדן סטייט לא תממש את אופציית הקבוצה.
• דיאנת'וני מלטון — האריך בשנתיים תמורת 11 מיליון דולר.
• אל הורפורד — האריך בשנתיים תמורת 13.99 מיליון דולר.
• גארי פייטון השני — חזר לעונה נוספת תמורת 3.9 מיליון דולר.
• צ'ארלס באסי — חזר לעונה נוספת תמורת כ־2.85 מיליון דולר.
• ג'ורג' ניאנג — הגיע לעונה אחת תמורת 3.9 מיליון דולר.
• ברנדון וויליאמס — הגיע לעונה אחת תמורת 2.6 מיליון דולר.
• יאקסל לנדנבורג — נבחר במקום ה־11 בדראפט וחתם על חוזה רוקי לארבע שנים, בשווי של כ־28.1 מיליון דולר.
• חוזים דו־כיווניים — גולדן סטייט הוסיפה גם את גרהאם אייק, לצד LJ קרייר ו־מלביי לאונס, שימשיכו במסגרת החוזים הדו־כיווניים.

הרציונל של ההנהלה הוא: שנה שעברה המזל עבד לרעתנו ונפצענו הרבה, כולל פציעה ארוכה של סטף. השנה נקווה לטוב.

אבל מבין השורות גם אפשר לשמוע אותם אומרים שפשוט אין לנו איזה פרויקט שמושך לכאן שחקנים חופשיים. בכל זאת, לבוא לכאן כשסטף יכול להיות ויהיה פצוע, ג'ימי לא חוזר עד אמצע העונה ומודי בחוץ כמעט לכולה — זה פרויקט גריאטרי ממש לא מרשים.

וכל זאת בשביל לשחק בשיטה של סטף גם כשהוא לא על המגרש, כי סטיב קר אובססיבי לגבי אותה שיטה כבר מעל עשר שנים.

בכל מקרה, לאחר הדראפט וההחתמות, כולל בעמדות הדו־כיווני, אפשר להגיד שגולדן סטייט השנה סוף סוף לא משחקת בעיקר סמול בול. הם יכולים להעמיד חמישיות גבוהות ולעיתים גם פיזיות.

אז שאפו לפחות על זה!

הבחירה ה־11

אז כן, המהלך הנוצץ של הקיץ הוא בחירת הדראפט ה־11 וה־MVP של ליגת הקיץ — יאקסל לנדנבורג.

למרות שבגולדן סטייט החליטו על עונה פיננסית, הם לא רצו להביא בחירת דראפט בוסרית וצעירה שיצטרכו לפתח במשך שנים לפני שיראו ממנה משהו. הם הלכו על משהו קרוב יותר ל"מוכן לשימוש". לנדנבורג כבר בן 24, ובאפריל האחרון זכה באליפות המכללות עם מישיגן.

אז למה הווריורס בחרו בו?

לנדנבורג הוא בדיוק מסוג השחקנים שהווריורס חיפשו: פורוורד בגובה 2.06 מטר, עם מוטת ידיים של בערך 2.21, כוח, יכולת מסירה, הגנה ורב־גוניות. הוא לא חייב שהכדור יהיה אצלו כדי להשפיע על המשחק.

במישיגן הוא העמיד 15.1 נקודות, 6.8 ריבאונדים ו־3.2 אסיסטים, לצד 1.2 חסימות ו־1.1 חטיפות, עם 52% מהשדה, 37% לשלוש ו־82% מהעונשין. הוא נבחר לשחקן השנה ב־Big Ten והוביל את מישיגן לאליפות ה־NCAA.

אבל מה שבאמת משך את גולדן סטייט הוא לא רק הסטטיסטיקה. זה ה"עושה הכל".

הוא יכול לשמור על כנפיים, להחליף על שחקנים גדולים יותר, למסור מההיי־פוסט, לחתוך לסל, לסיים בצבע וגם להעניש כשנותנים לו מקום לשלוש. הוא מסוג השחקנים שיכולים להיות משמעותיים גם בלי לקחת 15 זריקות במשחק.

וזה חשוב במיוחד ליד סטף ודריימונד: הוא לא צריך את הכדור כדי להיות חלק מההתקפה.

ואז הגיע הקיץ

כאן הסיפור כבר נהיה מעניין.

במשחק הראשון שלו עם הווריורס, מול הלייקרס ב־California Classic, הוא פתח עם 6 מ־6 מהשדה ו־4 מ־4 לשלוש וסיים עם 19 נקודות.

והנקודה המעניינת היא שקליעה לא הייתה הדבר שבגללו בחרו בו במקום ה־11.

אבל פתאום הוא התחיל להפגיז.

בכל משחקי הקיץ הוא קלע 14.8 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו־1.5 חטיפות ב־28.3 דקות, והווריורס סיימו עם מאזן 1–5 בדרך לאליפות.

בין הקליפורניה קלאסיק ללאס וגאס הוא קלע 48.4% מהשדה ו־45.9% לשלוש — 17 שלשות מ־37 ניסיונות.

כלומר, מה שהתחיל כשחקן פיזי ורב־גוני שיכול להיות שימושי בשני צדי המגרש, התחיל להיראות כמו משהו קצת יותר מעניין.

כי פתאום התברר שיש שם גם משחק התקפי אמיתי.

משחק האליפות

הווריורס הגיעו לגמר מול ממפיס אחרי שהדיחו את הלייקרס בחצי הגמר. לנדנבורג סיים את המשחק עם 15 נקודות ושתי חסימות.

בגמר מול ממפיס?

21 נקודות, 10 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו־2 חטיפות.

והקטע היפה: כשגולדן סטייט הייתה בפיגור, לנדנבורג קלע שלשת סטפ־בק שנתנה לווריורס את היתרון, ובפוזשן הבא הוסיף פול־אפ מחצי מרחק שהגדיל את היתרון.

גולדן סטייט ניצחה 90–94.

לנדנבורג קיבל את ה־MVP של משחק האליפות.

ואז גם את ה־MVP של כל ליגת הקיץ.

והוא נכנס לחמישיית ליגת הקיץ.

יש פה גם סטט מטורף לסיפור: הוא הפך לשחקן השני בלבד שזוכה באותה שנה גם באליפות ה־NCAA וגם באליפות ליגת הקיץ של ה־NBA.

אז מה בעצם קיבלו הווריורס?

שחקן 2.06 מטר שלא משחק כמו 2.06 מטר.

הוא יכול לשמור, לקחת ריבאונד, למסור, לחתוך, לסיים בצבע, לזרוק מבחוץ ולהוריד כדור לרצפה. בקולג' הוא כבר הוכיח שהוא יודע לנצח; בקיץ הוא הראה שהכלים האלה יכולים לעבוד גם בסביבת NBA.

והכי חשוב — הוא לא נראה כמו פרויקט שצריך לחכות לו שלוש שנים.

הוא מגיע אחרי אליפות מכללות, עונת שיא אישית, בחירה במקום ה־11 בדראפט, ואז קיץ שבו הוא לקח גם את האליפות וגם את ה־MVP.

עכשיו השאלה היא לא אם הוא מוכן להיות חלק מהקבוצה.

השאלה היא כמה מהר סטיב קר יסכים לתת לו להיות חלק משמעותי ממנה.

ה־29 באוגוסט

זה התאריך שבו סטף והפרונט אופיס יכלו להתחיל לסכם הארכת חוזה, ואז, בדומה לקיץ של לברון, הגיעה דממה.

דממה שלוותה גם בקצת פאניקה בעיתונות המקומית, עד שסטף שלח סוג של הודעת הרגעה שבה אמר שהארכת חוזה תבוא במקום הנכון ובזמן הנכון.

אני חושב שמכאן המוח החל ללכת לכמה מקומות, ואני רוצה להציע שלוש אפשרויות למה שקורה כאן.

1. סטף ממש לא מרוצה מבניית הקבוצה ולא מוכן לחתום על חוזה, ולראשונה בקריירה הוא לוחץ על ההנהלה להתחיל ולבצע מהלכים. לדעתי זה לא מה שמתרחש, ואני חושב שכרגע בהנהלה פחות לחוצים על סטף. אפילו הייתי אומר שהם כבר מסתכלים קדימה ליום שאחרי. אם סטף רוצה ללכת בכל שלב, הביתה או לחתום בקבוצה אחרת, זה בסדר מבחינתם.
2. סטף מעוניין להאריך חוזה, אך ההנהלה רוצה לראות אם הוא יכול לחזור ולשחק. אחרי הפציעה בברך שהשביתה אותו לכמה חודשים בעונה שעברה, הם לא כל כך בטוחים שסטף שווה חוזה מקסימום, ולכן רוצים לראות איך העונה תלך ואיזה חוזה להציע לו. גם לפי הספקולציה הזו, ההערכה היא שבהנהלה פחות לחוצים מהאפשרות שסטף פשוט ילך.
3. מה שאני חושב שמתרחש. גולדן סטייט שנה הבאה עם פחות מ־40 מיליון דולר בחוזים מובטחים. הגמישות הזו יכולה לאפשר להם להחתים שם גדול, בפעם המי יודע כמה.

אם מסתכלים על רשימת השמות, השם היחידי שהגיוני הוא יוקיץ', אולי טאונס או קיירי.

בכל מקרה, סטף עושה כמו הארדן או גרין ונותן להנהלה את החופש. אם תביאו שחקן שמצריך ממני לתת הנחה, ואפילו משמעותית, אני כבר מיליארדר, אני כבר בונה מותג נעליים, מוצרי ספורט וגולף חדש, אני בונה ומשקיע בסן פרנסיסקו ובאזור המפרץ, אז אשאר גם בסכום פעוט אם תצליחו לבנות סביבי קבוצה.

ואם לא, ואני הולך לסיים את הקריירה כמו קובי בקבוצה פח, אז תפתחו את הארנק.

זה כמובן ווין־ווין עבור כל הצדדים.

השאלה עבור כל עמדה

הכנתי לכם עבור כל עמדה את השאלה העיקרית שיש לי לגביה, כאשר בכל שאלה טמון הסוד לעונה מפתיעה של הזהובים אם הדברים ילכו בצורה אופטימלית.

וכמובן, בשביל שכל זה יקרה צריך הרבה ניסים.

רכז: האם סטף יוכל להישאר בריא?

סטף יהיה העונה בן 39 והוא חוזר לאחר עונה שבה נעדר בגלל פציעה קצת מסתורית, שהוא לא הצליח לנער כמעט עד הרגעים האחרונים של העונה.

ולמרות שראינו ממנו רגע אחד של קסם במשחק ה"אליפות" בין מקומות 9–10 מול הקליפרס, העונה נגמרה עם משחק דוד מול הסאנס, שזכו לתענוג המפוקפק להפסיד 0–4 לראשונים בטבלה ולעוף מהר הביתה גם הם.

אז האם נראה את סטף סוף סוף לא משחק בבק־טו־בק? האם נזכה לראות אותו משחק עונה ללא פציעות ומגיע רענן לפלייאוף?

אם נראה את סטף משחק לפחות 60 משחקים, כשאת רובם הוא משחק ברמת אול־NBA — כמובן שהוא ברמה הזו, אבל קשה לצפות מבן 39 עדיין לשחק כל כך הרבה משחקים ברמה הזו — זה יכול להכין את הקרקע להפתעה של הזהובים.

שוטינג גארד: האם נזכה לראות עונת פריצה של פודג'מסקי?

הנבל של הביי הוא ללא ספק פודג'מסקי, שהצליח להשניא את עצמו על אוהדים רבים של הלוחמים. עד כדי כך שהוא זכה לשריקות בוז כשהוצג בקהל במשחק של הג'יינטס.

אם אתם שואלים למה, זה כנראה כי הרבה מהאוהדים לא אהבו לראות אותו מקבל דקות ואת קמינגה מתייבש.

אך בכל מקרה, זה כבר לא משנה.

פודג'מסקי בעונת חוזה, ואם הוא יגיע השנה עם הגנה טובה, בנוסף לכך שהוא ריבאונדר מצוין לעמדה שלו ואחד מסוחטי עבירות התוקף הטובים בליגה, ואם הזריקה תהיה שוב עקבית מחוץ לקשת — גולדן סטייט יכולה להרוויח את החוזה אלברדו שלה על סטרואידים.

וקשה לדמיין אותו ועוד עם סטרואידים.

הקפיצת מדרגה הזו תלויה בעיקר בו. סטיב מאמין בו, השיטה טובה עבורו, והכל תלוי עכשיו בו.

אם הוא יהיה בוגר, ידע להתעלם מהרעש מחוץ למגרש, וכמובן יביא את הכישרון שלו לידי ביטוי באופן יציב, הוא יוכל להרוויח את המקום בהרכב, לפחות עד חזרתו של ג'ימי.

אם לא, אני לא חושב שמלטון יוכל לתת לגולדן סטייט את מה שהם צריכים ממספר 2 ליד סטף.

סמול פורוורד: האם יאקסל יכול להרוויח את המקום בהרכב אצל קרר?

על יאקסל יש כמובן הרבה סימני שאלה. יש לו אופי של דור האלפא, ויש תחושה בחדר ההלבשה שגרין הולך לתת לו אגרוף בחמש הדקות הראשונות של מחנה האימונים.

מצד אחד הוא הוכיח הרבה מהפוטנציאל שלו בקיץ, ומצד שני זה לא הפריע לגרין לתת אגרוף לשחקן שהיה מאוד משמעותי באליפות רק כמה חודשים לפני.

השאלה היא גם על סטיב קר. יאקסל הוא רוקי ולכן יעשה הרבה טעויות. השאלה היא אם הוא יישאר על המגרש ויקבל הזדמנות לתקן, או שיקבל את היחס לו זכה קמינגה.

זה יהיה משמעותי מאוד להתפתחות שלו.

אבל אם הוא יוכל לרווח את המשחק עם שלשה יציבה באחוזים יעילים, משחק ההגנה האישי והקבוצתי יהיו שם, וכמובן היכולת שלו להיות כלבויניק יחד עם גרין או גם במקומו בחלקים רבים של המשחק — גולדן סטייט תוכל להסתמך עליו כדי למלא חלק מהחסר של ג'ימי.

וכמובן, גם איתו הוא יוכל לשחק כ־4 ועדיין לעזור עם הריווח.

זה אולי קצת דמיוני לתאר כרגע, אבל במידה ונראה אותו מסיים בחמישיית הרוקיז, או אפילו בטופ 8, הוא יוכל למלא חלל שמאוד חסר לה מאז הירידה ביכולת המשחק של וויגינס אחרי עונת האליפות ב־22.

פאואר פורוורד: האם נקבל את גרין בכושר?

שנה שעברה קיבלנו גרין שמנמן, שאפשר היה לראות עליו את הירידה ביכולת.

אבל גרין הוא מסוג השחקנים שבעונת חוזה עושה את הקפיצה. הוא שחקן שאוהב להיות עם הגב לקיר.

אם נוכל לקבל 80% מהיכולת שלו מעונת 22, גם אם לאורך פחות דקות מאותה עונה, תוך כדי שהוא עוגן משמעותי בהגנה — במיוחד בשילוב עם יאקסל, שעדיין בטח יעשה הרבה טעויות ויצטרך מבוגר אחראי לנקות אחריו — זה יכול להיות חלק מהסנסציה.

סנטר: האם פורזינגיס הבריא מהפודז, ומה עם הורפורד?

לקריסטפס יש סוג של מחלה אוטו־אימונית מסתורית, פודז.

ולא ברור אם הוא הבריא, אם הוא אמור להבריא, ובכלל מה אפשר לצפות ממנו בעונה הבאה.

כמובן, כשהמחליף שלך בן 40, השאלה היא איך העמדה הזו תיראה. כמה דקות סמול בול נראה עם גרין ב־5?

במידה ונראה את פורזינגיס מצליח להישאר בריא, הורפורד יוכל לשחק כמחליף, שבגילו זה כנראה התפקיד הראוי, וגרין בעמדה הטבעית שלו.

ונכון, יש לגולדן סטייט הרבה גודל במה שהם החתימו הקיץ, בעיקר בחוזי הדו־כיווני, אבל בשביל שהעסק הזה יתקתק כנראה שצריך שנראה מהאופציות הראשונות שלנו כמה שיותר משחקים.

וכן, כמו שאתם, גם אני לא ממש אופטימי.

אז שוב, הכל על הכתפיים של הפיזיותרפיסט של גולדן סטייט, שצריך להחזיר את ג'ימי לגיל 25 אחרי פציעה קשה, בזמן שהוא אמור להשאיר את כל האחרים צעירים עד יוני.

וקצת על קר, שאמור לתת לצעירים באמת במה.

אז כנראה שהשנה נסיים גם כן בתמונת הפלייאין.

אך כל העיניים כבר יהיו על העונה שאחריה, שבה סטף יהיה בן 40, ובספרים יהיו לקבוצה רק 40 מיליון דולר מובטחים.

ובקיצור… אשליותתתתת