אז נכון, שאני לא גר כבר בדרום קליפורניה, ונכון שעוד יעלה פריוויו שלי על קבוצתי החדשה – זאת עם צבעי הטורקיז ואפס ההישגים משרלוט, אבל נדמה לי שאני חייב חוב אחרון לסטייט בו גרתי כמעט עשור, וליחסי האהבה – שנאה ובעיקר זלזול שלי בהנהלה ובהתנהלות את הקליפרס.

ובסופו של דבר, הדבר הכי חשוב שקרה לקליפרס בעונת המלפפונים האחרונה, לא היתה בכלל מלפפון כזה או אחר, אלא דווקא סילבר ובית הדין הרבני שלו שקבע שלקליפרס, לפחות כרגע, אין עתיד כשבין שאר העונשים לבאלמר, להנהלה ולכיסים שלהם, העונש החשוב ביותר הוא לקיחת חמש בחירות דראפט ראשונות רצופות. בהצלחה עם זה, אולי עוד הם ימצאו איזה יוקיץ׳ בבחירה ה 41. אבל זה הקליפרס ,אז כנראה שלא. הצד השני של המשוואה, קוואי – שהוא כנראה האוף-קורט שמוק הכי גדול שאי פעם שיחק בנ.ב.א יצא עם נזק מינימלי בקושי. ונדמה לי שהעונש העיקרי שלו הוא שהוא חוזר לכפור של טורונטו במקום למזג האוויר הטוב בעולם של לוס אנג׳לס.

וכך, אחרי יותר מחצי עשור, צמד החמד שהיה פול ג׳ורג׳ וקוואי לאונרד כבר לא, גם זובאץ׳ מזמן כבר לא.

אז מה קרה שנה שעברה: עונה סבירה בסך הכל עברה על כוחותינו, אבל עם הרבה שינויים תוך כדי. העונה שהתחילה עם זובאץ׳ והארדן, נגמרה למשל בלעדיהם. הסנטר הקרואטי שנתן עונה כל כך טובה, רק עונה קודם לכן, עבר לאינדיאנה תמורת מת׳ורין (שכבר הספיק לעזוב את הקליפרס) ואייזיאה ג׳קסון (שלא). ואילו המזוקן לקח את הלוזריות הכללית שלו לקליבלנד, תמורת בעיקר דאריוס גארלנד. גם היתה את הסאגה הקטנה של כריס פול שהופרש (שהוא אולי שמוק קטן, ועדיין הדרך בה הקליפרס התייחסו אליו, היא מיקרוקוסמוס להתנהלות של הקבוצה הזאת באופן כללי), והפציעה שגמרה את העונה של בראדלי ביל כבר בתחילתה. ועדיין, איכשהו הקליפרס סיימו במקום התשיעי במערב, בעיקר בגלל שקוואי לראשונה מזה זמן רב היה גם בריא, וגם ממש טוב, כשלפרקים הוא אשכרה נראה כמו השחקן הטוב בליגה. ועזרו לו כל מיני ג׳ון קולינס, קריס דאן, דרק ג׳ונס וגם גארלנד ברגע שהוא סוף סוף חזר מהפציעה. במערב הנחלש זה הספיק למקום התשיעי עם מאזן חיובי קל של 40-42 , אבל זה לא הספיק בפליי אין , בעוד משחק נפלא של סטף קרי שקבר את הקליפרס שהיו חלשים למדי כבר בתחילת הטורניר. וחכו, זה כנראה הכי טוב שיהיה להם הרבה שנים. אז אני מקווה שהם יזכרו את הרגע.

ומה קרה בקיץ?
על העונש המוצדק כבר דיברנו, אבל קרו גם מלפפונים, ולהלן התקציר.

עזבו: קוואי לאונרד (טורונטו), בנדיקט מת׳ורין (ניו אורלינס), בוגדן בוגדנוביץ׳ (יוסטון) ניקולה באטום (פורש), ג׳ון קולינס (דטרויט), ובטח עוד כמה שחקנים זניחים.

הגיעו: ברנדון אינגרם בטרייד של קוואי (טורונטו)', ואיתו הגיע גם גריידי דיק. מקס סטרוס (קליבלנד), רוי הצ׳ימורה (לייקרס), קיטון וואגלר (בחירה חמישית בדראפט, שזה צחוק גורל, כי בדיוק עכשיו לא יהיו להם חמישה בחירות דראפט, וואט אר דה אודס?)', והבבא מילר (בחית דראפט שניה, מס׳ 36. ספרדי בכלל שאשכרה שיחק לפני 4 שנים בריאל מדריד. כן. כן.).

מאמן – טיירון לו – ילד הכאפות של אלן אייברסון, הפך להיות אחד המאמנים הותיקים והמוערכים בליגה. כבר עשור כמאמן בליגה, אלוף עם לברון, עונה שביעית בקליפרס, יותר מ 400 נצחונות וקצת פחות מ 300 הפסדים בקריירה. אבל בסופו של דבר, ניצח רק שתי סדרות פלייאוף עם הקליפרס באותן שבע שנים, ושתיהן היו בשנה הראשונה שלו שם, אז קשה לדבר עליו בתור הביאה השניה של פיל ג׳קסון.

טבלת עומק ומי בכלל משחק בקבוצה הזאת:

פוינט גארדים:

דאריוס גארלנד בריא הוא גם אחד המוסרים הטובים בליגה, אחד מהפוינט גארדים הטהורים האחרונים, וגם קלעי שלוש אבסולוטי. שחקן טוב מאד, ובעיניי אחד מעשרת הרכזים הטובים בעולם.

קריס דאן – שחקן הגנה מעולה שהוא לא חור התקפי, ואפילו מסוגל לקלוע מהשלוש. כרכז מגבה מהספסל, הוא ממש לא רע.

ג׳יילן פיקט הוא הרכז השלישי, אחרי עונה סבירה בסך הכל, עם כמה הבלחות בדנבר.

ציון עמדה: B

סקנד גארדים:

קיטון וואגלר: הבחירה החמישית בדראפט. אני לא באמת עוקב אחרי המכללות, וחוץ מכמה תקצירים לא באמת ראיתי אותו, אבל אומרים שהוא סוג של טייריס הליבורטן או אוסטין ריבס. לא אתלט גדול, אבל עם עבודת רגליים מעולה. הוא מגיע מהקולג׳ים עם 40% מהשלוש ועם יכולת נהדרת להגיע לסל. ההשוואות הבאמת מפרגנות היו אפילו למישהו ששיחק פעם בקליפרס – אחד, שג״א. אבל עוד חזון למועד ובינתיים הוא צריך לנגב את החלב מהשפתיים.

גריידי דיק – אחרי עונה ממש נחמדה לפני שנתיים (14.4 נק׳), הוא נתן עונה ממש לא נחמדה השנה בטורונטו. בסופו של דבר, הוא לבן חלשלוש עם קליעה מפוקפקת מהשלוש

אבל זה עדיין עדיף על ברדלי ביל– שחקן שאני שונא כבר עשור, ועד היום אני לא מבין איך הוא הגיע למעמד שלו. מילא כשהוא היה בריא ומהיר ו agile , אבל אחרי כל הפציעות שלו הוא לא זה, לא זה ואפילו לא זה. וגם אם יהיה בריא, קשה לי לראות אותו עושה המון.

וחוץ מהם, גם קאם קריסטי וקובי סנדרס. הראשון ייתן קצת יותר הגנה, השני קצת יותר התקפה, אף אחד מהם הוא לא הביאה הבאה של דאג קריסטי ובטח לא של קובי ברייאנט.

ציון עמדה: C- (כלומר, סי מינוס) אלא אם קיטון וואגלר יהיה רוקי השנה או קרוב לכך.

סמול פורוורדים:

ברנדון אינגרם – הרכש הנוצץ שבא עבור קוואי העוד יותר נוצץ (שלא לומר, מנצנץ), וצריך לומר לפחות החיקוי הדהוי הזה של קווין דוראנט עושה את מה שהוא אמור לעשות , כשהוא בריא. קלעי אמין של 20+ בנקודות ו 36% כזה מהשלוש, הוא תמיד היה, וכנראה שיהיה עוד כמה שנים. וכל עוד הוא בריא, הוא אמור להיות המוציא לפועל העיקרי של הקבוצה. ומכיוון שלקבוצה אין בחירות דראפט, אז אולי זה יהיה נכון בכל חמשת השנים הבאות.

מקס סטרוס – הרכז השני הכי נוצץ של הקבוצה, הוא שלשן. כולם זוכרים אותו מהנזק שהוא עשה במיאמי, אבל גם בקליבלנד ,הערס הלבן הקטן היה לא רע בכלל. סט שוטר מעולה שייתן בכל מקרה 10 נקודות בכמעט 40% מהשלוש. יופי של רכש.

ניק מרטינלי – בחירת דראפט מאוחרת (55) של הניקס שאיכשהו ויתרה על הצביון האיטלקי ועל האסוסיאציה הסופרנוסית שלה, בשביל לשלוח אותו לקליפרס. תצחקו עד מחר, אבל יש לו לכאורה פרופיל שהיה מתאים דווקא לכל המציאות של מיאמי. לבן, קלע אדיר מהמכללות (23 נק׳, 42% מהשלוש). לכו תדעו, אולי הוא סליפר. ואולי גם לא.

ציון עמדה: B+

פאוור פורוורד:

דרק ג׳ונס – מאד אתלטי, למד לקלוע מהשלוש, ממש טוב בלסיים דאנקים ולשחק בלי כדור. לא יודע לכדרר. מחבב אותו.

רוי הצ׳ימורה – לא כל כך אתלטי, אחד הקלעים הטובים והנקיים בליגה מהשלוש, ממש טוב בלשחק בלי כדור. לא יודע לכדרר. מחבב אותו.

איכשהו, אני קורא את מה שאני כותב עליהם, ואני קולט משהו – זאת יכולה להיות עמדה סבבה, אם גארלנד יהיה בריא ויתפעל אותם. שני שחקנים שלא יודעים לעשות משהו עם הכדור, אבל ממש טובים בלעדיו. אבל אם גארלנד לא יהיה בריא, אללה יוסתור. וחוץ מהם, אף אחד מהם לא יודע לעשות דברים מתחת לסל, ולמען האמת הם (במיוחד הצ׳ימורה) גם לא בדיוק שחקני ההגנה הכי גדולים בהיסטוריה. חבל שג׳ון קולינס, שהיה פאוור פורוורד אמיתי הלך.

ציון עמדה: C

סנטרים:

ברוק לופז – 15 שנה בליגה כסנטר טוב מהממוצע ובשיאו אף יותר מכך ,מה שהיה נכון גם שנה שעברה .קלעי מצוין מהשלוש (36 אחוז בשנה האחרונה, אבל בווליום גבוה), עדיין אחד החוסמים הטובים בליגה, עדיין יודע לעשות פוסט-אפ. אבל האיש בן 38 ובאיזשהו שלב, צריך לחשוב מה הלאה.

יאניק קונן נידרהאוזר – למרות שרוב ה depth charts בליגה שמים אותו במקום השלישי בין הסנטרים, אצלי הוא שני, ראיתי אצלו לא מעט הבלחות של סנטר אמיתי שנה שעברה. לא יודע אם הוא יהיה סופרסטאר, אבל יש מצב שהוא יחצוב לעצמו מקום כסנטר שני לגיטימי בליגה.

אייזיאה ג׳קסון – דווקא עליו אני פחות סגור. נדמה לי שיש לו את סוג הפרופילים שעוד שנתיים די בוודאות ישחקו באירופה. קצת קטן מדי, קצת קופצני מדי, קצת לא יודע לעשות כלום חוץ מאנרגיה מדי. ראיתי יותר מדי כאלה, בשביל לא לחשוב שהוא יהיה שחקן של מכבי עוד שנתיים מהיום, בתור ווניין גבריאל הדור הבא.

באבא מילר – כאמור, בחירת דראפט סיבוב שני מספרד.לפי המספרים נראה כמו ריבאונדר טוב שגם יודע למסור אבל לא הכשרון ההתקפי הכי עצום בהיסטוריה. מישהו אמר עוסמאן גארובה? בכל מקרה, לא מכיר, לא יודע, נראה.

ציון עמדה: C-

ואם לסכם, אז יש להם עמדת סמול פורוורד טובה פלוס, פוינט גארד נהדר שהוא אולי השחקן הטוב בליגה. סקנד גארד שעשוי להיות כוכב על, וגם עשוי להיות פלופ כי הוא רוקי, ואף אחד לא יודע, וקו פנים בעייתי עד בעייתי מאד. או במילים אחרות, קו אחורי סביר, קו פנים לא סביר, ואת זה הם עושים אחרי עונה שבה הם כן קיבלו בחירת דראפט, חכו שנתיים ונראה מה יקרה עם לופז בן 40 ופציעות של כל השאר. אבל בינתיים זה מה יש.

בעיניי, גם השחקן הכי חשוב בפער הוא גארלנד. אינגרם ייתן את ה 22 נקודות שלו באחוזים סבירים בכל מקרה, גם שטרוס יקלע שתי שלשות למשחק ,אולי אפילו לופז קשישא. אבל גארלנד בריא, יכול לתפעל את כולם, דאן לעומתו – לא יכול. והתפעול של כל כך הרבה שנים שצריכים את הכדור בסט, במקום בידיים (ג׳ונס, הצ׳ימורה, לופז) הוא חשוב מאד, שלא לומר קריטי.

השחקן השני הכי חשוב הוא כמובן ואגלר. אינגרם ייתן את ה 22 נקודות שלו באחוזים סבירים בכל מקרה, גם שטרוס יקלע שתי שלשות למשחק, אולי אפילו לופז קשישא. אבל ההבדל בין שחקן ברמה של שג״א או הליבורטן לאיזה פלופ כמו סקוט הנדרסון או פלופון כמו אנתוני בלאק, הוא בדיוק ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה מחורבנת ממש.

אבל בעיקר – ואגיד שוב את מה שאמרתי בסיקורי המשחקים – הקליפרס צריכים זהות וקהל. יש להם את הפוטנציאל הכי גדול בעולם עם אולם באינגלווד שהם פשוט לא מנצלים בשביל ליצור את מה שהם צריכים ליצור. וחבל. אולי שנה מחוץ למגרשים של באלמר, תכוון אותו אסטרטגית כדי שהקליפרס יום אחד, יחזרו להיות מה שהם כמעט לעולם לא היו (פרט אולי לתקופה של לוב סיטי) – קבוצה עם זהות.

תחזית אופטימית: אמרנו כבר שהמערב נחלש, וזה נכון. הקליפרס יהיו חלשים יותר ויותר כל עונה בחצי העשור הקרוב, אבל לפחות השנה יש להם סיכוי. במקרה הכי אופטימי, יש מצב שהם טובים יותר משמונה קבוצות מערביות אחרות (כולן פרט לת׳אנדר, ספרס, נאגטס, וולבס, לייקרס ורוקטס, נניח), בהנחה שגארלנד ואינגרם בריאים וואגלר יתברר כאחד השחקנים הטובים בדראפט . מה ששם אותם במקרה הטוב במקום השישי עם מאזן חיובי קטן שם נניח שהם יפסידו בשישה משחקים לאחת מהאחרות.

תחזית פסימית – כשהתחזית האופטימית היא הפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף, התחזית הפסימית יכולה להיות ממש פסימית. קו פנים זקן שתלוי בגארלנד שדי אם יפספס איזה שלושים משחקים בתור שחקן פציע, וואגלר יהיה סתם עוד איזה רוקי, ואינגרם… גם הוא לא בדיוק סמול ומופת לבריאות. יש בהחלט מצב לעונה שבה הקבוצה תתקשה לגרד 20 נצחונות. לא שזה ישנה – כי בחירת דראפט ראשונה אין להם.

תחזית ריאלית: אולי יש להם שחקנים סבירים פה ושם, אבל חוץ מכל הנאמר, הם גם לא מה שנקרא, קבוצה צעירה ומבטיחה (כמו למשל, הג׳אז או המאבס שאמורים להתמודד איתם על אותם מקומות). אישית, אני לא רואה אותם עושים פלייאוף. 30 נצחונות ומקום 11-12 כזה במערב, זה פחות או יותר מה שהם שווים. וכאמור – בחמש השנים הבאות אמורה לחול התדרדרות נוספת, אז אין באמת למה לצפות יותר מדי. חבל.